מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת אמור · מצוה שלח
והוא להרמב"ם ל"ת ר"ו ולהרמב"ן מצוה ש"ז ל"ת קצ"ו.
מל"ת שלא להונות זה את זה במקח וממכר שנאמר וכי תמכרו וכו' או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וחכז"ל אמרו כלל ופרט וכלל אין אונאה בעבדים ושטרות וקרקעות וכבר כתבתי לעיל גבי דיני לאו דגזילה. ונ"ל דאין הכוונה דאין איסור לאו ז"א דהא כתיב אח"ז וכי תקנה שדה אלא קאי על מה שדרשינן בגמ' פחות משתות מקח קיים יותר משתות מקח בטל, שתות מחזיר אונאה זה לא שייך בעבדים וקרקעות. והרמב"ן בתורה האריך בזה וכ' ג"כ הלאו בוודאי איכא והא דממעטינן היינו נמי כהנ"ל לשתות מקח או יותר או י"ל דקאי שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו בהם ולא יונו איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה ויטעהו בכך אבל ידעו הם ויודיעו זה לזה והנה לדעת הרמב"ם אין לוקין על לאו הזה דכל לאו שניתן לחשבון ולתשלומין אין לוקין עליו אבל התוס' ר"פ איזהו נשך ס"ל דלוקין על אונאה עיי"ש בתוס':
ב) והנה סברת התוס' דס"ל דעל רבית ואונאה לוקין ולא ס"ל כמ"ש הרמב"ם דכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין ועי' בהמהרש"א ובפ"י ונראה דהא בלא"ה קשי' איך אפשר לומר דאין לוקין מ"ש מהא דאמר רבא בפ"ק דתמורה דאע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועכ"ח צ"ל באיסור הניתן לתשלומין לא נא' האיסור אלא אם לא ישוב לו לא ישלם שכיון שניתן לחזרה מיד עשה ומורה היתר לנפשו להשיב לחבירו וכ"ז אם לא אזהר רחמנא אפי' ברוצה להשיב אבל כגון בלאו דגניבה דילפי' שם בב"מ אפי' ע"מ להשיב א"כ כיון דאסר קרא אפי' ע"מ להשיב א"א למפקד מטעם שניתן לתשלומין ועכ"ח הא דפטור בגניבה ממלקות היינו מטעם נתל"ע או דבאמת חייב מלקות לפי סברת התוס' דבעי' העשה בלשון לאו. והנה רבא סובר שם ב"מ דף ס"ג ע"א רבית ע"מ להחזיר א"ב ולרבנן אסור ועכ"ח דיליף לה מגניבה ואע"ג דשם בשמעתין מסיק דרבית א"א למילף מעלמא י"ל היינו גוף האיסור אבל כיון דגלי קרא דאסור ומצינו בגניבה דאפי' ע"מ להחזיר זה שפיר נוכל למילף חדא מאידך ולפיכך ס"ל להתוס' דרבית ואונאה לוקין עליהם היינו לרבא לשטתי' דס"ל דהאיסור אפי' ע"מ להחזיר הוא לא מקרי ניתן לתשלומין. מיהו פשוט היינו אי ס"ל כר' יוחנן כדס"ל לתוס' ע"ב ד"ה רבא וכו' דרבא סובר כר"י אבל לר' אלעזר דס"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים הוי לי' נתל"ע:
ג) והנה שם דף נ"ו ע"ב תוס' ד"ה יצאה שטרות וכו' שהקשו שם אם אין מכירת שטרות דאורייתא ל"ל קרא למעט קרקע מאונאה, וכתבו שם ולר"ח נר' דקנה מה"ת אם יש לו ללוה שיעבוד קרקעות נר' דר"ח בא ליישב קושי' התוס' הנ"ל, וק"ל דממ"נ אם אין לו קרקע הא משמע לדידי' בלית לי' קרקע מכירת שטרות לאו דאוריי' ואי אית לי' קרקע א"כ ת"ל דנקרא כקרקע ולא הוי דבר הנקנה מיד ליד וממילא ממועט מכח קרקע ול"ל למעט מכח שאין גופו ממון וצ"ע. ואפשר הואיל ושיעבוד זה הוא כתיב בשטר וע"י שטר נקנה השיעבוד בשטר הקנאה או אפי' בשטר דלאו הקנאה מ"מ אי שיעבוד ל"ד רק מכח שכ' בשטר א"כ קנה השיעבוד ע"י השטר הנקנה מיד ליד לכך חשיב ליה כדבר הנקנה מיד ליד ולא הוי ממעטי' לי' מכח קרקע דע"י מסירת השטר קנה ועכ"ח צריך לומר דממעטי' מכח שאין גופו ממון וא"ש: