מהרם שיק על התורה· רבי משה שיק
ספר בראשית · פרשת חיי שרה
ויהיו ימי חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ופרש"י בת ק' כבת כ' כו' שני חיי שרה כלם שווין לטובה והקשה הרמב"ן הא גם בישמעאל כתיב שנה בכל פרט ולענ"ד האדם הוא מהלך וצריך להוסיף בכל עת מעלתו ומדרגתו לעבודת השי"ת ולקרב עצמו לבוראו יותר ויותר ולא מבעי' בימי נעוריו שהשכל עדיין אינו במלואו אלא אפי' בימי זקוניו ואפי' שכבר נשלם אין קץ ותכלית להשלים עצמו עוד יותר ויותר וכמו שפי' הפלאה ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שלעולם יעלה למדרגה יותר גבו' שיהי' בעיניו מעשיו שעשה אתמול שלא לשמה ולזאת נראה שכתיב בשרה שנה בכל פרט להורות שכל ימי' היתה הולכת ומשתנת ועלתה למעלה אפי' לאחר מאה ועשרים שנה עוד שינתה עצמה לטובה אע"ג שהי' לה גם אז יצה"ר כמו בימי ילדותה דגם בימי זקנה לא הלך היצה"ר וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ועל דרך אחר אמנם לפעמים אדם אינו משתנה לטובה אדרבה כל שמוסף והולך מרבה חטאים ופשעים ואפ"ה בסוף ימיו עושה תשובה ונעשה לו מן העבירות זכיות שמתחרט על כלם בפרט ובפרט ונעשו למפרע כלם זכיות כמו שאמרו חז"ל בתשובה מאהבה נעשה מעבירות זכיות ונתהפכו ימי חייו מרעה לטובה ולכך גם בישמעאל שעשה תשובה בסוף ימיו שפיר נקט שלמפרע היו כל ימיו שנויים ושוין בן ק' כבן כ' אמנם החילוק הוא אם נעשה מצד תשובה ומצד חסד ד' אז אין זה מצדו אלא מצד חסד ד' ולכך סיים בשרה שני חיי שרה שהם באמת חיי' לא מצד חסד ד' היו שווין וע"ז אמרו כולם שווין לטובה ולא ע"י תשובה נתהפכו וא"ש:
ויהיו ימי חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ופרש"י בת ק' כבת כ' לחטא ימי חיי שרה כלן שוין לטובה ובמדרש יש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך ימיהם תמימים וצריך ביאור. הנה לפעמים אדם נולד בטבע מושלם בכמה שלימות ובכמה מדות טובות ולכל הפחות ע"י הרגל ולימוד מעט הוא מוכן ומושלם ויש בני אדם שצריכים להרבות לימוד והרגל רב כדי לתקן עצמם והנה מלבד שהמרגיל עצמו ע"י הרגל רב ומעשיו הם מרובים מחכמתו הוא אינו עלול ליפול וכנאמר בתהילים וכי יפול לא יוטל כי ד' סומך ידו והוא אצלו קשר ואמיץ כח אמת וקיים לעד משא"כ אשר הוא רק טוב בטבעו ועדין אמר בתהילים א"ה יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך ע"כ ברכך אלקים לעולם ובמדרש יפיפית בעליונים ויפיפית בתחתונים והיינו כנ"ל שלא מלבד מצד טבעו נתיפה שזה בא לו מלמעלה אבל אמר גם כתיפית מבני אדם דהיינו מתחתונים ע"י הרגלך ובנינך ועי"ז הוצק חן בשפתותיך שתוכל לזרז גם אחרים לעשות כדת כיון שהדבר אינו בטבעו ועל כן ברכך אלקים לעולם שהוא קיים לעולם אמנם מלבד המעלה הזאת עוד מי שהוא טוב מצד שכלו ובחירתו לא די הוא לנו שאנו יכולין לשבחו באותו מדה טובה אלא זה המדה הטובה האמת הוא אות על כולו. וכאילו היו בו כל המדות הללו כי הוא כוללת כולן שאינו עושה אותה מצד הפרט אלא מצד הכלל היראה והחכמה ועד"ז אמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ר"ל אם בא זה מצד בחירת ממעלות התורה אז הוא כלל גדול וכולל הכל ועד"ז אפשר שאמר במשלי אמרת אלוקי צרופה מגן הוא לכל החוסים בו אמר שאפי' אמירה אחת של ד' הוא צרופה ומצרף כל התורה כולה כי השומר מצוה אחת כמאמרה מעלה עליו הכתוב כאלו שמר כולה וזה עצמה מגן לכל החוסים בו ואין בו חשש שאין יכולין לקיים כל המצות כיון דאפי' אחת הוא צרופה ועוד יש נפ"מ דהעושה מצוה מצד בחירתו כל הימים שוין אצלו דהנה לפי מהלך הטבע הזקנה הוא המביאה לאדם לידי הכרת תכליתו ולא יפנה אל רהבים ושטי כזב וגם כבר ינוח בו הרתיחות הדם והוא מקרב עצמו יותר לידי האמת כנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ואפשר שכיון שזה עצמו שהישישים הם מחוכמים הוא אות שהחכמה אינה בא מכח הגוף אלא מכח דבר נעלה חלק אלקי שהוא נצחי ואינו מת ולא נחלש כוחה בחלושת הגוף וזה שאמר הא דבישישים חכמה הוא אות ואורך ימים תבונה שהתבונה תהי' לאורך ימים נצחיית ולכך לא אמר באורך ימים תבונה [והוא עצמו האות שנתן השי"ת לזקנים השיבה והלבנת שערות שיהי' אות וסימן על טוהר גופו שהלובן רמז לנקיות וטהרה כנאמר בכל עת יהי' בגדיך לבנים ועד"ז אמרו חז"ל עד אברהם לא הוי זקנה וגו':
אמנם נגד זה יש חלישות לטבע הזקנה שאין לו כח וגבורה לעשות חיל לעמוד על נפשו משא"כ בימי הנערות והבחרות הוא בגבורת כוחו וינוב וא"כ יש לכל זמן ועידן ריעותות ומעלות אמנם כל זה מי שהולך רק אחר טבעו לא כן אשר דברי ד' נתונים בו חיות וכח והתורה אמרה אני בינה לי גבורה עוד ינוב בשיבה וקוי ד' המה יחליפו כח כו' וזה כונת רש"י שהתחלנו בה כלן שוין לטובה שלא הי' בה פחיתות הזמן כמו בשאר אנשים כדלעיל אמנם עיקר הדבר הוא בהתחלה וכמו במזון הגוף הרבה פעמים אין לאיש חפץ לאכילה וע"י התחלת האכילה ינעור בו תאות המאכל ועד"ז יש לפרש מה שאמר דהע"ה בתהילים טעמו וראו כי טוב ד' כו' ומנקט לשון טעימה שהוא בלה"ק התחלת האכילה ולכן כשם שבמזון הגוף הוא מעורר תאות המאכל כזה במזון הנפש ההתחלה מעורר התאוה לעבודת ד' וגם עבודת אחרים ומעשה בני אדם כערכו הוא כלי ואמצעי לעורר את האדם לכיוצא בו ולכך אם ישים לבו מעשה הטובים והחרוצים גם הוא יחרץ ויתלהב בו החפץ והתשוקה לפעול כמוהו כי יש באדם חוש המשותף שאחד יעורר חבירו הן באכילת הגוף בראיית אכילה וככה באכילת הנפש ולכך אמר לעיל וראו כי טוב ד' כו' שע"י הראיי' ג"כ מתעורר ועד"ז אמר דהע"ה לכי חזו מפעלות ד' שגם ע"י ראיית והבחנת מעשה ד' נולד בו תשוקה לפעול כיוצא בו:
ויהיו חיי שרה וגו' ימי חיי שרה ובמדרש והובא ברש"י כלם שוין לטובה יש לפרש דיש ב' מיני צדיקים צדיק ששומר כל התורה אבל תמיד בוער בקרבו עצת יצרו להדיחו והוא לוחם מלחמתו כו' כמו שאמרו חז"ל אם רואה שיצרו מתגבר יזכיר לו יום המיתה אמנם צדיקים אחרים שכבר הוא אצלם אהבת ד' בטבע ורצונו לעשות רצון קונו החילוק הראשון עיקר עבודתו מחמת יראה הוא חמשוה אותו לילך ביראת ד' כל הימים אבל הב' המה העובדים מאהבה ואצלם לעולם כאלו אינם בני עונשין ואפ"ה אינו עוברין וזה שאמרו בת ק' כבת כ' לחטא שהרי אינה בת עונשין כך בת ק' לא חטאה שלא מיראת עונש אלא מאהבה ואע"ג שהי' יפה כדרך בת כ' כבת זין ליופי לא הי' לה זה לקלקל אלא לטובה ומסיים ימי חיי שרה ר"ל שלא הצריכה להזכיר יום המיתה שכלם שוין לטובה:
ואברהם זקן בא בימים כו' כשם שהפריד ד' במין האדם לבראו בצלמו בצלם אלקים כן הפריד באדם לבת זוגו לברוא בצלמם ודמותם הראשון ומבואר כי האדם הראשון אשר הי' יציר כפו ולא נולד חומרו אלא גם חומרו הי' יציר. כאחת מהיצירים והברואים בעולם אשר בקומתן וצביונן נבראו מושלם בכל השלימות שאפשר ואמיץ וחזק ממתג במזג השוה אשר ביחידות דר לו בעצמו וכשם שנברא האדם על אופן זה שלא יהי' לו רק מה שיזכה לפי פעולתו ולא הי' תכליתו במציאת: אלא צריך שיהי' מציאתו אמצעי לתכליתו להשלים כוחות נפשו ולהוציאם לידי פועל ואז אשרי לו שגמול ידו יאכל ולא נתן לו ד' רק רל הכוחות והגבורה לפעולם בכוחות האלה והיא חיי הגוף אבל לא די בחיותו זה היום אלא החיות צריך שיקויים ויועמד על ב' אופנים לקיים חיותו ע"י צרכים ומחסורים הצריכים אליו להשלים המותך מגופו ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני לקיים החיות אבל לא על דרך שוה בין כל המין כי אילו הי' שוה הי' זה בטבע כמו בשאר החיות והי' זה גנאי לאדם להמשילו בחיות היער אבל בהאדם הוא באחד רב ובאחד מעט ובאחד על דרך קל ולפעמים בדרך קשה השגה להורות ניתן בלב האדם כי כל מחסורם הוא ניתן להם לפי פעולות ידיהם ולא פעולת ידיהם והשתדלות בצרכים האלה כי אנו רואין לפעמים אדם משתדל ואין לו ולפעמים אינו משתדל ויש לו אלא הכל הוא מושגח ומיועד לו מפי הבורא אשר לו נתכנו עלילות על דרך שכר ועונש והיותר ראוי וקשה הוא דאין אדם יודע במה משתכר ולפעמים הוא יגע לריק וזה אפשר כונת חז"ל שאמרו קשים מזונותיו של אדם כקי"ס ר"ל שודאי כל אדם בטיח בעולמו שיהי' לו צורך מחיתו בעולם דוגמת קי"ס שכבר ידע משה שהקב"ה יצילם אבל לא ידע מה לעשות אם ללחום או ליסע ולכך ויצעק משה אל ה' עד שאמר הקב"ה דבר להם ויסעו או אפשר שכונו דבקי"ס מצינו אע"ג דעביד הקב"ה להם נס מ"מ לא עשה נס מתחילה עד שירדו ישראל וגדוליהם לתוך מי הים ואחר כן נקפאו תהומות וכך דרך הקב"ה בכל מפעליו בדרך השגחה וכן במזונות של אדם ע"ד שאמר כל המקיים את התורה מעני סופו לקיימו מעושר ועכ"פ כמו שקיום החיות גופו לא תלה הקב"ה. רק בזכותו ובהשגחה ככה הקיום השני שהוא קיום מינו באמצעות אשתו לא שם הקב"ה לו אשה בטבע כמו שברא לכל מין זכר ונקיבה אבל האדם לא יהי' קיומו במינו בטבע אלא הי' נברא יחידי שאם יזכה יותן לו אשה בשכרו ואשה יהי' שכר מעשיו או לשכר או לעונש ואז יהי' קיומו במינו על דרך שכר ועונש ולכך האשה תחת הבעל כי היא שכרו אשר ניתן לו ולכך היא צריכה לשמשתו והיא תהא תלוי' בו ולא תעשה רק מה שמכוון לצרכי בעלה וכאילו הבעל הוא סיבת עשיתה ויהי' הבעל חשוב בעיני' אשר כל דעתה אליו והוא חביב בעיני' והיא מזוגת אליו ומדרגת עצמה תחתיו היא האשה אשר הוכיח ד' בשכר על מעשה האיש ואז יהי' שלום ואמת ביניהם כי בפשע ארץ רבים שרי' ורק ע"י אחד יתקיים הכל כלב באברים וזה פי' הקרא לא טוב היות האדם לבדו אין הכונה יחידי כי אפי' הי' אשה בעולם רק שלא היתה נתונה תחתיו במדריגה הי' האדם לבדו והיא לבדה כמו בכל בהמות וחיות אין הזכר והנקבה אחד מודרג תחת חבירו והזכר לבדו והנקבה לבדה רק לצורך קיום המין הם מתחברין יחד אבל באדם לא הי' טוב אלמלא לא היו בניהם בני אדם מדרגות מדרגות וראש אחד לכולם ולכך ברא הקב"ה אשה מודרג תחתיו אשר הוא יהי' שורר בביתו ועי"ז ירגיל מאשתו אל חבירו לפקח על צרכיו והיא יהי' תחתיו לשמשו בצרכיו ומזה ישתלשל בבני אדם השתוקקות והכח לחוק חוקים ולצוות אשר הוא דבר מוכרח מצד רב התחלפות בין בני אדם אשר אין שני אנשים המסכימים כמו שביאר הרמב"ם במורה ח"ב פרק מ"ם ולכך אעשה, לו עזר כנגדו שתהי' היא עזר כנגדו היינו זיווג האחר שיהי' היא מכונת כנגדו ומודרגת תחתיו וזהה כונת הש"ס ריש סוטה דאין מוזגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו דהיינו שתהי' האשה מקבלת אותו לעילתה ולבה ומלכה ויהי' חשיב כל כך בעיני' או בהיפך זה אינו אלא לפי מעשיו ומסיק דהיינו בזיווג שני שהיא ע"ד שכר ועונש אבל זיווג הראשון דהיינו שתהי' מכוונת במזגה לו שתהי' ראוי להוליד ממנו זה הוא נגזר מ"ם יום קודם יצירת הולד ועד"ז קאמר שם וקשה לזווגן כקי"ס דהנה האדם ובת זוגו נבראו מתחל' שניהם יחידים ושניהם הם בשוה ואח"כ תדריג היא תחתיו ואדרבה האדם הוא מבקש לפרוק עול מעליו ולהיות בן חורין כמו שראינו בקי"ס שרצו לעבוד יותר מלעבור בים וא"כ גם כאן קשה כקי"ס. וזה ג"כ פי' כי לא ינוח שבט הרשע וגו' הוא ע"ד שדרשו חז"ל זכה עזר לא זכה מנגדתו וע"ז קאמר אף שהבחירה חפשית מ"מ לא ינוח שבט הרשע לא יתקיים על גורל הצדיקים ולא יאריך ימים על גורלו למען לא ישלחו הצדיקים וגו' ועכ"פ מבואר שעיקר הזיווג הוא ע"ד השגחה ושכר ועונש ואפשר שזה הטעם שקבעו חז"ל בן י"ח לחופה קודם שיגיע לכלל עונשין אע"ג שעיקר הזמן הוא מעשרים לכך ג"כ נקרא האשה טוב מצא אשה מצא טוב מצד כי השכר הוא חביב לאדם שהשכיר בפועל כפיו וע"י שהיא מיועדת אליו לשכר והיא תשמשהו כראוי והיא האמצעי להביא טובה וברכה לבעלה ראוי לה ג"כ הטובה והברכה ובהיפך עונש עונש ועד"ז יש לפרש קהלת ד' פ"ט טובים השנים מן האחד ר"ל השנים הבאים מן האחד שנברא אדם יחידי המה טובים רק זה אינו לעולם כי בלא זכה היא מנגדתו ע"ז אמר אשר יש להם שכר טוב וקאמר שם כי אם יפולו וגו' ר"ל המעלת החברה היא מב' פנים אחד להגין את הטוב אשר כבר הוא בידיהם ביחידות רק כל זמן שהם ביחיד אין כח אחד די להציל עצמו מפגעים רעים ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים והב' כי יש הרבה דברים אשר יוכלו להוסיף ולהרויח ולהרבות טובה להם ע"י החברה רק לעומת זה יש גריעותא לחברה אשר עליהם נאמר קדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי כי אין בני אדם מסכימים לדבר אחד ולא יבואו לידי גמרו אז צריך שיבררו להם ראש אשר לעומתו ילך וע"ז אמר כי אם יפולו מצד שהם קדירה דבי שותפי האחד יקים כנגדו ר"ל האחדות והמעלה השנית שיוסיפו עוד ואמר גם אם ישכבו וגו' היינו שיוסיפו ריווח כנ"ל ומסיים ואם יתקפו האחד וגו' ר"ל שעדיין יש כאן דבר קשה שאפשר שיתקפו האח' וגו' אשר הוא ראש לו אפשר שזה עצמו יעשה לו לפעמים עולה ע"ז אמר השנים ר"ל הב' המעלות יעמדו כנגדו וקרוב לשכר הוא יותר מלהפסד והחוט המשולש ר"ל בחברת האיש עם אשתו אשר יש לה ג' תכליתים מלבד הב' עוד החיבור הטבע להקים שמם ולהעמיד חוטרא לידם לא במהרה ינתק ואפשר עוד לפרש לא טוב היותם וגו' דהנה כבר כ' הרמב"ם כי העיקר הטוב לאדם הוא במה שיכול להשפיע לאחרים ואלמלא נתנו לאדם טובה כפולה ומכופלת רק בתנאי זה שלא יתן לאחר כלום לא יקבל וזה לא טוב ר"ל שלא יהי' טובה בעולם היות אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו ר"ל במה שהיא כנגדו ומחוסרת כל טוב והוא צריך להשפיע אז טובתו טובה ואבוא לפ' שלנו ואברה' זקן בא בימים ר"ל שלא הי' זקן שנתמעטו כוחותיו אלא מצד ימיו הי' זקן אבל לא כהתה עיניו ולא נס ליחו וה' ברך את אברהם אע"ג שמתה אשתו ואמרו חז"ל ביבמות ובמדרש פ' בראשית השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה אבל אברהם שאמר לו הקב"ה והי' ברכה לא על ידי אשתך בלבד ולכך לא מיהר גם כן לקחת אשה לבנו ולכך קרא לעבדו המושל בכל אשר לו אפשר הכוונה שהוא צדיק ומושל בכל כוחותיו ואינו מן הרשעים המסורים ביד לבם אלא לבו מסור בידו ומגלגלין זכות ע"י זכאי ולזה לא הי' צריך לשבועה והי' די באמירה וכ"ש שכבר הקשו שהי' די שיאמר כן ליצחק אלא שרצה אברה' להסיח דעת אליעזר שיהי' נמנע מלקחת בתו כדי שילך בשמחה ובכוונה רצוי' כי לפי שמחת העושה וטוב השתדלות השליח הדבר הקרוב יותר שיבוא וכל זמן שאליעזר הי' מסופק בדעתו כי אפשר שיכול לבוא לידי גלגול שיקח בתו לא הי' משתדל כי אדם קרוב אצל עצמו ולא הי' עושה בשמחה והטעם נלע"ד מלבד הטעמים הנכונים אשר נאמרו בו שלא רצה ליקח מכנען כי הקב"ה אמר לו גר יהי' זרעך וגו' ואמרו חז"ל כי תחילת הגירות הי' משנולד יצחק וזה טעמא בעי למה מתחילה לא נקרא גירות ונראה דהנה הקב"ה אמר לך לך וגו' כדאי' במדרש וברש"י כאן אי אתה זוכה לבנים וגו' ועוד שאודיע טבעך בעולם וגו' ואפשר שזה עצמו תלוי בזה כיון שיצא טבעו ויהי' זה חילול השם בעיני השומעים איך לא שת לו זרע אם אמת כדברי אברהם אשר פרסם וקרא בשם ה' ואפשר לפרש לעיל פ' לך מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ר"ל מה תתן לי חן בעיני השומעים שיהי' דברי מקובלין ואנכי הולך ערירי וזה עצמו מבטל דברי ועכ"פ כיון שהי' זה להנאתו וטובתו לא הי' אפשר לקרוא זה גירות לעונש הלא אין זה כי אם כעובר מעבר לים לסחורה אבל לאחר שהי' לו בן הי' יכול לחזור למקומו וזה הי' כבר גירות לעונש וא"ש אמנם אם הי' אברה' מתחתן עם אנשי הארץ ואשתו כגופו לא הי' בנו שוב גר בארץ לא לו ולכך דקדק אברהם אשר אנכי יושב בקרבו כי אז לא הי' גירות אלא ישיב' ואברהם קיבל עליו גזרת הבורא, ה' אלקי השמים אשר לקחני וגו' ר"ל אשר שידד מערכת השמים ואשר דיבר לי וגו' היינו בברית בין הבתרים לזרעך וגו' היינו לאחר הגירות:
ואברהם זקן בא בימים וגו' יש לפרש דזקנה של אברהם לא הי' שנתמעטו כוחותיו כדרך זקנים אלא הי' זקן בא בימים ר"ל שעברו עליו ימים אשר ראוי להיות זקן וה' ברך את אברהם בכל יש לפרש דהנה אמרו חז"ל ביבמות השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה וזה קמ"ל כאן אעפ"י שמתה אשתו וה' ברך אברהם בכל ר"ל בכל הנעשה לו שמתה אשתו הצדקת אעפ"כ הי' מבורך כי כבר הבטיח לו ה' והי' ברכה או הכוונה דברכו בכל כוחות גופו ונפשו שהוסיפו ולא נתמעטו ולא נס ליחה וכהתה עינו אלא אדרבה כל אישיו שלמים וברכת ה' תוסיף לו אומץ והוא הנכון לענין המשך הפרשה ולזה אמר זאת להקדמה שלא הי' הצורך של השבועה וחסרון בחינתו לידע את המעשה אשר יעשה העבד אלא הי' צורך השבוע' כדי להראות גודל הערך וחשיבות דבר זה בעיני אברהם שלא יקח יצחק אשה מבנות הכנעני וטעם הדבר עי' בר"ן בדרשותיו ועוד אפשר לומר דאז לא הי' גר ומלידת יצחק הי' התחלת הגירות ובזה מדויק אשר אנכי יושב בקרבו ואפשר עוד ע"ד שאמרו בש"ס חד מנייהו כתרי מנן וחד מינן כד סליק להתם כתרי מנייהו כדרך הנטיעה אשר נעקרה ממקום ונתשל במקום אחר הוא טובה יותר:
ויאמר אליו העבד וגו' ההשב אשב את בנך וגו' אפשר לפרש ע"ד שאמרו דרכו של איש לחזור אחר האשה כדרך בעל האבידה המחזיר אחר אבדתו והוא כי האשה צורך לה בכפלים אחד כדי לקיים מינו דכשם דחיות גופו ע"י מזונות וצריך אדם להשתדל להשיגם וזוכה בהם לפי מעשיו וזכותו כן הקיום השני הוא לפי זכות מעשיו וכמו שאמרו חז"ל זכה נעשה לו עזר וכו' ועד"ז האשה שכר מעשיו וכשם שבקיום גופו אפי' לא יזכה מ"מ יש מזון לרעים ולטובים ע"י השגחה כוללת מלבד אשר הוסיף ה' על מין האדם להשגיח עליהם בהשגחה פרטית אפי' יסתור השגחה כוללת וזה עצמו הדרך בקיום מינו יש לו יד בכפלים ע"י השגחה כוללת והשגחה פרטית כל איש ואיש לפי חשיבותו ולפי מה שהוא משגיח על שוכן השמים ככה משגיחין עליו מן השמים כי כל איש הוא כמין בפ"ע ועד"ז קשה מזונותיו של אדם דייקא של אדם פרטי וכן זווגו של אדם יחיד פרטי הוא קש' להשגיח עליהם כיון דהוא לפי השגחה פרטית היא ממש כקי"ס שהי' בהשגחה פרטית וזהה הוא הזווג הראשון והזווג השני אשר אמרו בפ"ק דהיינו הראשון ע"ד השגחה כוללת והשני ע"ד השגחה פרטית אמנם לצורך קיום מינו צורך האשה שווה לצורך האיש אמנם יש עוד צורך האשה לאיש כי האדם מיועד להתהלך באמיתיות ואי אפשר לעשו' צרכי האדם ולעיין בעיוני ולזה נברא האשה להיות לו עזר בצרכי הבית והוא מודרגת תחתיו לשמשו ולכך הוא נבראת מגופו ובתחילה הי' יחיד כדי שתהי' היא מודרגת תחתיו ועד"ז אמר קהלת ד' פ"ט טובים השנים מן האחד ר"ל אם בא מן האח' או אם בא לתכלית אחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם ר"ל שלרשע אדרבה פזור רשעים נאה להם וגו' כי אם יפולו וגו' ר"ל שמעלות החברא אחד כדי להציל מפגעים אשר ישנם בעולם ואחד חלש להציל מהם והב' שירוויחו ג"כ טוב ע"י החברא רק שיש גריעותא שע"י החברא פעמים הוצרך אדם לעשות מה שאינו רצונו וגם קדרה דבי שותפי לא טוב אבל הב' מעלות יעמדו נגד החד ריעותא ובאשה הוא חוט המשולש לצורך קיום המין ובזה הצורך צורך האיש יותר מן האשה כדי להיות לו לעזר ולכך הוא צריך להדר ולשוב אחר אשה כדי לחזור להיות קיומו במין כמו שהי' קודם החטא של אדם וגם כדי שיוכל לעסוק בדרכי ה' ולזה, אמר לו ההשב אשוב וגו':
הקרה נא לפני וגו' רצה אליעזר שיזדמן לו זיווג של יצחק על דרך נס כדי להיות הדבר ידוע לאברהם כי היא אשת חיל לעזר לבנו כי אלמלא היתה רעה לא יעשה ה' נס לשקר ולרע ויהי' המקרה הזה הודעה כי הצליח ה' דרכו ויהי' זה חסד כפול חסד האשה הטובה וחסד הודעה לו שעוש' לו טובה על דרך שפי' הרמב"ם בפרקי אבות חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' והואיל והיא צריכה ליצחק כדי להיות עזר להולך בדרכי ה' צריכה שתהי' גומלת חסד ולזה אמר אותה הוכחת לעבדך ולצורך זה הוכחת ובזה יש ליישב שלא הי' ניחוש הואיל ויש בדבר טעם ואין אסור בזה משום דרכי אמורי ה"נ לענין ניחוש ולכך יפה שיחתן של עבדי אבות וגו' שאנו רואים כל השתדלות אשר עשה כדי לקיים ולעשות נחת רוח לאברהם ובפירו' דברי חז"ל הנ"ל דיפה שיחתן וגו' נראה דהנה יש חילוק אם מלמדין לאדם דברי דעת וחכמה אז אין ראוי להלביש אותן בדברי מליצה כי אין הכוונה על דברים הנאמרים אלא מה שתוך הדברים מודעת לבינה וע"י קיצור הדבר עושה יותר התפעלות בקרבינו לא כן בדבר סיפור המעשה אשר נעשה כדי להיות האדם מלמד לעצמו מדברי הסיפור ההוא דברי מוסר וחכמה ויהי' בעצמו הרב והתלמיד אז הדבר ההוא צריך שיבוא מפורש ושום שכל ולכך בשיחתן של עבדי אבות ביאר והתיפה הכתוב דבריו מהשתדלותו ונאמן רוחו לאדונו כדי שממנו יראו וכן יעשה משא"כ לענין תורתן של בנים אז כל כמה דמקצר ועולה יקר הדבר יותר רב האיכות ומעט הכמות:
ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם וגו' והי' הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך וגו' ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם וגו' והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכנו וגו' ויאמר בת מי את וגו' ויקוד האיש וגו' ויאמר ברוך ה' אלקי אדוני אברהם וגו' הדקדוקים מבוארים עפ"י אשר יבואר אי"ה בסמוך וראשון נאמר הנה החיוב הראשון הוא החיוב נגד עצמו ואחרי זה מיד בא החיוב נגד בניו והחיוב ראשון יבואר אי"ה במקום אחר ועתה נדבר מהחיוב נגד בניו החיוב הזה הוא מהשכל ומהתורה ומהטבע ג"כ כבר שתל ה' בטבע כל איש ואיש מכל מין שיאהב את צאצאיו לרחם עליהם וכמו שהאריך הבעל חובת הלבבות בשער הבחינה מרוב חסד ה' אשר הטביע ה' בטבע כן ואלמלא כן לתוהו נברא העולם שאלמלא האבות מגדלין לבניהם כמו נפל אשת בל חזו שמש יהיו וכל מין ומין לפי הטרחא המוטלת לצורך קיום בניו השתיל ה' בקרבו האהבה וטורח גידול בני אדם מרובה מגידול שאר בעלי חיים הטביע ה' בלב בני אדם אהבה לבניהם אחריהם יותר משארי בע"ח ובלב הנשים יותר מבלב אנשים לפי הרוב מטעם זה ואמרו חז"ל בכתובות מ"ט מאן דלא זן בניו יכפה לו אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבי בעי בני והאי גברא לא בעי בני' והכוונה נראה דהיא על דרך שאמר שלמה הע"ה במשלי כ"ז אם תכתוש אויל במכתשת וגו' לא תסור מעליו אולתו כי היסורין וכפיי' על ידי מלקות וכיוצא בו היא פועלת רק באדם שאין מדותיו הפנימית מקולקלות רק מתאות נפשו עובר המלקות מונע אותו אבל מי שלבו אכזרי או כיוצא בו מדה רעה מן המדות משפיל נפשו יותר מן בהמות שדה לאיש כזה לא מהני הכות אותו מאה פעמים ולאיש כזה אין צריך למכתשת שהוא הנמשל להאלקות ויוכל לכפות אותה על פי' וזה שאמר לאיש כזה יכפו אסיתא דהיינו המכתשת וליקום ולימא דהוא גרע מבהמות ועופות וכו' ועד"ז יש לפרש בפ' תולדות ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר א"כ למה זה אנכי וגו' דהנה הואיל וטרחת וצער גידול הבנים הוא רבה יש להבין מדוע הטיל ה' על האדם טרחה וצער מרובה הזאת אבל הדבר מבואר כי להוליד בנים באדם אינינו רק לתכלית כאשר בבהמות כדי להשאר מינו אחריו אלא להרבות בעולם עובדי ה' אשר יכירו וידעו גדולת הבורא ית"ש וכמו שבכל דבר הצער לפי היקר והחשיבות של אותו דבר וג' דברים שאינם ניתנין אלא ע"י יסורין כמו שאמרו חז"ל פ"ק דברכות להראות חשיבות של אותו דבר כן הבנים להראות תכלית הגדול מהולדת הבנים ולא רק למעלות עוה"ז דבנים הוא אחד מהדברים פי' דאבות הנאים לעולם ונאים לצדיקים לעוה"ב לכך טורח האדם וצערו על הבנים בכפלים מן החיות ובהמות שדי ולכך נאמר זה בעונש האשה הראשונה הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו' כדי להראות לה זה ולכך אמרה דכיון דצערה הי' גדול כל כך ועל כרחך שגם החשיבות של הלידה הזאת היא גדול מאוד כמו שהי' באמת שנולד ממנה אביר יעקב חונו המשול' חבל נחלת ה' ולכך אמרה א"כ למה זה אנכי ע"כ שהוא לתכלית גדול שלא הי' עדיין בעולם ולא יהי' כיוצא בהריון הזה שתוליד בן שיהי' בלי זוהמא ויהי' מטתו שלימה ומקור ישראל ולכך ותלך לדרוש ה' וגו' והנה לפי האמור כבר מבואר כיון שצער הריון הוא גדול הבן לצורך הנעלה בקודש ולכך הי' זה לעונש לאשה הראשונה שהלכה אחרי עיני' הערב לה ולא זכרה אחריתה העיר ה' את רוחה ופתח עיני' כי בעצב תלדי בנים כי אדרבה הצער והעצב הוא המעורר האדם לטוב ויכוון דעתו לה' שאין תכלית האדם בעולם לילך אחרי תאותו ואפשר שרמז בזה בדרך המליצה הרבה ארבה עצבונך וגו' כי ע"י העצב תלדי בנים ומרמז על כל הדברים ע"ד שאמרו תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ועי"ז אל אישך תשוקתך שאדרבה העצב יהי' לך סימן שצורך האדם בעולם להכיר ולעבוד את מצות בוראו והבן ישלים מה שלא הי' בכח האב וטובים השנים מן האח' ועד"ז אמר משלי יו"ד בן חכם ישמח אב דהיינו שיהי' לאביו נחת רוח שירווח לו ויהי' כוחו בעול' יותר וכל שנתרבה כוחו ימצא בעצמו תענוג וקיום ולזה ישמח האב בבן חכם אבל בן כסיל אינו נעשה שמחה לאביו ולאמו הוא בכפל עצב שילדו בעצבון לרעה ולמפח נפש והיא נענשה בכפלים ולכך בן כסיל תוגת אמו וכיון שהחיוב על האבות לחנך את בניהם ולהשלים מחסורם והנה מחסורם הוא בכפלים מחסור הגוף ומחסור הנפש מחסור גופו לקיימו בעולמו מקטנותו עד יגדל לאיש ומחסור נפשו ללמדו ולחנכו במידות טובות ותורת ה' וחכמת ה' המחסור של גופו יוכל האב ליתן לו אבל מחסו' נפשו אי אפשר לאביו ליתן לו כי מי יוכל ליתן חכמה לאיש אחר כי היא אינה דבר הניתן מיד ליד רק ה' משפיע באיש חכמה וכמאמר שהמ"ה משלי ב' כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ר"ל כי רק ה' יוכל ליתן החכמה והכנה להוציא דבר מדבר אבל מאיש לאיש אינו יכול רק לשלשל הכוחות והכנות שניתנו לו מאת ה' ביום הולדו ולזה אמר ה' יתן חכמה כי מפיו דעת ותבונה ר"ל הכנה וגם הדעת אבל האב אינו יכול ליתן לו החכמה רק לסייעו ולחנכו דהיינו שילמדנו החכמה ויודיענו כי יש לאדם תכלית בעולם ושהוא בעולם לעבוד את ה' כעבד המוכן לשרת ואפי' בדבר שהוא. כונה לעשותו מטבעו צריך שיהי' קבוע לזה העבודה וזה נקרא חינוך ולזה קאמר במשלי כ"ג חנוך לנער עפ"י דרכו אפי' במה שהוא דרכו או הפי' שיחנך את בנו שיהי' כמו האדם נולד קטן בגופו ואבריו והוא הולך וגדול כך יחנכו שזה תכליתו בעולם לילך הלוך וגדול ואפשר שלזה שבח ה' גם את אברהם אע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה והשפט וכו' שצוה לבניו שלא יעשה הטוב לפי תכונת גופם בלי קבלה אלא יקבלו עליהם בתחיל' לעשות הטוב ואז אפי' מה שהוא צדקה בעצם הוא משפט מצד המקרה שקיבל על עצמו וחיוב לאיש לקיים מאמרו ועד"ז נתן הקב"ה שכר לאברהם אע"ה לא נתן לו הטוב בלי שיאמר לו בתחילה שיעשה לו זו וע"ז אמר כי ידעתיו למען אשר וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכי' דהיינו כנ"ל שיהי' צדקה ומשפט למען כי ה' הביא על אברהם את אשר דיבר ר"ל שבתחילה השי"ת מדבר ומקיים מאמרו ולא די לאדם לחנכו את בניו בלבד אלא צריך שיכוון שלא ישתל פסול בזרעו כי איך יקיים את עצמו בעולם ע"י הבנים שבאו מפסול ובוודאי לא יהיו מהוגנים וטוב לו העדר אן קיום כזה ואין השכינה שורה אלא במשפחות מיוחסות בישראל שהם ראוים זה לזה כטבע המציאות והקיום באלו שוכן ה' כדאי' בפרק עשרה יוחסין שהנושא אשה שאינו מהוגנת אליהו כופתו והקב"ה רצעו והיינו במשל אליהו שקיים בגופו לעולם כן הוא לכל איש ע"י בניו הוא הכופתו והשי"ת שישכן עליהם הוא רוצעו שאין השכינה שורה עליו ואברהם ע"ה שעיקר כוונתו ותכליתו הי' לשכון שכינה בין זרעו אחריו הקפיד על זרעו ראשונה שלא להתערב ביניהם פסול ויהיו כולם אוחזים ודבוקים וראוים להשראות השכינה ולכך השביע את אליעזר בה' אלקי השמי' ואלקי הארץ וכו' ולכך אמר שרק את בנו לא ישיב שמה דעיקר טעמו משום השכינה ובח"ל אינו כדאי לו כדאי' ברמב"ן א"כ אין לו תכלית מזה האשה והנה אליעזר עבד נאמן רצה שיהיו הנשואין האל' ניכרין שהם מאת ה' כדי שיהי' לאברהם לקורת נוח ולמשיבת נפש שיראה כי נתקיימה מחשבתו כי לא עביד השי"ת ניסא לשיקרא ולעשות נס לרעה אלא לטוב לנו כל הימים ולכך ביקש שיזדמן לו האשה הזאת על דרך השגחה ובנס וע"ז אמר ובה אדע שעשית חסד ר"ל שידע זה בידיעה ממש ויהי' למשיב נפש לאברהם ולכך בחר אליעזר נסיון של ג"ח שהיא מקור נפתח לקיים בני אדם בעולם ואיש את רעהו יעזורו שע"ז הי' תכלית האשה הראשונה כנאמר לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו והנה מטוב רצונה ראה כי היא טובה בטבע ומבקשת טוב אמנם הטוב הוא טוב אם העושה מכוון לעשות טובה ורוצה בטובה אבל אם הוא רק מצד הטבע עדיין אין כאן טובה וע"ז עדיין הסתפק אם היא בעלת שכל ובטוב לבבה שכלה היא עושה כן או לא כיון הוא לחקור דעתה ושאל ב' דברים כאחד והיא השיבה ראשון ראשון ואחרון אחרון שהוא מהמעלה הניכרת לחכמים כדאי' במשנה אבות שבעה דברים בגולם וכו' ואז כאשר ראה זה ויקוד וישתחוה:
ויאמרו אה' יצא לא נוכל דבר אליך רע או טוב הנה רבקה וגו' יש לפרש דהנה אי' פ' גיד הנשה כל ניחוש שאינו כניחוש אליעזר עבד אברהם אינו ניחוש ועי' בתוס' שם שקשה איך ניחש אי ב"נ מצוה על הניחוש וצ"ל שהוא לא סמך אבל הם אמרו מה' יצא הדבר ר"ל ע"י ניחוש לא נוכל דבר אליך רע או טוב ר"ל אליך שאתה ולחזי' בז' מצות ואתה עובר על ל"ע לכך גם טוב לא נוכל לדבר ואין תקנה רק הנה רבקה לפניך קח ולך שאתה בעצמך תיקח וידינו אל תהי' בו: