מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת אמור · מצוה רפט (ומצוה רצ ורצא)
והוא להרמב"ם, ל"ת קפ"א ומצוה ר"צ, ל"ת קפ"א ומצוה רצ"א, ל"ת קפ"ג, ולהרמב"ן רפ"ז, רפ"ט ר"צ רצ"א, הד' מצות הללו נמנו ללאו אחד, והוא להרמב"ן מצוה רנ"ט ול"ת קע"ג.
מל"ת שלא לשחוט בעל מום לשם קרבן שנאמר עורת או שבור לא תקריבו אלה לה':
ומל"ת שלא להקטיר אימורי בעל מים למזבח שנאמר ואשה לא תתנו מהם אלו החלבים:
ומל"ת שלא לזרוק דם בעל מום על מזבח שנאמר ומעוך וכתות וכו' לא תקריבו לה' ואחז"ל שזה אזהרה לזורק, כל הל"ת אלו בא ללמדנו להרחיק מבעל מום שלא להביאו לפני ממ"ה הקב"ה הן בהקדש הן בשחיטה ומי שמביאו הוא מוסיף והולך ועובר כי ביזה ממ"ה כמו שאמרו הקריבהו נא לפחתך א"כ מצד זה היה ראוי דיהי' הד' מצות כאחד כמו שפי' הרמב"ן וא"כ קשה על הרמב"ם דמנה זה לד' מצות ועי' ברמב"ן בשורש ט' אי חשיב לאו שבכללות לחייב על המקצת עיי"ש. ולכאו' הוא כ"ז שהמום בו הוי מגונה יותר וא"כ בשעת הקדשו נעשה עיקר העבירה לפני בוראו ראוי שיהי' אסור טפי כיון שרואין המום. הכהנים כשהם שלוחי דרחמנא אם שחטום אותם אדרבא רוצים לסלק הגנאי ממנו שע"י שחיטה והפשט נשתכח הגנאי וא"כ סק"ד שלא יהי' אז אסור מצד הסברא הקריבהו לפחתיך ויהיה הכהן עושה מצוה בזה שלא יראו בני אדם העבודה שעשה פלוני. ורמב"ם שפיר עשה דמנה זה ללאוין בפ"ע. דמשחיטה עשה איש אחר וכונתו היה כדי לסלק הרע מן העולם שלא יתחלל שמו של השי"ת אם יראו שפלוני מקדיש בעל מום. א"כ הו"א דאיני עושה שום עבירה לכך אצטרך לאו בפ"ע על כל מעשה ומעשה כנ"ל להסביר שיטת הרמב"ם:
ב) והנה לכאור' י"ל כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני נימא דהוי שחיטתו נבלה ולא מהני וזה ג"כ הקשה כבר בנוב"י ח"ש מה"ת סימן.. ולענ"ד דהרי באמת הקשה כן בתמורה דף ו' למה מועיל ההקדש לימא ל"מ. ותי' דהתורה גלי לן ולנדר לא ירצה אבל ההקדש נשאר וא"כ ק"ו מה בהתחלתו שניכר הגנאי לעין כל מכ"ש באינך עבודות ודאי אמרי דמהני ולדעת הרמב"ן א"ש בפשיטות: