מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת אמור
מצוה רסד
והוא להרמב"ם ל"ת ק"ס. ולהרמב"ן הוא מצוה דל"ז ל"ת קנ"ה
מל"ת שלא יטמא כהן הדיוט למת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו וכהן הנוגע במת או מאהיל או נושא או נוגע בקבר אחד המת ואחד טומאות הפורשות מן המת כגון דם אם במזיד טימא עצמו באחד מכל טומאות לוקה ארבעים. ולמת מצוה מותר לטמאות עצמו ולמדו חז"ל בגז"ש כהן הדיוט מכה"ג שיחייב על הנגיעה ועל ביאה באוהל ובכה"ג מנה הרמב"ם בסי' קס"ז וקס"ח לב' ל"ת אבל בכהן הדיוט כ' שם דילפי' מני' לדינא אבל לא למנין כיון דאינו מפורש והסמ"ג ל"ת רל"ד מנה זה לב' כמו בכה"ג, והנה הלאו הזה כולל שאסור הכהן לטמאות בכל מיני טומאות מת. והמנ"ח האריך כאן בכל ענינים של טומאת מת ופרטיהם מבואר הכל הדק היטב. ואני לא באתי אלא להעיר דבר אחד מה שהקשו אותי שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז מהא דאמרינן בנזיר דף ס"ד בעא רמב"ח מת בכלי וכלי צף על פני המים מי אזלי' בתר כלי וכו' את"ל בתר כלי אזלי' וכו' ופסק הרמב"ם כאת"ל בפי"ד מאבות הטומאה דין ד' שרץ מונח ע"ג כלי וכלי צף על פני המים הוי לי' כמונח על הארץ וטמא והקשה אותי הרב המופלג מו"ה פינחס שיפער כי' מק"ק לעמבערג דברי הרמב"ם אהדדי ממה שפסק בפי"ג הל' שבת הל' ד' בכלי צף ע"פ המים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מפירות שבכלי והוציא פטור וא"כ לא חשיב כמונח והוי תרתי דסתרי עכ"ל. ופילפל אי יש לחלק בין איסור לטומאה והנה בשבת דף ה' ע"ב גבי מים ע"ג מים היינו הנחתן שמן ע"ג יין נראה מבואר דלא מחלקי. ולענ"ד לא קשה דיש ג' חלוקי דינים יש הנחה ממש קבוע במקומו וחילוק ב' שאינו קבוע כלל אלא צף ע"פ המים או האויר וג' שמונח בכלי והכלי צף שהדבר מצד עצמו מונח וקבוע במקומו אבל ע"י דבר אחר היא מתנועע. וכבר התעוררו התוס' בשבת שם דלאו כל אפין שוין. והנה לענין שבת כתיב אל יצא איש ממקומו וקרינן אל יוציא ממקומו וא"כ בעי' מקום קבוע ממש כמו שהי' קבועין במדבר ולכך אפי' אם מונח במקום אחד בכלי והכלי צף וע"י מטלטל החפץ אפ"ה לא דמי למקום קבוע לגמרי והוי קבוע ואינו קבוע והיכא דבעינן קבוע ממש לא מקרי זה קבוע משא"כ לענין טומאה צפה ע"פ המים דכתיב ריבוי' ומיעוט השרץ השורץ על הארץ משמע דבעי' קבוע וכתיב ריבוי שרץ השורץ משמע דלא בעי' מקום קבוע ולכך סגי בקבוע ואינו קבוע ובמונח בכלי וכלי צף חשיב אצלו כקבוע כיון דמחד צד קבוע ולכך אינו טהור אלא דווקא בצפה ע"פ המים לגמרי וכעין שכ' המג"א בסי' קמ"א סק"ה דסמיכה הוי כעמידה וישיבה היינו שאינו לא עמידה ממש ולא ישיבה ממש וה"נ א"ש:
ב) בטומאת כהנים דעת הטור ביו"ד סי' שע"ב דמוזהרים הקטנים להפרישו ולדעת הב"י או"ח סי' שע"ג גם בדם ושרצים לדעת הטור מצווין להפרישו משא"כ בשאר איסורין שבתורה אין מצווין להפרישו אלא דלא למספי לי' בידים ובאמת ההכרח שהכריח להב"י בזה אין כאן הכרח דמה שהקשה דלכתוב בנבילה ובטומאת כהנים וגם מה שהביא בשם מהרא"ם בפ' אמור דקשי' דלכתוב דם וטומאת כהנים ונילף מני' במה הצד ול"ל דכתב בשרצים וגם המהרש"א הקשה כיוב"ז ביבמות דף קי"ד דלכתוב שרצים וטומאת כהנים ונילף במה הצד ומה שתירץ המהרש"א ע"ז דמה להנך שכן ישנן בכזית דהיינו טפי מכזית לא בעי משא"כ בדם. ותמי' לי טובא הרי גם בטומאת כהנים אי מטמא בדם ג"כ בעי' ברביעית אדרבה אפי' ברביעית אין כהן מוזהר עלי' אלא בחצי הלוג וצ"ע. אמנם גוף הקושי' לא קשה לפענ"ד דהרי כתבו התוס' בשבת דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר וכו' דמלתא דאתא במה הצד טרח וכתב לה קרא משא"כ אם נוכל למילף חדא מחדא וא"כ כיון דמצריך לה דחדא מחדא לא יליף דאפי' טומאת כהנים הי' אפשר למילף שגם הוא בכ"ש בעצם כשעורה או לנפל שלא נתקשרו אבריו וכדמשני לה בנזיר והובא ריש פרק גיד הנשה על מת ועל כזית מן המת לכך איצטרך הש"ס לומר דשאני טומאת כהנים דאינו שוה בכל אבל כיון דחדא מחדא לא יליף על חדא מתרתי או מתלת ל"ק דע"ז שפי' אמרי' דטרח וכתב לה קרא, ואפי' חדא מחדא לדעת הראב"ד הובא ברשב"א חולין דף צ"ט דעל בנין אב או מה מצינו אין לוקין ועיי' מש"כ בזה השעה"מ ריש הל' שחיטה לא קשה למה כ' קרא דאיכ"ל דכ' ללקות אלא כאן לא הו"מ לתרץ כן דעל למספי בלא"ה אין לוקין ועיי' בפרמ"ג סי' שמ"ג שכ' סברות לכאן ולכאן בזה אי לוקין על למספי ואני כתבתי במקום אחר דבמח"כ אישתמיט מני' דברי הרמב"ם וכ"מ בהלכות ק"פ פ"ט הל' ז' דבכה"ג אין לוקין והחינוך בפ' בא כ' שם גבי ק"פ דאין לוקין דהוי כלאו שאין בו מעשה והה"ד הכא עכ"פ מהא דמצריך להו הש"ס נמי מוכח דאין לוקין ועכ"פ קושי' הב"י וקושי' הרא"מ ל"ק וממילא אינו מוכרח דינו של הב"י ונראה עיקר כתירוץ הרא"מ שתירץ דברי הטור דס"ל דמצריך להו דאיכ"ל דקרא דקאמר ואמרת בא ללמד דמצוה להפרישו אפ"ה אין למדין הימנו לעלמא דשאני כהנים דריבה בהו הכתוב מצוות יתירות וא"כ דווקא בטומאת כהנים ס"ל להטור דמצווין להפרישו ולדבריו משמע דאפי' ב"ד ישראל מצווין להפרישו ודבריו נכונים. ורק דק"ל דהרואה בלשון הטור יראה דהכריח כן מלשון התו"כ וא"כ אכתי קשה הרי להש"ס לא הי' זה ההכרח ומנ"ל לדידן. ואפ"ל עפימש"כ בחידושי לשם דגם האזהרה נאמר לקטן נהי דבאכילה יש לחלק בין גדול לקטן דגדול אחשבה וקטן לא אחשבי' לאכילת איסור אבל לענין טומאת כהנים כיון דמשמעות הקרא על קטן נאמר עכ"ח דג"כ מצווין להפרישו וזה כוונת קושי' וראיות הטור אלא דיש לדחות דלמא אין מצווין להפרישו והא דכ' רחמנא אזהרה על הקטן היינו למספי והא דלא כתבה על הגדול היינו מטעם דאי הוי כתוב על הגדול הוי לוקין ולכך כתיב על הקטן כי היכא דלא לילקי דהוי לי' כלאו שאינו מפורש דאין לוקין עליו. רק דיש לומר דהטור סובר כסברת החינוך הנ"ל דאפי' אם הוי כתיב הלאו על הגדול אין לוקין כיון דלא נגמר על ידו ורק ע"י אכילת הקטן נחייבנו הו"ל כלאו שאין בו מעשה ואין לוקין וא"כ איכ"ל הש"ס דדחי דלמא דלא למספי סובר דלאו שאב"מ לוקין דסתם ספרא ר"י דסובר בעלמא דלאו שאב"מ לוקין וא"כ איכ"ל דליכתוב על הקטן כי היכא דלא ללקי שיהי' כלאו שאינו מפורש. אבל הטור כ' לדידן דג"כ צריכין אנו לדרוש כן עכ"ח אפי' אם מצווין להפרישו כן י"ל דברי הטור עפ"י דברי הרא"מ דמטמאות כהנים לא ילפי' למקום אחר, אמנם להב"ח גם להטור סובר דדוקא ב"ד של כהנים מצווין להפרישו בטומאת כהנים, ולהטו"ז סי' שמ"ג אפי' ב"ד של כהנים אין מצווין להפרישו אלא האב הוא דמוזהר להפרישו מה"ת בטומאת כהנים עיי"ש:
מצוה רסה
והוא להרמב"ם מ"ע ק"ה. ולהרמב"ן הוא מצוה רל"ח עשה פ"ג.
מ"ע שיטמא כהן הדיוט לקרובים שנאמר לאמו ולאביו לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא. ואשתו הנשואה ואחי ואחותו היינו מאביו. המעיי"ח הביא כאן קושי' התוס' בסוטה דף ג' שהקשו דדרשינן לה ולא לאברים דקשי' לר"ח דסובר דוקא לאביו שלם ולא חסר וי"ל דהרי"ף הביא התו"כ לה לודאי ולא לספק ולדעת הרשב"א דסדא"ו אסור בכ"מ הקשה ל"ל קרא ותי' המהרי"ט דהו"א הואיל ומצוה איכא וכ"ז אי דרשינן יטמא לחובה אבל באמת לא דרשי' לה למעט אברים:
ב) והנה בנזיר דף מ"ג ע"ב ברש"י ד"ה נקטע וכו' הקשה לי הרב הגדול המופלג מו"ה פנחס שיפפער ני' דיין דק"ק לעמבערג יע"א. דפי' רש"י אעפ"י שהוא בצד הגוף והב"י סוף סי' שע"ג הביא מדברי שאר פוסקים ולא מדברי רש"י. ועוד הקשה הא מוכח מכמה דוכתי דהרוג מקרי חסר כדאיתא בנזיר דף ס"ה ע"א ובנדה דף כ"ז ע"ב לענין רקב ולענין תבוסה ושכונת קברות דהרוג מקרי חסר משום דנחסר דמו וא"כ בנקטע ראשו בלא"ה חסר מקרי משום דם ול"ל משום ראשו. ולענ"ד בלא"ה ק"ל מה פריך הגמ' על ר"ח דאמר נקטע ראשו אינו מטמא ול"מ לאביו מהא דתניא דמחזיר על כשעורה וא"כ חסר פורתא הרי בפ"ט מטומאת מת הל' ה' פסק הרמב"ם לענין תבוסה ושכונת ביה"ק דחסר מקרי רק אם חסר אבר שהנשמה תלוי' בו שאם ינטל מן החי ימות וכ' הכ"מ שהוא מן התוספתא וא"כ ה"נ נקטע ראשו דבר שינטל מן החי וימות מקרי חסר אבל משהו לא מקרי חסר וצ"ע. ונראה דאיכ"ל דקושי' הש"ס אינו כמו שפי' רש"י אלא לר"ח דממעט מולאביו דווקא שלם ולא איצטרך לה למעט אברים וכמו שהקשו בתוס' סוטה דף ג' ע"ב הנ"ל ומדאצטריך למענו אברים עכ"ח לאביו אפי' חסר ממנו פורתא מטמא לו ולעולם האי פורתא אפי' הנשמה תלוי' בו ונגד כל הגוף מקרי זה רק פורתא ואז שפי' הו"א אפי' לאבר יטמא קמ"ל. וא"כ קשי' ברייתא לר"ח וא"כ פריך שפי' ולעולם דבאמת גם בטומאת כהנים בעי דווקא שיחסר אבר שינטל מן החי וימית ומיושב היטב הרבינו יחיאל מובא בב"י סס"י שע"ג בשם הכל בו, ודברי התוס' בסוטה דף ג' ע"ב ד"ה ור"ע צ"ע לי דהרי בתו"כ דרש ג' דרשות מלה א' לוודאי מטמא ולא לספק, ב' לא לאחרים, ג' לא לאברים עיי"ש דמפרש דהכל ילפי' מלה וא"כ לא מקשי התוס' מידי דאפי' לר"ח איצטריך לה לאינך דרשות. וצ"ע על התוס' אבל בשמעתין א"ש דמקשה קו' התוס' דכאן אינו מקשה מקרא אלא מלשון הברייתא והברייתא אמרה דלה למעט לאברים וקשי' לר"ח וא"ש:
ג) והנה בכל בו שם מבואר דאם בעינן דבר שינטל מן החי וימות דם לא מקרי חסר וקשה הרי גם בדם הנשמה תלוי'. ונראה דהיינו ברביעית האחרון אבל אם נשאר רביעית שוב גזעו מחליף והדר בריא ונפשו חוזרת ומי יודע אם נחסר גם רביעית האחרון וכיון דמספקא לן נשאר אביו בחזקת שנקרא אביו שלם וממילא הי' יכול לטמא לו אי לא הי' אלא משום חסרון דמו זה נראה כוונת רבינו יחיאל וא"כ נראה זה שייך כאן בטומאת כהנים דעד השתא הי' אביו ומספק נשאר בחזקתו אבל שם גבי רקב ותבוסה דפנים חדשות בא לכאן והללממ"ס דבעי' שלם איכ"ל הואיל ונחסר דמו ולא ידעינן אם נשאר בו רביעית דם מספיקא לא נחית עליו טומאת רקב או דין תבוסה ושכונת קברות כנלענ"ד:
ד) מ"מ תי' זה לא מספיק לתרץ דברי רש"י דמפרש לקו' הש"ס על ר"ח דמברייתא מוכח דחסרון כל שהוא מקרי אביו וא"כ עכ"ח סובר רש"י דאפי' חסרון מעט מפקיעו מלהקרא אביו ועמדה קו' הנ"ל במקומה. ונ"ל דהרי כבר הקשתי מנ"ל להמקשן להקשות דלמא יש חילוק בין הנשמה תלוי' בו ונראה דלכך פירש"י דנקטע ראשו והראש מונח בצדו והמקשן דייק כן משום דנקט נקטע ראשו ולא נקט חסר ראשו וכיוצא לכך ס"ל כיון דהראש מונח אצלו ואינו חסר אלא דיבוק וחיבור זה לא מקרי רק חסר מעט ואם זה מבטל מלהקרא אביו ה"נ חסרון פורתא וכל שינוי הניכר הנעשה בו דבעינן אביו כמעיקרא ולכך פריך מברייתא דלה למעט אברים אבל חסרון פורתא אינו מפקיע משם אביו וא"ש. ובזה יש ליישב מה שדקדק הנ"ל למה הביא הב"י זה דאפי' מונח בצדו בשם הרא"ש הא מבואר כן ברש"י ונראה דמרש"י אין ראי' דדווקא לס"ד שלא ידע דיש מחלוקת בדבר פירוש בפשטא אפי' מונח אצלו וממילא אפי' חסר כל שהוא נשתנה שמו אבל למסקנא דפליגו בזה ור"ח סובר כד' זקנים ושם לא שמענו דפליגו עלי' דר' יודא אלא בחסר לגמרי א"כ עכ"ח נקטע היינו חסר ממש ואינו מוכח מדברי רש"י דאפי' מונח אצלו חשיב חסר לכך הוצרך הב"י להביא בשם הרא"ש. ולפי האמור נראה דגבי אביו דווקא אם נשתנה לאחר מותו ממה שהי' והיינו דווקא בחסרון הניכר וגלוי כעין דאמרי' גבי מומין אז לא הוי כאביו דמעיקרא אבל אם נחסר דמו אינו ניכר ועדיין שמו עליו ולכך אע"ג דגבי רקב ותבוסה בעינן נמי שלם וחסרון דם נקרא חסרון היינו שם כך נאמרה הללממ"ס אבל כאן דמעטי' רק מכח אביו או לה והיינו דוקא בנשתנה נפקע שמו ע"י שינוי דגזעו מחליף ולכך משום חסרון דם יוכל לטמא לאביו כן נלענ"ד טעמא דרש"י ז"ל:
ה) ועוד אמרתי ליישב ואין ראי' מרש"י עפ"י מש"כ לעיל דהתוס' בסוטה דף ג' ע"ב ד"ה ור"ע וכו' דהקשו דלר"ח למ"ל לה למעט אברים הא שמעינן מולאביו. וזה נראה דרש"י בא ליישב דאפי' מונח הראש אצל הגוף ואין כאן חסרון ממש אלא כל שהוא לכך צריך תרתי וכ"ז לר' ישמעאל דס"ל דלה יטמא הוא רשות אבל לר"ע דס"ל לה יטמא הוא חיוב ומצוה וכבר כתבתי להא דדרשינן מלה למעט ספק דהא בכל התורה ספיקא דאוריי' לחומרא לרשב"א וסייעתו ותירצתי דאצטריך הואיל דחיוב הוא לטמאות לר"ע וא"כ אפי' הוא ספק הו"א דיטמא וא"כ אצטריך לה על הספק למעטו ואין מוכח אברים ואצטרך אביו דרק כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וא"כ לעולם לדידן כשהראש מונח אצלו לא מקריא חסר ורש"י דכ' כן אליבא דר"ע דיש ב' דרשות ולכך הוכרח להביא להב"י מדברי שאר פוסקים:
ו) והנה הכהן רשאי לטמא את עצמו לאשתו וילפי' מדכתיב כי אם לשארו ואין שארו אלא אשתו וכמו שרשאי לטמאות לשאר קרובי' כך רשאי לטמאות לאשתו ולדעת הרמב"ם ילפי' מכאן מצות אבילות ביום ראשון מלה יטמא אבל דוקא אנשים אבל נשים כמו דילפי' מבני אהרן ולא בנות אהרן לענין איסור שאינם מוזהרים לטמאות ה"נ ילפי' מלה יטמא דמצוה להתאבל ודוקא אנשים ולא נשים ולפי"ז קשה על הרמב"ם הא דאמרי בכתובות דף כ"ג ע"א אשתו ארוסה וכו' ולא מיטמאת לו וכו' פירש"י דאינה מחוייבת ליטמא לו וכו' אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הלכה ו' סובר דנשים אינן מצווין על מצוה זו דלה יטמא דגם זה ממועט מבני אהרן ולא בנות אהרן. וא"כ מאי ולא מיטמאה לי' וכו' אי דאינה מחוייבת הא גם בנשואה אינה מחוייבת והכ"מ כ' דבאמת רק שגרת לישנא נקנו והלח"מ שם כ' דאיכ"ל דהרמב"ם מפרש כפי' האחר שבתוס' דברגל מיירי ותמהני דמה יועיל בזה ממנ"פ אי נשים מצווין על לאו זה דבנבלתם לא תגעו שנראה מדברי הרמב"ם פרק ט"ז מטומאת אוכלין הלכה יו"ד שהביא איסור משום שצריך להיות טהור ברגל לצורך אכילת קדשים ולפי"ז לפי מש"כ הרמב"ם בריש פ"א מחגיגה דנשים מחויבות בשמחה איכ"ל דגם אצלם הלאו של ובנבלתם לא תגעו וא"כ כיון דלהרמב"ם נשים לית בהו מ"ע דלה יטמא א"כ אפי' נשואה אסור לה ליטמא ברגל ומה הועיל הלח"מ בתי' שלו ואפשר ליישב כיון דהרמב"ם סובר דהא דאסור לטמאות הוא משום קרבנות ואשה אינה מחייבת בקרבנות כי אם בשלמי שמחה להרמב"ם וא"כ אם היא אוננת דבלא"ה אסורה לאכול בקדשים אם הוא בחג השבועות דהוא רק חד יומא או ביום אחרון של יו"ט א"כ שוב אינה מוזהרת שלא לטמאות לו אבל בארוסה שאינה אוננת ולכך שוב אינה מטמאת לו ברגל וא"ש תירוץ הלח"מ:
ז) וכבר הבאתי לעיל דמלה ילפי' בתו"כ דלודאי הוא מטמא ואינו מטמא לספק וכבר הבאתי להקשות להפוסקים דס"ל ספיקא דאוריי' לחומרא למ"ל קרא. ואמרתי ליישב עפ"י דברי הפנ"י פרק עשרה יוחסין דדרשי' ודאי ממזר הוא דאינו יבוא אבל ספק ממזר יבוא ולשיטת הרמב"ם למ"ל הדרש הא ספיקא דאוריי' לקולא ותי' הפנ"י ע"ד שכ' התוס' הרא"ש הובא בשמ"ק ב"מ דף... היכא דאמר ודאי לא סמכי' על רוב דרוב לא מקרי ודאי היכא דבעי' ודאי ממש וא"כ א"ש הא דבעי' בכהן לה דלודאי יטמא אבל בספק לא דצריך הקרא היכא דלא הוי ודאי גמור. ובזה אמרתי ליישב קו' הרשב"א על התוס' דמצריך קרא הא דאיצטרך בקרא לומר תרווייהו דאי כתיב אמו לא הוי ידעי' חזקה לכך איצטרך אביו, והקשה ה"ר שלמה צרפתי דאי חיישינן דלמא לאו אביו הוא אז הוא אינו כהן וממילא רשאי לטמא א"ע וא"כ בכל דיני התורה מחזקינן לי' לכהן אבל לענין היתר לטמאות דבעינן דוקא ודאי דכתיב לה ולא אזלינן בתר רוב דמצות כהנים חמורה ולא סמכינן על הרוב והו"א דלאביו אינו רשאי לטמאות לכך כתיב לאביו אלא דהוא גופא תקשה כיון דכתיב לה יטמא ולא אזלי' בתר רוב וא"כ למה באמת אזלי' בזה בתר רוב ובס' אמרי אש בסופו כי לחלק דדוקא ברובא דאיתא קמן לא אזלי' ב"ר והוי כספיקא לדעת הרא"ש הנ"ל אבל ברובא דליתא קמן עדיף בזה וכן שמעתי ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל ובנידן שלנו א"ש בלא"ה דהרי עד עתה הי' כרוך אחר אביו וגם זה מקרי בסוף קידושין עיי"ש ואם הוא כרוך אחר אמו ובא עלי' שורפין וסוקלין א"כ יש לאביו חזקה וגם רוב ולכך שפי' אמרי' דרשאי לטמאות לאביו ומדוייק היטב לשון התו"כ שאמר חזקה מנין ת"ל לאביו וקשה למה נקט אביו מצד חזקה הא הוא מצד רוב ולהנ"ל א"ש כיון דכתיב לה ודאי וממילא אי הוי רק רוב לבד לא הוי סמכינן עלי' לכך צריך רוב וחזקה וא"ש:
מצוה רסו
והוא להרמב"ם ל"ת קס"א. ולהרמב"ן הוא מצוה רל"ט ל"ת קנ"א
מל"ת שלא יעבוד כהן טבול יום עבודה במקדש שנאמר ולא יחללו שם אלקיהם ואחז"ל אם אינו ענין לטמא בעבודה תנהו ענין לטבול יום ואם עבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים. ועיי' מש"כ הכ"מ בפ"ד מביאת מקדש ליישב קו' הראב"ד ותי' דמיתה בידי שמים חמירא והמל"מ כ' שתלמוד טועה כתבו דא"כ מאי פריך בשבועות דף י"ז טמא ששחט במיתה היכא משכחת לה. מיהו הפרמ"ג בפתיחה הביא דברי הקרבן אהרן בפ' ויקרא על הפסוק ונרצה לו בפשיטות דמיתה בידי שמים חמירא ועיי' בתוס' ריש יבמות ותראה דס"ל דהירושלמי בפ"ב דביכורים וש"ס דילן פליגו דלירושלמי מיתה בידי שמים דוקא לאחר ס' שנה וא"כ כרת שהוא בנ' חמירא אבל לש"ס דילן אין למיתה ב"ש זמן וא"כ יש חומר בזה מה שאין בזה וא"כ איכ"ל דר"ז בשבועות ס"ל כהירושלמי, ובלא"ה לפימש"כ לעיל בפ' תזריע עיקר הקו' על הקרא ל"ל למימר וינזרו מעבודה תיפוק לי מכח ביאה והנה מדברי הרמב"ם בכמה דוכתי בפ"ג ופ"ד מביאת מקדש ובפ' י"ח מהל' פסולי המוקדשין דברים סותרים זא"ז בכמה מקומות בפ' י"ח מהל' פסוהמ"ק משמע דס"ל דטבול יום דזב אינו כזב ובפ"ד מביאת מקדש נראה דס"ל דנהי דטבול יום הבא למקדש אינו חייב כרת מ"מ חייב מיתה ב"ש ומחוסר כיפורים הבא אל למקדש נראה מדבריו דאפי' מיתה ב"ש אינו חייב ואינו רק לאו ובחידושי בשבועות דף ז' כתבתי ליישב על קו' התוס' שהקשו שם דף ז' ע"ב ד"ה אתי' טומאה וכו' דלמסקנא ל"ל גז"ש דרבי' בהמה טמאה כיון דידעי' מקדש מגז"ש דטומאה נילף קודש מדאיתקש למקדש, ואמרתי דהתוס' שם ע"א ד"ה ואימא וכו' הקשו דהכא משמע דבכל קודש לא תגע קאי בין על קודש ובין בתרומה ובמכות דף י"ד ע"ב משמע בין לר"י ובין לר"ל לא אמרי' כן, ואמרתי שם דף ז' בשבועות קאי סתם גמ' אליבא דמ"ד דטבול יום ומחוסר כיפורים אינו כזב א"כ אינו חייב כרת בטבול יום ומחוסר כיפורים וא"כ שפי' איכ"ל דקרא איירי בין בקודש בין בתרומה דהרי בתו"כ יליף דקאי רק אקודש משום דדומי' דסיפא דקרא ואל המקדש לא תבוא דהוי איסור כרת ותרומה לא הוי רק איסור מיתה ב"ש אבל אי אמרי' דמחוסר כיפורים וטבול יום דזב אינו כזב אז גם במקדש אינו חייב כרת אלא או לאו או מיתה ב"ש ושפי' איכ"ל דקרא מיירי בין בקודש בין בתרומה ואפ"ה הוי שפי' דומי' דואל המקדש לא תבוא דשם מיירי ביולדת ויולדת מקרי טבול יום ארוך וטבול יום אינו חייב אלא מיתה וגם באכילת תרומה אינו חייב אלא מיתה ב"ש וכן בקודש ושפי' איכא לאוקמי הקרא דבכל קודש בין בתרומה ובין בקודש דשניהם הוי במיתה ב"ש. והנה לר"י ילפינן במכות י"ד מגז"ש טומאתו טומאתו ובמכות דף ח' ילפינן מהא דכתוב גבי כרת הבא המקדש טמא מסיים הקרא עוד טומאתו בו וקאמר הגמ' דבא לרבות עוד טומאתו בו טבול יום ומחוסר כפורים ופי' הריטב"א שם דלשון עוד משמע דנשאר רק מקצת טומאה טבול יום ומחוסר כפורים וא"כ ה"א קרבן עולה ויורד חייבים גם טבול יום ומחוסר כפורים שאכל קודש או שנכנס למקדש לרב אצטרך גז"ש דרבי בהמה טמאה למעט טבול יום ומחוסר כפירים חייב בקרבן עולה ויורד דהקרא כל בהמה טמאה מיירי בגוף הטומאה כן אמרינן ליישב קו' התוס' ועכ"פ יש ג"כ ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש הנ"ל דפסק דטבול יום הבא אל המקדש חייב מיתה בידי שמים דנהי דטבול יום דזב אינו כזב מ"מ כיון דילפינן מלא יחללו את שם קדשי דקאי אטבול יום ובסנהדרין דף פ"ח ילפינן חילול חילול מן ומתו בו כי יחללוהו לכך ילפינן מיתה בידי שמים בטבול יום אבל במחוסר כפורים דלא מצינן בי' חילול ולא הוי גז"ש הוי רק איסור לאו כיון דלא כתוב ביה חילול ולאו שפיר נוכל למילף כיון דכתוב בתזריע לאחר דיולדת מביאה קרבן כתיב וטהרה מכלל דעד אותו זמן הוי' טמאה במקצת כנלענ"ד סברת רמב"ם:
מצוה רסז
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ב. ולרמב"ן מצוה ר"מ ול"ת קנ"ז:
מצות ל"ת שלא יקח כהן הדיוט אשה זונה. זונה האמורה בתורה כל שאינה בת ישראל או בישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל (ר"ל שאין האיסור מיוחד לכהנים) וגם יש פלוגתא בין הפוסקים איזה נקרא זונה דעת התוס' ורא"ש והטור אם נבעלת למי שאין קידושים תופסים נקראת זונה וזונה כמשמעה שהבעילה עכ"ח ביאת זנות הואיל ואין קידושין וכמו דיליף אביי בתמורה כ"ט ע"ב ואע"ג דגם הנבעלת לאחד מחייבי לאווין או עשה ג"כ אסורה בתרומה ולכהן מקרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר שדרשו חכז"ל ביבמות ס"ח ע"ב הנבעלת לפסול לה אסורה בתרומה והב"ח בסי' וי"ו באע"ז ובב"ש שם ס"ק ט"ז כ' דמקרא דבת כהן אינו לוקה אם נשאה כהן דהוי ק"ו ואין לוקין מגילוי מלתא. אמנם הרא"ש בפ' על יבמתו סי' ז' כ' דלוקין ג"כ אלא דס"ל דבעי' שיהיה זר ופסיל אצלה מעיקרא לאפוקי אם נעשה פסול ע"י קידושין אי אפשר לאסור מהאי קרא דבת כהן וגו' דאין זה אצלה מעיקרא ואפ"ה אם הוא מי שאין קידושין תופסין בו אסורה משום זונה ע"ש. אמנם רש"י ביבמות ס"א פי' אפי' הנבעלת לחייבי לאווין הוה זונה וקרא דבת כהן וכו' מגלה לן על קרא דאשה זונה לא יקחו דהכונה אפי' בחייבי לאווין ועשה אפ"ה אצטרך לאו דזונה ולא סגי בקרא דבת כהן עי' בתוס' יבמות מ"ד ע"ב כמה תירוצים לחד תי' אצטרך קרא דזונה לא יקחו על גיורת ומשוחררת מיהו גם לרש"י משמע דבעינן זר אצלה מעיקרא אלא דס"ל דחייבי כריתות וכל דלא תפסו בהו קדושין ידעינן מקרא דאלמנה וגרושה דיליף ביבמות ס"ח לאסור בנבעלת לגוי וה"ה חייבי כריתו' עיי"ש בפירש"י וממילא מק"ו אי מחייבי לאווין נאסרת מחייבי כריתות לכ"ש ואיכ"ל דלוקין וכמ"ש הה"מ בפ"ד ממאכלות אסורות היכא דידעינן איסור עשה איכא למילף מלקות מק"ו ס"ל כאביי בתמורה כ"ט דאיכ"ל דזה תלוי בב' לישני ביבמות נ"ו ע"ב לל"ב דבאונס לא נקרא' זונה ואפ"ה מבת כהן ילפינן דאסורה בתרומ' וכמ"ש נמי הרשב"א בחי' יבמות ס"ח ע"א א"כ עכ"ח דבת כהן כי תהי' אינו גילוי על קרא דזונה אבל אי פסקינן כל"ק דגם באונס נקראת זונה ואין חילוק אי אתי' מקרא דזונה או מקרא דבת כהן איכא למימר דחדא מגלה אאידך ומ"מ לדינא אין חילוק בין הנך ב' שיטות לפימ"ש הרא"ש דגם מקרא דבת כהן לוקין ולכ"ע בעינן זר אצלה מעיקרא. והנה הא שכתבתי דאין נ"מ בין שיטת הרא"ש ורש"י היינו לענין גוף האיסור מ"מ איכא נ"מ לאביי דס"ל קידושין ע"ח בזונה חללה גרושה איכא ב' איסורין לאו דלא יקח ולאו דלא יחלל והיינו אשה הנקראת זונה או חללה וגרושה אבל הנאסרת לכהן משום בת כהן כי תהיה לאיש זר אינה נאסרת אלא בביאה וכן רבא לפי דעת התוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב ד"ה דאמור וכו' לחד תיר' סובר אם קידש ובעל לוקה ב' משא"כ הנאסרת רק משום ובת כהן כי תהיה מק"ו מתרומה דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואינו עובר אלא חד לאו ואפשר ליישב בזה הרמב"ם ורש"י הנ"ל דס"ל דאביי בתמורה כ"ט סובר דזונה דוקא שנבעלת למי שאין קדושין תופסין ואז עובר בב' לאווין אבל הנבעלת לחייבי לאווין נהי דאסורה מק"ו מבת כהן כי תהיה וכו' לא נקראת זונה ואינה חייבת רק לאו אחד אבל לרבא לשיטתו לפי דעת הרמב"ם דעל קדושין אינו עובר וכדאידך תירוץ בתוספ' בב"מ הנ"ל אין חילוק בין לאו זה לאידך אמרי' דחדא מגלה אאידך דאל"כ היא גופא תיקשי למה נקנו קרא דוקא זונה דמשמע הנבעלת למי שאין קדושין תופס' בו הא זה שקר דאפי' הנבעלת לחייבי לאווין אסו' לי' בלאו ועכ"ח באמת זונה גם הנבעלת לחייבי לאווין ומוכח כרמב"ם ורש"י:
ב) אמנם דעת הרמב"ם נראה שהיא שיטה ג' וס"ל דלא קיי"ל כהא דבעינן זר אצלה מעיקרא ואפי' באין זר אצלה מעיקרא נעשית זונה ואסורה בתרומה מקרא דבת כהן וטעם הרמב"ם עיי"ל בשעה"מ בפי"ח דין ג' וכן משמע מתוס' ר"פ הערל דהנבעלת לפצוע דקה נפסלת בתרומה אע"ג דאין זר אצלה מעיקרא והרשב"א בחידו' שם נדחק טובא בזה ועיי' בחי' בקונטרס ליבמות דף מ"ד ע"ב בכללים כלל ג' שכתבתי ג"כ ליישב שיטת רש"י ורמב"ם. והנה דעת ס' החינוך כדעת הרמב"ם וכן בספרא משמע דלא דרשי' זר אצלה מעיקרא דדרשי' לאיש זר דאיש מיותר לרבות הנבעלת אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט לאיש המאכיל נפסלת עיי"ש ובא ליתן לאסור חללה בתרומה עי' לקמן מצוה רפ"ד אי"ה:
ג) והנה הרמב"ם הוסיף עוד דהנבעלת לחלל ג"כ נעשית זונה דזנות תליא בביאה פגומה והרמב"ם ס"פ עשרה יוחסין האריך בזה להסביר זאת עיי"ש בפי' המשנה וכן דעת החינוך והא דפסק הרמב"ם והחינוך כהן שנשא כותית קודם שנתגיירה נקראת זונה ועובר עליה בלאו דזונה ולדעת ב"ש סקט"ז דין ו' בגוי' אפי' לא זנתה נקראת זונה וקשה הא קיי"ל דאין הכהן עובר אלא א"כ קידש ובעל וכאן אין קדושי' תופסין והוי כלא קידש וצ"ל דדרך אישות וקדושין קאמר וכן משמע לשון החינוך מיהו צ"ע מנ"ל הא ממ"נ הא אמרינן ביבמות צ"ז היכא דקיחה לא שייך לפרש קדושין כגון בחייבי כריתות אמרינן דקיחה היינו שכיבה והיכא דשייך לפרש קדושין בעינן דוקא קדושין וא"כ בזונה ממ"נ אי אמרינן דגם על גוי' קאי דלא שייך קדושין א"כ י"ל לשון שכיבה ואי אמרי' דקאי על זונה ישראלית א"כ שמא בעינן קדושין ממש וצ"ע:
ודע אפי' אי אמרי' כמ"ש הנוב"י חא"ע סי' ע' מה"ק דאיסור שאינו מפורש בהא פרשה של כהנים אין הנשים מוזהרים עלי' כגון אשת איש שנאנסה אי לא חשיבה באונס זונה רק משום טומאה היא אינה מוזהרת אבל מאי דיליף מק"ו מקרא דבת כהן כי תהי' בודאי מוזהרת גם היא דגם עליה הוי ק"ו ואי ביאת אונס שווי' זונה ברי"ף ורא"ש משמע דפסק' כל"ב דיבמות נ"ו ע"ב דלא הוי' זונה אבל הרמב"ם פסק כל"ק דבאונס נמי זונה. וכן דעת החינוך אבל דעת ראב"ד בפ"ק מא"ב דין כ"ב דבאונס לא חשובה זונה אלא שכתב עוד דעפ"י ע"א אינה חשובה זונה ודבריו צ"ע ועי' בש"ש שמעתתא א' שביאר דבריו ואין כאן מקומו:
מצוה רסח
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ג. ולהרמב"ן מצוה רמ"א ול"ת קנ"ח:
מצות ל"ת שלא יקח כהן הדיוט חללה שנאמר וחללה לא יקחו וכו' וחללה נקראה בין הנולדה מפסולי כהונה או שנתחללה ע"י ביאה הנאסרת לכהן ולפי מאי דקיי"ל כראב"י דאפי' מחייב' עשה נקראת חללה וא"כ גם בעולה שנבעלת לכהן הגדול היא עצמה חללה והוולד הנולד ממנה מקרי חלל ומשמע מהרמב"ם דכהן הנושאה ובעלה לוקה עליה אמנם בס' החינוך לא משמע כן דלא מנה רק מאיסור לאווין ואפשר דס"ל כדעת התוס' יבמות ע"ז ע"ב ד"ה מצרי שחללה הבא' מחייבי עשה אינה אלא בעשה והמל"מ בפי"ט מא"ב דין ג' כתב דדברי התוס' הם תמוהים. והנה רש"י בתורה כ' דאין חללה אלא הנולדה מאסורי כהונה משמע דלאו זה לא מיירי באשה שנתחללה ע"י ביאת אחד מפסולי כהונה וכן משמע לשון החינוך מיהו נראה דבחינוך יש ט"ס וחסרון וטעמי' דרשינן עי' ברא"מ שכ' דאי נבעלה לפסול תיפוק ליה דהוי' בעולה והמל"מ בפי"ח מאיסורי ביאה סוף דין ב' השיג ע"ז ואמר דאכתי איצטרך או בעולה שלא כדרכה או לעבור בעשה ול"ת עיי"ש. אמנם לפענ"ד כראה דרש"י בא ליישב דהרי באמת ילפינן ביבמות ס"ח דגם הנבעלת לאחד מן הפסולין נאסרת ונתחללת לכהונה וכבר כתבתי לעיל במ' רס"ו דנקראת זונה ואפי' לא נקראת זונה מ"מ אסורה היא ואין לומר דנהי דאסורה אבל שם חלל אין לה ונפקא מינה לענין התרא' דצריך לאמור לה בשעת התראה מקרא דבת כהן ולא מכח חללה היא גופא תיקשה למה באמת לא נקראת חללה שהרי גופה נתחלל ונאסר בתרומה ובכהונה ואין לומר דחשיבא כזרה לענין תרומה אכתי קשה להרמב"ם אשר יבוא בעהי"ת במ' רפ"ד גם הנבעלת לפסולי כהונה לא נעשית כזרה לענין תרומה ואפ"ה נקראת חללה ועכ"ח צריך לומר דשם חלל הוא דוקא שמחולל עולמית וזרעו וזרע זרעו ואשה נקראת חללה רק מטעם זרעה הואיל וזרעה הנולד מביאה זו פסולה לכהונה מחולל לעולם. וזה דוקא בזרע הנולד מפסולי כהונה אבל הנולד משאר פסולין אפי' למ"ד הנולד פגום מ"מ דוקא הבת הנולד' אבל בת בתה אינה נתחלל ולכך האם אינה נקראת חללה דאין חלל אלא הנולד מפסולי כהונה שהוא זר גמור לדורי דורות ועל שם זרעה גם היא נקראת חללה. והנה הנבעלת לחלל כתב החינוך כאן דהיא נקרא' חללה ולכאורה זה סתירה לעיל במ' רס"ו כ' דנעשי' זונה וזה כדעת הרמב"ם וכאן כ' דנעש' חלל' וזה כדעת הראב"ד רפי"ח מהלכות איסורי ביאה וכדעת הר"ן בקידושין דף ע"ד סע"ב שכ' הנבעלת לחלל נעשית חללה עיי"ש ואפשר דס"ל להחינוך דלהרמב"ם נהי דנעשית זונה גם חללה עכ"ח נעשית דהרי דרשי' בקדושין ע"ז ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא עשה חללה גם זרעו עושה חללה. והא דכתב החינוך דאפילו לא נבעלה לפסולי כהונה אלא נכנסה לחופה עם איסורי כהונה נעשית חללה כן כ' גם הרמב"ם והב"ש בסי' ז' סקל"ו כ' דהתוס' כ' ביבמות כ"ז דלרב דסובר יש חופה לפסולות גם בחופה נפסלת ובאמת צ"ע דמל' הש"ס ביבמות ס"ט ע"א מבואר שאמרו מה כה"ג באלמנה בביאה מתחלל' ועי"ש בתוס' מוכח דרק בביאה ולא בחופה מתחללת:
והנה אם נפסלת לפסו' כהונה בלי קדושין כ' הרמב"ם נהי דס"ל דבביאה בלא קידושין אינו עובר מ"מ היא מתחללת נהי דלאו ליכא איסור איכא מה"ת וכן מבואר מלשון הרמב"ם במנין המצות ל"ת קס"א וקס"ב, ובפרמ"ג במג"א ס' קכ"ח כ' זה בדרך ספק שאסורה מן התורה בלי קידושין אולם בבעולה לכה"ג בלי קידושין כ' הרמב"ם דאינה מתחללת ועי' במל"מ שם ראי' לזה:
מצוה רסט
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ד ולהרמב"ן מצוה רמ"ב ול"ת קנ"ט:
מל"ת שלא יקח כהן הדיוט גרושה שנאמר ואשה גרושה מאישה לא יקחו. לב"ש דס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ור"א מתלמידי ב"ש דדריש להאי קרא וא"כ תיפוק לי' משום דהיא זונה וצ"ל דגירשה מדעתה ע"ז אמרה תורה ואשה גרושה מאישה אע"ג דלא גירש אלא מאישה לא יקחו והיינו לר' אליעזר אבל לרבנן דס"ל דבכה"ג לא הוי גט כלל אמרינן בריש פרק המגרש וס"ל דריח גט פוסל מן הכהונה ולדעת הפוסקי' זה הוי איסור דאורייתא אבל ה"ה פ"י מה' גירושין פי' דלרמב"ם הוה איסור זה רק מדבריהם והקשה עליו מסוגי' דשמעתין ועי"ש בלח"מ ונלע"ד דהנה רש"י ביבמות צ"ד ע"א פי' אפי' לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו ר"ל אחר מיתת המגרש דבחיים בלא"ה אסורה משום אשת איש והרי"ף פי' שם דאפי' בחיים נ"מ דאם הבעל כהן אסורה עליו ולפירש"י צ"ל דאיסור גרושה מתלא תלי וקאי עד לאחר מיתה דמחיים אין איסור חל על איסור קל על חמור כה"ג לכ"ע. ולכאורה קשה לפי פי' הרי"ף הנ"ל מאי קאמר ר"ע ק"ו מה גרושה שהיא קלה וכו' מנ"ל באמת דאסורה לכהן שהיא אלמנה אצלו נקרא וקרא לא אסרה אלא לבעלה אם הוא כהן שממנו היא גרושה אבל לשאר כהנים לאחר מיתת הבעל דלמא באמת מותרת משום שהיא אלמנה אצלם והא דכתב לא יקחו ל' רבים אכהנים דעלמא שגרשו נשותיהם בענין זה קאי או משום דאשה נזהרת כמו הבעל ולכך נקט לא יקחו ומכח זה נראה ליישב נמי קו' מהר"ם שי"ף על התוס' בד"ה אפי' וכו' והבאתי כבר לעיל דמשום דקשיא להו כנ"ל עכ"ח דגט כזה אינו גט כלל בעלמא וקידושין הראשוני' עדיין קיימים וא"כ עכ"ח הוכיח ר"ע דהאי לא יקחו קאי אשאר כהנים ולאחר מיתת המגרש ואע"ג דהיא אלמנה אצלם דליכא למימר אבעל שגירשה איך נקט לשו' קיחה דהיינו קידושין הא כבר מקודשת ועומדת היא מזמן רב וכל זה איכ"ל ליישב דברי התוספ' אבל הרי"ף ביבמות דפי' באמת דאסורה לכהונה היינו לבעלה שגירשה אם הוא כהן ואע"ג דלדידן דקיי"ל כרבנן אין הגט גט כלל וקידושין דמעיקרא קיימים מ"מ פי' כן ועכ"ח דפי' לשון קיחה היינו בעילה וכמו לא יקח דעריות וכדאי' בתוס' קידושין ד' ע"ג ד"ה ובעלה וכו' דהיכא דא"א לפרש מלשון קידושין מפרשי' בלשון שכיבה וא"כ עדיין קשיא מנ"ל לר"ע דאסורה אפי' לכהנים אחרים, וכ"ת מאי סברא לחלק איכא הא טובא איכא לחלק דבשלמא כנד זה הבעל שפיר יש לקרוא ריח הגט הואיל ואמר הרי את מגורשת ממני אע"ג דמדין לא מהני מ"מ בלישנא קאמר דמגורשת ממני ולא תלה בשום דבר משא"כ נגד אחרים דבלישנא גופא לא קאמר דמגורשת מהם פשיטא דלא עדיף משאר גט בטל דלא חשיב אפילו ריח הגט כדאי' ברמב"ם פ"י מגירושין וצ"ל דהרי"ף סובר דלא כהתוס' אלא כקושית מהר"ם שי"ף לפ"ז דבגט בכה"ג שפיר חשיב גט אליבא דר' אליעזר וכבר נעקרו קדושין קמאי וא"כ אס"ד דפי' הקרא דרק הבעל שגירש לא יקח זה פשיטא כיון דאצלו גרושה מעליא היא רק דמשום הכי אצרכינן קרא לאשמיענן זה ללמוד לנו דין זה דגט כה"ג חשוב גט אבל אי ידעינן זה מעלמא דגט כה"ג חשוב גט תו לא הוי צריך לאשמיענן קרא דאסורה לבעלה כהן וא"כ תיקשי אמאי כתב רחמנא דין זה אצל כהנים לאשמעינן זה בעלמא ונדע דכ"ש בכהנים דאסורה לבעלה כהן אעכ"ח דהקרא בא להורות לן דין אחר דאסורה אפי' לכהנים אחרים לאחר מיתת המגרש וא"כ פריך ר"ע שפיר דאיכא ק"ו וכל זה לר"א אבל לרבנן דסוברים איסור כהנים שאני ודווקא בכהני' אסרה הכתוב לבעלה משום ריח גט איכ"ל כקושי' דווקא לבעלה אסורה דלגבי' אי כהן הוא הוי ריח גנו אבל נגד אחרינא לא אסור מה"ת ולכך נקט הרי"ף דווקא אם היה בעלה כהן וא"כ א"ש בזה נמי לשון הש"ס ביבמות שם דמסיים וזה ריח הגט שפוסל מן הכהונה ר"ל דפסולה לכ"ע מדרבנן אפי' למי שאינו אפי' ריח הגט וזה נרא' כוונת הרמב"ם דקאמר דפוסל מדבריהם היינו לכ"ע אבל מנגד מי שגירשה הרמב"ם מודה שפוסל מה"ת. כ"ז כתבתי לפי מה דס"ל להה"מ ולל"מ דהא דכתב הרמב"ם מדבריהם היינו מדרבנן אבל יותר נראה בעיני דכוונת הרמב"ם דרבנן למדו זה מקרא קרי לי' מדבריהם אע"ג דדין תורה הוא וכמ"ש ריש הלכות אישות דקדושי כסף מדברי סופרים וביאר הרמב"ם בעצמו בתשו' וכמבוא' בנושאי כליו דהיינו מה"ת רק שרבנן למדו זה מקרא ה"נ כוונתו כן:
מצוה ער
והוא להרמב"ם מ"ע ק"ו. ולהרמב"ן מצוה רמ"ג ומ"ע פ"ד
מ"ע לחלוק כבוד לכהן שנאמר וקדשתו לקדשו לנהוג בו כבוד להקדימו לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה בראשון. ועי' במג"א סי' ר"א להקשות על הרא"ש והנראה דמה"ת מחוייבים אנו לכבדו אבל במאי נכבדנו הא אמרי' וקיי"ל גבי כיבוד אב דכיבוד הוא משל אב וא"כ אין לנו אלא מעלת כיבוד אבל לא חיוב ממון והה"ד דלאו דווקא בהני דברים יש לנו לקדשו כיון דקריאה גופא לאו דאורייתא רק השתא שתקנו חכז"ל קריאה לדבר שבקדושה ראוי' לן לכבדו מה"ת בקדימה זו מ"מ כיון דקריא' זו אינה מה"ת ומה"ת לא נקרא זה כבוד לכך המקדים שפיר כתב הרא"ש דלא עבר אדאורייתא:
ב) ואמרתי לבאר יותר בעזהי"ת מ"ע עלינו לכבד זרעו של אהרן וכמ"ש הרמב"ם במנין המצות מצוה ל"ב שציונו השי"ת לפארם ולנשאם ולשום מדרגתם מדרגה קודמת ואפי' ימאנו לא נשמע להם [לכאו' מדברי רמב"ם זה נראה דלא מהני מחילת כהן וזה תימה דמבוא' בגיטין דף נ"ט ע"ב דאם הכהן רצה למחול יכול למחול ואמרתי ליישב עפ"י מה ששמעתי ממרן הגאון בעמח"ס זצ"ל ששמעתי ממנו כד הוינא טליא על מה שהביא הטו"ז ס"ס קכ"ח דלר"ת תי' דדווקא כשבגדיהם עליהם אז כהונתן עליהם ורבינו פטר תמה ע"ז ותי' הא דרשאין לשמש בכהן הוא משום דמוחל ושמעתי ממרן זצ"ל דגם ר"ת מודה דמצד מחילה מהני רק כשבגדיהם עליהם שאז הוא גם כבוד שמים שעושה עבודה אז אינו יכול למחול] וזה הגדולה לה' שהוא בחרם וקרבם לעבודתו שנאמר וקדשתו ואמרו בספרי בע"כ והי' קודש לרבות בעלי מומין וכן כתוב בחינוך מ' רס"ט ותימה על הפרמ"ג בסי' קל"ה שרצה לומר דאי ילפינן מוקדשתו אין בעלי מומין בכלל ומצוה זו נוהג אפי' בזמה"ז וכ"כ החינוך ומ"ש התוס' והרא"ש בפ' כסוי דם דוקדשתו הוי אסמכתא כבר תמה המג"א בסי' ר"א סק"ד דבגטין ס' מבואר דדאורייתא היא ולע"ד גם הרא"ש מודה דמ"ע דאורייתא הוא אלא דיש לפ' המ"ע בב' אנפין או דקב"ה זכה זה לכהנים להיות ראשון לקרוא בתורה וליטול מנה יפה וזה שלו כעין מתנות כהונה שאם אסרו ישראלים הנאת' יבואו ויטלו בע"כ כדאי' בנדרים פ"ה וכן משמע ל' הברייתא שם שזה חלקו דלא נקט לקרוא אותו ראשון או ליתן לו מנה יפה אלא ליטול מנה יפה ולפי"ז היה הדין אם קדם אחר צריך לשלם לו אבל יותר מסתבר דהתורה זכתה לו אלא דהמצוה עלינו להקדימו ולכבדו וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ואי לא הקדימו עבר מ"ע אבל אין לו תשלומי' וזה דעת תוס' ורא"ש וע"ז כתב נהי דל' הברייתא משמע דהוא חלקו מ"מ זה הלשון הוא אסמכתא בעלמא אבל גם הרא"ש מודה דמ"ע עלינו להקדימו אבל לא ניתן לתשלומים כנלע"ד בכוונת הרא"ש, ומ"מ קשיא לי תיפוק לי' דמזיק מתנות כהונה קיי"ל דפטור ביו"ד סי' ס"א סעי' ט"ו ואפש' דכוונתם אפי' לצאת ידי שמים פטור משא"כ במתנות כהונה חייבי' לצי"ש לדעת הרא"ש ועכ"פ נראה דהלכה דמ"ע היא להקדים לכהן, בוודאי אם יש כאן ת"ח וכהן ע"ה כתב הרמב"ם בפי' המשנה בגיטין שם דת"ח קודם משום דגם לכבד ת"ח הוא מ"ע ועשה דכבוד התורה עדיף, מ"מ השתא דנהיגי דורות שלפנינו שהת"ח מוחלין על כבודם משום דרכי שלום ות"ח שמחל על כבודו כבודו מחול משום תורה דיליה היא א"כ שוב נשאר העשה של וקדשתו על מקומה:
ג) והנה בפרמ"ג ריש סי' קכ"ח חקר ופלפל אי צריכין גם כהן שאינו נוהג כשורה לקרוא לדוכן ולע"ד גם בכה"ג צריכין אנו לקדשו וכבר ביארתי זה בחידושי בגיטין דף כ"ט ברש"י ד"ה וקדשתו כי את וגו' לשון רש"י תמוה מאי בעי בזה וכבר עמד בזה במהר"ם שי"ף ולענ"ד רש"י בא ליישב קושית הרא"ם עה"ת דרש"י בפ' אמור הביא מקרא דקדוש יהיה לך והקשה דבש"ס ילפינן מוקדשתו והנה לרש"י קשי' ליה דמוקדשתו ילפינן ריש פרק האשה רבה דאם לא רצה דפנו וכן פי' רש"י בחומש דוקדשתו בא ללמד ע"ז ונרא' דהרי כבר חקר הפרמ"ג בט"ז סי' קל"ה אם כהן רשע קודם לישראל כשר וכ' דמסי' קכ"ח משמע דכ"כ ברשע בשאר עבירות וא"כ קדושת כהונה עליו וגם בכה"ג קודם שמא עשה או יעשה תשובה אלא דקשי' מנ"ל הא ונראה דמכאן שמעינן לה כיון דוקדשתו מיירי דלא רצה להתקדש דדפנו א"כ ע"כ הוא בעל עבירות אפ"ה כיון דאת לחם אלקיך הוא מקריב ואין הכבוד שלו וע"ז מסיים קדוש יהיה לך ר"ל אפי' כהן כזה מצוה להקדים וע"ז כיון רש"י דגם בש"ס דידן יליף מקדוש יהיה לך אלא דהביא רישא דקרא להורות דמיירי אפילו בבעל עבירה. וכיון דאפי' בבעל עבירה מצוה להקדים הה"ד אפי' בעם הארץ נגד בן תורה ול"ק קושי' הרמב"ם בפי' המשנה דמנ"ל להקדים ע"ה ולהנ"ל א"ש דכבר האריך מרן זצ"ל בתשובה ח"ס חיו"ד סי' רצ"ה לענין קימה וחיות בעל מעשה עדיף מבעל תלמוד ואינו בעל מעשה וא"כ כיון דאקדמי' כהן שצריך כפי' ואינו בעל מעשה לבעל מעשה כ"ש לת"ח והיינו אם שומע בקול חכמים אבל כל זמן שעובר באותו דבר עצמו ונושא נשים בעבירה כיון שהוא מומר לאותו דבר עצמה אין לו קדושה וכבוד ולפי"ז יש ליישב משנה דסוף הוריות שהביא הרמב"ם בממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה כיון שהוא ע"ה ואינו נזהר במה שנותנין לו דאיכ"ל בוודאי אם אנו נותנין לו משלנו ראוי להקדים בעל מעשה ותלמיד חכם אבל לקרוא ראשון זה נתנה לו התורה אלא שאנו רוצין ליטול ממנו זה אסור לן כל זמן שנוהג ככהן:
מצוה רעא
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ה. ולהרמב"ן מצוה רמ"ד ול"ת ק"ס.
מל"ת שלא יבא כהן גדול באוהל עם מת שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא:
מצוה רעב
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ו. ולהרמב"ן מצוה רמ"ה ול"ת קס"א.
ומצות ל"ת שלא יטמא כה"ג במגע ובמשא אפילו לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא ואם נטמא לוקה אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו מת או שנכנס באוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחד ולוקה שתים, הכ"מ דייק מלשון זה שהוא סמוך למיתה והתרו בו ע"ז וכן בפרע ולכאורה דבריו סותרין למ"ש בפ"י מכלאים דין ל' כיון שבא ע"י מעשה בתחילה ויש בידו לסלק מקרי עדיין מעשה וצריך לחלק היכא דתחילת מעשה באיסור גם השהייה מקרי מעשה משא"כ כאן וכן מוכח מרמב"ם בפ"ה ממלכים דין ח' וכן רצ"ל המש"ל סוף פ"ג מביאת מקדש דין כ"א לחלק בזה אלא דהקשה מהא דפרע וכן ממי שנזר בביה"ק ולע"ד נזירות חשיב מעשה הואיל ובדיבור אתעביד מעשה ושפיר מקרי התחלה באיסור ע"י מעשה ופרע פסק באמת הרמב"ם דאין לוקין והש"ס קאי למ"ד לוקין ובזה מיושבים כל הקושיות על הרמב"ם בפ"י מנזירות דין ח' וט' ועיי' בפ"ה מנזירות דין ח"י וי"ט ועיין לקמן כלל ח' והשאגת ארי' האריך בזה ולא חילק ולהנ"ל א"ש הכל:
ב) והנה נהי דכה"ג אסור לטמאות לשום קרוב כמש"כ לאביו ולאמו ולאחותו לא יטמא מ"מ למת מצוה מטמא זה ילפינן ברכות כ' ע"ב מלאחיו ולאמו ולאחותו שאפי' היה כה"ג ונזיר דוקא לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ואפי' היה כה"ג ונזיר שהלך לשחוט את פסחו אפ"ה מטמא למת מצוה ומזה רצה להוכיח שם דגדול כבוד הבריות אפי' נגד עניני תורה וקשיא על הא דאמרינן לעיל אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ולבסוף משני שוא"ת שאני ולבטל מילה ופסח הוא שוא"ת אבל לעשות עבירה בפועל שאני והקשה שם ברש"י ותוספ' דזה שייך על למול את בנו או לשחוט את הפסח דהוי רק שוא"ת אבל איך רשאי לטמאות א"ע הא הוא כה"ג ונזיר ועובר בעשה בפועל תי' רש"י דאין לענין טומאת כה"ג עשה כלל והתוס' הקש' על זה דבכל עשה דוחה ל"ת נימא דלא הוי ל"ת כלל ותי' באופן אחר עיי"ש ואני אמרתי ליישב דפנ"י שם בברכות הקשה מאי פריך בגמרא ממת מצוה הא הכא הוי מצות עשה וא"ת מאי אולמי האי עשה מהאי עשה הא הכא הוי נמי לאלומי כבוד הבריות כמו שכתבתי לעיל במצוה קכ"ג יע"ש לעיל:
ג) והנה המנחת החינוך פי' דברי רש"י הנ"ל בע"א דס"ל לרש"י דמצות טומאת קרובים דכהן הדיוט וקרובים דכה"ג ומת מצוה הותר' לגמרי ואני איני מבין מנ"ל זה אצל כה"ג ונזיר בשלמא לענין כהן הדיוט אפשר לומר כיון דכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן דמת בעמיו א"כ כתוב ההית' בלאו עצמו ומשמע דאין כאן לאו כלל אבל בכהן גדול דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא דמשמע לגמרי אפי' למת מצוה וא"כ הא דמת מצוה מותר הוא רק משום דעשה קבור תקברנו ביום ההוא דוחה ללא תעשה על כל נפשות מת לא יבוא וא"כ אי רק משום דעשה דוחה ל"ת מנ"ל דהותרה. וגם לא שייך ביה דמצותו בכך שכתב שם ולכך נ"ל כמו שביארתי לעיל:
ד) וגוף החילוק בין הותרה או לא קשה אפי' אי נימא דהות' פשיטא דלא יטמא למת אחר נהי די"ל דיש נפקא מינה כמה שכתב התוס' בשבועות דף י"ז תוס' ד"ה נזיר בקבר מהו ותיר' בחד תירץ דהא דאמרינן כשהושיט לו מת אחר פטור היינו אם לא היה יכול להניח מת הא' אבל אם היה יכול להניח את הראשון חייב אם הושיט לו מת אחר וא"נ אפשר לומר דאם נימא דהותרה וא"צ למהר עשייתן כשהיא הותרה אז הוא פטור ומותר אבל אם נימא דרק היא דחוי אז חייב בהושיטו אם היה יכול לקבור מתו מקודם וגוף הפלוגתא דשם עיי' ברא"ש בהלכות טומאות כהן שהביא פלוגתא של ר"ע ור' טרפון ר"ע לפי גירסות מסכת שמחות סובר דפטור ור' טרפון מחייב, מיהו אפי' לר"ע איסור איכא אבל לדינא פסק הרמב"ם דאפי' באותו יום אם פי' דחייב וראב"ד פ"ה מהלכות נזירות הלכה ט"ו פסק דאפי' ביום אחר פטור בזמה"ז כיון דאין לנו מי פרה לטהר ואינו מוסיף על טומאתו וז"ל והכהנים בזמה"ז טמאי מת הן ועדיין אין עליהן חיוב טומאה ומחייב אותן עליו להביא ראיה. והדגול מרבבה ביו"ד סי' שע"ג הביא בשם מל"מ דלראב"ד אפי' איסור ליכא בכהנים בזמה"ז ומידי ספיקא לא נפקא לצרף לספק אחר לעשות ס"ס ובסוף חזר מזה וסובר דגם לראב"ד איסור מיהו איכא:
מצוה רעג
והוא להרמב"ם מ"ע ק"ז ולרמב"ן מ' רמ"ו ומ"ע פ"ה
מ"ע שיקח כה"ג בתולה שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח ולא ישא בוגרת מפני שכלו בתולי' ולא מוכת עץ ואם עבר ונשא מוכת עץ או בוגרת יקיים אבל בעולת איש אעפ"י שאינ' אלמנה ולא גרושה יוציא בגט. וכ' החינוך אלא שלשונו מגומגם וגם הביא היפך ממה שאמרו בקדושין ס"ח ע"א דגם לר"ע אין ממזר מבעולה לכה"ג וצ"ל דיש שם ט"ס והנה הרמב"ן בחומש כ' והוא אשה בבתוליה יקח היא ללאו הבא מכלל עשה דלא יקח בעולה ומה שמסיים קרא כי אם בתולה מעמיו יקח אשה היא מצות עשה ליקח בתולה וכן נראה לכאור' מוכרח דאל"כ תיקשה ממ"נ מנ"ל ללמוד תרוויי' מחד קרא אי בא הכתוב ללמד מ"ע ליקח בתולה מנ"ל דבעולה אסורה עליו בלאו הבא מכלל עשה דילמא בעולה רשות ובתולה מצוה דמכלל מצוה אי אתה שומע לאו ואי בא הכתוב ללאו הבא מכלל עשה א"כ לא נשמע מ"ע ליקח בתולה אמנם לרמב"ן הנ"ל א"ש. אלא דקשה לי לפי"ז הוי ליה למחשב לב' מצות חד מ"ע ליקח בתולה וחד לאו הבא מכלל עשה שלא יקח בעולה ובחינוך קשה טפי שערבב הענין פתח במ"ע ליקח בתולה ומסיים בלאו הבא מכלל עשה משמע דחדא מלתא נינהו וצ"ע. ואפשר כוונתם דלכאור' אפשר לומר דכי אם בתולה הוי לאו ממש כמו דאמרי' בפסחי' מ"א ע"ב דכי אם צלי אש הוי לאו כאלו כתיב אל תאכל כי אם צלי אש עיי"ש בפרש"י ותוס' וא"כ כאן י"ל את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו קאי ג"כ למטה והוי לאו ואי בעולה בלאו איכ"ל והוא אשה בבתוליה יקח ללאו הבא מכלל עשה ולעבור עליו בעשה ול"ת לכך הוכיח החינוך דבעולה אינה בלאו וא"כ תרתי ל"ל ועכ"ח חד הבא מכלל עשה וחד למצוה כן אפשר לומר. אמנם קושי' קמייתי דהוי לי' להרמב"ן למחשב לתרתי עדיין קשה ואפשר כיון דפשטא דקרא הוא למ"ע וגם כי אם בתולה מעמיו יקח למ"ע ורק מכח יתורא וסמיכות לא יקח ילפינן לאו הבא מכלל עשה ומה דילפינן רק מיתורא ולא מפשטות הקרא אינו מונה הרמב"ם במניני המצוה:
ב) והנה בתוספות בחגיגה י"ד ע"ב בתולה שעיברה משמע בתולה אפי' נבעלה אם לא נשרו בתוליה אינה אסורה לכה"ג מיהו דברי תוספ' תמוהים טובא כעמ"ש שה"מ פי"ז מא"ב דין י"ג ובגמ' עצמה איכא לפרש איפכא וכן העלה המ"ל דין י"ג שם דלא כתוס' הזה מיהו אפש' ליישב מה שכתב שגם היא בכלל באיסור היינו שנעשית חללה ונתקלקלה ע"י ביאה זו כשיתודע הדבר משא"כ אם נבעלה כבר לנתין או ממזר כבר היא מחוללה ואינה מפסדת אבל לענין דין דבתולה שלא נשרו בתוליה אסורה כבר הוכיחו זה בראיות ברורות ולכה"פ לכתחלה ולא גרע מבוגרת דלא ישא לכתחילה דלענין מצוה אשה בבתוליה יקח בעינן בתולה ממש. ולזה שינה הקרא הלשון גבי מצוה מלגבי לאו הבא מכלל עשה:
מצוה רעד
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ז, ולרמב"ן מצוה רמ"ז ל"ת קס"ב.
מצות ל"ת שלא יקח כה"ג אלמנה שנאמר אלמנה גרושה חללה זונה את אלה לא יקח:
מצוה רהע
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ח ולהרמב"ן מצוה רמ"ח ול"ת קס"ג
ומצות ל"ת שלא יבא כה"ג על אלמנה שנאמר ולא יחלל זרעו בעמיו. ואם בעל אלמנ' ולא קידש לוקה שחללה, בעל וקידש לוקה שתים משא"כ בזונה וחללה זונה וגרושה אינו לוקה אלא אחת ופטור על הביאה בלא קידושין כן דעת הרמב"ם. ולהראב"ד בכולם לוקה תרתי אלא א"כ לא גמר בעילתו אז אלמנה לוקה תרתי משא"כ באינך ואין חילוק בין כה"ג לכהן הדיוט והה"מ חילק בכה"ג סובר כראב"ד ובכה"ד כהרמב"ם. והא דכפל בכה"ג זונה וחללה גרושה כ' החינוך דבא ללמד איסור חע"א באיסור מוסיף ואע"ג דאיסור מוסיף לאו מהאי קרא נפקא ולא אצטרך קרא ע"ז אלא עיקר בא ללמד דלא הוי זונה וחללה לאו שבכללות או כפי' הריטב"א שם דלא נימא דאצטרך תרווייהו זונה וחללה לכך בעי קרא לחלק ועי' בשעה"מ פי"ז מא"ב דין יו"ד שהאריך בזה עיי"ש דכיון דגלי כאן דאחע"א ולפעמים לוקה ד' ממילא נשמע דזונה וחללה לא הוי לאו שבכללות דגרושה בא לחלק דכשם דחלוק גרושה מזונה וחללה הי' חלוקים אינך מהדדי ולכך כ' החינוך תרווייהו. והנה אנן קיי"ל כרבא בקדושין ע"ח דעל קדושין ונשואין אינו לוקה אא"כ בעל אז לוקה גם על הקדושין וכן דעת החינוך ובתוס' ב"מ דף יו"ד יש ב' תי' בזה ולחד תי' על לא יקח לא לקי אפי' בעל ולפי דעת החינוך וסייעתי' דלוקה על הקדושין אם בעל לבסוף הקשה בס' נצח ישראל דהא הוי התראת ספק ואע"ג דמסתמא כשהוא מקדשה על דעת בעילה הוא מקדשה מצינו כיוצא בזה ממש אמר רבא בחולין פ"א דאותו ואת בנו אינו לוקה בקדשים משום דהוי התראת ספק אולי לא יזרוק הדם ואע"ג דשחט ע"מ לזרוק מ"מ כיון דאיכא איסור אמרינן אולי ימלוך ולא יזרוק ה"נ הכי אולי לא יבעול, בודאי במקדש בביאה א"ש דמחייב שתים משום קדושין ומשום לא יחלל ועל לאו דקדושין עובר מיד משהערה בה ובגמר ביאה הוא עובר משום לא יחלל זרעו דבעי' דוקא גמר ביאה וכמ"ש החינוך בל"ת רע"ד אבל מדסתם החינוך משמע דאפי' בקידש בכסף או שטר אפ"ה אם בעל לבסוף לוקה שתים ועמדה קושי' נצח ישראל ואיכ"ל להרמב"ם דבאמת לא לקי על הקדושין אלא על ביאה לקי ב' על תחילת ביאה לקי משום לא יחלל גופה ועל גמר ביאה לוקה משום לא יקח דלא יקח משום לא יחלל זרעו דלא שייך רק ע"י קדושין וכמו שכתב במצוה רע"ד שאח"ז בפרט להרמב"ם באמת הקדושין והביאה חד לאו וחד איסור הוא חוץ מבאלמנה לכה"ג דשם בעי לביאה קדושין ולקדושין לא בעי גמר ביאה ולכך לוקה ב'. והנה ענין הלאו דלא יבעול כה"ג אלמנה דעת החינוך כהרמב"ם דוקא כה"ג ודוקא באלמנה עובר בביאה בלי קדושין משום לא יחלל ואפי' רק הערה בה ולשונו לעיל סוף מצוה רע"ג קשה והנלע"ד ס"ל טעמו דהרמב"ם הוא כך הלאו משום חילול זרע דהוא רק בגמר ביאה שייך דוקא אם בעל ע"י קדושין דהרי אחז"ל ביבמות ל"ז אשה מזנה מתהפכת ומסתמא אינה מתעברת וא"כ אין כאן חילול זרע ואפי' לא מתהפכה מ"מ הוא סומך על החזקה זו ולכך בביאת זנות אינו עובר משום חילול זרע ולכך בעי' דוקא בעילה ע"י קדושין אבל חילול גופה שפיר שייך גם בביאה בלי קדושין מיהו חילול גופה שייך דוקא באלמנה אבל זונה חללה גרושה כבר נתחלל גופה דנהי דילפינן בגז"ש חילול דגם בהו איכא לאו דלא יחלל עכ"ח היינו חילול זרע וא"כ שוב ליכא למילף דיעבור בביאה בלי קדושין דבחילול זרע אינו עובר בלי קדושין מטעם סברא הנ"ל ולכך סובר הרמב"ם והחינוך דאפי' בכה"ג דוקא באלמנה עובר משום לא יחלל בביאה בלי קדושין אבל באינך אפי' כה"ג וכ"ש כה"ד אינו עובר אלא ע"י ביאה וליכא אלא לאו אחד שהרי אלמנה לא שייך אצלו ובאינך גם כה"ג לא עבר אלא ע"י קדושין זה דעת הרמב"ם ועפ"י הנ"ל זה א"ש לרבא אבל לאביי בקדושין שם דסובר דגם משום חילול זרע עובר בביאה בלא קדושין אין חילוק ובכל הנשים בין כה"ג ובין כה"ד עובר בביאה בלי קדושין ממילא איכא ב' לאווין ובזה יש ליישב מה שהקשו עליו מקדושין שם דשם קאי לר"י דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו א"כ עכ"ח סובר כאביי דהאי לאו בפ"ע והא בפ"ע א"כ גם באינך איכא ב' לאווין אבל רבא לנפשי' סבירא ליה דוקא משום חילול גופה דעובר גם בלי קדושין יש לחייב בפני עצמו אבל חילול זרע דצריך תרווייהו להדדי תרווייהו חד איסור וחד עבירה וחד לאו זה דעת הרמב"ם אבל הה"מ בפי"ז מא"ב כ' דכה"ג בכל הד' נשים עובר בב' לאווין ודעת רש"י דאפי' בכה"ד עובר בב' לאוין דהרי ילפי' בגז"ש מהדדי. ויש להביא ראי' להרמב"ם מיבמות דף ס' ע"א לראב"י לא יחלל גם על בעולה קאי ושם בודאי ליכא לאו דלא יחלל דהרי אינו רק עשה ועכ"ח מאי דאמרי' דקאי אכולה היינו דהולד חלל אבל לאו לא יחלל ליכא וזה ראי' גדולה וצ"ע על אינך מפורשים ולפי"ז י"ל לר' אשי דמפרש כן באמת תליא בפלוגתא דראב"י ורבנן וסוגי' דקדושי' קאי על אידך אוקימתא ומיושב מאי דהקשה על הרמב"ם:
מצוה רעו
והוא להרמב"ם ל"ת קס"ט. ולהרמב"ן מצוה רמ"ט ל"ת קס"ד.
מל"ת שלא יעבוד במקדש כהן בעל מום שנא' אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב וכו':
מצוה רעז
והוא להרמב"ם ל"ת קע. ולהרמב"ן לא נמנה זה למצוה בפ"ע
ומל"ת שלא יעבוד כהן בעל מום עובר שנאמר כל אשר בו מום לא יקרב. חמשים מומין יש שנוהגין באדם ובבהמה השנוים בבכורות פו' אם אם עבד חלל העבודה ולוקה צ' מומין יש שנוהגים באדם ואין נוהגין בבהמה השנוים בבכורות פ"ז אם עבד לוקה ולא חלל העבודה שני מומין יש שאינן אלא מפני מראית העין והן מי שנשרו ריסי עיניו ומי שנטלו שיניו אינו פוסל העבודה ואינו לוקה הרי כל המומין קמ"ב:
והנה הרמב"ן כתב דהל"ת של מים עובר אינו מצוה בפ"ע והוא חלק ממצוה ראשונה וחלקי מצוה אינן נמנים בפ"ע ע"ש. ולע"ד יש ליישב סברת הרמב"ם היא נכונה, וחינוך כ' ב' טעמים מפני מה דאזהיר כהן בעל מום לעבוד עבודה א' משום דאדם נפעל מן ראות עיניו ואם הכהן הוא פחות ונבזה בעל מום אינו נחשב בעיני הרואים ואית בי' נמי משום הקריבהו לפחתיך כפי' רש"י בחומש על הקרא מום בו לא יגש דאינו ראוי שיגש להקריב משום הקריבהו לפחתיך. אמנם הביא עוד טועם דיש לומר דמים הגלוי שבגוף אות על נפש הפנימי שמסתמא גם הנפש יש בה חסרון דגוף שלם ויפה לדעת מקצת בני אדם הוא אות גם על שלימות הנפש ונרא' דיש נ"מ דלטעם השני שייך אם יש בו מום עובר שנולד במומו אבל אם בא מום אח"כ ע"י סיבה וכ"ש אם יש בו רק מום עובר שיתרפא נראה דלא שייך טעם השני שיהיה אות על פחיתת הנפש אלא מפני טעם הראשון ונהי דאנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא מ"מ כבר כתבתי לעיל במצוה דברי מרן זצ"ל דנהי דרמב"ם לא פסק כר"ש מ"מ דספוקי מספקא דאפשר דזה טעמא דקרא וא"כ א"ש מצד ל"ת אשר בו מום לא יקריב איכ"ל דאינו אסור אלא שנולד במומו משום דהוא אות על פחיתת הנפש אבל משים דש במום דשייך הקריבהו לפחתיך ואיכ"ל כי"א באו"ח סי' נ"ג במ"א ס"ק ח' דהקב"ה משתמש בכלי שבורים לכך אצטרך לאו בפ"ע על מום עובר לגלות לן אפי' היכא דלא שייך טעם הנ"ל אפ"ה אינו ראוי לעבודה כמ"ש המ"א שם בשם הזוהר לענין ש"ץ. לכך אפש' למנות זה לב' לאווין כיון דכל חד יש לו טעם בפ"ע כנלע"ד:
ב) ויש ג' מיני טעמים, יש שגם בבהמ' עובר בלאווין הנ"ל וגם מחלל עבוד' ויש מומים שהם שייכים רק באדם עובר רק בלאו אבל אינו מחלל עבודה ויש מין ג' רק משום דבעינן שיהיה שוה זר של אהרן ובאלו אינו עובר בלאו אלא בעשה עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות ביאת מקדש ואם ניקב אזן כמלא כרשוני הוי מום ופחות מזה משמע מרמב"ם דלא הוי מום פ"ג מהלכות עבדים הלכה ט' ובמ"ל שם שהביא שם קושי' בשם הירושלמי דרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש דבעינן דוקא כמלא כרשוני דלהוי מום ולענין כהן עבד שנרצע פסק דאפי' בכ"ש הוי מום ותירץ בירושלמי דשמא יבא לידי כרשוני והכונה נראה דשמא ע"י רצועה יתפשט הנקב ולכאורה הוי זה רק מספק ולדעת הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לקולא עדיין קשה דלמה יהי' אסור מקרא ושב אל משפחתו דמשמע דהוא איסור דאורייתא ואמאי הא הוי רק ספק. ואפשר דהירושלמי קאי למ"ד בפ' ספק אכל בכריתות דף י"ח כר' מאיר דס"ל דספק דאורייתא מן התורה להחמיר אבל להרמב"ם עדיין נשאר הקושי' ולפי מה שהסביר החות דעת סי' ק"י דהקרא על ודאי נאמר דמצוה בעינן דוקא ודאי מצוה ולא ספק מצוה וספק מצוה אינה מצוה כלל ושפיר דהכא נמי היי מצוה ושב אל משפחתו וכיון דרגיל להתפשט ואינו ודאי שב אל משפחתו לכך אינו רשאי לרצוע ועכ"פ בזה ישבתי דברי המנחת חינוך שג"כ פילפל בקושי' זו ולא הביא דברי המ"ל וירושלמי ואפשר דס"ל כמו שכתבתי לעיל דירושלמי קאי אליבא דרבי מאיר:
מצוה רעח
והוא להרמב"ם ל"ת קע"א ולהרמב"ן לא מנה גם זה למצוה:
מל"ת שלא יכנס בעל מום למקדש מן המזבח ולפנים שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש בין בעל מום קבוע בין בעל מום עובר ואם עבר ונכנס אע"ג שלא עבד לוקה. ואם נכנס ועבד לוקה גם על העבודה כנ"ל ואפי' שלא לעבוד חייב מלקות בקריבה למזבח ומן המזבח ולפנים ואם עבד עבודה תמה חייב שתים וזה שכ' הרמב"ם בפ"ט מביאת מקדש שאינו חייב אלא באזהרה היינו באינך ובבע"מ. נ"מ דאינו עובר רק חד לאו על הביאה ולשון הכ"מ שם הקשה המעיי"ח שהיא תמו' דהרי הרמב"ם מפרש לא יקריב אפילו בלא עבודה ומה שהקשה המעיי"ח דלהרמב"ם עמדה קושי' התוס' בסנהדרין פ"ג ע"א ד"ה אלא וכו' שלהרמב"ם לא מיירי קרא בפסול הגוף דעבודה יש ליישב לפי מ"ש המפורשים דסיפא דקרא ולא יחלל מקדשי בודאי קאי בין על עובד בין על הביאה וא"כ א"ש גם להרמב"ם תי' תוס' אמנם הרמב"ן פליג על הרמב"ם וס"ל דוקא להקרבה ולעבודה אסור ביאת בעל מום אבל ביאה ריקנית אין בו אלא מעלה בעלמא בין אולם למזבח כדתנן ספ"ק כלים וביאה ל"ב אמה של מזבח אין איסור כלל אפי' מצד מעלה ומעיי"ח הקשה על הרמב"ן דאי לימא דהוי רק מעלה אמאי אמרינן סוף עירובין דאם צריכין לתיקון המקדש טמא קודם לבעל מום וזה תירוץ רמב"ן עצמו דשם מיירי בביאה ריקנית ובהיכל ולא בין אולם ולמזבח ואינו אסור אלא משום מעלה אלא מיירי בהיכל עצמו שאסור משום ביאה ריקנית כמו שמנה הרמב"ן עצמו ריש פרשת אחרי מות מיהו תי' זה קשה לא מבעי' לרמב"ן לשיטתו ריש אחרי מות דכ' שם דנכנס להשתחות אין בו משום ביאה ריקנית והא יכול הבעל מום לכנס ולהשתחוות דזה אינו אסור רק משום מעלה מיהו גם להרמב"ם עמדה הקושי' למה עדיף לכנס הטמא שהוא בכרת מבעל מום שהוא רק איסור לאו וגם נראה דאיסור טומאה חל על ביאה רקנית וא"כ למה יהיה טמא קודם לבעל מום ולע"ד הטעם דאתי' כמ"ד דטומאה הותרה בצבור ולתיקון ביהמ"ק הוא צורך הצבור ואמרינן הותר' ולכך עדיף ובמגלת אסתר הביא ראי' ממה שאמרי' בפ' בתרא דזבחים היוצק והבולל וכו' והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות א"ח עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה ולא קאמר משום בעל מום ש"מ כהרמב"ם דבע"מ בל"ז אסור לכנס אפי' שלא לעבודה וכתב בס' התורה והמצוה על ת"כ דאיכ"ל דגם לרמב"ן איכא איסור בביאה רקנית אלא דקשיא הלא גם זר אסור בביאה רקנית בהיכל ואפי' כהן שלא לצורך כמ"ש הרמב"ם פ"ב מביאת מקדש ולענ"ד אי משום הא לא ארי' דהרי לדעת הרמב"ן שכתבתי ריש פ' אחרי דלרמב"ן אי משתחווה בהיכל אין בו משום ביאה רקנית ועוד הבאתי שם דעת האומרים דאם אינו בא דרך פתח כדרך ביאה אינו עובר משום ביאה וא"כ א"ש ראיית מגלת אסתר דלא נקט שם בעל מום דבע"מ בלאו הכי אסור ולא משום ביאה רקנית דע"ז יש תקנה או שישתחוה או יבא שלא כדרך ביאה אלא ודאי כהרמב"ם משום בע"מ אסור לבא אפי' בין אולם ולמזבח דאך אל הפרוכת לא יגש ולא כתיב לא יבא:
מצוה רעט
והוא להרמב"ם ל"ת קע"ב ולהרמב"ן מצוה ר"נ ול"ת קס"ה:
מל"ת שלא יעבוד במקדש כהן טמא שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו והנה הלאו הזה כולל בין בטומאת מת בין בשאר טומאות, וטומאת מת איתא פלוגתא בגמ' אי טומאה דחוי' אוי הותרה יומא דף ח' ובלשון הקרא וינזרו מקדשי בנ"י וכו' ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי ובת"כ ילפי' דגם קרבן של כהנים אית ביה משום הלאו הזה אבל בקרבן ציבור אם אין כאן כהנים אחרים קיי"ל טומאת מת דחוי' או הותרה בצבור ולדינא אי קיי"ל דחוי' או הותרה הנה הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש פסק דטומאה דחוי' בצבור וצריך להדר אם אפשר אחר כהנים טהורים אפי' של משמר אחר והיינו כר' ששת וללישנא בתרא ס"ל ר"נ דא"צ להדר אחר כהנים טהורים אפי' באותו בית אב דטומאתה הותר' לגמרי ובאמת הדבר קשה להסביר איך אפשר לומר דלמ"ד הותרה ל"צ כלל להדורי אחר כהנים טהורים, בתשו' שבות יעקב ח' ראשון סי' ל"ז כתב בהדי' דאפי' למ"ד הותרה מ"מ מצוה מן המובחר להדר אחר טהורה והקשה מאי מייתי ראי' דאם יש שם אחרת יביא אחרת דלמא משום מצוה מן המובחר ומכח זה הוכיחו היכא דעוסק במצוה שוב אם נזדמן לו דבר שיכול לעשות יותר מן המובחר אין צריך לדחות את הראשון ובאמת בספר ח"צ סי' מ"ה דחה דבריו וס"ל דלית כאן מצוה כלל לעשות בטהרה ואפי' מצוה מן המובחר ליכא דאל"כ גם להדר אחר כהן אחר היה צריך דטומאת הגוף חמורה. ולענ"ד אפשר לומר כיון דאותו משמר ואותו בית אב זכה במצוה זו וללישנא בתרא אפי' באותו בית אב כיון דאותו כהן זכה בפייס והמצו' דידי' לכך אם טומאה הותר' אין אנו יכולין להעביר ממנו. ובגוף הפלפול של שבות יעקב וחכ"צ אם יש מצוה מן המובחר לעשות בטהרה מבואר במגיני שלמה שבת דף ק"ל בתוס' ד"ה שלא ברצון וכו' וכ' ב' סברות בזה ואם עי"ז ממהר בקיום המצוה ואם עושה בטומאה ויש לה מעלה דזריזין מקדימין נראה ודאי כדעת ח"צ מהש"ס דהתם שאמרו שהביאו דרך גגין שלא ברצון ב"א דכתבו התוס' דק"ל ע"א ד"ה ר"א וכו' דהיכא דממהר במצוה אין נהדר לר"א וא"כ אין ראיית שבות יעקב ראי' מהכא דאיכ"ל דקושית הש"ס מהא דתני' סתמא באם יש אחרת מביא משמע אפי' אם יתאחר בהקרבת עומר אפ"ה יביא אחרת ולמ"ד הותר' ודאי בכה"ג לא מהדרינן אחר טהרה ואם כן אין ראי' שב"י ראי' ונראה כמ"ש הח"צ מראיות אחרות:
ולכאורה קשי' לשב"י מלקמן דף ח' ביומא. אי ס"ל לר' יוסי הותרה למה ומאי קושי' דלמא לעשות מצוה מן המובחר ועכ"ח כח"צ אפי' מצוה מן המובחר ליכא ואפשר לדחות כמש"כ תוס' שם בד"ה אי סבר כיון דליכא רק חשש הכא דהותרה ליכא למיחש משום ממה"מ ואדרבה אפשר להבין יותר תי' הש"ס דמשני מעלה עשו ולמה עשו מעלה זו. אמנם רשב"י משום ממה"מ מיהא אין ראי' מזה לשב"י דאיכ"ל לכך עשו מעלה זו משום קו' התוס' ותירוצם ד"ה אי דלגבי אילו מדרבנן אמרינן דטומאה דחוי' וכיהי דמדינא אין לחוש מספק דרבנן עשו מעלה זו ועפ"ז ישבתי קושי' השעה"מ שקשה לפי תירו' התוס' בד"ה מכלל שכתבו דיש חילוק בין קרבן פסח דאתי' בכנופיא לא חשיב לגמרי קרבן צבור והקשה השעה"מ דס"ל לרבא הותרה א"כ מאי קאמר רבא הלכך כה"ג דלאו בדידן תליא מאי קאמר דמ"ש רביעי משלישי הא בכל הימים אינו רק משום מעלה בעלמא ולפי הנ"ל א"ש דבשלישי איכא עכ"פ מעלה משום חשש וכמש"כ לעיל אבל ברביעי אינו אפי' חשש וא"ש. ועפי"ז אפשר ליישב גם כן לשון רש"י לקמן דף ח' ע"ב ד"ה כל אימת וכו' כ' רש"י אע"ג דמבטל שני ימים והקשו על דברי רש"י הא בכה"ג מבטל שלשה ימים דהא אם אינו מזה בשלישי גם בשביעי אינו מזה וגם בשביעי בלא"ה אינו מזה ולהנ"ל כונת רש"י אע"ג דמבטל ב' ימים היינו מן הימים דראוי' לחוש עליהם שנטמא משא"כ רביעי דבלא"ה אין נ"מ להזות בו:
ב) והנה לפי מה שכ' למעלה קיי"ל טומאה דחיי' וכן פסקו כל הפוסקים ואפ"ה הביא הרא"ש בפ' יוה"כ אות י"ד בשם הר"ת לענין פקוח נפש בשבת הותרה ולכאו' קשה זה דבסברא תליא זה בזה דאי אמרינ' ט"ד ה"נ בשבת דחוי' לענין קרבנות והה"ד לענין פקוח נפש וכ"כ הב"י באו"ח סי' שכ"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכת שבת דלענין פ"נ שבת דחוי' כמו לענין טומאה וצ"ע על הה"מ דלמה כ' דבפקוח נפש שבת הותרה. ובאמת גם על ר' חסדא ביומא דף מ"ו דמתרץ רבא אליבי' דלכך לענין שבת אפי' סיפו דהיינו אברים ופדרים אינו דוחה לעשות מערכה בפ"ע מהם וקשה הא שבת וטומאה מחד קרא נפקא מבמועדו ואמרינן במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה במועדו מ"ש בשבת דהותרה ועוד מלשון הגמ' משמע דפשיטא לי' דשבת הותרה וקשה קושי' אביי לעיל הא כלהו מחד קרא נפקא ומ"ש בשבת מבטומאה וצ"ע ואפשר משום דילפי' ספ"ק דשבת ומובא בתוס' שם ד"ה אבל לא משלם וכו' דילפי' מקרא דלא תבערו בכל מושבותיכם אבל אתה מבער אברי' ופדרי' שאינן מעכבין ואפ"ה מותר להקריבן ומזה ילפי' דשבת הותרה לענין קרבן ומזה ג"כ נוכל למילף דמילה הותרה כדאיתא בשבת דף קנ"ב ופקוח נפש ילפי בסוף יומא לרשב"א ממילה בשבת:
ג) והנה כבר כתבתי ריש פ' תזריע דהקש' על הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש שכ' דטבול יום דעבד עבודה חייב מיתה בידי שמים ובגמ' שבועות דף י"ז הקשה תיפוק לי' דחייב כרת משום ביאה ותי' כאן בדרך הלוכו הפך בצנורי וכגון שנטמא במקדש וצריך לצאת דרך קצרה עיי"ש ובטבול יום לא שייך זה. ולהנ"ל אמרתי דהרי בזבחים דף ל"ב ע"ב פליגי אביי סובר אמרינן דהואיל והותר לצרעתו הותר לקרי' ואידך מ"ד סובר גבי אשתרי לא אמרי' הואיל אבל גבי דחוי אמרי' הואיל ואידחה אדחה וא"כ אפשר דגם בטומאה שייך זה דהיינו אם עבד בטומאה בציבור אי דחוי' אמרי' הואיל ודחוי' היתר להשהה שם אפי' על דבר אחר א"כ ל"ק קושי' הש"ס דמצד שהי' ליכא איסור דשהי' כבר דחוי' דזה הכל חדא אבל עבודה כל עבודה הוא בפ"ע שאם עבד שם עבודה של יחיד חייב על כל עבודה וא"כ לא קשה קושית הש"ס דאיכ"ל דקושיות הש"ס קאי לאידך מ"ד דלא אמרי גבי אשתרי הואיל והותרה הותרה. אבל רמב"ם לשיטתו פסק דחוי' ואמרינן כיון דאידחי אדחי א"כ שפיר משכחת לה כגוונא דלעיל דהודחה לענין עבודת ציבור שוב אינו חייב על ביאת מקדש:
ד) עוי"ל עפימ"ש בחי' לשבועות על הא דקמבעי לן שם דף י"ז דאם תלה עצמו באויר העזרה אי חייב על השהי' ובתוס' הק' שם ועיי' מל"מ פ' י"א מהלכת שגגות דין ד' שהקשה כמה קושי' ואמרתי ליישב דהרי שם בשבועות אמרינן צריכותא דלכך כתיב מקדש ומשכן דמקדש לא נמשח אבל היא קדושת עולמים ובמשכן הוא נמשח אבל אינו קדושת עולמים עיי"ש והנה קרקע בודאי הוא קדושת עולמי' דשם האבן השתי' דמשם נשתת כל העולם אבל אויר העזרה אי עולמית אמרינן דלא נתקדשה על עולמית אפשר דאינו חייב כרת על השהי' שם והיינו דקמבעי ליה דוקא משכן דכל אחד יש לו מעלה דהיינו קרקע אבל האויר קמבעי ליה אי הוא חייב עליה אי הוי קדושת או לא אבל לענין שאר דברים אמרי' דהוא נתקדש ומיושבים הקושי' א"כ משכחת לה בתלה עצמו באויר ועבד עבודה חייב מיתה אלא דא"כ תיפשוט האבעי' ופרי' שפיר. אבל לדינא שפיר משכחת לה תלה עצמו באויר ולפי הסברא דאינו חייב כרת ועבד עבודה ואצטרך לאשמיענן דכה"ג חייב על עבודה מיתה בי"ש. כנלע"ד:
מצוה רפ
והוא להרמב"ם ל"ת קע"ג. ולהרמב"ן מצוה רנ"א ול"ת קס"ו.
מצות ל"ת שלא יאכל כהן טמא תרומה שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ואיזה קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקיבות הוי אומר זה תרומה ובמ"ל בפי"ט מסנהדרין הקשה מנ"ל להרמב"ם למעט אוכל בטומאה תרומה טמאה מן המלקות ומיעוט כי יחללוהו כתיב רק ממיתה והמעיי"ח תי' דלהרמב"ם טעם המיעוט משום אין אחע"א כמ"ש בחולין ולענ"ד זה אינו מספיק שהרי מסיים הרמב"ם דלאו אית ביה וא"כ ע"כ דאיסור לאו חל על עשה דאחר יאכל מן הקדשים וצ"ל לדבריו דהאי לקברו בין רשעים גמורים כדאיתא ביבמות דף ל"ג ע"ב מיהו בלא"ה קש' הא הוי איסור טומאת הגוף ואיסור כולל ואין לומר דהוי קל על חמור ואמרי' ביבמות ל"ג דאיסור קל על חמור אינו חל ז"א דהרי אמרינן בחולין דף ק"א דמאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמור שאין לו טהרה במקוה ופי' שם בתוס' כיון דזה חמור וזה חמור הוי כשוה ואי הוי כשוה יכול לחול איסור כולל והאיך אפשר דהטעם יהי' משום אחע"א. ועו' קש' לפ"מ שהוכיח בפרמ"ג בפתיח' לה' שחיטה דלהרמב"ם פ"ה מה' שבועות כ' דאם נשבע לאכול ח"ש נבילה השבועה חל והקש' בפרמ"ג דהא הרמב"ם סובר מוזבחת דלא כריצב"א בשבועות דף כ"ד וא"כ איכא בנבילה איסור עשה לבד מהלאו ובאיסור עשה דלא כתיב אכילה אלא על היתר אבל על האיסור דייקינן מיני' דלא כתיב אכילה וחייב על פחות מכזית אפ"ה חל השבועה עכ"ח ס"ל להרמב"ם דשבועה חל על איסור עשה וא"כ ליכא למימר שוב אין אחע"א ובאמת סברת פרמ"ג אינו מוכרחת אדרבה קשה עליו הרבה קושיות מהש"ס בשבועות דף כ"ג ע"ב דמוקי ר"ל במפרש בח"ש דנבילות וטריפות ואי נימא כסברת פרמ"ג דעל איסור עשה בכ"ש חייב א"כ גם ר"ל מודי דח"ש אסור ואיך חל עליו השבועה ובחדושי הארכתי גם מצד הסברא דלא מסתבר כפרמ"ג דיהיה איסור עשה חמור בזה מאיסור לאו דהרי גם באיסור עשה ילפינ' זבחת ואכלת אם תרצה לאכול וזבחת ואם לא תרצה לאכול וא"כ הוי נמי דכתיב גבי' אכילה וע"כ נראה העיקר כדעת הרמב"ם דבאמת הטעם דס"ל דטמא שאכל תרומה טמאה אין לוקין כמש"כ הרמב"ם כיון דנטמא התרומה הוי מחוללת ועומדת וכתירוץ הראשון דמשני שם חולין דף קי"ג ע"ב על שמואל דלכך סובר שמואל דטמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב כיון שהוא מחוללת ועומדת אין בו איסור מיתה ומלקות ואפ"ה היא באזהרה דהרי בשבת דף כ"ה ע"א דילפינן מקרא דהנה נתתי לך משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה והשוה תרומה טמאה לתרומה טהורה וגם איכא למילף מקרא לא בערתי ממנו בטמא דכתיב דדרשינן מלשון ממנו אי אתה מבער אבל אתה מבער בתרומה טמאה אבל לאכול אסור בלאו שאינו מפורש בקרא כתב הרמב"ם בפי' המשנה בריש פ"ק אלו הן הלוקין דהוי כמו לאו שבכללות דאין לוקין אבל אזהרה איכא. כנלע"ד:
מצוה רפא
והוא להרמב"ם ל"ת קע"ד ולהרמב"ן מצוה רנ"ב ול"ת קס"ז.
מל"ת שלא יאכל זר תרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קודש ורמב"ם פ"י מה' תרומות פסק דזר שאכל תרומה בין תרומה טהורה בין תרומה טמאה חייב מיתה בי"ש והק' עליו שאר מפרשי הרמב"ם דהרי מיתה בי"ש ילפי' מטמא שאכל תרומה טהורה ושם קיי"ל דוקא בתרומה טהורה לאפוקי טמאה שכבר מחוללת ועומדת. ולענ"ד עיי' בשעה"מ שם שהביא ראיות לדברי רמב"ם והסברא כ"ל להסביר כבר כתבתי במצוה הקודמת דאין הטעם משום דאין אחע"א דהא הוי איסור כולל ובזר לא צריכים לזה שהרי זה איסור משעת לידה ותרומה אפי' לאחר שנטמא מ"מ היא נקרא קודש וכפי' רש"י שבת דף ש"ה כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה ופירש"י דדמי' לקודש ואמרי' ג"כ שם ונתתי לכם את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה וא' תרו' טמאה וא"כ איך אמרי' כיון שכבר נטמאה כבר חיללוה הא עדיין היא נשאר בקדושתה הראשונה וע"כ דהכונה שהרי האוכל מיירי הקרא שהוא כהן אלא שהוא טמא והוא חילול מקרי' רק לפי שעה וא"כ לא הוסיף חילול על מה שהיה מעיקרא שגם מעיקרא היתה התרומה נתחללה מעט ע"י הטומאה וגם עתה לא הוסיף חילול ולכך אמרינן כה טמא שאוכל תרו' טמאה מעיקרא היה טמא וגם עכשיו הוא טמא ולא הוסיף חילול אבל זר האוכל תרומה נהי דמעיקרא היה ג"כ חלול מ"מ לא היה רק חילול כ"ש וע"י זר שאכל ירדה עוד למטה ולכך אפי' לענין תרומה טמאה מקרי חילול וזה יש למילף מדקרינ' ליה קודש שנאמר וכל זר לא יאכל קדש ומצינו ג"כ בפ' תזריע בכל קדש לא תגע ואמרי' במכות דף י"ד ע"ב דקאי על אזהרת קדש ממש וא"כ איכא גז"ש קדש קדש דבקודש קיי"ל כת"ק דריוה"ג דס"ל בחולין דף ק"א דאפי' אם אכל קדש חייב וא"כ בכלל קדש דקאי אזהרה על אכילת קדש גם קדש טמא בכלל וגם כן כאן בכלל קדש דנקט ולא נקט תרומה שהוא לשון התרוממות וקדש חמור משמע גם קדש טמא היא בכלל ושפיר כ' הרמב"ם דבין תרומה טמאה בין תרומה טהורה חייב מיתה ולא קשיא דילפי' התם ומתו בו כי יחללוהו ולא זו שמחוללת ועומדת דשם הוא רק חילול אבל כאן דבא לגוף הזר ודאי חייב אפי' על תרומה טמאה:
מצוה רפב
והוא להרמב"ם ל"ת קע"ה ולהרמב"ן מצוה רכ"ג ל"ת קס"ח:
מל"ת שלא יאכל זר תרומה אפי' הוא תושב כהן ושכירו שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה שכיר עולם ושכיר זה שכיר שנים, המעיי"ח הקשה להרמב"ן בשורש ט' דמנה לעיל סי' זי"ן דנא ומבושל בתרתי א"כ הה"ד תושב ושכיר לחשבו בתרתי ומכח זה הכריח היכא דלאו לבסוף מודו. ולענ"ד הרי אמרו אם נאמר תושב למה נאמר שכיר דכיון דאפי' קנין עולם אינו אוכל כ"ש קנין שנים רק דאם לא נאמר שכיר הוא תושב קנין שנים אבל לפי האמת תרווייהו מתושב נפקא לכן לא נחשבו לשתים כיון דתרתי מחד שמעת מניה אלא דהו"מ לטעות ובכה"ג לר"ע אינו נמנה עי' לעיל סי' זי"ן. המעיי"ח הקשה להרמב"ן שלא מנה לקמן סי' תר"ט ל"ת דלא בערתי בטמא לאו שלא לאכול מעשר בטומאת הגוף א"כ הו"ל למחשב ללאו ולא נאכל מן הקדשים עד אשר ירחץ ולהרמב"ם ידעי' זה מלאו ההוא אבל להרמב"ן קשה. עוד לרמב"ם ילפי' מקרא דאחר יאכל מן הקדשים איסור עשה לאכול תרומה טמא ול"צ למחשבי' והרמב"ן חשבו רק מקרא אחר בשעריך תאכלנו כדאיתא ביבמות ע"ג ועי' במ"ל בפ"י מתרומה:
מצוה רפג
והוא להרמב"ם ל"ת קע"ו ולהרמב"ן מצוה רנ"ד ול"ת קס"ט:
מל"ת שלא יאכל כהן ערל תרומה וקדש אע"פ שלא נמול מחמת שוגג או אונס דהיינו שמתו אחיו מחמת מילה וזה לא ילפי' מקרא אלא מגז"ש נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה ערל אסור בו ואם אכל לוקה מן התורה. וגם ילפינן מגז"ש דתושב ושכיר ר"פ ערל והיינו כר"א שם וכבר הקשה בלח"מ פ"ט מקרבן פסח על הרמב"ם בזה דהרי ביבמות דף ע"א ע"א אמרינן דר"ע סובר גר שמל ולא טבל כאלו לא מל לדידיה תושב ושכיר אינו מיותר לגז"ש ור"א לטעמי' דסובר דבמילה לחודא סגי לגר וגם אמרינן שם דלר"ע אצטרך לנולד מהול ור"א סובר דנולד מהיל א"צ להטיף דם ברית וא"כ הרמב"ם דפסק בפי"ג מא"ב דאינו גר עד שימול ויטבול וגם פסק בהלכות מילה דצריך להטיף דם ברית לדידי' אין הקרא מיותר לאפנויי ומנ"ל גז"ש עיי"ש ובאמת גוף הקושי' כבר יישב הרמב"ן במלחמות שבת דף קל"ה ע"א בשמעתין דנולד מהול ושם כ' דאנן קיי"ל דהא דאין גר עד שימול ויטבול זה ילפי' מאבותינו וכדס"ל לר' יהושע ביבמות מ"ו ע"ב וכמו שהקשו תוס' שם בד"ה כי פליגי וכו' וא"כ אייתר תושב ושכיר וגם על נולד מהול לא צריכים קרא דממ"נ אי וודאי ערלה כבושה היא א"כ תיפוק ליה מסברא מכח ערלה וכ"ש אי ספק ערלה כבושה היא לא שייך קרא ע"ז ואי וודאי אינה ערלה כבושה באמת לא צריך הטפה עיי"ש ברמב"ן שדרך בש"ס דקאמר תרווייהו וקאמר דמתרץ תרתי משום חדא וזה צריך ביאור וצ"ל דר"ל דלאו דוקא אלא לרווחא דמלתא מתרץ כן:
ולענ"ד לומר אפשר שכיוון הרמב"ן לזה דהנה לכאורה קשה מאין קאמר הרמב"ן וכן הקשו התוס' ביבמות מ"ו הנ"ל כיון דילפי' מאבותינו דאינו גר עד שימול ויטבול א"כ ל"ל קרא הא אכתי אצטרך דנהי דידעינן דאינו כישראל מ"מ כיון דאינו ערל וכמ"ש הרשב"א בחי' יבמות כיון דמל לשם מצוה שוב לא מקרי ערל וגם אינו בן נכר כיון דלבו לשמים דהרי בן נכר מפרשי' שם דהיינו מי שאין לבו לשמים וא"כ מנ"ל למעוטי אותו מפסח לא מקרא דערל ולא מקרא דבן נכר וא"כ אצטרך תושב ושכיר למעוטי ומאי הוקשו התוס' ורמב"ן ונרא' דרמב"ן פליג על הרשב"א בזה שכ' דכיון דמל לשם מצוה לא נקרא ערל דלפי"ז תיקשי בע"ז דף כ"ז ע"א דר"ל גוי שנימול ופריך והני מולין נינהו וכו' ומאי קושי' לשני דמל לשם גירות וא"כ מקרי מל אבל ואתה את בריתי תשמור לא שייך בי' כיון דעדיין כגוי אלא וודאי דגם מל לשם מצוה מקרי ערל והא דאמרינן כאן דאצטרך תושב ושכיר לזה היינו לאשמעינן זה גופא דהו"א דבמילה נעשה גר וממילא מהני מלתי' קמ"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וממילא שוב הוי ליה ערל ולכך שפיר הקשו כיון דידעי' זה מאבותינו א"כ ל"ל תושב ושכיר. אמנם נראה לקיים דברי הרשב"א וליישב דבריו ולומר דזה תלי' בפלוגתא בוודאי למ"ד לעיל ביבמות מ"ו דערבי מהול שבא להתגייר בעינן הטפה וכר' יוסי לעיל וא"כ סובר עכ"ח דמילה היה חלק מהגירות ויש לגירות משך זמן ממילה עד הטבילה וא"כ שפיר י"ל כרשב"א כיון דכבר התחיל הגירות שוב לא מקרי ערל. אמנם אי אמרינן כמ"ד בשבת קל"ה דלא בעינן הטפה א"כ נהי דאם יש לו ערלה לא מהני טבילה דהוי כטובל ושרץ בידו אבל אין המילה חלק מהגירות ואפי' אם מל לשם גוי מהני א"כ הה"ד אפי' מל לשם מצוה כיון דאינו גר עד שיטבול עדיין מקרי ערל וא"ש כסברת התוס' הנ"ל. ונראה דפלוגתא זו אי בעינן הטפה בגר תלי' אי נולד מהול בעינן הטפה דהרי ילפי' מאבותינו ומנ"ל אצל אבותינו הטפה ועכ"ח דס"ל דנולד מהול בעי' הטפה וא"כ איכ"ל דמסתמא אצל ס' ריבוא ישראל היה בנמצא אחד נולד מהול וכמ"ש הר"ן בנדרים ס"פ אין בין המודר על הא דילפינן מקרא דכל הגוים ערלים דגוי אפי' נמהל מקרי ערל דמסתמא נמצא ביניהם אחד נולד מהול הה"ד הכא וא"כ גם אבותינו נכנסו בברית בהטפה ומינה ילפי' דהה"ד גר יכנס בברית בהטפה וממילא בעי' ערבי מהול הטפה וא"כ המילה חלק מהגירות ואיכ"ל כהרשב"א הנ"ל דהיכא דמל לשם גירות לא מקרי ערל וא"כ אע"ג דידעי' מאבותי' דאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ מהיכא תיתי למעוטי מפסח לא מכח ערל ולא מכח בן נכר ואצטרך תושב ושכיר וא"כ שפיר אצטרך לר"ע תושב ושכיר וזה כוונת הש"ס לר"ע אצטרך בגר שמל ולא טבל וכו' וקסבר צריך להטיף דם ברית וכו' דהאי קסבר צריך ליישב דאצטרך לגר שמל ולא טבל וא"ש דברי הרמב"ן במלחמות דאצטרך תרתי משום חדא וכל זה לר"ע אבל לדינא הא קיי"ל דנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אלא משום ספק ערלה כבושה וא"כ גר ג"כ ערבי מהול א"צ להטיף דם ברית ואע"ג דהרמב"ם פסק דגר צריך להטיף מ"מ אינו מברך ועכ"ח דרק משום חומרא בעלמא או מדרבנן צריך הטפה וא"כ נהי דאינו גר עד שימול מ"מ אין המילה חלק מן הגירות וא"כ אפי' מל לשם מצוה מקרי ערל ולא אצטרך קרא לזה כיון שכבר נודע לן מאבותינו דצריך מילה וטבילה ממילא הוי ערל ומיותר תושב ושכיר לאפנויי וא"ש ליישב דברי הרמב"ם ובחי' בקונטרס יבמות ע"א כתבתי עוד ישוב לזה עיי"ש: