מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת בחוקותי · מצוה שנה
והוא להרמב"ם מ"ע קל"ט ולהרמב"ן מצוה שכ"ד ומ"ע קי"ח.
מ"ע לדין דין ערכי בתים שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו וכו' והנה לענין הקדש קיי"ל אמירה לגבו' כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה יש חילוק אם אמר זו או לא אמר זו. ובזה הנני מיישב הדקדוק בקידושין דף כ"ח ע"ב גבי גזבר שנתן מעות וכו' לא נקט בבהמה זו ובסיפא גבי פירושו דאמירה לגבו' כמסירה להדיוט נקיט שאמר שור זה וכו' ולענ"ד נראה דדוקא נקט הברייתא זה דהנה אנן קייל"ן בח"מ סי' כ"ט ובשאר דוכתי דהנודר ומת אין היורשים מחויבים לקיים נדרו דרק עלי' דידי' רמי' ולא על הבנים מיהו היינו דוקא אי לא אקדיש או נדר חפץ ידוע אבל אי הקדיש או נדר חפץ ידוע בזה הוי קנין כאלו נכנס לרשות גביה בכה"ג גם הבנים מחוייבים לקיים מה שנדר אביהם. ומטעם זה ק"ל על מ"ש בקצוה"ח בחו"מ סי' ר"ן ס"ג בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שהקשה על הפוסקים שכ' דין זה כגון שמת הא היתומים מחויבים לקיים נדר אביהם. ולענ"ד לא קשה דשם מיירו שהקדיש כל נכסיו והיינו כמו שאמר הרי זה בכה"ג אם נימא דהקדיש מיד כבר נכנסו לרשות הקדש וחייבים היורשים לקיים ואפי' מת וצ"ע אדרבא נראה דסוגי' דהתם מיירו דוקא כשהוא מת דאם הוא קיים נ"ל דנאמן לומר ברי שלא הי' בדעתו לידור אלא אלאחר מיתה כמו שכתב המהרש"א ביבמות ובתוס' שם מוכח דאפילו נגד חזקה נאמן לומר ברי לי וניהי לסדרי טהרה ביו"ד ר"ס קפ"ה כ' דדוקא נגד חזקה דמעיקרא נאמן לומר ברי לי היינו באומדנא וחזקה דמוכח אבל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דהוא בעי' דלא אפשטה וא"כ אין האומדנא ברורה נראה דלכ"ע נאמן לומר ברי וא"כ ע"כ מיירו התם שמת ואינו אומר ברי עכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש חילוק בין אמר הרי זה בין אמר סתם לענין היורשים אי מחוייבים לקיים ולכך הברייתא דתנא דאמירה להקדש הוי כמסירה לכאורה לא דמי' דבמסירה הבנים ג"כ אינם יכולין לחזור משא"כ באמירה בשלמא הא דמועיל שאלה ג"כ דלא דמי למסירה זה יש ליישב השאלה הוא מטעם דהוה כנדר בטעות וגם לענין מסירה אינו נתברר בבירור גמור דהוי בטעות ג"כ לא מהני אלא כיון דהוה רק אמירה לחודא התירה התורה לסמוך דאם יאמרו ב"ד דהוי בטעות מתירו לו אבל לענין חזרת היורשים לכאורה חלוק אמירה ממסירה ולכך נקט שאמר שור זה וא"כ אין היורשין יכולין לחזור והוי לגמרי דומי' למסירה: