מהרם שיק תריג מצות חלק ב· רבי משה שיק
פרשת אמור · מצוה רפח
והוא להרמב"ם ל"ת ק"פ ולהרמב"ם מצוה רנ"ה ול"ת קע"ב:
מל"ת שלא להטיל מום בקדשים שנאמר כל מום לא יהי' בו ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיום אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בל"ת אינו לוקה ועי' מ"ש מרן זצ"ל בחתם סופר סי' שי"ח ד"ה ונחזה וכו' הטעם משום התראת ספק וכו' הא הרמב"ם פ' י"ו מסנהדרין פסק דשמה התראה וי"ל עפ"י מ"ש שם בתשוב' סוף סי' ט' דכה"ג חשיבא כאינו מפורש בקרא דלא שמה התראה מיהא הלח"מ פ"ה משבועות והכ"מ פ"ג מאבל דין ו' לא ס"ל כן ולפי דברי מרן זצ"ל תמוהים דברי החינוך סי' ת"ע עיי"ש הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה אחד המטיל מום בקדשים או בתמורתן לוקה חוץ מבכור ומעשר שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה לפי שאין ראוי' לקרבן, ובסי' ש"מ כתב מרן זצ"ל הטעם דאינו לוקה בזמן הזה משום דכתיב כל מום לא יהיה בו בזמן שתמים יהי' לרצון וממועט הכל בין בעל מום בין בזמה"ז אכן כתיב כל לרבות אבל הוא רק איסור ותלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י דס"ל בעלמא אע"ג דלא לוקין על ריבוי דכל מ"מ איסורא איכא כמ"ש תוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' עיי"ש. והמעיי"ח כאן הביא ראי' לרש"י בע"ז י"ב דס"ל דהמטיל מום בזמה"ז בבכור הוא רק איסור מדרבנן מהא דקמבעי לי' בבכורות ל"ד בצורם אוזן בכור אי קנסו בנו אחריו וקאמר באת"ל בכיוון מלאכתו במועד לא קנסו משום דלא עביד איסורא וכו' ולא קאמר דבצורם יש לקנוס דהואיל ועביד איסור דאורייתא. ועוד מקו' התוס' ד"ה הטיבה בני זורעה וכו' ומאי פשיט צורם שאני דאיכא איסור דאורייתא ומכח זה הכריח דכאן בבכורות קאי בזמה"ז והא דאמר בגיטין ובמ"ק את"ל צורם אוזן קנסו משום דמה"ת היינו בזמן הבית. ולע"ד להרמב"ם לשיטתו אין כאן ראי' דאיכ"ל דהרמב"ם מוקי לה בבכור בח"ל לא מבעי' לפי דעת החינוך לעיל במצוה ח"י דבח"ל רק מדרבנן א"כ פשיטא דיש ליישב כאן בח"ל ושם קאמר את"ל בא"י צורם מה"ת ואפי' לדעת המעיי"ח לעיל דסובר דגם בח"ל קדוש אלא שאינו מתנות כהונה ונאכל במומו מ"מ איכ"ל דבבכור בח"ל הרמב"ם מודה דאין בו איסור דאורייתא להטיל מום ובא"י שאני משום שמא יבנה המקדש כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בספרו חתם סופר בסי' שי"ח:
ב) והנה בהרבה תשובות אחרונים וגם בדברי מרן בעח"ס זצ"ל היכא דאיכא כמה צדדים להתיר התירו להטיל מים ע"י גוי קטן לכה"פ ואני כתבתי במקום אחד בתשובה דאני מסתפק בזה דנהי דאמרי' בעלמא דעל מעשה הגוי דאין שליחות לגוי ולא מקרי כאלו הוא עשה זה דוקא אם אין הגרמה איסור דאורייתא כמו מעשה שבת דרק עשי' אסור אבל לא הגרמא אז אפשר לומר דע"י גוי הוא הגרמא. אבל כאן דגלי לן קרא דאפי' ע"י הגרמא אסור מה"ת משום דכתיב לא יהי' לא יהווי' אפשר לומר דע"י גוי הוי כגרמא ואסור אפי' על ידי הגרמא ואפי' נאמר דדוקא הגרמא שהוא עושה מקרי גרמא אבל גוי שעושה אדעתא דנפשיה לא מקרי אפי' גרמא מ"מ בגוי קטן לכאורה לפי"ז דאין לו דעת בפ"ע ועושה רק מה שישראל אומר לו ולא שייך אדעתא דנפשי' קעביד וזה ע"י גוי קטן גרע טפי לענין זה מגוי גדול דיהי' אסור מה"ת מצד הגרמא וצע"ג:
ג) והנה כבר מנו חכמים כל מומים ששייכין באדם ובבהמה ומובא ברמב"ם הא"מ ובשאר מפרשים ואין להאריך בזה אלא מה דילפי' מחרום ילפי' בת"כ דאם היה שפתו נסדקת או ריסי עיניו וחוטמו וכיוצא הוי מום אפי' אינו בעצם ולכאור' היינו כדמסיק בבכורות דף מ"א ע"א אמרינן דר' ישמעאל סובר דאנדרוגנוס אין לך מום גדול מזה ואמרי' בגמרא דלא אמר לא כאביי ולא כרבא דלא בעי' במקום עצם כשבור ולא כרבא נמי עיי"ש ולכאו' דבר תמוה בעיני לפי מש"כ הרמב"ם בה' א"מ פ"ג דין ג' דאנדרוגנוס הוי שינוי גדול וגדול עוד ממום כמו מחוסר אבר וא"כ מנלן דדייק הש"ס מר' ישמעאל דלא סבירא לי' כאביי ורבא דלמא לעולם ס"ל כאביי דוקא במקום שבר עצם הוי מום ואנררוגנוס אינו פסול משום חרום אלא משום שינוי כמחוסר אבר דאפי' בעוף פוסל וצע"ג. והא דהקשה שם הלח"מ על הא דפסק הרמב"ם דגם טומטום הוי מום ואז ודאי הוי רק משום שינוי ולענ"ד דהא דאמרינן בגמ' דיש לפסול אנדרוגנוס וכן טומטום משום חרום אפי' הוא זכר היינו למ"ד אנדרוגנוס זכר אבל לדעת האומרים אנדרוגנוס מחצה זכר ובמק"א הארכתי בחלוקי שיטות הזו וגם בפרמ"ג בפתיחה כוללת על או"ח חלק ג' אות כ"ו אז לא הוי שום מום הא דחרום רק משום שינוי וצ"ע: