מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות ראש השנה · הלכות שופר
דרשות אמרי שפר ממהר"י סג"ל בהלכות שופר
[א] דרש מהר"י סג"ל הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות דמצות עשה דזמן גרמא הוא. אך שמכניסין את עצמן לחיוב. והואיל שמחייבין את עצמן צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם. ואמר שבמדינת אושטרייך היו נוהגות הנשים לבשל בערב ר"ה על ראש השנה ויהיו בר"ה פנויות בבהכ"נ, וביוצאם מבהכ"נ החמו המאכל. ויכוונו כולם שיהיו בבית הכנסת הנשים והבתולות לשמוע התפלה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן עתה.
והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר דאין יוצאין אא"כ במכוונו לשמוע קול שופר מראשו ועד סוף וכן בא"ח. ולפיכך גם אם התוקע מאריך בתקיעות יותר מן השיעור, אל יאמר אדם כבר שמעתי את השיעור מה לי באריכות קול, אך חייב לשמוע את הכל. אכן האנשים אשר מחוייבין בדאורייתא בתקיעת שופר לא יחזיקו כלל התינוקות אצלם בעודן התקיעות שמא יבטלום משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות. ואמר מהר"י סג"ל שנשגבה פליאה בעיניו מאין בא שנהגו המנהג הרע הזה להוליך התינוקות לבית הכנסת לשמוע הם קול שופר, בשלמא בקריאת המגילה עבדינן משום שמחה והכא מאי, תינוקות קטנים שהגיעו לחינוך מצוה לחנכם. ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבהכ"נ הנשים, דאינהו אינן חייבים כ"כ כאנשים. אכן המנחת בנה בביתה הרי זו משובחת דהכניסה את עצמה לחיוב וגם אנו מברכינן למעניהם על תקיעת שופר.
[ב] דרש מהר"י סג"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה, וכן בנהירנא שקו' ראוישפרין, למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא. ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה. ע"כ כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בר"ה, ומטעם זה יש נזהרין מלאכול אגוזים בר"ה קודם התקיעה, משום דמרבים ליחות. וכן יזהרו שלא ישיחו שיחת חולין מתחילת התקיעות דמיושב עד סוף תקיעות דמעומד, כדי לצרפם להדדי, וכן בא"ח. אכן דבר השייך לתקיעות ולתפלה רשאין לישא וליתן איש עם רעהו, דלא מתקרי הפסק.
[ג] דרש מהר"י סג"ל התוקע יזהר בעצמו שאל ישען את עצמו בשעת התקיעה דהא צריכה להיות מעומד דכתיב גבי תקיעת שופר לכם (במדבר כט, א) כמו בספירת העומר. ואם יסמוך על זרועו להחזיק כח הקול, מ"מ יזהר שלא יסמוך כל כך כי אם שאילו ינטל משענתו שלא יפול מעמידתו. וכן הדין לתפלה ולחליצה, ובכל מקום שצריך להיות מעומד. וצריך להפוך פי השופר למעלה משום שנא' עלה אלהים בתרועה (תהלים מז, ו). אמר מהר"י סג"ל יכוון התוקע להוציא את כל השומעים קול השופר, גם אם יש אליו אויב או שונא בצבור יכוון את לבו להוציא את ידי חובתו, דבעינן את כוונת שומע ומשמיע, וכן בא"ח.
[ד] דרש מהר"י סג"ל מצוה הוא לתקוע בשופר של איל לעורר את זכות העקידה ולרחם בשבילה עלינו, וכן בא"ח.
ואמר מהר"י סג"ל ע"ה הא דאמרי' ציפהו זהב אסור לתקוע בו, היינו טעמא דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור, והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כ"ג ביום הכפורים.
[ה] מהרא"ק: צריך להפוך פי השופר לצד ימין ששם השטן, דכתיב והשטן על ימינו (זכריה ג, א), והתפילין דבצד שמאל מגינין שם. והשופר מערבב את השטן שנאמר אין 'שטן 'ואין 'פגע 'רע (מלכים א' ה, יח), ר"ת שופר כלומר מתי שתוקעין בשופר אין שטן ואין פגע רע. תקיעת שופר אין צריך מנין כי זה הכלל כל דבר דאורייתא א"צ מנין. בקו"ל שופר בגימ' בקר"ן של אי"ל והקריאה במקום א' שחסר, מכאן ראיה ששופר של מין אחר פסול. מברכינן על תקיעת שופר. ול"נ דצריך לברך לשמוע בקול שופר, וי"א קול שופר. וכן המנהג דאי על תקיעת שופר א"כ היה משמע מצוה, כדאמרי' פרק במה מדליקין דמברכין להדליק נר ש"מ הדלקה מצוה, והכא ליכא מצוה בתקיעה רק בשמיעה, כדאמר התוקע לתוך הבור או תוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם לאו לא יצא, חפ"ת.
[ו] מהר"י סג"ל היה מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר. זמן.
וכדאיקלע יום ראשון בשבת מברכינן זמן בשני, הואיל ואין תוקעין בראשון. אכן כששניהם בחול מברכין זמן בראשון ולא בשני, גם לא יברך בשני זמן אפי' בלחש בשעה שעונין הציבור אמן דדוקא במגילה עבדינן הכי, וכן באגודה פ' אחרון דר"ה ופ"ק דמגילה.
זה הסדר מן השלשים קולות
תקיעה שברים תרועה תקיעה
תקיעה שברים תרועה תקיעה
תקיעה שברים תרועה תקיעה
שב
תקיעה שברים תקיעה
תקיעה שברים תקיעה
תקיעה שברים תקיעה
שב
תקיעה תרועה תקיעה
תקיעה תרועה תקיעה
תקיעה תרועה תקיעה גדולה
אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון (תהלים ט, טז). בשבת דאין תוקעין א"א אשרי העם. אשרי יושבי וכו'.
[ז] כתב ברוקח מאי שנא שופר דעבדינן מכח ספיקא אי גנוחי גנח אי ילולי יליל, מה שאין כן בשאר המצות. הקשה מהר"י סג"ל והלא כמה מצות עבדינן הכי, כמו תרי ימים טובים מכח ספיקא וכה"ג הרבה. ואמר דנראה לו ליישב כמו שאמר רב האי בתשובה באשר"י דהכי פי', מאי שנא דעבדינן תרועה ושברים מכח ספיקא, והלא אם האחד אמת אין האידך כלום, ואפ"ה עקרינן שבות יום טוב ועושין את תרווייהו.
[ח] אמר מהר"י סג"ל שפסק בא"ז שופר הבא מחוץ לתחום בר"ה מותר לתקוע בו באותו היום, ודוק נמי כן בא"ח. ואמר מהר"י סג"ל שדין זה לא נמצא בשום פוסק יותר, אך שאר פוסקים דברו מלולב ואתרוג דאתי מחוץ לתחום. וכן ראיתי מעשה במהר"י סג"ל שהוא בעצמו תקע במגנצא בשופר של איל שהובא בו ביום מאירפורט מחוץ לתחום.
[ט] אמר מהר"י סג"ל הא דאמר' כל שנה שאין תוקעים בתחלתה מריעים לה בסופה, היינו דוקא שאם מזידין שלא לתקוע, אבל אם נתבטל התקיעה מחמת אונס לא יאונה להם כל און. אמר מהר"י סג"ל מה שתוקעין ומאריכין בתרועה יותר מאשר פסקו רז"ל, אין בזה נפקותא דלא נתנו חכמים שיעור רק שלא לפחות מיניה, וכן בא"ח. והיה מהר"י סג"ל מתמי' אמאי לא רגילין לעשות נמי שברים יותר מג' שברים כאשר עושין בתרועה, ודוק.
[י] ספר לנו מהר"י סג"ל מעשה שהוא בא ליישוב אחד והיה בי' ימי תשובה ולא היו שם עשרה למנין שרובם ברחו מהתרגשות הדבר ב"מ. ושאל הרב את פי הנותרים היאך שנהגו בתקיעות בר"ה, והשיבו היינו מתפללין תפלת מוסף ומתי שהגענו במקום שתוקעים בצבור מעומד אמרנו לתוקע שיתקע. ואמר מהר"י סג"ל דשלא כדין עשו, דאיכא בהדיא במסכת ר"ה שאין ליחיד לתקוע אלא שלשים קולות דאנו תוקעים מיושב כסדר בלי הפסק. וכ"פ באלפס דאסור ליחיד לשמוע הקולות דמעומד בהפסק על סדר התפלה דאין תוקעים אותם כי אם בצבור.
[יא] אמר מהר"י סג"ל דכתב באשר"י בשם הרמב"ן חידוש אשר אין נמצא בשום חיבור יותר וז"ל: שופר שנסדק לארכו פסול, כי מאחר שנסדק לארכו מעט כשתוקעין בו נתקרע לגמרי מחמת חוזק הקול. וכן ראיתי במהר"י סג"ל שפסל שופר נסדק לארכו מעט.
אמר מהר"י סג"ל מה שהפוקרין הם הפוקרין על הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז, יג), מאי שופר גדול. ונראה לו ליישב דר"ל בקרן של ימין של איל יתקע בו הקדוש ברוך הוא לעתיד, והוא גדול יותר מדבשמאל.
[יב] אם לא היה שם תוקע אלא מהר"י סג"ל אז היה תוקע בעצמו, אף על גב שהיה באותה שעה ש"צ, וגם על סדר דברכות דמעומד, ואמר מה שאמרו חכמים שאין לש"צ לתקוע שמא יטרף בתפלתו, אכן הוא מובטח בעצמו לחזור לתפלתו ולא יטרף. והיה נשאר עומד במקומו קודם העמוד והיה תוקע קולות דמעומד, ולא הלך על המגדל כשאר תוקעים כשתוקעין על סדר ברכות דמעומד.
[יג] אמר מהר"י סג"ל דלהכי מאריכין בתקיעה אחרונה ונקראת תקיעה גדולה, למען ישמעו העם וידעו שסיימו הקולות ויאמרו אשרי העם יודעי תרועה. והראיה בפסוק במשוך היובל המה יעלו בהר (שמות יט, יג). נמצא שמשיכת הקול סי' סילוק שכינה ורשאין לעלות ההר, ה"נ לא שנא.
[יד] אמר מהר"ש שמהר"ם פסק וכ"כ בהג"ה במיימון שכ"כ רא"ם וכ"כ בתשובת גאונים שברוקח, שלא לתקוע לנשים יולדות אחר שיצא כבר מבה"כ כי דומה קצת למלאכה עכ"ל. אכן אנו נוהגים כספר המצות וכאשר"י שמתירין. וכן הורה מהר"ש לעשות מעשה ולתקוע אחר שיצא מבית הכנסת כמו שפסק האשר"י ודלא כהג"ה במיי'. וכן דרש מהר"י סג"ל, ואמר דאין לתמוה מפני מה עבדינן ומברכין עוד, דהא עיקר תקיעת יחיד לא נתקבלת לרצון רק אחר חצות היום, אבל בתלת שעות קמייתא אז הקדוש ברוך הוא יושב ודן את העולם ואם בא היחיד לתקוע אז פן ח"ו מיפק דינא עליה ונטרד דלא דמי יחיד לצבור. וכן איתא בפ"ק דע"ז יחיד המתפלל מוסף בג' שעות ראשונות תפלתו נדחית ה"נ בתקיעה, אכן הציבור נתקבלה בכל קראנו אליו, וכן בא"ח. ואם קשה על היולדות להמתין עד שיצאו מבית הכנסת אז מותר לתקוע לה מיד אחר שתקעו בבית הכנסת. אמר מהר"י סג"ל אם יודעת האשה לברך תברך היא בעצמה ואי לא יברך התוקע בשבילה.
[טו] מהר"י סג"ל היה אומר באבינו מלכנו סלח ומחל לכל עונותינו, ולא אמר מחל וסלח. משל כותי מתחילה מעט והולך ומוסיף, כך סליחה קטן ממחילה. אכן אומר כתבנו בספר מחילה וסליחה, ואמר דהספר נקרא בשמים מחילה.