מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת אמור · מצוה שכה
והוא להרמב"ם מ"ע קל"ז ולהרמב"ן מצוה רצ"ד מ"ע ק"ו.
מ"ע ליטול בחג הסוכות ארבע מינים שבלולב שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וביום הראשון בעינן דוקא שיהי' שלו שנאמר לכם מיהו אם ניתן לו במתנה ע"מ להחזיר הוי כשלו ואם החזיר יצא דהתנאי מתקיים ולדעת קצת פוסקים וכ"פ בש"ע סי' תרכ"ח סעי' ה' דאפי' בנותן לו סתמא הוי כאלו אמר ע"מ להחזיר והחזרה צריך להיות שיחזור ויתן לבעליו במתנה כמו שכ' הרא"ש בפ"ג דסיכה ופסקו שם ברמ"א סי' תרנ"ח סעי' ה' דבכלל לשון התנאי ע"מ שתחזירהו קאי על לשון מתנה דהתחיל בו וא"כ צריך שיכוונו הבעלים לקנותו בהגבהה ורק אח"כ יוצאים בו והוא כשלהם מכח נתינת הראשון ומטעם זה נ"ל ליישב קושי' הכפות תמרים על הרא"ש והטור דס"ל גם בע"מ בעי' שלא יהי' התנאי סותר המעשה ולמה יועיל ע"מ ולהנ"ל יש לחלק באתרוג שהוא ניתן במתנה ע"מ שתחזירהו לי במתנה וא"כ אין התנאי סותר המעשה דכח הנתינה הראשונה נשאר בתקפו שהרי גם עתה שנתן לחבירו אין לחבירו זכות אלא מצידו והרי הוא עדיין בידו משא"כ בגט שנתן לה הגט לא בתורת מתנה וא"א לומר שכונתו ע"מ שתחזר לי הנייר באופן שנתתי אותו לך דהרי הוא נתן לה בתורת גט וא"א שהיא נותן לו בתורת גנו ועכ"ח פי' ע"מ שתחזירהו חזרה גרירא ולא בתורת מתנה ובכה"ג אינו מתנה שיהי' שלו ממש והתנאי סותר המעשה ובטל התנאי כנלע"ד:
ב) ושמעתי להקשות לפי דעת הרא"ש דצריך להחזיר לו במתנה א"כ איך אמרי בב"ב דף קל"ז ע"ב באמר שור זה ניתן לך במתנה ע"מ שתחזירהו והקדישו והחזירו מהני כיון דהקדיש אינו שלו ואיך שייך בו קנין ועי' בא"ח סי' תרמ"ט ועי' בהג"ה דאפי' אפשר לאתשולי עלי' ולא חשיב כשלו ולא שייך מכירה כדאי' ב"ב מ"ה בשור איסור הנאה לא שייך מכירה וממילא דלא שייך נתינה ולא קיים התנאי וגוף הדבר אי איסור הנאה אינו חשוב כשלו לאו מלתא דפסיקא עיי' בפי' במג"א סי' תרמ"ט סק"כ והארכתי בזה במק"א. אמנם אפי' לא חשיב איסור כשלו מ"מ איכ"ל דבקדשים מיירי ובקדשי' קים לריה"ג דס"ל בפסחים דף צ' דשייך ביה מכירה וגם למ"ד גורם ממון כממון משכחת לה בקדשים שחייב באחריותן ומ"מ אם אמר החזירהו לי מודי דחזי לי קאמר ואין קדשים בכלי דרק משלחן גבוה קזכי לאחר שחיטה ומסתמא כונתי כמו שהי' מעיקרא. איברא דבלא"ה יש ליישב לא מבעי' לדעת הרמב"ם המובא בר"ן ר"פ המגרש בשמעתין דחוץ דהוכיח שם מכח קושית התוס' גיטין פ"ג ע"א ד"ה ועמדה דאיך משכחת נשואין ותירץ דרק למעשה הנשואין כיוון והה"ד בנתינה רק על מעשה הנתינה כיוון ומטעם זה לכאורה קשי' על מה שהקשה הר"ן בלולב וערבה מ"ו דאמרי' לא ליקנא אינש לולבו לינוקא דמקנא קנה אקנויי לא מקנה דא"כ לא מקיים התנאי ובטל המתנה ולהנ"ל ל"ק דהרי מעשה התנאי דהיינו מעשה המתנה הא מקיים והוא מחזיר לו אלא שאינו מועיל וא"כ קיים התנאי מקרי לפי שיטת הרמב"ן שהביא הוא בעצמו בפ' המגרש וא"ל דקטן דהחסרון מצד הקטן לא מקרי מעשה הנתינה כלל עכ"פ בנדון שלנו אם הקדיש דהוא נותן במתנה גמורה לבעליו אפי' עיכב מצד אחר הרי הוא עשה מעשה הנתינה. אמנם אפי' לפי אידך תי' הר"ן נראה דכאן דההקדש תלוי' בחזרה ואם לא יתקיים החזרה ממילא לא יהי' שלו ואין הקדש חל וא"כ עיקר ההקדש חל בשעה שהחזירה וקנה וקיום התנאי באותו רגע חל עיקר הקדש למפרע משעת הקדש וא"כ הרי המחזיר קיים התנאי וקנינו והקדשו באין כאחד וחשיב שפיר חזרה במתנה וקיים התנאי מקרי הואיל ושניהם באין כאחד: