מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת כי תצא · מצוה תקנב
מ"ע רכ"ד
מ"ע לישא אשה בקדושין שנאמר כי יקח איש אשה ובעלה כבר תנו במתני' בג' דרכי' אשה ניקנית וגו' והה"מ כתב בפ"א מה' אישות דמן הקרא הזה ילפי' דפלגש אסור באיסור עשה דוקא כי יקח איש אשה מלשון קיחה קדושין ולי קשה על דברי הה"מ ההוא מקדושין דף ט' ע"ב דפריך שם בגמ' ובעלה מאי עביד לי' וכו' הו"א אמה עברי' תיתי בק"ו מיבמה כי' ולפמ"ש המ"מ דיליף מהאי קרא דפלגש אסורה דדוקא כי יקח בקיחה בקנין אז ובעלה ולא פלגש וא"כ הא אצטרך ובעלה להא ונראה דהמ"מ כתב כן למסקנא דמסיק יש ג' דרשות מבעל ומה"א דבעלה וגם מדלא כתיב או בעלה ורבא דרש מזה דקדושין שאינם מסורי' לביאה אינם קדושין ואנן לא קיי"ל בזה כרבא דזה מיע"ל קג"ם וא"כ נשאר לן דרש מדלא כתיב או בעלה ועכ"ח בא לדרוש כדברי המ"מ או דס"ל כר"י דיליף ביאה דקונה מבעולת בעל ונשאר לן ובעלה לב' דרשות חדא הא דהמ"מ והב' למעט אמה מביאה וזה ניחא לן יותר דקו' הש"ס דלכתוב או בעלה איכ"ל למ"ד כר' יאשי' דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל חד לחודא ביאה קונה ומשמע תרוויי' ללמד דאפי' אם יהי' תרתי דהיינו נשואין אפ"ה אם והי' לא תמצא חן בעיניו יוכל לגרשה:
ב) אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי למעט אמה עברי' מקנין ביאה תיפוק לי' להמ"מ הנ"ל דהוי לי' ביאת איסור וכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והכא לרבא נמי פריך מנ"ל הא לרבא לשיטתי' לא אצטרך על ביאה אמה וזה הי' אפשר ליישב או כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח בשם מהרי"ט כיון דאי לא מהני לא הי' איסור לא אמרי' לא מהני או כפמ"ש הנוב"י מה"ת חאע"ז עפ"י דברי תוס' בתמורה ה' שכ' דגט דאיתקש למיתה או כי ימות בעלה וגו' אמרי' לעולם מהני כמו מיתה וקדושין אתקש לגט מויצאה והיתה עיי"ש מיהו עדיין מה ק"ו איכא מיבמה הא ביבמה ביאת היתר ואמה ביאת איסור וראוי' שלא תקנה:
ג) והנה אשה נקנה בכסף ובשוה כסף כדאי' נמי במשנה שם. ולכאורה קשי' לי איך יכול לקדש בשוה כסף הרי כ' הר"ן בריש פ' השוכר את הפועל בע"ז דשמעתתא דאתנן דפריך דמחסרא משיכה דמשם מוכח דאם קצץ לפועל בשכרו מטלטלין אינו קונה אותם אלא במשיכה דשכרו הוא לעולם מעות והמטלטלין הם רק כאלו מכר לו עבור המעות וה"נ כן וא"כ לדעת הרמב"ן המובא בריטב"א ובשיטה מקובצת בב"מ דף מ"ז ע"ב דס"ל דגם במתנה אינו קונה לר"י אלא באגב או חצרו עיי"ש וא"כ בשוה כסף דנותן בתורת קדושין דמה"ת לא קנתה במשיכה והגבהה וכיון דלא קנתה א"כ מה"ת אינה שלה וממילא לא נתקדשה וא"כ הא דתנן במתני' דנקנית בשוה כסף היינו רק מדרבנן ואיך יישב אביי לעיל דף ה' ע"ב לר"ה דבמתני' תנו רק מלתא דכתיבא הא תנא שוה כסף ור"ה בעצמו ס"ל בב"מ מ"ו כר"י דד"ת מעות קונות ולפמ"ש לדעת הרמב"ן בשוה כסף ניקנות רק מדרבנן. ועוד קשה לי ר"י דמביא ראי' מברייתא דתנא דעבד אינו ניקנה בשוה כסף בתבואה וכלים וקשה אמאי דלמא היינו טעמא דס"ל לברייתא כר"ל דס"ל בישראל משיכה קונה ובגוי מעות או כתנא דלא דריש לעמיתך ללמד דבגוי קנין אחר מישראל אלא למעט גוי מדין אונאה וכמ"ד גזל גוי אסור וכמ"ש התוס' בב"מ דף מ"ח בתוס' ד"ה נתינה וא"כ גם לר"י בגוי מעות קונה ואינו קונה הישראל ממנו התבואה והכלים במשיכה והעבד מוחזק בעצמו והוי כמחוסר ממון של תבואה וכלים ולא קנם במשיכה וממילא אינו נקנה בשלומא לענין קנה את עצמו כיון דהוא אינו רוצה להשאר אצלו ונתחייב לגוי ממון לא מבעי' לשיטת הרמב"ם בפ"ה ובפ"ז ממכירה דקינין במלוה קונה הגוי את השוה כסף במלוה שחייב לו אלא אפי' לדעת התוס' וסייעתי' דאינו קונה במלוה מ"מ כיון דעבד נותן לו שוה כסף אינו גוזלו וממילא קונה בעצמו דהא דבעי' וחשב הוא רק משום גזל וכיון דנותן לגוי שוה כסף אינו גוזלו אבל לענין שיקנה הגוי את העבד ישראל המוחזק בעצמו שפיר בעי' קנין ואם העבד אינו קונה התבואה במשיכה במאי יהי' נקנה לגוי ומאי פריך ר' יוסף ונהי דאיכ"ל ר' יוסף ס"ל כר' יוחנן וס"ל לעמיתך בא ללמד דבגוי מישראל או ישראל מגוי קונה משיכה ופריך שפיר מ"מ קשה מאי פריך ואידך על רבה הא לפמ"ש המפורשים דנראה דרב דאמר בב"מ מ"ח ע"א נתנה לבלן דוקא דלא מחסרה משיכה דמזה נראה דרב ס"ל כר"ל ואמרי' בשבת כ"ב דכל מילי דמר דהיינו רבה עביד כרב וא"כ ס"ל נמי כר"ל ובגוי אין משיכה קנין ולכך לא נקנה בתבואה וצ"ע ויש לומר דהקו' לדידן דקיי"ל כרבה בשיראי וקיי"ל משיכה בגוי קונה וא"כ מ"ט, ואפשר ליישב עפ"ז מ"ש מרן זצ"ל בחתם סופר חי"ד סי' ש"י דאפי' אי משיכה אינו קונה היינו אם רק מושך לסמטא ד' אמות וכיוצא אבל במכניס לגמרי לרשותו לכ"ע קונה ועיי"ש וא"כ שפיר משכחת לה שוה כסף גם להרמב"ן הנ"ל דנתקדש מה"ת בי' וגם שפיר פריך אמאי פסקה הברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים:
ד) והנה חופה ס"ל לר"ה בקדושין דף ה' ע"ב דקונה ורי"ף שם ספוקי מספקא לי אי קיי"ל כר"ה, ובש"ע א"ע סימן כ"ו הביא ג"כ המחבר ג"כ יש אומרים דהוי ספק אי חופה קונה, ובתוס' שם בד"ה חופה שגומרת, כו' ונ"ל כו' דס"ל כר"ט כו' דלא אמרי' דיו מזה הקשה השעה"מ א"כ איך כ' הרמב"ן דרי"ף ספוקי מספקא לי אי הלכה כר"ה דחופה קונה הא כל לימוד דר"ה שייך דוקא אי אמרי' כר"ט ואנן לא קיי"ל כר"ט, עיי"ש וכן העיר הפ"י בזה שם. ואמרתי ליישב דחופה גומר מצד כל העומד לבעול כבעולה דמי' למאן דס"ל כר"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמר היינו היכא דהמצוה לעשות כן וה"נ נקרא בעילת מצוה ולפי"ז לפמ"ש הר"ן בכתובות דף ע"ד גבי קדשה על תנאי ולקמן במכלתין דהא דאמרי' ביאה ארוסין עושה היינו בבא עלי' בבית חמיו אבל בהיתה בבית לכ"ע ביאה נשואין עושה קנין וגם גמר וא"כ אי נימא כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק א"כ חופה הראוי לביאה קינה וגומר מצד הסברא ולמה לי' לר"ה ללמד זה מק"ו ועכ"ח או דלא ס"ל כר"ש או דס"ל אפי' חופה שאינו ראוי' לביאה קונה או גומר וא"כ עכ"ח אינו מטעם הנ"ל ואיצטרך למילף מק"ו ועיי' בב"ש באע"ז סי' קכ"ד סק"ב האריך להכריע אי הרמב"ם סובר כר"ש וכן האריך שם הפר"ח דיש סתירה בדברי הרמב"ם בזה ועכ"פ אי קיי"ל דכל העומד לעשות כאלו עשה איכ"ל דס"ל כר"ה ולא מטעמי' ושפיר פסקו הפוסקים דאיכ"ל דמספקא לן:
ולפי"ז א"ש מה שהקשה הקרבן נתנאל בריש פ' אעפ"י לדעת הרמב"ם דבעי' חופה ראוי' לביאה א"כ מאי פריך שלש תנן ולא ד' הא שלש קונה אפי' באינו ראוי' ולהנ"ל איכ"ל דר"ה דהוא תלמיד דרב דס"ל דיש חופה אפי' לפסולה וא"כ לא בעי' ראוי' לביאה דלא יליף משום כל העומד עכ"ח סובר אפי' באינו ראוי' לביאה נמי גומר וקונה והרמב"ם קאי לדידן דלא ס"ל כר"ה ותיקשי לי' באמת למה גומר ואינו קונה וס"ל דוקא אם קנה אותה כבר ע"י קדושין ואינה בחזרה ועומדת ומצוה בביאה לכך גומר אבל אם לא קדשה ואפשר בחזרה אינה עומדת ואינו מצוה עדיין לבעול לכך אינו קונה אבל אם כבר קדשה עומדת ומצוה איכא ס"ל כל העומד כנלענ"ד וממילא מיושב נמי קו' השעה"מ על הרי"ף הנ"ל דהספק אולי מסברא סובר כר"ה ובחי' הארכתי:
ה) והנה בירושלמי הקשי דנהי אשה נקנית בחזקה ק"ו משפחה כנענית דאינה ניקנת בביאה ונקנת בחזקה אשה שנקנת בביאה כ"ש שנקנת בחזקה ומשני ת"ל ובעלה וכ' הפנ"י מזה דכוונת הירושלמי מיתורא דה"א של ובעלה כמו שדרשי' ה"א זו בש"ס דידן בקדושין ט' ע"ב לדרש אחר והרשב"א בקדושין ה' ע"א כ' לפרש הירושלמי דהירושלמי כיון ת"ל ובעלה וקיחה ויצאה והיתה להורות דוקא אלו וכונתו דהרי הירושלמי פליג בזה על ש"ס דידן דבש"ס דידן על קו' דנוכל לילף דאשה ניקנית בכסף ק"ו מעברי' דחה הירושלמי יבמה תוכיח ובש"ס דידן דחה זה ופריך פרכא אחרת דמה לאמה העברי' שיצאת בכסף ועל ק"ו דניקנת בביאה מיבמה פריך בירושלמי עברי' תוכיח ובש"ס דידן דחו זה דעברי' שאני דאין קנינה לשום אישות ופריך פרכא אחרת דיבמה זקוקה ועומדת ועל שטר ק"ו כיון שמוציא ק"ו דמכניס דחי דשטר אינו מוציא מידי הקדש והנה לכאורה קשה מאי פריך בירושלמי דחזקה יקנה מק"ו משפחה כנענית הא י"ל יבמה תוכיח דמיבמה כשם שממעטי' כסף ה"כ ממעטי' חזקה וצ"ל דס"ל לירושלמי כש"ס דידן בזה דלבתר דילפי' שטר קונה באשה וביבמה אינו קונה אין לומר יבמה תוכיח דאיכ"ל מה ליבמה שאינה נקנית בשטר ופריך שפיר אלא דלפ"ז גם על כסף נשאר הירושלמי לשיטתי' הק"ו ול"ל קיחה קיחה הרי לירושלמי לית לן על כסף פרכא אלא מיבמה וזה נדחה לפי המסקנא לירושלמי וע"ז כיוון הרשב"א ואמר דזה באמת תי' הירושלמי ת"ל ובעלה וגם יקח ול"ל הא אית ק"ו ועכ"ח למעט חזקה דאין לומר מלתא דאתי' בק"ו טרח וכתב דהיכא דאיכא למדרש דרשי' ובפרט הא חזקה לא כתיב ועי' בשער המלך ריש ה' שחיטה וא"ש כונת הירושלמי לפי הרשב"א דלש"ס דידן דלית לן ק"ו על כסף דיש לן פרכא שכן יוצאה כדלעיל אין לן כלל ק"ו על חזקה דאיכ"ל דשפחה שאני דאין קנינה לאישות וא"ש:
אבל אין לפרש הירושלמי ולומר דכל ביאה לא גרע מחזקה ומדאיצטרך ביאה עכ"ח למעט חזקה דזה ליתא דהרי מבואר בש"ס בקדושין כ"ב ע"ב דביאה לא דמי' לחזקה דבחזקה זה נהנה וזה מצטער אבל בביאה זה נהנה וזה נהנה עיי"ש. ובאמת על הירושלמי דיליף ק"ו הנ"ל וגם על ש"ס קדושין כ"ב ע"ב קשה לי הא שפחה אסור מה"ת בביאה מלאו דלא יהי' קדש או מאידך קרא וא"כ לא מבעי' לרבא הא אי עביד לא מהני ס"ל בתמורה דף ה' ואפי' לאביי מ"מ מסתבר דלא יועיל קנין באיסור ואיך ניליף מזה ק"ו בודאי על סוגי' דש"ס דידן קדושין יש ליישב בקל כמובן אבל על הירושלמי קשה ונראה דיש להביא ראי' לדעת האומר המובא במ"ל בפ"ג מעבדים דין ג' דאין איסור מה"ת משפחה וצ"ע:
ו) והנה המהרש"א הביא בקדושין ה' רע"א בשם תוס' ישני' דיש לפרוך על הק"ו דשטר דמוציא כ"ש דמכניס יבמה בחליצה תוכיח עיי"ש ושמעתי לפקפק דלמא חליצה לא מקרי קנין כלל דהרי לכל הפחות מידי דהוי קנין בעינן וזה ליתא דהרי חלצה נעלו חשבי' בקדושין כ"ב בין חזקה והוי קנין מיהו יש לומר בחליצה אינו מוציא אלא גם בקריאה ורקיקה ולר"א ביבמות ק"ד רקיקה מעכבת ונהי דאנן קיי"ל כר"ע מ"מ הברייתא או כר"א אתי' או דרצה לומר אליבא דכ"ע ורקיקה לענין הכנסה בודאי לא מועיל ולא שייכה כמ"ש התוס' שם דביאה לא שייכא ביציאה וליכא למיעבד מיני' פרכא ה"נ רקיקה דגנאי היא לא שייך בקנין כניסה וליכא למיעבד מיני' פרכא וא"ש ועי' עוד לקמן מ"ש במצוה זו: