אור ברסלב
מהרם שיק על התורה ספר דברים › פרשת ראה

מהרם שיק על התורה· רבי משה שיק

ספר דברים · פרשת ראה

פרשת עקב

ראה אנכי נותן לפניכם וגו' את הקללה אם לא תשמעון וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם הדיוק הזה אשר לא ידעתם קשיא וכי בידיעה תליא מילתא והנראה שביאר לן איך האדם נלכד בעבירה ולפתח חטאת רובץ דעיקר החטא הוא בפתחו לו ואח"כ ממילא נמשך עבירה מעבירה ובחבלי חטאתו יתמך ויפול ברשע אשר בעצמו היה נמנע ומגונה לעשותו אפילו בעיניו אח"כ יפול שם פתאום כמו שביאר נמי שלמה הע"ה במשלי וילך ממדריגה למדריגה לשאול וכפי' הרמב"ן בפ' נצבים על פסוק למען ספות הרוה את הצמיאה ולכך יעד להם השי"ת הברכה והקללה לאיים אותם ולא סגי' לי' להשמיע מכלל ברכה הקללה כי האדם יסבור שאפי' לא ישמע ולא יעסוק בתורה מ"מ יעשה רצון ה' וממילא יהיה חלקו בברכה לכך קמ"ל דקללה יהיה אם לא תשמעו שעי"ז יבואו לידי ע"ז אשר לא ידעתם ר"ל אשר הם בעצמם לא חשבו כזה לכך צריך שמירה גדולה הואיל ונופת תיטופנה שפתי זרה צריך איום והגזמה גדולה שישים האדם ללבו כי הפתח והתחלה לעבירה, הוא העיקרית ויהיה חכם ורואה את הנולד כי מרה יהיה באחרונה ולא ישים את עינו רק במה שלפניו ועד"ז אני מפרש במשלי עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו לנגדך ר"ל עפ"י הנ"ל ישים. התעוררת לאדם שיתבונן אחריתו ולא ישים עיניו רק לנוכח כי עין האדם אם לא יתבונן בעין הפנימי להבין הנולד ראיית עיניו תביאהו לבסוף בדבר שהוא אפי' לנגדו והמגונת אפי' אצלו כי העין רואה במהירות מבלי משים לנצח יאבדו כנאמר באיוב שאם נסע יתרם בם היינו היתרות והמעלה שבאדם ומבלי משים לנצח יאבדו ועל שם המהירות אשר חוש הראיה מהיר במלאכתו יותר משאר חושים נראה שנקראת הראי' עפעף לשון עוף והתעופף וזה שאמר עיניך לנכח יביטו ר"ל שאם עיניך יראו רק מה שהוא לפניהם ונוכחיהם אז ע"י מהירות חוש הזה יביא אותך שתמצא לישר ותצדיק אפי' דבר שהוא בעצמו לנגדך וזה שאמר ועפעפיך דהיינו מהירות הראיה מבלי הבנה יישירו ר"ל תמצא ותקיים ליושר דבר שהוא לנגדך:

אמנם מצד זה בעצמו שכל דרך איש ישר בעיניו והעין הרואה הוא פועל בחוזק על גוף האדם להטותו למה שמקובל בעיניו צריך שיהיה האדם גבר על חטאיו וישים גם הדרך הטוב לנגד עיניו כאילו בעיניו יראה את מוריו וכאילו דרך הישר עומד לנגדו ופועל כל חושיו ורק עד"ז אפשר שיהיה לו כח ואפשרות להיות בוחר בטוב ולהיות בעל בחירה, אמנם במה יקנה זה שיהיה הטוב לנגד עינו זה אי אפשר לקנות אלא עפ"י תורת ה' להגות בה וראה עין בעין אשר פעל ה' לנו מימי קדם והדרך אשר נתן לנו תורת אמת ואיך יעד לנו את כל אלה' והגיד מראשית אחרית מה יהיה בסופנו ועי"ז יהיה הדרך הטוב ג"כ לנגד עיניו ויפעל על חושיו ועד"ז יש לפרש דברי התנא דאבות פ"ד הכל צפוי והרשות נתונה וגו' יש לפרש הדרך הטוב והכולל הכל הוא הנקרא הכל ע"ד שפי' הרמב"ן וה' בירך את אברהם בכל וגו' ובמדרש וברש"י שם בת היתה לו ובכל שמה עיי"ש עכ"פ המדה טובה הכוללת והשי"ת בעצמו נקרא כל וזה שאמר הכל צפוי אין הטוב בא לאדם רק בדרך השכל והחקירה אלא הוא צפוי ונראה ועי"ז הרשות נתונה והבחירה אפשריית דכשם שהעין רואה והלב חומד נגד זה יש שוב ראיה חושיית מה שעשה ה' ומה שיעשה הכל כתוב בספר תורת ה' והוא הנותנת הבחירה:

אמנם לפי"ז כל שהעין והראיה חושיית פועל יותר עליו צריך שיפעל על עצמו מצד אחר בראיית חושיית התורה ולהבין ללבו ולהשים לנגד עיניו ולכך צותה לנו התורה במלך שהחושים עוד יותר פועלים עליו להטות לתאוות עוה"ז שצריך שיכתוב לו משנה התורה לומר שצריך שיראה שיהיה שוה ומשוה להיות בעל בחירה וכשם שהתאוות פועלים עליו יותר כך צריך שיפעל על עצמו מצד אחר דהיינו מצד השכל ומצד הטוב ולכך יכתוב לו משנה תורה וקרא בו כל ימי חייו יראה איך התורה הגידה מראשית אחרית וזה יביא אותו לראות את הנולד לבלתי רום לבבו מאחיו. לומר שאין צריך זהירות יתירה ושכלו גדול יותר משאר אחיו וכשם שהתאוה יכולה להתגבר עליו יותר כך יאמר ששכלו גדול יותר וע"ד שאמר שהע' אני ארבה ולא אטה ולבב נקרא הרבה בלת' השכל ה' צוה עליו שלא ירים לבבו מאחיו לומ' שא"צ לזהירות או שיאמר א"צ זהירות כי ה' ישטו למדו בשביל הרבים התלוים בו' [ויהיה מ"ם של מלת מאחיו מ"ם הסיבה כלומר בשביל אחיו דהיינו זכות הרבים] שלא יסמוך ע"ז אלא יכתוב לו המשנה תורה למען יבוא לדרך השוה וילמד איך צריך האדם לירא וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ולבלתי סור מן המצוה ר"ל המצוה של מינוי המלך שנצטוו למנותו לא יסור מזה ימין או שמאל יינו הקצות אשר הבחירה באמצע ביניהם [ולבלתי סור מן המצוה פירושו שלא יבא הסרה מן המצוה כלומר ע"י מצות מנוי המלך] וזה שאמר נמי שם בפרקי אבות ובטוב העולם נידון או שע"י הטוב אשר כבר נידע וניכר בעולם העולם כדין שיוכל ללמוד מהם או שהטוב והעולם הם ביחוס ובדין שוה דהיינו לפי העולם ולפי מה שהעולם פועל יותר נתרבה ג"כ הטוב והכל לפי רוב המעשה לפי מעשיו נתרבה ג"כ הטוב והכלל ומילתא אלבישייהו יקירא ועפ"י רוב המעשה יראה שהטוב הוא הכלל והכלל שישיג זה ויתברך בכל הוא הברכה לפי רוב המעשה אבל כ"ז שהוא רק טוב בעיניו [נראה כוונתו דכ"ז שהוא טוב בעיניו כלומר שאינו מרבה במעשים ועושה רק עפ"י שכלו אז העולם נדון ושוה גם כן בעיניו כלומר עדיין פועל עליו העולם הזה עם תאוות שלו קשה לו למצוא הדרך דרך האמת ולראות ולהשיג ה והבן] אז עדיין העולם נדון ושוה ג"כ בעיניו כי מדריגת הכל הוא יותר ממדרגת טוב:

ועד"ז היה מדרגת דוד הע"ה שלא היה בוחר לעצמו רק מה שצוה ה' ולכך כרת ה' עמו ברית עולם ולכך אמר בהפטרה. בישעיה נ"ד הטו אזניכם ולכו אלי שאפו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים מדמה זה לדוד שדוד זכה לזה ע"י שהשליך נפשו ושכלו מנגד ורק על ר' שם מבטחו וה' היה מדריכו בדרך כנאמר ה' אורי וישעי ממי אירא וגו' וזה אמר שאם יטו אזנם ואזנם לשון אוזן וחוקר דהיינו לשון מאזנים ר"ל הבנה וחקירתם שיטו זה וילכו לה' לשמוע ממנו ואז ותחי נפשכם ויהיה לברית עולם כדוד:

גמרא עירובין דף כ"ב אמרינן הגיהנם יש לו ג' פתחים חד במדבר שנא' וגו' וחד בים וגו' וחד בירושלים שנא' וגו' יש לפרש שרמזו דג' דברים הם סבה לבוא לגהינים והם הפתחים אחד המדבר ר"ל אשר לא ידעו ולא יבינו ועושים עצמם כמתגאים רוצים בכבוד המוציא את האדם מן העולם וזה הוא מדבר והוא לשון מדברנא דאומתא לשון מנהיג רוצה בשררה והב' הוא התאוה שנמשל לים שהוא ג"כ מוציא את האדם מן העולם והג' הוא הרואה עצמו שלם ונראה לו שעינו גדולה וסובר שהוא חכם בעיני' וזה הוא ירושלים שהוא מחובר מיראה שלם והכוונה כאן שדעתו שהוא רואה שלם שראייתו שלימה והולך בשרירות לבו והוא האפקוריס הם הפתחי גהינם אבל בהיפך המטה אזנו לשמוע בקול ה' הוא המחיה נפשו:

כי יהי' בך אביון מאחד אחיך וגו' הנה אם אמנם העשירות אחת מהמתנות אשר נתן ה' לברואיו ועל הטפה יאמר אם רש אם עשיר יהי' וכמאמר הש"ס פ' המפלת ודייקא הש"ס דעל הטפה נגזר מאי יהי' בסופה דהיינו מצד החומר ולא מצד הנפש מ"מ הואיל ועל צדיק ורשע לא קאמר והדבר עומד בידו ע"י הנפש אשר נפוח באפו אשר חלק ה' לה כל כך כח להכניע את גופה תחתיה לעמוד למשמרתה ככל אשר תצוה עליו והוא רק כלי להגעת תכליתה וא"כ אף אם נגזר על חכמה גבורה עושר היינו בבחינת עצמם לצורך גופם אבל כל הג' מעלות האלה בבחינת כלי להנפש ולא למענם כי אם לעשות מהעושר חסד וצדקה ולעמוד לשרת לפני ה' אלקיו ע"ז לא נגזר ונידון כפי השגחת ה' ועל דרך זה נאמר דאין מזל לישראל אבל הואיל ואנחנו קרוצי חומר והן בקדושיו לא יאמין והבחירה עומדת ברשותו שאם ירצה לעשות בממון אשר חלק ה' לו דבר לצורך עצמו ולהנות מן נכסי הקדש אשר הקדישו מן השמים לצורך נפשו הי' רשות בידו ולכך אין הקב"ה משנה המזל בקלות כמאמרם בני חיי ומזוני לאו בזכותי' תליא אלא במזלא דשמא יעשה וישתמש מהן לצורכו דהני ג' דברים נאה לצדיקים ונאה לעולם וכפי' המדרש שמואל באבות פ"ו וכדי שלא להכניסם לדבר המסוכן הדבר הזה נעשה [כלומר לשנות המזל] רק בדבר הצורך מאוד [בדבר] שהדרך אשר לפי המזל הוא יותר מסוכן מהדרך השגחיי וא"כ הי' דבר זה לטוב לנו שאין המזל נשתנה לנו וזה כוונתם ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אבל השאר דברים חכמה עושר אין הקב"ה שואל מעמך שאז הי' הדבר יותר קשה הסנה שישתמש בכל המעלות רק ברצון ה' ולכך השליט הקב"ה את האדם על מעלותיו חכמה גבורה ועושר ולהיות פקיד עליהם להשתמש בהם אפי' לדבר הרשות ואם משתמש בהם לצורך הנפש מעלה לו שכר ונטע בני אדם בעולמו מהם עניים ומהם עשירים ג"כ לטובת בני האדם כמו שביאר החובת לבבות בשער הבחינה שאלמלי הכל עשירים לא הי' נתקיים הקשר בין בני האדם וגם לא הי' להכסף מוצא שהכסף הוא רק כלי להגעת רצונו ואם הכל שווין אין לכסף מעלה והוא הבל ממש אבל מצד שבני אדם מגיעים לכסף ע"י טורח רב ודאגה מרובה וע"י זה כתיסף לו אהבה על אהבה שיש בכל ממון שהוא אהבת הערב והמועיל נתוסף לו אהבה טבעית שהוא אהבת האומן למלאכתו מחמת הטורח וכ"ש לפי מה שאמרו חז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה וכו' א"כ כל שמוסיף העשירות הוא דואג על יותר וטורח לזה ולכך אמרו חז"ל פ' אלו טרפות וסימנך עשירים קמצנים והוא מטעם הנ"ל וע"י אהבה זו נשכח להם מעלת הכסף שהוא רק כלי לדבר אחר וסוברים שיש לו מעלה בעצמו ולאותן האנשים הממון הוא קרח מכאן ומכאן והוא דבר שאין בו ממש ואין ראוי לקרותם עשירים וזה כוונת חז"ל איזה עשיר השמח בחלקו ר"ל שאם שמח בחלקו ורואה שהממון הוא רק לכלי ולזאת הוא שמח שעלה בגורלו להיות עשיר שאי אפשר לעולם הזה קודם התיקון בלא עניים ובלא עשירים וע"ז שמח בחלקו ואז הכסף יש לו מעלה והוא עשיר שיש לו דבר מה וגם מרומז בחלקו שהוא מודה כי מתת ה' הוא לו ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את אלה וכיון שהקב"ה חלק לו חלק טוב ראוי ג"כ להדרו כיון שהמלך חפץ ביקרו וע"ז אמר איזהו עשיר שראוי להדרו:

וכבר ניחם הנביא בהפטרה פ' זו את ישראל על האופן הנ"ל עפ"י הקדמה אחת שאפרש עוד מה שפרשתי פסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך כי כבר ראוי לאדם שיתעצב על היותו צריך לטרוח אחר מאכלו והוא גרוע מכל ברואי ה' שברא. מזונותיהם עמהם וכמו שביאר הש"ס סוף קידושין אלא ושהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי וא"כ מטעם זה עצמו ראוי לו להיות כואב ומיצר על הטרחתו אמנם יש בדבר הזה בחינה אחת טובה שאלמלא הי' האדם ניזון בטבע אז עמי הארץ לא הי' להם חלק ונחלה בלימוד התורה אשר הוא כנגד כולם אבל ע"י שצריך התעסקות וטורח אז ע"י הספקת לומדי תורה יש להמחזיקים תורת ה' חלק בלימוד התורה וזה שמח זבולון בצאתך ר"ל במה שאתה צריך לצאת ויששכר באוהלך ר"ל שעי"ז יששכר באוהלך ועפי"ז אמר הנביא עניה סיערה לא נוחמה ר"ל נהי שכבר ניחם אותם על השפלות כלל ישראל מ"מ לא ניחם עדיין על פרטיית אשר הוכו ועינו ע"ז אמר הנה אנכי מרביץ בפוך וגי' ר"ל על ריבוי טובות זמניות כמו שכתב הרד"ק ושמא תאמר ברבות הטובה לא יהי' לנו חלק בלומד התורה אמר וכל בניך לימודי ה' ועי"ז ורב שלום בניך ובצדקה תיכונני היינו לגר אשר יגור אתך וגו' ועי"ז לא יהי' לכסף מבוא בלימוד התורה ולכך אמר אח"ז הוי כל צמא כוונתו כמ"ש המורה ח"א פל"ד שלכל אדם יש לי תשוקה לידע החכמות רק שיארכו לו הצעות וע"ז קאמר הוי כל צמא שהוא מתאוה רק תאוה לכו לשם שילמדו הדברים הצריכים להצעות ואשר אין לו כסף היינו רמז על הצעות נכי שבר ואכול ומסיים ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר דהיינו עתה ע"י הכסף ומחיר זוכין בתורה אבל לא בעת ההוא ואמר אח"ז למה תשקלו כסף בלא לחם ר"ל למה בעיניכם יש לו לכסף משקל בלא לחם והוא מליצה הלא אלמלא הי' כלי להגיעו ללחם לא הי' לו משקל והי' נקל מהבל יחד ר"ל שלא הי' שוה לכלום ויגיעכם אפשר כוונתו לפי הנ"ל שאם תאהבו אותו מצד היגיעה בלא לשבעה הרי נגד אהבה זו יש אהבה לערב ומועיל שמעו שמוע אלי ואכלו טוב שהשמיעה הוא מועלת לכם וגם הוא ערב ותתענג בדשן נפשכם וכמאמר דהע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו' אהבת המועיל והערב ונגד זה צווה לנו הקב"ה כאן כי יהי' בך אביון מה שנגזר על טפה שלו מאחד אחיך וגו' שהוא צדיק כמותך רק מזלו גרם לא תאמץ את לבבך לומר בצדקתי וביושר לבבי אני אין צריך לו והוא צריך לי בזה תאמץ על לבבך זה סיבה אחת מה שבני אדם מתירין לעצמם שלא ליתן על זה הזהיר שלא תקפץ את ידך מאחיך האביון כי באמת הוא אחיך במצות ואעפי"כ מזלו גרם ואפשר עוד שמרומז בכאן עוד להזהיר נגד סיבה שני שבני אדם מקמצין דמי יודע מה יולד יום וכ"ש כשרואין אדם עשיר שמטה ידו ע"י מקרה רע יחשוב שיקמץ ליום רעה אולי יכרהו הון ביתו נגד זה הזהיר ולא תקפוץ ידך, מאחיך האביון ר"ל מסיבת. המקרה אשר קרהו (ומ"ם של מלת מאחיך הוא מ"ם הסבה ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כלומר מסבת אחיך האביון ועל ידי מקרה רע אשר קרהו]:

ובזה א"ש נמי מה שפרשתי רש"י אם לא תתן סופך וכו' מדה כנגד מדה, כי פתוח תפתח נגד הב' סיבות הנ"ל ואח"ז אמר השמר לך וגו' דהנה מצות צדקה ראוי ונכון כי האדם הזה חלק מהעולם אשר העשיר שוכן עליו וכמו שאנו רואין בבריאה ברא הקב"ה הלב ושם בו החלק יותר גדול והוא מחלק השלימות לשאר אבריו ככה ג"כ שם חכמה ועושר בבני אדם פרטים ואילו יחלקו לבני בריתם השוכנים אתם רק א"כ שנלמוד זה מבריאה ומלאכת טבע הלב אז כשם שהלב מחלק לאבריו ככה נמי הם חוזרים ומובילים ללב המזון והדם והרוחות ופועלים אחד. על חברו תאמר אמת כי העשיר ראוי שיחלק לשאר בני אדם מזונות אבל נגד זה צריכים הם להיות מוכנע לעשיר ולהוביל לו לשעבדו בכל האפשר להם בגופם וא"כ אם אינם עושין כן תאמר שאסור לרחם עליו כאשר אמרו חז"ל בחולין קל"ג ובתוספתא דע"ז ספ"ז וביארו בחובת לבבות סוף שער עבודת ה' העושה טובה למי שאינו מכירה כזורק אבן למרקולוס ורק בשנת השמיטה צוה הקב"ה להפקיר הכל מבלי שיחזיק לו איש טובה אבל בשאר השנים טובת הנאה לבעלים ובאמת אין ראוי לו לאדם לעשות כן כי המדקדק עם מקבלי טובתו מדקדקין עמו למעלה מדה כנגד מדה וזה קאמר פן יהי' עם לבבך בליעל עם לבבך דייקא שתלמד זה מן לבבך לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ר"ל. שתאמר זה בדרך לעג ותימה שנתקרבה פעם שנת השמיטה אשר חוזר חלילה בכל שבע שנים ליתן בלי החזקת טובה ועתה נתקרב זה ורעה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו ר"ל שתאמר כי אינו מחזיק לך לטובה ואסור ליתן לו וזה סיבה הג' מה שמתירין לעצמם שלא ליתן וע"ז אמר והי' כי יקרא עליך אל ה' האם אתה מכיר טובה לה' והי' בך חטא דכל המדקדק מדקדקין עמו, או פי' הקרא ורעה עינך באחיך שתאמר שהוא רמאי ועי"ז לא תתן ואז כי יקרא עליך אל ה' והי' בך חטא דאיתא בגמרא בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא רמאין הי' עולם מתחייב בדין וכיון שאתה מחשיד בני אדם ולא תתן לאשר אינך בקי בטוב מעשיו אז כי יקרא עליך אל ה' והי' בך חטא:

נתון תתן ולא ירע לבבך וגו' נראה דבא להזהיר נגד סיבה החמישית שבני אדם אומרים כי אדרבה עושים עברה אם נותנים' כי כמו שהכילות הוא דרך רע וראוי שיתרחק ממנה ה"נ הפזור ביותר והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וע"ז תאמר חי ר י. התקלקל בהכונתן להרבות ליתן כי כל מעשה פועלת בנפשו ולבו ומרגל לו בהכונה כמו שביאר הרמב"ם פ"ד משמנה פרקיו ובאמת בצדקה כל המוסיף מוסיפים ובחנוני נא בזאת וגו' וא"כ כל הנותן הוא מתעשר וא"כ אדרבה צריך שיתוסף לו הכנה בנפש ליתן הרבה כי תכונה אשר היא בעני ליתן אינו די לעשיר וע"ז אמר כאן נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו ר"ל שאל תירא שאתה יוצא מגדר האמצעי שהוא הדרך המבחר בנפש כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' א"כ תעשר יותר וצריך לך הכנה יותר ליתן, אח"ז אמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ודבר שהוא תמיד בוודאי אינו במקרה ועכ"ח שהוא בהשגחה וכנ"ל שצריך לטובת בני האדם להכיר כי הכסף הוא רק כלי ואלמלא כולם עשירים לא היה מגיע ממנו התועלת וכיון שהוא רק כלי על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח וגו'.

בהפטרה עניה סוערה לא נוחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבוליך לאבני חפץ וכל בניך לימודי ה' ובש"ס ר"פ הספינה אמרי דפליגו תרי מלאכי ותרי אמוראי במערבא מאי כדכד חד אמר שוהם וחד אמר ישפה אמר הקב"ה כדין וכדין והוא מאמר תמוה וצריך ביאור ומלבד זה מאי שייטא דיעד הנחמה בכל מיני אבנים טובות ומאי מדה כנגד מדה איכא והנראה בעזה"י הנה מעלת ישראל נאמר שהם עין שבאומות וכמו שביאר במעשה ה' דמידה המגונה קשה עורף נאמר' ג"כ לשבח כמו שביקש משה רע"ה ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא דישראל הם עזין וממידתם לעמוד נגד דבר הקשה ונגד הפיתוים של אוה"ע וכן נגד הצרות ויסורים כדי להעבירם ולכך נקראו בית יעקב אבן ישראל שצריך להיות קשה כאבן שלא להניח עצמו להסית בדברו חלקלקות ולא להכריח ע"י עינוי ועונש יסורין או מיתה לעבור ולכפור בתורה והוא המידה שעמדה לנו ולאבותינו לקיימנו עד היום הזה אם שמידת קשה עורף היא מידה מגונה לנו ולכל בני ישראל הוא מוכרחיים והרואה אחרית מראש הוא שנתנה לנו מראש יחוסנו ומיוסף אשר כל ישראל נקרא עליו שהיה מנוסה ג"כ בצרות ופיתויים אשת פוטיפר ואפ"ה ויהי ה' את יוסף וגם ה' לא עזב אותו והי' כל הצרות והגלגולים נתהפכו לו לטובה וראה כי לטובה היתה קשה ערפי החזק והקשה כאבן וזה אפשר דרמז באמרו בפ' ויחי וימררוהו וישמומוהו וגומר ותשב באתן קשתו וגו' שעמד בנסיון בב' הדברים ומשם רועה אבן ישראל משם כבר ניזון ונתגדל ונלמד איך ראוי לישראל להיות אבן קשה דמעשה אבות סימן לבנים ואם אמנם כך החיוב וההכרח לנו מ"מ אינו מקובל ואנו מתפללין בכל יום שאל תביאנו לידי נסיון ולזאת עני' סוערה לא נוחמה ולא שקטה אולי חלילה לא תעמוד בנסיון ולזאת מידה כנגד מידה מנחם ה' הותנו בדברים שהם נמשלים לאבן ואמר שלא תהיה מידה הזאת לכם לגנאי אלא כל באי עולם יכירו כי למעלה ולכבוד ולשבח וליופי דהוא דוגמת פוך פבע ליופי הוא תהיה לך ויכירו כי בחכמה ובתבונה ובדעת עשית ובס' יצירה קרא הנעשה בעונם בספר וסיפור וסופר עיין פירושו במפרשים ועי' בכוזרי ע"ד פכ"ה וזה נראה שרמז כאן הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויהיה לך ליופי ויהי' יסודתו בהדרי קודש בספר וסיפור וסופר והיינו ויסדתיך בספירים אמנם לחזק האבן וקושי והעזית של ישראל בעינן ב דברים אחד מידת יראת ה' ואחד מידת אהבה לה':

והנה ב' מידות האלו יקנה האדם ראשון מידת היראה ע"י הבחינה שויתי ה' לנגדי תמיד שאינו דומה מעשה האדם אם הוא בביתו בחדרו בעצמו למעשה אשר הוא עושה בפני המלך כאשר ביאר הרמ"א ריש סימן ה' באורח חיים ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו אמר ה' שהוא בעל היכולת ולו הנפש והרוח ואשר בשמים ובארץ והוא הנרמז באבן הטוב ישפה דיש ה' פה ואין האדם לבדו אפילו בחדרי חדרים קורותיו ורהיטיו הם מעידים בו לעולם יש אתו עין רואה וזו היתה מסתמא מידת בנימין בן יעקב שמנו אותו חז"ל בהנך שמתו בעטיו של נחש ולכך נותן לו אבן זה בטור חושן המשפט אבל אם אמנם מידת היראה היא גדולה אבל יש מעלה ממנו מידת אהבה לה' שהוא אבינו הזן ומפרנס ומכלכל ומטיב לרעים ולטובים בכל מיני חנינה ורחמים רק בעבורינו במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו על זאת יהמו נא תשוקתינו לעשות רצון ה' אפי' אם ה' לא יראנו מידת אהבה בין בפניו ובין שלא בפניו יהי' נכספה וגם כלתה נפשינו לחצרות ה' וזה נראה רמז של אבן השוהם שהיא בסגולתו אבן החן והוא בשמו מלשון המו מעי לי רחם ארחמינו מלשון תשוקה ואהבה ושורש מידה זו הוא הכרת הטובה ובזו נתעלה יוסף בהכרת טובה לאדונו באמרו הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וגו' איננו גדול בבית הזה ממנו וגו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ויוסף אמרו חז"ל הוא שקידש שם שמים בסתר לפיכך ניתוסף לו ה"א על שמו שנאמר עדות ביהוסף וגו' והוא וי"ו ה"י גם באבן שלו שוהם שמיוחס בטור חושן המשפט ליוסף לרמז שוי"ו ה"י שם בפנימית שלו והם אותיות ש'ו'ה'ם':

והנה בבחינת האדם גדולתו וטובתו של הקב"ה יקנה מידת אהבה ואמנם אם גם ב' המידות גדולות וחשובות בעינן תרווייהו להדדי שאחד בלא חבירו לא סגי דיראה בלי אהבה תפחיד האדם ומונע ממנו שמחת המצוה ואהבה בלי יראה אפשר שיפרוץ האדם וירצה לעלות ולהשיג בדבר שאין לו רשות וצריך לזה מידת היראה וע"ז המליצו שצריך המצוה שתעשה בדחילו ורחימו ואחד צריך לשני ושניהם כאחד טובים לחזק האדם באמונתו ועבודתו ולסמרו מן המסיתים והם הדוחים והמפחידים כדי לעבור על רצון הבורא ב"ה וע"י מידות אלו יראה ואהבה תאיר בנו אור ה' וינוסו הצללים ויהיו לשמש צדקה וזה אפשר שרמז לן שישים כדכד שמשותיך שיהי' המאירים והמחממים אותם לתורה ולעבודה כשמש יהיו דוגמת אבן כדכד וע"ז המליצו חז"ל מאי כדכד פליגי בה וגי' חזא ישפה היינו מידת היראה של שוויתי ה' לנגדי תמיד שהיא תחזק לאדם כאבן בעשותו רצון הבורא ב"ה וחד אמר שהוא שוהם ואהבת ה' וה' אומר שזה בלא זה לא סגי לי' וכדין וכדין תרווייהו צריכין להדדי ובזה יקנה האמת זה אפשר שרמז בפלוגתא דאמוראי, (ובפלוגתא דמלאכי אפשר שפליגי במעלות ידיעות חכמת אלקי בעת ההיא דישפה יש בו צירוף שם י"ה ובשוהם שם ו"ה ופליגי עד היכן יגיע וה' אמר כדין וכדין ולכך כפל דפליגו מלאכי ואמוראי מלאך בדדהו ואמוראי בדדהו):

והנה שיביא האדם עצמו למדרגה טובה בב' בחינות הנ"ל ליראה ואהבה צריך עוד שיבחן ויראה קוצר האדם וחסרונותיו ואיך אשמנו מכל דור ודורו' שהיו לפנינו היו עדיפ' מינן ולא אכשר דרא וכבר הטביע' ה' בכל נפש האדם תשוקה להגבי' עצמו למעלה כמעלות הגדולים והחשובים וא"כ ע"י שיכיר חסרונו ויהי' לנגד עיניו יראת ה' ואהבתו ממילא יפתח בלבו התשוקה לקרב עצמו לבוראו וזה אפשר שרמז לן בקרא אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעון וגו' שאם תשימו על לב שהליכתכם הוא אחרי ה' ומרוחקים ממנו וגם תבחנו שראוי שאותו תיראו עי"ז תשמרו מצות ה' ותשמעו בקולו ובו תדבקון דהיינו התשוקה שהוטבע בכם לעלות למעלה הוא תדבק אתכם אליו:

וחז"ל דרשו על וראית את אחורי מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין יש לפרש עפ"י רמז הנ"ל שאמרנו שטוב לאדם אם ישים לנגד עיניו חוסר מדרגתו שעי"ז יתלהב לעלות למעלה אמנם יש לדאוג לפעמים אדרבה עי"ז יתיאש האדם מן הטוב ויסבור שאין לו תקוה וכאשר נאמר ביחזקאל שאמרו ישראל עונותינו אתנו ובם אנחנו נימוקים וגו':

אמנם זה שקר וכיזוב שצריך לידע האדם שאם אמת שבפעם אחד אי אפשר שיגביה עצמו למעלה וגם לא כל אדם זוכה לידיעות רבות אלא שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחו ויכולתו של אותו אדם שידביק מעשיו לשם שמים ואם ישתדל בעתותיו וימיו ושנותיו ויקשר הניצוצות קדושות ומחשבות קדושות שיעלו על לבו לעצם אחד קדוש ויהי' כל מעשיו דבוקים לשם ה' ויהי' אכילתו ומעשיו דבוק באהבת ה' הכתוב ונתון על מוחו בתפילין ומחשבת האהבה ויראה שבתפילין היא תהי' מקיף כל מעשיו ומחשבותיו שבראש מקורם ויתאחד אחד עם חבירו שלא יהי' קטיגור בין המחשבות ותאוות ותשוקות לא יהי' סתירה ומלחמה ביניהם שכולם ירצו דבר אחד אז עי"ז יעלה מעלה מעלה ויראה וישיג כבוד ה' האפשר וזה שאז"ל דרשו וראית את אחורי שאם תעמוד עצמך במדרגה פחותה עי"ז תביא לידי יראת ה' ועקב ענוה יראת ה' ואת לשון עם ואת שבראש הקרא קאי גם על ופני שאם תגבה אצלך ותסבר שאתה ראוי לפני ה' אז לא יראו כי תועבת ה' כל גבה לב ולא יראם בנועם ה' אלא דע"ז לכאורה קשיא הא ג"כ ע"י שיהי' האדם שפל וכלא בעיניו יכול ליפול למטה כי יסבור שאין לו תקומה וע"ז המליצו חז"ל שהראה לו הקב"ה כל המחובר לתפילין דהיינו לקדושה ולאהבת ה' המרומז בתפילין מאיזה צד שיהי' בין באכילה או שאר מעשה מכל צדדי האדם אשר יעשה אותן האדם בשביל ה' ויראתו ואהבתו מקושרים לתפילין והרי הם כתפילין וא"כ כל אדם יכול לזכות כי רק לפי מדרגתו ויכלתו יעשה לשם ה' ויראתו ואהבתו על פניו וזה תכליתו קרבת אלקים ואהבתו בזה יזכה לחזות בנועם ה' וזה איכ"ל שהמליצו חז"ל בקשר תפילין שכל המחובר לתכלית זה אפי' הוא באחור וממעשה אחרון באחרונים יזכה על ידו והיינו שאמרו שהראה הקב"ה קשר של תפילין ועי"ז אפשר להתקיים וראית את אחורי מדרגה זו שיחשב עצמו פחות מדרגה יזכה לראות כבוד ה' וא"כ לא יתיאש שום אדם ממדרגה הגדולה הזאת:

והנה מזה יוכל כל אדם ליקח מוסר שלא יסבור שאין כוחו לעשות כה וכן קהלות ישראל שסוברין שהם אנשים מעט ועיר קטנה ואין יכולין לעשות כה או כה כי אם גם כל אחד בפ"ע חלוש כח אבל אם יתקשרו להדדי לדבר טוב כמו קשר של תפילין ואיש את רעהו יעזורו ויהי' כנסי' של שם שמים סופה לקיים ויעלו מעלה מעלה. ובזה הרבתי מוסר דברים על היחידים וקהלות המתעצלים לחזק בדקי בית ה' ושאר דברים טובים ומליצים בעדם שאין הציבור מעט כדאי לזה כי זה אינה שאם ירצה באמת בדבר הטוב ההוא אז התשוקה ההוא תתן כח להם לעשות בהדדי זה מעט וזה מעט עד כי יתרבה לנהר גדול עוד מלבד המידה הנ"ל שיהי' עניו ושפל בעיניו צריך לו ב' דברים אחד ללמוד תונה כדי להביאו ליראה ולאהבה כי התורה תבלין לנגד יצה"ר וגם צריך לאדם לעמול ג"כ בדרך ארץ וכדתנן בפ"ב דאבות יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון זה השני המכניע היצר הרע וזה הטעם שנתן הקב"ה זאת בטבע שהאדם מתפרנס בצער כי טוב לו להחליש היצה"ר וכמו שסיים המשנה סוף קדושין שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי' וכו' והכוונה שע"י שהרעותי וגריתי יצה"ר על נפשי באכילת עץ הדעת עי"ז טוב ויפה לו שבזעת אפו יאכל לחמו וכמו שאמר הקב"ה לאדם הראשון אחרי אכילתו מעץ הדעת ועי"ז אפשר שיכניע לבו והי' עונשו לטובתו ועפ"ז אמרתי לפרש דברי התוס' ריש פרק כיצד מברכין במה שמשני שם בסתירה דקרא דפעם אחד כתיב ואספת את דגנך וגו' וכתיב ועמדו זרים ולעו צאנכם וגו' ותי' בש"ס כאן בניך עושין וכאן בעושין והקשו בתוס' איך משני דקרא ואספת מיירו באין עושין הא לעיל מוקי לה ע"י סתירה מקרא ולקחתי דגני בעתו דקרא ואספת מיירי בעושין ותו קשה דהרי מבואר בקרא דואספת והי' אם שמוע תשמעו וגו' וא"כ מבואר דאיירי בעושין ותי' דמיירי בעושין ואין עושין, ונראה ביאורו דיש ב' מדריגות עובדי ה' אחד מדרגת הכובש את יצרו והשני מדרגת הכושר והיושר כמי שביאר בס' טל אורות. והנה הכובש, את יצרו עובד ה' ושומר מצותיו רק לעולם צריך ללחום נגד יצרו וצדיק אקרי ומידת הכושר והיושר היינו שכבר נתהפך טבעו לטובה שאינו מתאוה רק לדבר המותר לו שהרגיל עצמו עד שנעשה טבעו נוטה לטוב והוא מדרגת החסיד כמו שביאר הרמב"ם בשמנה פרקיו והנה הכובש יצרו צריך לו עזר מתורה ומעול דרך ארץ כמו שהעידה המשנה הנ"ל שיגיעת שניהם משכחת עון וא"כ אעפ"י שהיא צדיק אי אפשר שיהי' שכרו ועמדו זרים ורעו צאנכם שאדרבה טוב לו שיעמול בעמל דרץ אבל אם הוא במדרגת החסיד שעושה מעשיו בכושר ואין צריך ללחום נגד יצרו אז כיון שא"צ עמל דרך ארץ להכניע יצרו שכבר הוא מוכנע ועומד אז הוקל עליו עול דרך ארץ כי כך טוב ויפה לו כמו לאדם הראשון קודם החטא וזה כווינת הש"ס בעושין רצונו של מקום מצד הנטי' וכושר מידותיהם כבר הורגלו לעשות הטוב והישר בהנך נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם אבל אם צריכין לכבוש יצרם נהי דמ"מ עושין רצונו והם צדיקים גמורים אפ"ה זה טוב להם שיאספו הם דגנם ויטרחו בעול דרך ארץ וזה כוונת התוס' בעושין ואין עושין היינו שעושין אלא שיצרו עדיין לא חולל בקרבו ורוצה שלא לעשות אלא שכובש והיינו. שביאר הקרא בהדי' והי' אם שמוע תשמעו דהיינו שע"י שמוע שמיעת התורה שהיא תבלין תשמעו ותכנעו את היצה"ר ואז ואספת את דגנך וגו' אע"ג שנתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' לא יהי' רע בעיניך שהם מתפרנסים בלא צער ואתה בצער אלא ואכלת ושבעת ושביעה היינו הרצון והתענוג שלא, יהי' רע בעיניך השמרו לכם שע"י העמל ועול דרך ארץ עי"ז יהי' שמירה לכם פן יפתה לבבכם וגו':

ואמרינן במנחות כיצד סדרן של תפילין קדש והי' כי יביאך מימין שמע והי' אם שמוע משמאל ופריך ותתניא איפכא ומשני כאן מימין המניח וכאן וכאן מימין הקורא והקורא קורא כסדרן והתוס' שם הקשו לפרש"י הוי לי' למימר קדש מימין ואינך ג' פרשיות משמאל או ג' ראשונות מימין והי' אם שמוע משמאל, ולענ"ד בעזה"י נראה לבאר לשון הגמרא עיקר ותכלית כל עבודה הוא לבוא לידי אהבה להשי"ת ולעשות הכל לשמו ובאהבתו אמנם במה יקנה האדם האהבה הזו כבר שאל זאת בספרי ואהבת שתהי' מאהבהו על הבריות כדרך שאברהם אהבהו ובמה יאהבהו ע"ז אמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ע"י התורה והמצות ועי' בסדר למשנה בפ"ב מיסודי תורה שהאריך בזה שגם הרמב"ם סובר כן אלא שביאר שע"י מצותיו ומאמרי התורה כשיתבונן בהם יקנה אהבה וע"י התבונן בממשה ה' ונפלאותיו יוסף אהבה על אהבתי וע"י שם שצריך לזה עא אלקי ואין העזר בה אלא ע"י עשיית המצות עיי"ש ועכ"פ מבואר שע"י ב' דברים יסובב אהבת ה' ע"י הבחנה במעשה ה' ונפלאותיו דהיינו יצ"מ והשני ע"י עשיית המצות והבחנה בהם:

והנה מצות התפילין עצמה תלמדינו איך יקנה אהבה שלכך צוה ה' להניח בתפילין בפ' קדש והי' כי יביאך ששם מבוארים נפלאותיו דיצ"מ הם אות על מעשה בראשית כמו שכתב הרמב"ן בפ' יתרו דלכך כתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' שיציאת מצרים הוא אות על ב' דברים על הבריאה שרק הפועל ועשה הוא יכול לשנות ולאדר המערכת והשנית על אלקיך שהקב"ה מייחד שמו עלינו ושכר ועונש והיינו פ' קדש לי כל חמור וגו' אפי' החומריות וביאר הטעם זכור את היום אתם יוצאים מארץ מצרים וא"כ קדש והי' כי יביאך הוא דוגמת אנכי בעשרת הדיברות שאמרו חז"ל שלכך הקדים זה לעשרת הדיברות שמעיקרא צריך לומר קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי וכיון שיצ"מ הוא אות כל שהוא ברא עולם וניכר יכלתו וחכמתו וגם חסדו' וטובו עלינו ושהוא נותן שכר ועונש אח"כ בא המצוה בפ' שמע יחוד הבורא וכולל גם יחוד המעשה ומצות אהבת ה' וזה נלמד חוזק ע"י יצ"מ שבפ' קדש והי' כי יביאך אמנם עדיין אין הדבר בקנין לו כי לא כל דבר שבמאמר הוא בפועל ונהי שאנו מצווין לאהוב אבל צריך שתהי' בנו לקנין ע"ז בא פ' והי' אם שמוע שקראו חז"ל קבלת עול מצות שע"י עשיית המצוה יקנה לו מידת אהבה בפועל וילוונו עמו עזר אלקי וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ובחובת הלבבות שעד אהבה פ"ד וה' כך הוא סדר הלימוד מעיקרא לבורא עולם לידע שיש מצוי ראשון מכוחו הכל נעשה ואח"כ מצות אהבה ואח"כ קנין אהבה וכל זה בהתחלת הדבר אבל אחר זה כשקבלנו מסני התורה ובפינו שמענו שוב אין אנו לומדים להכיר הבורא וחסדו וטובו מיצ"מ אלא ממתן תורה שלמד ואמר לנו כן בהדי' בהתגלות על הר סני וגם אנו היינו שם בנשותנו כנאמר את אשר ישנו פה ואשר איננו פה ואנו צריכין להיות מאמינים בני מאמינים וא"צ למיפתי יצ"מ אלא כנגד השטן ויצה"ר אם באו לפקפק יש לנו השומרין האלו שביד כהה לנער רשעים מן הארץ ע"י יציאת מצרים ונפלאותיו וכיון שאין יצ"מ קודם אי אפשר לצוות על אהבה שבמה יאהוב ה' ועכ"ח צריך קודם עול מצות וע"י הבחינה במצותיו ילוה עליו רוח קדושה וישלח עזרו מקודש ויהי' אפשר לאהוב ה' ואז שייך לצוות על מצות אהבה ולזה לפי' רש"י אצל המניח דהיינו אצל ישראל המאמינים הוא מימינו והי' אם שמוע קבלת תמצית ואח"כ תסובב ממנו מצות שמע ואהבת ואם יבוא רשע לפקפק דהיינו יד כה"ה תנתן לו לאות ולמופת יציאת מצרים בפ' קדש והי' כי יביאך וא"כ א"ש הסידר כפי' רש"י ומיושב היטב קושית התוס' הנ"ל דלכך חלקן לב' ב' שלעולם בפ' קדש וכי יביאך הם ענין אחד מופתים ולימודים על ה' ונפלאותיו ומעשיו והב' שמע והי' אם שמוע והם ענין אחד, דהיינו ציוי מצות מה' אלא שאצל המתחיל דהיינו הקורא הלימודים על ה' מימין שזה צריך קודם ואח"ז המצות משמאל אבל אצל ישראל המניח ומאמין ינוח במנוחת האמת ואמונה הוא בהיפך שמע והי' אם שמוע בימין שע"י והי' אם שמוע מסובב השמע כדלעיל ורק נגד היה"ר השמאל אות ומופת קדש והי' כי יביאך כנלענ"ד נכון דלכך פ' שמע בעינן באמצע, דהוא המרכז והתכלית והפרשיות שבצדדין הם המסייעים והמובילים לזה:

אמרינן בתענית בסופו לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויהכ"פ שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולין וכו' וצריך ביאור ונראה בעזה"י כבר חלקו ימי האדם לג' חלקים לימי עלי' וימי עמידה וימי ירידה וכן זמן השנה ימי האביב הם דוגמת ימי עליה והנערות וימי תקופת תמוז הם דוגמת ימי עמידה וסוף הקיץ דוגמת ימי ירידה, והנה ימי הירידה הם בעצמן קוראין לאדם פקח עיניך וראה מזיו יקר הצלחת עוה"ז ונועמיו כי אם יגביה כגובה השמים וכהשמש בתקופת תמח משם יורד כי הבל הבלים הכל הבל מעשה העוה"ז הוא הולך וכלה ומתמעט והוא פיחת והולך אבל הנשמה והשכל אדרבה כל שמזקינים. דעת תלמידי חכמים מתתסופף עליהם והוא אות על נצחיותו ועל חשיבתו וזה אפשר לכוון בהושע וי"ו ונשובה, אל ה' וגו' יחיינו מיומים היינו בימי עלי' ועמידה שם צריך עזר רב וסייעתא דשמיא שאז היצה"ר בוער בקרבו אבל ביום השלישי בימי ירידה יקימנו ולהחיותינו בם ונחי' לפניו מעצמו נראה הדרך הטוב וכמדומה לי שכן ראיתי פי' ביערות דבש וכשם שהוא בימי ירידה לאדם כך הימי ירידה של הקיץ ומיעוט וחולשת חמימות השמש תתן לימוד ואור הזה שאין תכלית העולם לצורך עניני העוה"ז ולא יתפתה ומשם תוכל להתמעט מטה מטה ולזאת לא יגבה לבו בהצלחתו ורוב עושרו וכמו שהעיד לן הש"ס כאן בחמשה עשר באב נתמעט כחה של חמה ומאז פוסקין לכרת עץ ע"ג המזבח להרבות אש המזבח כי בלא"ה מתלהב לבו בקרבו ותתפעם רוחו ואש אהבת ה' לעבדן תבער על מזבח לבו ולזאת ראוי משם להוסיף תלמודו בלילה ועי"ז יתוסף שכלו כזקני ת"ח והיינו דקאמר דמוסיפין אהל דלא מוסף יסיף דמתמעט בעניני העוה"ז ולהך פסקה אז מיתת אנשי המדבר כיון שעונש המיתה הי' לטובתם כי ראה השי"ת שלא יוכלו לעמוד בטוב הארץ מרום לבבם כיון שלא הי' האמונה חזקה בקרבם שה' הוא הנותן חיל אבל בזמן שיש לנו שמירה שלא ירום לבבנו שפיר פסקה המיתה וללמדם שרק לטובתן מתו והנה האשה היא שגרמה מיתה ויצה"ר לעולם ע"י אכילת עץ הדעת שהי' לפי דעת מקצת חז"ל עץ גפן וחוה סחטה ענבים ונתנה לאדם ומשם נתגלגל החטא והיצה"ר והמיתה, והנה היה"ר אם הוא מסית את האדם ונתפתה האדם אז הושפל אבל אם האדם כובש את יצרו אדרבה נתרבה מעלתו וגרם היה"ר טוב לעולם כמו שפרשתי בלשון הקרא הוא ישופך ראש ר"ל שהנחש והיה"ר יהי' לו מעלת ראש ואתה תשופנו ויהי' ניסת עקב וכך הוא באשה שגרמה את החטאים את האדם חוטא הושפל כבודה והיא כמחטיא רבים אבל אם העולם חוזר בתשובה אדרבה ע"י היה"ר והחטא נתרבה מעלת האדם ונתרבה מעלת האשה שגרמה את כל החשיבות הזה והיינו דקאמר ביהכ"פ שישראל חוזרים בתשובה והם כמלאכים ומכניעים היצה"ר ונתלבנו עונם שהעון עצמו נעשה להם למעלה וליבון וזה סוף ימי הליבון מחמשה עשר באב שביארנו שמתחיל מן העת ההיא להתנוצץ רוח טהרה והרהורי תשובה להכניע יה"ר ולראות כי העוה"ז הבל ורק חיי הנצחיי היא תכליתנו אז תשמח נפשות בנות ישראל וחולות בכרמים רמז לעץ הדעת כדלעיל וישמחו באכילה זו בבגדי לבן היינו תשובה ולא בבגדי עצמן אלא בשל אחרים ולכך אמר בבגדים שאולין דהיינו שע"י תשובת כלל ישראל תתרבה מעלתם וישמחו בהם כנלענ"ד נכון לפרש ובזה ימשך גם מאמרם מה ששם שם בפי הבנות ישראל היינו ג"כ שמזהירים שלא להתפתות מיה"ר ומתאות נשים ואפי' יפיפות שבהם מעלתם שישא עיניו למעלה ויכבוש תאותו הנגברת ע"י היופי וישים תכלית האמיתי נגד פניו דאל"כ היא כאין אשה אלא ליופי ומכ"ש שאינו ראוי להכניס עצמו לנסיון כמו שאמרו המכוערים:

תוכן העניינים

מהרם שיק על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה