אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק

פרשת בחוקותי

פרשת אמור

ז' מ"ע ה' מל"ת

מצוה שנא

והוא להרמב"ם מ"ע קל"ו ולהרמב"ן מצוה ש"כ מ"ע קט"ו.

מ"ע לדין דין ערכי אדם שנאמר איש כי יפליא לנדור בערכך נפשות לה'. ובגמרא ערכין דף ה' ע"ב פליגו ר"מ ור"י לר"מ הגוי אינו מעריך אבל נערך ור"י סבר בהיפך מעריך אבל אינו נערך וכל חד מקרא למדו. ובסוף מסיק שם רבא דמסתברא כר"מ דמצינו בעזרא לא לנו ולכם לבנות בית אלקינו וכן פסק הרמב"ם ולי הדבר קשה דהרי בשקלים פ"א הל' ד' מייתי שם פלוגתא רב"א ור' אלעזר אי כותי כנכרי ור' אלעזר ס"ל מתני' שם בנכרים הא בכותים לא ופירש מהר"א שם הואיל ונתגיירו כעשו כישראל ואין שומעין לדברי חכמים דינן כמומרי' ותנן בברייתא דאין מקבלין נדרים ונדבות מן המומרין, ורב"א ע"כ ס"ל דלא עשאום כגוים גמורים ור"א לא ס"ל כן כנ"ל וכן פסקי' ביו"ד סי' קנ"ט לענין רבית וממילא מאי ראי' מייתי מהא דעזרא הלא שם מיירי בכותים ובכותים אמרינן דאין מקבלין מהם משום דדרשי' מכם ולא כולכם להוציא מומרין אבל בעלמא אפשר דגוי נמי מעריך וצ"ע, וביו"ד סי' רנ"ד קייל"ן דאין מקבלין מן המומר לבה"כ:

ב) וברמב"ם פ"ח מהל' מתנות עניים פסק אם עכו"ם נדר קורה לביה"כ שואלין אותו אם יודע למי מקדיש אז מקבלין ממנו אבל אם אינו יודע אלא קדשה סתם גונזים אותו, וצ"ע למה מאמינים לגוי אפילו הוא מסיח לפי תומו הא קיי"ל דאין מסיח לפי תומו נאמן אלא באיסור דרבנן:

מצוה שנב

והוא להרמב"ם ל"ת רט"ז ולהרמב"ן מצוה שכ"א ל"ת ר"ו.

מל"ת שלא להמיר בהמה בבהמת קדשי מזבח שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותם טוב ברע או רע בטוב וניתק למ"ע:

מצוה שנג

והוא להרמב"ם מ"ע קל"ז ולהרמב"ן מצוה שכ"ב ומ"ע קט"ז.

מ"ע אם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ואפ"ה לוקה והשאגת ארי' בסי' ע"ח הקשה דלילקו בציבור שהימרו שמונים והלח"מ יישב זה בדברי התוס' ריש חולין דף ב' אמנם תימה איך נעלם מהם דברי הרמב"ם בשורש ט' דלהרמב"ם ריבוי לאוין אינו מוסיף מלקות אא"כ יש ריבוי ענינים:

ב) והרמב"ם רפ"א מהל' תמורה כתב מפי שמועה למדו דאע"ג דהוא לאו שאין בו מעשה מ"מ לילקו ומקשים עליו הא בגמ' איתא לא תיתנו מימר כי בדיבורא קעביד מעשה והשאגת ארי' כ' דקאי אשותפים וכדומה דממעטינן מקרא דאין תמורתן תמורה ואז לא בדיבורא קעביד מעשה ולכך איצטריך לומר מפי השמועה למדו דוקא דלוקה, והטעם דלא מקרי ניתק לעשה ויהי' פטור ביחיד, בפי' רש"י שם יש שתי גירסות בגמ' דף ד' א' משום דחד לאו לא מצי לנתק תרי לא תעשה, וחד גירסא משום דהעשה אינו כולל כמו הל"ת דהל"ת שייך גם בשותפים משא"כ העשה דלא שייך רק ביחיד. ועיי' בתומים שהקשה לגי' זו א' דהעשה אינו כולל כמו הל"ת ע"כ אינו דוחה אותו והקשה המל"מ והובא שם בתומים סי' צ"ז ס"ק ז' דאמאי פסק הרמב"ם שם דאם משכנו ובא אל ביתו אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה והא אינו כולל העשה כמו הלאו דהלאו כולל בין עניים בין עשירים משא"כ העשה, ותי' שם דיש לחלק בין ניתק מעשה לניתק לעשה היכא דצריך לעשות קום עשה כמו בוהשיב דצריך לעשות מעשה להחזירה ושם א"א ללקות דתרתי לא עבדי' לאפוקי הכא בתמורה שהעשה בא ממילא שפיר אמרי' דלוקה ואינו עושה שם שום מעשה:

וגם קשה לי בתמורה דף ד' ע"ב דפריך שם בגמ' אתמורה מאונס שגירש דאינו דוחה והקשה שם בגמ' אמאי נימא דחד עשה עוקר חד לאו עיי"ש ולשיטת התומים הנ"ל קשה מאי פריך שם מאונס באונס הוי קום ועשה משא"כ בתמורה דממילא וצע"ג:

מצוה שנד

והוא להרמב"ם מ"ע קל"ח ולהרמב"ן מצוה שכ"ג ומ"ע קי"ז.

מ"ע לדין דין ערכי בהמה שנאמר והעמיד את הבהמה וכו' והעריך כבר הבאתי לעיל דקייל"ן דבעי העמדה והערכה בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית ובחולין דף ל' אמרינן אעפ"י ששחט בה שנים או רוב שנים הוי כחי' לכל דברי' ובעי' העמדה והערכה ותימה על הרמב"ם שלא הביא זה בפ"ה מה' ערכין. ואפשר ליישב עפ"י מה שהקשו תוס' חולין דף ב' ע"ב ד"ה במוקדשין וכו' דאמרינן טמא אסור לשחוט במוקדשין שמא יגע בבשר והקשו שם בתוס' מה הוי כשנגע הא הוי מפרכסת ה"ה כחי' לכל דברי' ודחקו עצמם. ואפשר מהתם מוכח דסוגיות חלוקות בזה, ואני אמרתי דהרי בחולין דף ל"ג אמרינן לר"ל אין מזמנין את הגוי על הבני מעיים כיון דשחט רוב סימן או הושט הוי הריאה או הבכי מעיים כדמנחו בדיקולא דמי והוי כמתה. א"כ למה צריך לומר שמא יגע בבשר הא ודאי נוגע בקנה או בושט והוי כנוגע בבשר ובני מעיים. ואפשר לומר דקאי שם משום דהוי מפרכסת ובמפרכסת לא מטמא ע"כ צריך לומר שמא יגע בבשר, וע"כ עדיין תימה על הרמב"ם למה לא הביא זה:

ב) והנה הטעם דבעי' העמדה והערכה דקייל"ן אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ופי' שם תוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי אמר כי יש חילוק בין אי קדוש קדושת הגוף או קדוש רק קדושת הדמים היכי דקדשי רק קדושת דמים אז אין פודין רק להאכילן לכלבים אבל להסיקן דבר שאין בו בזיון מותר ואי הוי מדאורייתא קדושת הגוף אז אסיר אפילו להסיקו. ובזה מיושב ג"כ דברי התוס' במעילה דף ג' דיש לכאורה סתירה עם מה שכתבו במעילה דף ט"ז וי"ז וי"ח אבל לפי דברי התוס' בפסחים א"ש:

מצוה שנה

והוא להרמב"ם מ"ע קל"ט ולהרמב"ן מצוה שכ"ד ומ"ע קי"ח.

מ"ע לדין דין ערכי בתים שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו וכו' והנה לענין הקדש קיי"ל אמירה לגבו' כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה יש חילוק אם אמר זו או לא אמר זו. ובזה הנני מיישב הדקדוק בקידושין דף כ"ח ע"ב גבי גזבר שנתן מעות וכו' לא נקט בבהמה זו ובסיפא גבי פירושו דאמירה לגבו' כמסירה להדיוט נקיט שאמר שור זה וכו' ולענ"ד נראה דדוקא נקט הברייתא זה דהנה אנן קייל"ן בח"מ סי' כ"ט ובשאר דוכתי דהנודר ומת אין היורשים מחויבים לקיים נדרו דרק עלי' דידי' רמי' ולא על הבנים מיהו היינו דוקא אי לא אקדיש או נדר חפץ ידוע אבל אי הקדיש או נדר חפץ ידוע בזה הוי קנין כאלו נכנס לרשות גביה בכה"ג גם הבנים מחוייבים לקיים מה שנדר אביהם. ומטעם זה ק"ל על מ"ש בקצוה"ח בחו"מ סי' ר"ן ס"ג בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שהקשה על הפוסקים שכ' דין זה כגון שמת הא היתומים מחויבים לקיים נדר אביהם. ולענ"ד לא קשה דשם מיירו שהקדיש כל נכסיו והיינו כמו שאמר הרי זה בכה"ג אם נימא דהקדיש מיד כבר נכנסו לרשות הקדש וחייבים היורשים לקיים ואפי' מת וצ"ע אדרבא נראה דסוגי' דהתם מיירו דוקא כשהוא מת דאם הוא קיים נ"ל דנאמן לומר ברי שלא הי' בדעתו לידור אלא אלאחר מיתה כמו שכתב המהרש"א ביבמות ובתוס' שם מוכח דאפילו נגד חזקה נאמן לומר ברי לי וניהי לסדרי טהרה ביו"ד ר"ס קפ"ה כ' דדוקא נגד חזקה דמעיקרא נאמן לומר ברי לי היינו באומדנא וחזקה דמוכח אבל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דהוא בעי' דלא אפשטה וא"כ אין האומדנא ברורה נראה דלכ"ע נאמן לומר ברי וא"כ ע"כ מיירו התם שמת ואינו אומר ברי עכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש חילוק בין אמר הרי זה בין אמר סתם לענין היורשים אי מחוייבים לקיים ולכך הברייתא דתנא דאמירה להקדש הוי כמסירה לכאורה לא דמי' דבמסירה הבנים ג"כ אינם יכולין לחזור משא"כ באמירה בשלמא הא דמועיל שאלה ג"כ דלא דמי למסירה זה יש ליישב השאלה הוא מטעם דהוה כנדר בטעות וגם לענין מסירה אינו נתברר בבירור גמור דהוי בטעות ג"כ לא מהני אלא כיון דהוה רק אמירה לחודא התירה התורה לסמוך דאם יאמרו ב"ד דהוי בטעות מתירו לו אבל לענין חזרת היורשים לכאורה חלוק אמירה ממסירה ולכך נקט שאמר שור זה וא"כ אין היורשין יכולין לחזור והוי לגמרי דומי' למסירה:

מצוה שנו

והוא להרמב"ם מ"ע ק"מ ולהרמב"ן מצוה שכ"ה מ"ע קי"ט.

מ"ע לדין דין ערכי שדות שנאמר ואם משרה אחוזתו יקדיש וכו' זרע חומר שעורים חמשים של כסף ובשדה מקנה פודה בשוי' כדאיתא רפ"ב דעירוכין דף כ"ז והמעיי"ח תמה שנעלם ממל"מ בפ"ד דעירוכין משנה ורש"י הנ"ל. והנה בשדה שקנה הבן מאביו אם דינו כשדה מקנה או כשדה אחוזה פליגו בה ר"מ ורבנן בגיטין דף מ"ח לר"מ דוקא אם מת אביו ואח"כ הקדישה דינו כשדה אחוזה אבל ר"י ס"ל אפי' אם מת אביו אחר הקדישה נמי דינו כשדה אחוזה וכן פסק הרמב"ם ושם בגיטין ס"ל דפליגי בקנין פירות ולבסוף מסיק דלכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי עיי"ש, והקשה המהר"ם שיף אמאי דקאמר דלכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי ואמאי לא קאמר דלכ"ע לאו כקנין הגוף דמי אלא דר"מ ס"ל דסברא החיצונה דהוה כקנין הגוף ואצטריך קרא על מת ואח"כ הקדישה ואשמעינן קרא דלאו כקנין הגוף. ולענ"ד ל"ק בוודאי אי הוה כתיב שדה מקנתו אשר לא שדה אחוזתי והוה קורא לה הקרא שדה אחוזתו אפשר דהוי אשמעינן מיני' דלאו כקנין הגוף דמי אבל כיון דכתיב אשר לא משדה אחוזתו דלמא אדרבא כקנין הגוף אלא משום דלבסוף יהי' שדה אחוזתו דהרי לשון משדה אחוזתו משמע דלבסוף יהי' שדה אחוזה דהרי מטעם זה הקשה ופליגי עלי' דר"מ:

איברא הא קשי' מאי קאמר ר"י ור"ש דאי כר"מ הוה לי' למנקט אשר לא שדה אחוזתו הא אי הוה כתיב כן הוה אפשר למטעי דטעם הקרא משום הלאו כקנין הגוף דמי ונראה דבלא"ה קשה איך ינקוט שדה אחוזתו אם הוא באמת אינו שדה אחוזה דהש"ס קאמר אי קנין פירות כקנין הגוף לא ירות וא"כ איך יהי' נקרא שדה אחוזה וצ"ל דניהו דלא ירותי משום דלא צריך למירת מ"מ כיון דיהי' נשאר בידו ולזרעו אחריו מקרי שדה אחוזה וא"כ אי סברא החיצונה דהוי כקנין הגוף ומלשון הקרא אינו מוכח בהיפך א"כ מהכי תיתי דנימא דהתורה גילה לן נגד הסברא החיצונה וע"כ דס"ל דכקנין הגוף כיון דסברא החיצונה הוא כך, איברא זה גופא קשי' היכי קאמר הש"ס לר"מ הואל וקנין פירות כקנין הגוף לא ירותי מידי אמאי הרי ר"מ סובר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דיכול למכור דבר לאחר זמן מסתמא ג"כ יורש עתה על לאחר זמן וכ"ש לפי מה שצדד המ"ל בפ"ד מה' אישות דין ז' וכתב דתלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' דלרש"י דבר שאינו אלא מחוסר זמן גם לדידן יוכל להקנות ולא מקרי דבר שלא בא לעולם וא"כ גם להוריש יוכל לכ"ע וא"כ אמאי קאמר הש"ס דלא ירות אי קנין פירות כקנין הגוף דמי הא מ"מ יורש על לאחר יובל דפקע קנין פירות שלו. וצ"ל דנהי דר"מ סובר דקנין חל על דבר שלב"ל היינו לכשיבא לעולם אבל כ"ז שלא ב"ל יוכל לחזור ועדיין לא נגמר הקנין וה"נ לא מקרי ירושה דירושה לא שייך אלא בדבר חלטיי ואפשר דבזה פליגו ר"מ ור"י ר"מ סובר דאפילו אינו מחוסר אלא זמן מקרי דבר שלב"ל ונהי דחל על לאחר זמן אבל עדיין לא נגמר וא"כ אכתי לא מקרי שדה אחוזה ממש אלא משדה אחוזתו ולכך שפיר קאמר ר"מ דהקרא בא לרבות מת ואח"כ הקדישה ול"ק לי' דלנקוט שדה אחוזתו דעדיין לא נקרא שדה אחוזתו אבל ר"י סובר כסברת המ"ל אליבא דרש"י כיון דאינו מחוסר רק זמן לא מקרי דבר שלב"ל וא"כ חל מיד ומקרי שדה אחוזתו וא"כ ע"כ מדכתיב משדה אחוזתו בא לרבות הקדישה ואח"כ מת אביו וא"ש, באמת הא דס"ל לר' יהודא דאפילו הקדישה ואח"כ מת דינו כשדה אחוזה קשה להבין דהרי הטעם דשדה מקנה חוזרת לבעלים הראשונים משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכמו שפרש"י בפ' החומש בפ' בחוקותי וא"כ כיון דבשדה שהקדישה ואח"כ מת אביו דבשעת הקדש עדיין לא מת אביו ור' יהודא סובר אין אדם מקדיש דשלב"ל א"כ יכול להיות דדינו כשדה אחוזה הרי אין הקדש אלא עד היובל ולמה לא יצא ביובל וצ"ע. ועיין במ"ל בפ"ד מה' ערכין דין כ"ו וצ"ל דמ"מ גזירות הכתוב הוא אם נעשה אח"כ שדה אחוזה ניהי דהקדש לא נמשך יותר מזמן עד היובל אפ"ה כיון שנכנס לרשות הקדש איכה יוצאת אלא לכהנים. ובגוף הקושיא שכתבתי למעלה דמה הקשה ר"ש לר"ח דא"כ לימא קרא אשר לו שדה אחוזתו הוא הא גם לר"מ לא הוה שדה אחוזה. נראה ליישב דזה עצמו קו' ר"ש ממנ"פ אי השתא לא ירות כלל אלא אח"כ כשיבא היובל יהי' שדה אחוזה ולכך דינו כשדה אחוזה ואי ס"ל דהשתא ירות ומהשתא הוא שדה אחוזה כ"כ כתיב בקרא לשנא מעוקל אבל ר"מ סובר דבאמת מהשתא לא ירות ואפ"ה יש לחלק כיון דמ"מ מהשתא אית לי' קנין הגוף שפיר יש לחלק בין מת ואח"כ הקדישה להקדישה ואח"כ מת וכמו"ש התוס' ביבמות ל"ב ד"ה לא קנה וכו' וא"ש:

מצוה שנז

והוא להרמב"ם ל"ת רי"ז ולהרמב"ן מצוה שכ"ו ל"ת ר"ז.

מל"ת שלא לשנות קדשים מקדושה לקדושה שנאמר אך בכור אשר יבוכר לד' לא יקדיש איש אותו שלא יעשה בכור עולה או שלמים וה"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה ואפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה אין משנין וכדיליף בת"כ דכתיב קודש קדשים בבהמה:

מצוה שנח

והוא להרמב"ם מ"ע קמ"א ולהרמב"ן מצוה שכ"ז מ"ע ק"כ.

מ"ע לדין דין חרמים שנאמר אך כל חרם כו' הנה בגמ' פליגא אי סתם חרמים לבדק הבית או לכהנים והרמב"ם פסק כחכמים המובאים בת"כ וכן נראה מפשטות הפסוק עצמו דכתיב לעיל מיני' כי שדה החרם יהי' לכהן משמע דסתם חרם לכהנים מיהו הפסוק עצמו מדבר בשניהם כמו שדרש בת"כ ומאותו קרא עצמו ילפינן מדכתיב מכל אשר לו דאין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו ולר"א בערוכין כ"ח ס"ל אפילו בדיעבד אינו קדוש ובת"כ ילפינן מכאן ק"ו שלא ימכור או יפקיר כל נכסיו, ומטעם זה הקשה ג"כ בס' אוהל דוד מה דאמרי' בכמה דוכתי מגו דהוה מפקיר לנכסי' והוה עני וחזי לי' הא לא רשאי להפקיר ולר"א לשיטתו אפי' בדיעבד לא מהני, ומטעם זה אמרתי הא דאמרינן בסוכה ל"ה דיוצאין באתרוג של דמאי מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוה חזי לי' ובתוס' הקשו למה לי' האי טעמא תיפוק לי' כיון דחזי לעניים כמו דאמרינן בתרומה ולענ"ד הא דאמרינן מאכילין את העניים דמאי בפ"ד מדמאי והרמב"ם שם כתב דהם יכולים לאכלם אבל ליתן להם אינו רשאי והטעם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וממילא דרבנן תקנו דיתנו לכהנים וללויים ואם נתנו כולו לעניים מבטל מ"ע דרבנן, אבל הם בעצמם יכולים לאכול דעליהם לא תקנו רבנן תקנתא, וממילא אם יש לו מגו דיכול להפקיר והוה עני אז ממילא לא הוה מוטל עליו ליתן לכהנים וללוים. ובזה א"ש קו' התוס' הנ"ל דבזה לא הוה דמי לתרומה דבשלמא בתרומה עליו החיוב ליתן לכהן וכל העומד ליתן כנתן דמי אבל כאן בדמאי דאם אמר הטעם משום דחזר לעניים אז אינו יוצא בו לכתחלה דאסור לבטל מצוה דרבנן לכך קאמר הטעם משום דאי בעי מפקיר לנכסי' ואז לא מוטל עליו החיוב לכך שפיר יוצא באתרוג של דמאי. ובזה א"ש נמי מה דאמר שם בגמ' תנינא ב"ה אומרים מאכילין העניים דמאי וב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ולהנ"ל כל אחד לשיטתו ב"ש ס"ל כר"א אפילו בדיעבד לא מהני ואז אין לו מיגו לכך אין מאכילין העניים דמבטל למצוה דנתינה וב"ה לא ס"ל כר"א ושפיר יש לו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי לי' ואז לא מוטל עליו החיוב ושפיר יכול להאכיל את העניים אפילו לכתחלה:

ב) והנה חרמי בדק הבית כולן לגבו' יכול לפדותו אבל חרמי כהנים קודם שבאים ליד כהן אין לו פדיון כנאמר לא ימכר ולא יגאל מעולם אבל כשבאו ליד כהן הם ממילא יצאו לחולין לגמרי, ובמנחת חינוך הביא בשם קצוה"ח פלפול אם רשאים ליתן לקטן חרמי כהנים אם מקיים בזה מצות נתינה וגם אני בתשובה אחת הנדפסת בתשו' מרן הגאון בעח"ס זצ"ל חיו"ד בה' פדיון הבן שאלה הזה אם רשאים ליתן לכהן קטן וגם קושי' על מה דאמרינן סוף פרק לולב הגזל דנותנין לכהן קטן תרומה והקשיתי הא לקטן אין קנין רק אם יש דעת אחרת מקנה אותו, והמרדכי ב"מ דף י"א קאמר אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון אז אין כאן דעת אחרת מקנה אותו וא"כ אמאי רשאי ליתן לקטן. ובאמת הי' נ"ל דהא דאמרינן טובת הנאה אינה ממון אם אינו יכול לתשל עליו ואנן קייל"ן הואיל ובעי מתשל אז יכול לומר טובת הנאה ממון דיהי' שלו וא"ש דהמרדכי קאי אי אמרינן דלא יכול למתשל עליו כגון שאכל ממנו וכיון שאכל אינו יכול למתשל עליו ואז שפיר אמר דטובת הנאה אינו ממון אבל שם מיירי דלא אכל ממנו ושפיר יכול למתשל עליו ואז טובת הנאה ממון ושפיר מקרי דעת אחרת מקנה אותו ויכול לתנו לקטן וממילא כאן נמי בחרמים יכול לתנו לכהן קטן ומרן הגאון בעח"ס זצ"ל תירץ דבאמת מצות מתנת כהונה אינו קאי רק על הנותן אבל על המקבל יכול להיות מי שירצה ובזה א"ש הקצוה"ח הנ"ל שיכול ליתן לכהן קטן דהמקבל יכול להיות אפילו קטן. ובזה א"ש נמי מה דאמרינן ביבמות דלחרש ושוטה משלחין מביתו תרומה בשוק אינו רשאים לתן לו אבל משלחין לו מביתו וקשה הא לשוטה וודאי אין בו דעת ולהנ"ל א"ש דעיקר רק על הנותן ולא על המקבל:

מצוה שנט

והוא להרמב"ם לית רמ"ח ולהרמב"ן מצוה שכ"ח ל"ת ר"ח.

מל"ת שלא למכור חרמי כהנים שנאמר לא ימכר:

מצוה שס

והוא להרמב"ם ל"ת רי"ט ולהרמב"ן מצוה שכ"ט ל"ת ר"ט.

ומל"ת שלא יגאלו הבעלים שנאמר ולא יגאל:

מצוה שסא

והוא ולהרמב"ם מ"ע קמ"ב ולהרמב"ן מצוה ש"ל מ"ע קכ"א.

מ"ע להפריש מעשר מבהמות טהורות שיולדו בכל שנה שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש לד':

מצוה שסב

והוא להרמב"ם ל"ת ר"כ ולהרמב"ן מצוה של"א ול"ת ר"י.

מל"ת שלא ימכר ולא יגאל מעשר בהמה כשהוא תמים שנאמר לא יגאל, ועיי' מ"ש בגליון מצות השם וכעת מצאתי כן במעיי"ח וכבר כתבתי לעל דנראה דבלא"ה במוכר דבר שלא הרשתה התורה הוה כמוכר דבר שאינו שלו וכיון שחוזר הו"ל ניתן להשבון ופטור:

ב) והנה לכאורה קשה לפיד הסמ"ג לאוין רל"ד ורל"ה שמנה בכהן הדיוט לב' לאוין שלא יטמא ולא יבא באוהל המת משום דיליף מכה"ג ושם נאמר ב' לאוין וא"כ גם כאן נמנה ב' לאוין כיון דיליף מכה"ג ושם נאמר ב' לאוין וא"כ גם כאן נמנה לב' לאוין כיון דיליף מחרמי כהן וכמו שהקשה הפ"ד לעיל במצות יובל סי' של"ד. ונראה דגאולה הוא לשון מכירה וכולל בלשנא תרוויי' כדאי' בב"מ על הגאולה היינו המכירה יעוי"ש בתוס' וכיון דכולל תרווי' פדיון ומכירה לכך אינו אלא לאו אחד והבנין אב מחרמי כהן הוא רק גילוי מלתא בעלמא ועיין ברמב"ן בחומש ר"פ וארא על לשון וגאלתי וכו' והנה ברמב"ם מבואר בפ"י מבכורות דלאו זה הוא דווקא בתם ולא בבעל מום ואסור רק מדרבנן. אמנם בשוטה מקובצת בשם המאירי בב"ק דף ג' ע"א סובר אפילו בבעל מום הוא אסור מה"ת והא שהתיר גבי מעשר של יתומים הוא משום השבת אבידה ועשה דוחה ל"ת דלא ימכר וזה תימה גדולה. ובמעשר תמים לאחר שחיטה אינו מבואר אי קאי עלי' נמי הלאו וברמב"ם משמע דגם לאחר שחיטה קאי עלי' הלאו דמכירה והכ"מ שם כתב דלאחר שחיטה לית בי' לאו וכן מבואר בזבחים ל"ב ובזבחים ע"א תוס' ד"ה למאי וכו' מבואר דלוקין וצ"ל דשם קאי לתי' רבא בבכורות ל"ב דיליף מחרמים ועי' בכורות שם ד"ה האי וכו' ויש ליישב קו' התוס' דזבחים:

ולקדש בו האשה מבואר במשנה ב' פ"א דמעשר שני אין מקדשין בו את האשה ומזה תמה המעיי"ח על רש"י בחולין דף קל"ז רע"א דמפרש דבמעשר מקדשין אשה דדווקא לאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי אבל מחיים ממון בעלים הוא עיי"ש ברש"י ד"ה בקדושה וכו' ותימא שהוא נגד מתני' הנ"ל. ונראה דרש"י לטעמי' בב"ק דף י"ב דס"ל דגם במסקנא נשאר תי' הראשון דמחיים הוה ממון בעלים ולאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי א"כ בקדשים קלים שהם חלק הבעלים ובמתנות כהונה אפילו מחיים משולחן גבוה קזכי ולפ"ז קשה איך אפשר דמעשר מחיים מקרי ממון בעלים כאן דאסור בשום הנאה למכור ולהנות ממנו ומה שיהי' מותר לאחר שחיטה אדרבא אינו ממון בעלים אלא משולחן גבוה קזכי אע"ג דבאמת יש לומר דמעשר לכ"ע ממון גבוה וכדמשמע מרש"י בב"ק דף י"ג דאפילו ריה"ג לא קאמר רק בשאר קדשים קלים ובן עזאי ואבא דוסתאי שמביאו רק לפרש ריה"ג מ"ש ר"ש לטעמי' סובר בסנהדרין דף קי"ב ע"ב לפי תי' שמואל שם דבמעשר ובכור אפלו מחיים ואפילו תמים נקראים ממון בעלים ושם בחולין קאי אליבא דר"ש ולפרש"י היינו מחיים וקשה למאי נ"מ ומכח זה הכריח רש"י דבמעשר אפילו מחיים רשאי לקדש בו אשה אליבא דר"ש וא"כ אי דר"ש פליג על מתני' דריש מעשר שני ומתני' אתיא לבן עזאי דפ"ק דב"ק או דשם במתני' היינו מדרבנן אין מקדשין בו אשה דדמי ליה למכר אבל מה"ת מקדשין וא"ש דברי רש"י:

ולענין שאר קדשים קלים אי רשאי למכור פסק הרמב"ם בפ"ד דמעילה דין ח' דהמוכר עולה ושלמים לא עשה ולא כלום וסובר המעיי"ח דהיינו טעמא דיליף ממעשר ואע"ג דבכור מותר למכור וצ"ל דלחומרא מקשינן. אמנם המל"מ שם סובר דטעמי' משום דס"ל קדשים קלים ממון גבו' ומזה הקשה מדבריו בפ"ח מנזקי ממון דפוסק בק"ק יש בהן דין נזקין ומזה מוכח דס"ל כראה"ג כדאי' בב"ק דף י"ב. ולענ"ד בלא"ה תימא למה לא יהי' באמת קדשים קלים ממון בעלים לפי דעת התוס' בב"ק שם ד"ה ומחיים וככה מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ה מה' אישות דלא ס"ל כרש"י שהבאתי לעיל אלא ס"ל דבחלק הבעלים לא שייך משולחן גבו' קזכי וא"כ הרי הרא"ש כתב בנדרים דף ל"ד ע"ב דאפילו כבר הפקיר כיון דבידו לזכות בו חשוב כשלו ויכול להקדשו וקרי' בי' ביתו וה"נ הי' יכול להניחו לשחטו וזכה בו והוי כשלו גם מחיים ואין לומר כמו דאמרינן בקדושין דגבי גר לא חשיב בידו כיון דצריך שלשה מי יימר דמזדקקו לי' וה"נ מי יימר דמזדקקו לי' זה אינו דוודאי גבי גר הואיל וקשי' גרים לישראל וגר דווקא בתלתא שפיר אמרינן מי יימר וכו' עיי' בתוס' שבת דף מ"ז ע"ב ד"ה מי יימר וכ' וד"ה התם. וא"כ הוי כשלו וקרי בי' שור רעהו:

אמנם כבר בארתי במקום אחר דוודאי משום הא דבידו לא קרי בי' שלו כל זמן שלא זכה בה והתם אמרינן רק דאם רוצה להקדיש על זמן שיבא לידו דאז אינו ממועט משום דאינו שלו דהרי מקדישו לכשתבא לידו רק דלא מהני משום דבר שלב"ל ובזה מהני אם הוא בידו סמך דעתי' אבל כאן דבעי' בשעת היזק יהי' נקרא שור רעהו וגם בשעת העמדה בדין ולכך שפיר איכא למימר דלא מקרי ממונו מחיים ולא קרי בי' שור רעהו אע"ג דלבסוף אתיא לידו וגם בידו לזכותו בו. אמנם נראה דניהי דמטעם דבידו לא חשוב כשלו מ"מ גם כקדשי שמים אינו נחשב כיון שבידו להוציא מרשות גבוה ולפי"ז עמדה קו' התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו' דיהי' נקרא שור רעהו הואיל ואי בעי מתשיל עלה ואין לומר הואיל וכתיב לה' וכו' כוונתם דבעניינים שאין להם חלק אלא מצד הואיל אי אפשר וכו' ואי אפשר שיבטלו כח הגבוה שהוא ברור שלו זה אינו לפי האמור כאן לא מקרי של גבו' ואע"ג דכבר אמרנו מצד שבידו לא מקרי שלו היינו לענין קנין דהרי אם יזכה בו לא יהי' קנין למפרע אלא מכאן ואילך משא"כ אי מתשיל מהני למפרע ובשלמא בקדשי קדשים מלבד תי' התוס' הנ"ל לא קשה דבשעת גביי' דהיינו לאחר שחיטה אז לא שייך מתשיל. אמנם בקדשים קלים דהוא לאחר שחיטה שלהם כנ"ל ולפי הרמב"ם תקשי. ונראה דבאמת הש"ס מוכיח רק כרבנן דריוה"ג לא אתי' דלדידהו ע"כ לא ס"ל האי סברא דלעיל דא"כ גבי קרבן אשם גזלות יתחייב אבל לדידן דס"ל להרמב"ם בפ"ג מיו"ט הואיל א"כ שפיר יש לומר דלענין קדשים קלים לאחר שחיטה שפיר מקרי ממון בעלים וקודם שחיטה י"ל הואיל ואי בעי מתשל עלי' קרי' בי' שור רעהו ושייך בי' דין נזקין ולפי"ז מיירי הרמב"ם דווקא בשלמי' ותודה ולא במעשר דלא שייך בי' מתשל עלי' וזה דלא כמו"ש הלח"מ שם וכ"ז לענין נזקין אבל לענין מכירה א"א שיחול הקנין דבשעה שיחול הקנין יהי' של לוקח א"א לאתשולי עלי' שהרי הלוקח אי אפשר לאתשולי ולא מקרי אצלו ממון ולא שייך בי' קנין ולכך פסק הרמב"ם במכר שלמי' דאין קנין חל וה"נ מיושב הא דפסק לענין אתנן זונה דלא שייך אפילו בקדשי' קלי' דאז אפשר שתקנה היא. ומיושבו' כל הקו' הנ"ל בפ"ד מה' מעלה ולעולם דפוסק הרמב"ם דקדשי' קלי' לאו ממון בעלים:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה