מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות ראש השנה
מדרשות מהר"י סגל בהלכות ראש השנה
[א] בערב ראש השנה בהשכמה לסליחות נופלים לתחנון, ובתפלת יוצר אין נופלים. במגנצא היו אומרים למנצח בערב ר"ה דשייך יום צרה משום התענית. ואם יום ב' אומר אל ארך אפים. הג"ה: וא"ת לא יפלו אפילו בסליחות בערב ר"ה דמאי שנא מעי"כ ושאר ערב יום טוב, ושמא אותם שנוהגים ליפול משום שרגילים לסיים סליחות קודם עלות השחר.
[ב] דרש מהר"י סג"ל כל אדם ירגיל את עצמו תוך קרובץ דראש השנה ויתפלל בפני עצמו בכוונה ואל יסמוך על הש"צ, כי הוא אינו מוציא רק עמי הארצות ובני הכפרים וישובים שאינם יודעים להתפלל, או חולים שאינם יכולים להתפלל מרוב חוליים. וגם אם יאמר אדם לכוון ולשמוע לשליח ציבור אי אפשר בימים ההם דמאריכין בפיוטים, ופעמים יפסיק שלא יאזין וישמע לשליח ציבור, ואין יוצאים עם ש"צ אא"כ המכוון לכל מלה ומלה, וכן בא"ח.
וכל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרובץ מקודם להיות שגורים בפיו בר"ה בשעת התפלה. וכן ילמוד בניו ובני ביתו סדר התפלה, ויריצם סדר הברכות ומלכיות זכרונות ושופרות, כדי שלא יצטרך בר"ה להפסיק בין גאולה לתפלה להראות להם אז הסדר, כי צריכנא לסמוך גם ביום טוב גאולה לתפלה. [וכשחל ר"ה בשבת כל שכן - דצריך אדם לסדר להרגיל התפילה להראות לבני ביתו בתחילה - דאז משנין בכמה מקומות התפילה - והקרובץ -].
ושאל הר"ר זעלמלין מערפורט ז"ל את פי מהר"י סג"ל לפי מדרש דבתו' דברכות דיליף מצורי וגואלי (תהלים יט, טו) וסמי' ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ, ב), ביום טוב נמי ליכא צרה. והשיב לו דבאשר"י משמע דבעי לסמוך גם ביום טוב, גבי משיב הרוח דאין לש"צ לקודמו בין גאולה לתפלה. והטעם דאין סומכין ידוע לבעלי קבלה ושייך דוקא בשבת ולא ביום טוב, או שמא דוקא שבת ליכא צרה דלא ירד בו מן משא"כ ביום טוב למ"ד. מיהו הך דאשר"י אין כ"כ ראיה דשמא אית ליה דנמי בשבת יש לסמוך לפי מה שבמדרש משל לעבד שהפליג בשער המלך כו'. [וכל אדם - יהא נזהר ל - יכוון בתפילתו בר"ה, משל לאדם שיש לו לדון לפני מלך בשר ודם - אז היה חוזר - ומסדר טענותיו ודבריו מעיקרא, וירוצם פעמיים ושלוש שלא יכשל בהן כשעומד לפני המלך, כ"ש ובן בנו דכ"ש כשבא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שופט כל הארץ, אשר הוא קוצב לכל אדם - צורכו ומאריך לו - ימיו ושנותיו ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש - שיסדר דבריו -].
[ג] דרש מהר"י סג"ל מנהגא הוא בישראל לרחוץ ולגלח וליטול הצפרנים בערב ראש השנה להטהר נגד יום הדין. שכן איתא במדרש שאנו מראים את עצמנו שאנו מובטחים באל רחום שמכפר וסולח לעונותינו. לכן מראים את עצמנו שמחים בנקיות ובטהרה ולא עצבים ומנוולים כאבלים.
ודרש שכל אדם ילך לבית הקברות להשתטח על קברי צדיקים בערב ר"ה, ובמקום סכנה אין צורך.
ודרש כל מה שיתן צדקה לעניים בער"ה יתן בעין יפה. וכן כל צדקה. והנותנין מעשר שלהן לעשות נרות להדליקם בשעת התפלה שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים. ויתן להם הצדקה בשחר כדי שיוכל לקנות צורכו ליו"ט. ואם העני מורגל להרבות סעודה, אל יאמר אדם מה לי לסייע לפזרן הזה, דכ"ש שמצווה אתה להרבות אליו לסייעו, דכתיב די מחסורו (דברים טו, ח), ועובדא דרבא גבי פטומי ויין ישן. והי לך גופא דעובדא במסכת כתובות פ' מציאת האשה, גבי רבא דעני א' היה רגיל בתרנגולת מפוטמת כל יומא, א"ל רבא לא חיישת לדוחקא דציבורא א"ל אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד וא' נותן לו הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו, אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזי' ליה תליסר שני, ואתי' לי' תרנגולת פטומא ויין ישן אמר מאי דקמא, א"ל נעניתי לך קום אכול, עכ"ל הגמ'.
[ד] זמן שמברכין בליל שני דר"ה, דרש מהר"י סג"ל דאית בו פלוגתא דרבוותא, יש פוסקים שיעשה כל הקידוש אכוס יין ישן ולא אתירוש, דהא התירוש אינו מוציא את הישן מברכתו, כדאי' בירושלמי בא לו יין ישן בתוך הסעודה יברך שנית אף על פי שכבר בירך על החדש. וכיון דיין הישן קובע ברכה לעצמו חשוב הוא ומוקדם לקידוש. וכשמגיע לומר זמן אז יתפוס כוס יין חדש בידו, ולא נהירא מנהג זה. אך יניח כוס יין החדש לפניו על השלחן ויתן עיניו בו באומרו זמן, וכן פירות חדשים שרוצה לברך עליהם זמן יהיו מונחין לפניו ויצא עליהן בשהחיינו אחד, וכן בסימני אשר"י במסכת ר"ה. וראיה דלא צריך להחזיק דבר החדש בידו כשאומר זמן, דהא כולי רבוותא פסקי דבעי לומר זמן בליל ב' דר"ה גם אם אין לו שום דבר חדש. וגם הוי בזוי מצוה להסיר כוס הראשון מידו ליטול השני, ואם יתפוס כוס יין החדש בידו השנית אין להקפיד.
וכן איתא בהג"ה במנהגי מהרא"ק וז"ל: כשלוקחין תירוש בליל שני של ראש השנה בשביל שהחיינו אז שייך הקידוש וב"פ הגפן לברך על היין ישן, וכשיגיע לומר זמן אז לוקח יין חדש בידו השני ומברך כך על שניהם, ונראה ראיה לדבריו דביוה"כ אנו מברכין זמן בלא כוס, והיינו משום דזמן אומר על כל דבר אפי' בשוק עכ"ל. וכן דרש נמי מהר"ש. אכן מהר"י סג"ל הסכים בדרשתו ליתן עיניו בו ודיו כדפי' לעיל. ואמר דאין כל אדם חייב לשתות משתים, אך יין החדש יתן לבני ביתו שלא תבטל ברכתו.
[ה] מעשה שאמר מהר"י סג"ל בליל שני דר"ה להביא יין חדש לבה"כ והיו מקדשין על יין חדש. ושמש העיר היה עומד אצלו וכוס יין ישן בידו ונתן המקדש עיניו בו. ושאלו את פי מהר"י סג"ל מאי שנא דבבית יעשו להפך כדפי' לעיל. והשיב מהר"י סג"ל דשאני הכא דיין החדש עיקר משום התינוקות דלבם נגרר אחריו, אבל בסעודה יין ישן דעתם נוחה הימנו לכן מיומן הוא שם לברכה. אמר מהר"י סג"ל אין זמן של קידוש מצי פוטר מזמן דשופר, משום דקידוש דרבנן ושופר דאורייתא ואין דרבנן פוטר דאורייתא.
[ו] מנהגא הוא לאכול אחר הקידוש בליל ר"ה תפוחים מתוקים בדבש. ומהר"י סג"ל היה מברך בורא פרי העץ על התפוח ולא יותר ואמר איכא דעות אם הדבש עיקר או התפוח, והסכים בדעתו שהתפוח הוא עיקר, משום שבכל מקום שהזכירו רבותינו טיבול זה תפשו בלשונם "נוטלים התפוח וטובלים בדבש", ולא מישתמיט שום אחד מהן לומר "אוכלים דבש עם תפוח", משמע שהתפוח הוא עיקר. דוגמא טיבול דמרור בחרוסת דפסח, דגם כן המרור עיקר, ע"כ לא צריך כי אם בורא פרי העץ על התפוח, ולא שהכל נהיה בדברו דדבש.
[ז] וטעם דאוכלין דברים מתוקים לומר שיגזור הקדוש ברוך הוא עלינו שנה טובה ומתוקה. וכן בלשון א"ח באשכנז רגילין בתחילת הסעודה לאכול תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ומהר"י סג"ל דרש דטעמא כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה), ור"ה הוא יום המשפט וסמיך ליה וימתקו המים. ר"ל ביום המשפט יאכלו מתוקים. בנביאים שנוי גבי אביגיל כתיב ויהי בעשרת הימים וימת נבל (שמואל א' כה, לח), וכתיב בתריה ונבל יין ומתוקים, ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה. אי נמי מהכא דכתיב על יום טוב באנו (שם, ח), וארז"ל דהוי ראש השנה, וסמיך ליה דהביאה לדוד דבילה וצימוקים שהם מיני מתיקה. משולש בכתובים בספר תהלים כתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (יט, י - יא), וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים, משפט ר"ל יום דין דר"ה. אי נמי מהכא דכתיב תקעו בחדש שופר וגו' (תהלים פא, ד), וסמיך ליה ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך (שם יז), וכתיב גבי' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (שם פב, א). כל זה מורה על ר"ה יום המשפט. וכן בספר עזרא כתיב בחדש השביעי אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו. ואמר מהר"י סג"ל שאין טעם אחד המבואר לעיל מספיק לבדו דעדיין מ"ט למיכל תפוח הא איכא כמה מיני מתוקים טפי. ויש ליתן טעם דרומז לשדה של תפוחים הידוע למקובלים ויאמר ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כז, כז).
[ח] דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ר"ה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש. ונוהגין לאכול כרתי שקורין לאו"ך. ומהר"י סג"ל נהג לאכול קישואין כי הוא מקרר ומונע מהרגל דבר, והיה מברך עליו שהחיינו ולא ב"פ האדמה דדבר הבא תוך הסעודה הוא.
[ט] אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין לילך בר"ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקדה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו, ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקדה. ומהר"י סג"ל נהג ג"כ להלוך אצל הנהרות. ואמר כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות להראות להם לשמוח בהן דאית ביה חילול יום טוב. גם אם יזדמן לו גוי אצל הנהר אל יקח ממנו לחם להשליך אל הדגים משום דמוקצים הם לישראל משום דמחוסרין צידה, ואין מאכילין ביום טוב אלא לדבר הראוי לו. א"כ הנושא מזון עמו תרתי ריעותא עביד דנושא חוץ לעירוב ומאכיל את המוקצה. וכ"ש כשחל ר"ה בשבת דאין להעשות וכבר כתוב ג"כ לעיל.
[י] ר"ה שחל ה"ו והובא דורון לישראל ביום ה' והוי חשש מחובר או צידה וכן ביצה הנולדת בראשון, אמר מהר"י סג"ל אותו דורון אסור עד מוצאי שבת, דר"ה כיומא אריכתא דמי. ודוקא לחומרא עבדינן יומא אריכתא ולא לקולא, שלא יאמר הואיל והן קדושה אחת אעסוק היום לצורך מחר דאז הוי מיקל, אך יהא דבר יום ביומו כשאר ימים טובים דגליות לחומרא.
[יא] תשרי ראש חדש שלו הוא ראש השנה. ואין ראשון שלו רק באחד דימי בגה"ז דלא אד"ו ר"ה, וסימן שלו זה או"ד מצל. ואין מברכין חדש שלו בבה"כ דכתיב גבי' בכסה ליום חגנו (תהלים פא, ד), והוא מלך שבו המועדים. ושני הימים כחד יומא אריכתא נחשבים דוקא לחומרא כדאפרש לקמן בעז"ה. ולעולם קורין פרשת נצבים קודם ר"ה וסי' קומ"ו ותקע"ו. ותקופה נופלת בתשרי.
[יב] בשחרית דר"ה היה רגיל מהר"י סג"ל לאכול כרתי שקורין לאו"ך, ולא בירך עליו דמחמת הסעודה בא, וכן נהג לאכול קישואין, ואם חדשים הן לו היה מברך שהחיינו ותו לא מידי, ושמא משום דקישואין מקררין ביותר ורגילים לאכול בר"ה דמונעין מהרגל דבר.
[יג] אמר מהר"י סג"ל דיש רבותינו אומרים שיורי עצי אש מיום ראשון אסורים להבעיר בשני כמו ביצה שנולדה בזה אסורה בזה.
והקשה מהר"י סג"ל מאחר דביו"ט של גליות הנשאר מהבערה שחרית מותר בצהרים באותו יום, א"כ הכי נמי ממה נפשך יהא מותר בשני אם הן קדושה אחת, ואם שתי קדושות מכל שכן יהא מותר.
[והקשה מהרי"ל בשלמא ביצה משום הכנה אלא לפידין מ"ט, אי סבירא ליה יומא אריכתא היא יהא מותרת בשני כמו שכתבו רבותינו אודין שהובערו ביום טוב מותר להדליקם - באותו - ביום טוב, ואי ס"ל שני ימים הן יהא מותר כמו שני יום טוב של גליות דספוקי מספקי להו, ודו"ק].
סדר תפילות של ראש השנה
תפלת ראש השנה מפי מהר"י סגל בכל מלה, דקדוק הלכות תפלה
[א] במגנצא ב' ימי ראש השנה ויום הכפורים אומר קדיש ראשון בניגון כל קדיש ראשון דיו"ט. מהר"י סג"ל היה רגיל להיות בכל שנה ש"צ ראשון של ר"ה וי"כ כל היום, והיה מעמיד חשובים אחד מימינו ואחד משמאלו בר"ה ויום כפורים, כדאיתא באורח חיים בהלכות י"כ דוקא. וכן רגיל להיות ש"צ בליל ט' באב וכן בהושענא רבה. ופעם אחת נטל הס"ת מיד הש"צ בשמיני עצרת לתת מי שבירך לקהל על מתנת יד, ואיחרו הס"ת בידו והצבור בקשו ממנו שהוא יכניסנו ויתפלל תפלת הגשם, וכן עשה. בר"ה מתחיל המלך היושב. ואמר מהר"י סג"ל יתחיל בחשאי וילך וירים קולו במתון כדי שישמע במורא ובאימה וש"צ יחזור ברוך אתה דישתבח, וכן לעלם ולעלמי עלמיא דיהא שלמא, וכופל לעילא בקדיש.
[ב] מלך תר תי"ו בקמ"ץ ולא בפת"ח. בכל מה יפעל ב' בפת"ח ולא בשו"א. המליכוהו ה' בחיר"ק ולא בפתח. אראלי ל' בדג"ש וא' בפת"ח ולא בציר"י. מדין גמור הג' בקמ"ץ ולא בשו"א, המ"ם בשור"ק ולא בפת"ח. אלהים חיים ומלך מ"ם סגו"ל. נפקדה ק' בשו"א ולא קמ"ץ וכן נזכרה. בשבת אומר בזכרון שופר אפתנו. וכשחל ראשון בשבת אז מדלגין תעיר ותריע, ואדרת ממלכה, מלך ממלט מרעה, ואאפיד נזר. ומתחילין ביום שני שמו מפארים וכל אותן חרוזות, ואדר והוד. וכשמגיע לחרוזה עמוסך מדלג עד קרית משוש. ישפוט תבל והוא באחד, אתן לפועלי צדק עד אדון אם מעשים. דכל אלו הפיוטים דוגמת אידך דמדלגין. וממחרת ביום ב' אומר במקומ' מה שדילג היום עד אדירי איומה. אאפיד א' פת"ח ולא בסגו"ל, הפ"א בחיר"ק ולא בחול"ם. אדירי איומה יו"ד בשור"ק ולא מלאפו"ם. ותפלתם באהבה ולא אמר מהרה. שבכל יום ערב ובקר ולא אמר עת. באהבה רבה היה אומר הגדול הנורא ולא אמר הגבור. והאר עינינו במצותיך ודבק לבנו בתורתך. [מהר"י סג"ל לא אמר והחיות ישוררו רק והאופנים, וגם לא ובראשי חדשיכם בפסוקי דזמרה, משום דבתפילת מוסף אומר ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' וזכרון אחד עולה לשניהם. אכן במוסף אומר מלבד עולת החדש וכו' ואומר אז את מוספי משום ר"ח, ואם שבת אומר ג"כ מוספי]. ואם שבת א"א אבינו מלכנו. וכן אם ר"ה ה"ו א"א אבינו מלכנו בע"ש מנחה, ולא במה מדליקין ובמגן אבות אומר המלך הקדוש שאין כמוהו.
[ג] אמר מהר"י סג"ל שיש לומר ותודיענו בליל ר"ה שחל במוצאי שבת, אף על גב דכתיב בו מועד וחגיגת הרגל, מ"מ מנהגנו לאומרו הכל בלי שום דילוג. וכ"כ בא"ח כי היכי דאמר במוצאי יום טוב בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרי' כי סדר הבדלות הוא מונה, הכי נמי סדר התיקון הוא אומר. אין אומרים בר"ה ובראשי חדשיכם ולא והשיאנו.
[ד] בק"ק וורמיישא נוהגין לומר מעריבים בלילות דר"ה משא"כ בכמה קהילות. ואמר מהר"י סג"ל דתלי באשלי רברבי דוורמיישא נוהגין אחר הרוקח אשר שם מנוחת כבודו ז"ל. ואזיל לטעמיה דבערב ר"ה מתענין ומשלימין, וע"כ מאריכין במעריבים עד חשיכה. ובשאר מקומות נוהגין ע"פ שאר רבותינו דאין משלימין. ואגב שמאריכין בליל ראשון ג"כ עושין בליל שני דיש מתענין נמי בר"ה אם אירע לו תענית חלום. ועוד שלא יבשלו הנשים מבעוד יום ראשון על השני דלא אמרי' דקדושה אחת הן כי אם לחומרא. לכן צריכים גם בר"ה להמתין עד הלילה. וכן אמר מהר"ט ולא כמהרא"ק דאמר דאין צריך להמתין עד הלילה דוקא ביום טוב דגליות.
[ה] מנהג הוא לפתוח התיבה כשמתחיל שליח ציבור תפלת י"ח וכשמגיע לקדושה נועלין, וטרם שאומר לדור ודור פותחין. והכהנים כשעולין לדוכן נועלין, וכשיורדין מדוכנן פותחין לומר אבינו מלכנו ובסיומם נועלין עד שיוציא ס"ת לקרוא, וכן בתפלת מוסף.
[ו] מהר"י סג"ל היה עומד בתפלתו בכפיפת הראש, אף כשהתפלל ביחיד בינו לעצמו, מה שלא עשה כן בכל השנה, והיה שוחה בכל פעם שמזכיר ירושלים. כי מקדישך בקדושתך ולא כקדושתך. תגיד ליעקב דבר חק הד' בקמ"ץ ולא בשו"א. כל תיבה שמסיימת לך מך לך תך היה אומרו בסגו"ל. אגודה אחת א' פת"ח ולא סגו"ל. כעשן תכלה בכ"ף ולא בעשן בבי"ת. היה מאריך בזכרנו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה ביעלה ויבא. וכן היה מאריך מאד כשאומר אתה, ולפי הנראה היה מכוין למדת אתה הידוע למקובלים. במגנצא אומרים מסוד חכמים ומסיים פני מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים. בוורמיישא מסיים מלך מלכי המלכים מלא רחמים.
[ז] מנהגי מהרא"ק: מה שלא יסד הפייט לומר חי וקים בקרובץ דר"ה, משום שבסדר ואתחנן כתוב אחד אומר השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת (דברים ד, לג), ובסוף הסדר כתוב כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה, כג). ובפסוק ראשון לא נאמר אלהים חיים, אלא כך הטעם לפי שבאותו פסוק שנאמר בו אלהים חיים מסיים נמי כמונו ויחי. כלומר מתי שקראת אותנו חיים ג"כ אנו קוראים אותך אלהים חיים, ובר"ה אנו תלוים ועומדים עד י"כ. וזה לחד טעמא שא"א הלל בר"ה לפי שנא' בו כי הצלת נפשי ממות (תהלים נו, יד), ואין יכול לומר כן בר"ה. אך קשה עדיין יאמרו אותו בדילוג כמו בר"ח, ואז יהיה אותו פסוק מדולג. אלא טעמא אחרת איתא בגמרא שמשיב הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת אפשר אשר המלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים לפניו פתוחים וישראל יאמרו שירה.
מה שאנו אומרים בר"ה עושה השלום ובשאר ימות השנה [ה]מברך את עמו ישראל בשלום, לפי שעושה בגימט' ספרא"ל והוא מלאך הממונה על הכתיבה, ואנו מזכירין אותו עתה שיכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום.
מפני מה אין אומרים זולת בר"ה, לפי שכל העולם עומדים בדין ואנו מזכירין מדת הרחמים. ובאמת ויציב תיקנו אמת שנרמז בבראשית ביום ראשון ברא' אלהים' לעשות'. בשני ויברא' אלהים' את'. וכן בכל הששה ימים, לכן אין להפסיק ביניהם ביום זה כי אנו מזכירין כל יום ר"ה מעשה בראשית. טעם אחר קרובץ חסר, ל' 'קול 'רנה 'וישועה 'באהלי 'צדיקים ואין שמחה בר"ה, עכ"ל מהרא"ק.
[ח] אמר מהר"ש מאושטרייך בקידוש ליל שני בר"ה אף על פי שהוא בחול אומר זכרון תרועה מקרא קדש, וגם באתה בחרתנו אומר כן. ואמר מהר"ש כי לא תמצא בענין אחר בקרא דאמור דסמיך גבי מקרא קדש אלא זכרון תרועה. ומה שיסד הפייט "אם בחול יבואכם יום תרועה יהיה לכם", הוא קרא דפנחס, והכי פי' אם יבא בחול אז יש לתקוע. אבל אין הפי' שיאמר יום תרועה. וראיה לדבר כי בכל המחזורים תמצא כתוב באתה בחרתנו זכרון תרועה. ושמעתי שכן הוא בספר אמרכל. כן ראיתי בספר אגודה במס' סופרים דבחול אומר יום, ובשבת זכרון. וכן היה נוהג מהר"י סג"ל.
[ט] מילה בר"ה, דרש מהר"י סג"ל אין למול אחר כל התפלה כמו בשאר השנה, רק אחר קריאת התורה קודם תקיעת שופר. וכן העיד במנהגי מהרא"ק שכן בא"ז, וזכר לדבר זכור ברית אברהם ועקידת יצחק. וכן בעצמי ראיתי בימי מהר"י סג"ל מעשה במגנצא, ואח"כ בתפלת מוסף בפסוקי הזכרונות כשאמר כי אתה זוכר כל הנשכחות כו' עד החתימה, היה אומר הפזמון זכור ברית, ואח"כ סיים בא"י זוכר הברית. וכן במרדכי גדול וספר א"ז.
[י] קורין בר"ה בסדר וירא וה' פקד (בראשית כא, כב). כאשר צוה אותו אלהים, א'. הגמל את יצחק, ב'. באשר הוא שם, ג'. אשה מארץ מצרים, ד'. ימים רבים, ה'. ואם הוא שבת מחלקין עוד, יקרא לך זרע, ד'. ויכרתו שניהם ברית, ו'. והשאר כדלעיל. למפטיר בפנחס ובחדש השביעי (במדבר כט, א - ו). מפטיר בתחלת שמואל ויהי איש אחד (שמואל א' א).
הלכות שופר
דרשות אמרי שפר ממהר"י סג"ל בהלכות שופר
[א] דרש מהר"י סג"ל הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות דמצות עשה דזמן גרמא הוא. אך שמכניסין את עצמן לחיוב. והואיל שמחייבין את עצמן צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם. ואמר שבמדינת אושטרייך היו נוהגות הנשים לבשל בערב ר"ה על ראש השנה ויהיו בר"ה פנויות בבהכ"נ, וביוצאם מבהכ"נ החמו המאכל. ויכוונו כולם שיהיו בבית הכנסת הנשים והבתולות לשמוע התפלה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן עתה.
והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר דאין יוצאין אא"כ במכוונו לשמוע קול שופר מראשו ועד סוף וכן בא"ח. ולפיכך גם אם התוקע מאריך בתקיעות יותר מן השיעור, אל יאמר אדם כבר שמעתי את השיעור מה לי באריכות קול, אך חייב לשמוע את הכל. אכן האנשים אשר מחוייבין בדאורייתא בתקיעת שופר לא יחזיקו כלל התינוקות אצלם בעודן התקיעות שמא יבטלום משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות. ואמר מהר"י סג"ל שנשגבה פליאה בעיניו מאין בא שנהגו המנהג הרע הזה להוליך התינוקות לבית הכנסת לשמוע הם קול שופר, בשלמא בקריאת המגילה עבדינן משום שמחה והכא מאי, תינוקות קטנים שהגיעו לחינוך מצוה לחנכם. ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבהכ"נ הנשים, דאינהו אינן חייבים כ"כ כאנשים. אכן המנחת בנה בביתה הרי זו משובחת דהכניסה את עצמה לחיוב וגם אנו מברכינן למעניהם על תקיעת שופר.
[ב] דרש מהר"י סג"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה, וכן בנהירנא שקו' ראוישפרין, למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא. ואיכא בזה דיעות אם תחילת הקול עיקר או סופה. ע"כ כל דבר המביא לידי כיחה וניעה אסור לאכול בר"ה, ומטעם זה יש נזהרין מלאכול אגוזים בר"ה קודם התקיעה, משום דמרבים ליחות. וכן יזהרו שלא ישיחו שיחת חולין מתחילת התקיעות דמיושב עד סוף תקיעות דמעומד, כדי לצרפם להדדי, וכן בא"ח. אכן דבר השייך לתקיעות ולתפלה רשאין לישא וליתן איש עם רעהו, דלא מתקרי הפסק.
[ג] דרש מהר"י סג"ל התוקע יזהר בעצמו שאל ישען את עצמו בשעת התקיעה דהא צריכה להיות מעומד דכתיב גבי תקיעת שופר לכם (במדבר כט, א) כמו בספירת העומר. ואם יסמוך על זרועו להחזיק כח הקול, מ"מ יזהר שלא יסמוך כל כך כי אם שאילו ינטל משענתו שלא יפול מעמידתו. וכן הדין לתפלה ולחליצה, ובכל מקום שצריך להיות מעומד. וצריך להפוך פי השופר למעלה משום שנא' עלה אלהים בתרועה (תהלים מז, ו). אמר מהר"י סג"ל יכוון התוקע להוציא את כל השומעים קול השופר, גם אם יש אליו אויב או שונא בצבור יכוון את לבו להוציא את ידי חובתו, דבעינן את כוונת שומע ומשמיע, וכן בא"ח.
[ד] דרש מהר"י סג"ל מצוה הוא לתקוע בשופר של איל לעורר את זכות העקידה ולרחם בשבילה עלינו, וכן בא"ח.
ואמר מהר"י סג"ל ע"ה הא דאמרי' ציפהו זהב אסור לתקוע בו, היינו טעמא דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור, והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כ"ג ביום הכפורים.
[ה] מהרא"ק: צריך להפוך פי השופר לצד ימין ששם השטן, דכתיב והשטן על ימינו (זכריה ג, א), והתפילין דבצד שמאל מגינין שם. והשופר מערבב את השטן שנאמר אין 'שטן 'ואין 'פגע 'רע (מלכים א' ה, יח), ר"ת שופר כלומר מתי שתוקעין בשופר אין שטן ואין פגע רע. תקיעת שופר אין צריך מנין כי זה הכלל כל דבר דאורייתא א"צ מנין. בקו"ל שופר בגימ' בקר"ן של אי"ל והקריאה במקום א' שחסר, מכאן ראיה ששופר של מין אחר פסול. מברכינן על תקיעת שופר. ול"נ דצריך לברך לשמוע בקול שופר, וי"א קול שופר. וכן המנהג דאי על תקיעת שופר א"כ היה משמע מצוה, כדאמרי' פרק במה מדליקין דמברכין להדליק נר ש"מ הדלקה מצוה, והכא ליכא מצוה בתקיעה רק בשמיעה, כדאמר התוקע לתוך הבור או תוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם לאו לא יצא, חפ"ת.
[ו] מהר"י סג"ל היה מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר. זמן.
וכדאיקלע יום ראשון בשבת מברכינן זמן בשני, הואיל ואין תוקעין בראשון. אכן כששניהם בחול מברכין זמן בראשון ולא בשני, גם לא יברך בשני זמן אפי' בלחש בשעה שעונין הציבור אמן דדוקא במגילה עבדינן הכי, וכן באגודה פ' אחרון דר"ה ופ"ק דמגילה.
זה הסדר מן השלשים קולות
תקיעה שברים תרועה תקיעה
תקיעה שברים תרועה תקיעה
תקיעה שברים תרועה תקיעה
שב
תקיעה שברים תקיעה
תקיעה שברים תקיעה
תקיעה שברים תקיעה
שב
תקיעה תרועה תקיעה
תקיעה תרועה תקיעה
תקיעה תרועה תקיעה גדולה
אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון (תהלים ט, טז). בשבת דאין תוקעין א"א אשרי העם. אשרי יושבי וכו'.
[ז] כתב ברוקח מאי שנא שופר דעבדינן מכח ספיקא אי גנוחי גנח אי ילולי יליל, מה שאין כן בשאר המצות. הקשה מהר"י סג"ל והלא כמה מצות עבדינן הכי, כמו תרי ימים טובים מכח ספיקא וכה"ג הרבה. ואמר דנראה לו ליישב כמו שאמר רב האי בתשובה באשר"י דהכי פי', מאי שנא דעבדינן תרועה ושברים מכח ספיקא, והלא אם האחד אמת אין האידך כלום, ואפ"ה עקרינן שבות יום טוב ועושין את תרווייהו.
[ח] אמר מהר"י סג"ל שפסק בא"ז שופר הבא מחוץ לתחום בר"ה מותר לתקוע בו באותו היום, ודוק נמי כן בא"ח. ואמר מהר"י סג"ל שדין זה לא נמצא בשום פוסק יותר, אך שאר פוסקים דברו מלולב ואתרוג דאתי מחוץ לתחום. וכן ראיתי מעשה במהר"י סג"ל שהוא בעצמו תקע במגנצא בשופר של איל שהובא בו ביום מאירפורט מחוץ לתחום.
[ט] אמר מהר"י סג"ל הא דאמר' כל שנה שאין תוקעים בתחלתה מריעים לה בסופה, היינו דוקא שאם מזידין שלא לתקוע, אבל אם נתבטל התקיעה מחמת אונס לא יאונה להם כל און. אמר מהר"י סג"ל מה שתוקעין ומאריכין בתרועה יותר מאשר פסקו רז"ל, אין בזה נפקותא דלא נתנו חכמים שיעור רק שלא לפחות מיניה, וכן בא"ח. והיה מהר"י סג"ל מתמי' אמאי לא רגילין לעשות נמי שברים יותר מג' שברים כאשר עושין בתרועה, ודוק.
[י] ספר לנו מהר"י סג"ל מעשה שהוא בא ליישוב אחד והיה בי' ימי תשובה ולא היו שם עשרה למנין שרובם ברחו מהתרגשות הדבר ב"מ. ושאל הרב את פי הנותרים היאך שנהגו בתקיעות בר"ה, והשיבו היינו מתפללין תפלת מוסף ומתי שהגענו במקום שתוקעים בצבור מעומד אמרנו לתוקע שיתקע. ואמר מהר"י סג"ל דשלא כדין עשו, דאיכא בהדיא במסכת ר"ה שאין ליחיד לתקוע אלא שלשים קולות דאנו תוקעים מיושב כסדר בלי הפסק. וכ"פ באלפס דאסור ליחיד לשמוע הקולות דמעומד בהפסק על סדר התפלה דאין תוקעים אותם כי אם בצבור.
[יא] אמר מהר"י סג"ל דכתב באשר"י בשם הרמב"ן חידוש אשר אין נמצא בשום חיבור יותר וז"ל: שופר שנסדק לארכו פסול, כי מאחר שנסדק לארכו מעט כשתוקעין בו נתקרע לגמרי מחמת חוזק הקול. וכן ראיתי במהר"י סג"ל שפסל שופר נסדק לארכו מעט.
אמר מהר"י סג"ל מה שהפוקרין הם הפוקרין על הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז, יג), מאי שופר גדול. ונראה לו ליישב דר"ל בקרן של ימין של איל יתקע בו הקדוש ברוך הוא לעתיד, והוא גדול יותר מדבשמאל.
[יב] אם לא היה שם תוקע אלא מהר"י סג"ל אז היה תוקע בעצמו, אף על גב שהיה באותה שעה ש"צ, וגם על סדר דברכות דמעומד, ואמר מה שאמרו חכמים שאין לש"צ לתקוע שמא יטרף בתפלתו, אכן הוא מובטח בעצמו לחזור לתפלתו ולא יטרף. והיה נשאר עומד במקומו קודם העמוד והיה תוקע קולות דמעומד, ולא הלך על המגדל כשאר תוקעים כשתוקעין על סדר ברכות דמעומד.
[יג] אמר מהר"י סג"ל דלהכי מאריכין בתקיעה אחרונה ונקראת תקיעה גדולה, למען ישמעו העם וידעו שסיימו הקולות ויאמרו אשרי העם יודעי תרועה. והראיה בפסוק במשוך היובל המה יעלו בהר (שמות יט, יג). נמצא שמשיכת הקול סי' סילוק שכינה ורשאין לעלות ההר, ה"נ לא שנא.
[יד] אמר מהר"ש שמהר"ם פסק וכ"כ בהג"ה במיימון שכ"כ רא"ם וכ"כ בתשובת גאונים שברוקח, שלא לתקוע לנשים יולדות אחר שיצא כבר מבה"כ כי דומה קצת למלאכה עכ"ל. אכן אנו נוהגים כספר המצות וכאשר"י שמתירין. וכן הורה מהר"ש לעשות מעשה ולתקוע אחר שיצא מבית הכנסת כמו שפסק האשר"י ודלא כהג"ה במיי'. וכן דרש מהר"י סג"ל, ואמר דאין לתמוה מפני מה עבדינן ומברכין עוד, דהא עיקר תקיעת יחיד לא נתקבלת לרצון רק אחר חצות היום, אבל בתלת שעות קמייתא אז הקדוש ברוך הוא יושב ודן את העולם ואם בא היחיד לתקוע אז פן ח"ו מיפק דינא עליה ונטרד דלא דמי יחיד לצבור. וכן איתא בפ"ק דע"ז יחיד המתפלל מוסף בג' שעות ראשונות תפלתו נדחית ה"נ בתקיעה, אכן הציבור נתקבלה בכל קראנו אליו, וכן בא"ח. ואם קשה על היולדות להמתין עד שיצאו מבית הכנסת אז מותר לתקוע לה מיד אחר שתקעו בבית הכנסת. אמר מהר"י סג"ל אם יודעת האשה לברך תברך היא בעצמה ואי לא יברך התוקע בשבילה.
[טו] מהר"י סג"ל היה אומר באבינו מלכנו סלח ומחל לכל עונותינו, ולא אמר מחל וסלח. משל כותי מתחילה מעט והולך ומוסיף, כך סליחה קטן ממחילה. אכן אומר כתבנו בספר מחילה וסליחה, ואמר דהספר נקרא בשמים מחילה.
סדר מוסף של ר"ה
[א] מוסף. כשאמר שבח מגדל עוז שם הגדול, הי' מרים קולו ביותר ואמר "שם הגדול" בכל כחו. שוע אערוך ולא שבח. מלכות ועוז ולא כבוד ועוז. דרך ענותו בקמץ הוי"ו ולא בשו"א. במגנצא היו אומרים כל שנאני קודם מלך עליון, וקודם מלך עליון לא אמר ובכן ה' ימלוך לעולם ועד. לשליש ש' בקמ"ץ ולא בשו"א. תשיב לנדן ל' בשו"א ונ' בציר"י ולא בחירי"ק ושו"א. גלה בזכרון הגימ"ל בשו"א ולא בפת"ח. אסומה טלולה גשומה. לפתותו בשופר זה ר"ה. כמה יעברון. מי יושקט מי יושלו. י"א מי ינוע, מי יורם מי ישפל. ותשובה ותפלה וצדקה ודלא כסדר קראי. ואמר ותשובה ותפלה ר"ל ע"י תשובה הקדומה לתפלה וצדקה על דרך נירו לכם ניר (ירמיה ד, ג). חמש מאות חמש עשרה. אמר מהר"ש כף רגל חמש מאות הכף היינו עובי הרגל. מטת שכם אחד.
[ב] סדר הפסוקים דקודם האוחז בתפלת מוסף היה מסדר מהר"י סג"ל בהאי סדר, בראשונה כי מקדישך עד פאר מקדושים, ואז מתחיל ובכן יתקדש כו', ואחר כך עוד יזכור לנו כו'. יוציא היום לצדק דיננו כי קדוש היום לאדונינו. ואח"כ באין מליץ יושר עד המלך המשפט. ואז אמר תיבות האוחז בנשימת המשפט נשימה אחת לשתי התיבות. הדן יחידי באי עולם. הודאי שמו. הקצר בזעם. לרעים ולטובים. הלן בסתר בצל שדי. וכוללם. הנוהג חסדו בכל דור. ועינו אל יראיו, פסוק הוא עין ה' אל יראיו (תהילים לג, יח). לדופקי בתשובה. הצופה לרשע. הרחום. ומתמם.
[ג] לאחר סיום האוחז היה מהר"י סג"ל שוחה ביותר והזכיר מה שהזכיר. ושמעתי מעיד על מהר"ז שט"ן ז"ל שבקש ממהר"י סג"ל למסור לו ההזכרה ההוא דאחר האוחז, כדי שיוכל ג"כ הוא להזכיר בהיותו ש"ץ ולא רצה לגלות לו. אגדה אחת. שהשלטן.
[ד] דרש מהר"י סג"ל שיש לומר בתפלת מוסף בר"ה ומנחתם ונסכיהם כו' עד ושעיר לכפר, ואז יאמר מלבד עולת החדש ומנחתו ושעיר לחטאת ונסכיהם כמשפטם ושני תמידין כהלכתן. וכן הוא אות באות בתשובת מהר"ם סימן מ"ח. אך לא כתוב שם ונסכיהם כמשפטם. וכן ביום הכפורים בתפלת מוסף יאמר ג"כ ומנחתם כו' עד ושעיר לכפר, ואז יאמר מלבד חטאת הכפורים ושני תמידין כהלכתן, אף על גב דאומרים ביום הכפורים ובעשור לחדש וכו'. וכן בראש השנה ובחדש השביעי דהיינו הקרבנות דבסדר פנחס, מ"מ צריך להזכיר ג"כ חטאת הכפורים דבסדר אחרי. וגם באותן מקומות שנוהגין על פי הרוקח שלא לומר פסוקים דקרבנות בתפלת המוספין, כגון בק"ק מגנצא ובוורמיישא, מ"מ בר"ה וביום הכפורים מצוה לומר משום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג).
[ה] הוא אלהינו ואין אחר. בשעה שהצבור אומר הוא אלהינו, היה מהר"י סג"ל אומר אלה הפסוקים בלחש. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו (דברים ד, לה). אמר מהר"ש שראה כתוב שאין לומר בעלינו לשבח ואין עוד אלא אין עוד בלא ו' וכן אפס זולתו, ולא ואפס זולתו. כי אם היה אומר ואין ואפס היה משמע כאלו עושה שתי רשויות שהיה אחר שהיה שמו אין או אפס והיה מחרף ומגדף. וכן אמר מהר"ש שיש להפסיק בין אמת ובין מלכנו, כי אם היה מחברו פעמים היה מבליע הא' מאמת והיה מחרף ומגדף. וכן דוגמא זה יש להפסיק בסיום ק"ש בין ה' אלהיכם ובין אמת. ואמר מהר"ש ג"כ כשמברכין ברכת המזון יש שאין אומרים ממרום ילמדו בשביל שכתוב בו ונשא ברכה מאת ה', ואם ח"ו היה מבליע האל"ף מן מאת היה מחרף, ואמר שראה מרבותיו שהיו ממדינת ריינוס שלא היו אומרים בגלל זה. וי"א מעם השם. וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' עד ועל הארץ מתחת אין עוד (שם, לט). שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (שם ו, ד). הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה (שם י, יד). כי ה' אלהיך הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (שם, יז). כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (שם לב, ג). יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם (תהילים קיג, ב). וקבלה כן היא מר"א מגרמייזא. ככתוב בתורתו, ואנו כורעים. והיה כורע על ברכיו והיה משתחוה ונופל על פניו. [אמר לאל לא יושיע, והפסיק מעט כשאמר להבל וריק, והיה מקיא - פעם אחת -, ומושב יקרו]. כשאמר מהר"י סג"ל כי לך תכרע כל ברך וכן כשאמר יכרעו ויפולו, לא היה כורע. הורם מה יאמרו הבינם מה ידברו. עיני עמך בך תלויות. גשים מול ארון באימה. כשמגיעים עד תמלוך בכבוד, אז מתחילין אנסיכה מלכי. [כשחל בשבת אומר כי אתה שומע בקול שופר ובזכרונו, וגם אין תוקעין מ"מ אומרים היום הרת עולם וארשת שפתינו - ואומר' זכרון תרועתינו וכן זכרון תקיעתינו בארשת]. איום קדוש.
[ו] לקשר"ק היה אומר לקול תרועתינו דודאי אית שם תרועה הן שהיא שברים הן שהיא תרועה, אבל לקש"ק וקר"ק אומר לקול תקיעתינו דשמא האידך היא תרועה. כל יצורי עולמים. אתה זוכר עד ואתה דורש מעשה כולם, ואז אומרים זכר תחילת כל. אבל ביום שני אומר עד כחול הים, כי אותם מסיימין עד בא קיצם צאת לזכרון, ושייך לומר אחריהם ויזכור אלהים את נח וגו'.
[בראשון סדר מלכויותינו, בשני סדר זכרונותינו, בשלישי סדר שופרותינו. ומקשיב לקול תרועתינו במלכויות, ובזכרונות ובשופרות אומר לקול תקיעתינו, וכן בתשב"ץ, ושם פירש הטעם משום דבמלכויות תוקעין קשר"ק ובודאי יש שם תרועה או שברים או תרועה, משא"כ בזכרונות ושופרות דתוקעין קש"ק קר"ק, לכך אומרים בשניהם לקול תקיעתינו - דאינו יודע איזהו תרועה -].
[ז] אמר מהר"י סג"ל וכתוב לחיים כל בני בריתך, ודלא כתשב"ץ וא"ז לפי משל דכותי ואמר שמקובל מרבותיו לומר כן. אבל ביום הכפורים בתפלת נעילה אמר וחתום לחיים טובים בני בריתך. ואז לא אמר "כל" כי לעולם חמשה תיבות נגד קרא מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות לב, לב). מהר"ש היה אומר וכתוב לחיים וכן בספר, ולא אמר טובים בשניהם. אם ראשון של ר"ה בשבת, אז היו מהפכין השלש תקיעות של מחר היום ודהיום למחר, משום דשל יום שני אין נזכר בהן שופר רק קול ואין תוקעין בשבת, וכן במהרא"ק.
[ח] יום שני של ראש השנה אומר ש"צ אתיתי לחננך כולו בניגון יפה ונעים. ציבור אומר סילוק עד והיום, וש"צ חוזר ואומר ותזכיר למו עד והיום, והצבור עד ועזרתך סלה. וש"צ חוזר תשבע למו עד סלה, וצבור גומרין. וקורין בסדר וירא (בראשית כב) והאלהים נסה עד אמר לו האלהים, א'. שניהם יחדיו, ב'. בהר ה', ג'. בבאר שבע, ד' סוף סדר ה'. למפטיר קורין כדאתמול. ומפטיר בירמיה (פרק לא) כה אמר ה' מצא חן.
[ט] מוסף דיום שני א"א מסוד. אך ש"צ אומר בא"י בניגון זכרנו וגו' כולו עד מחיה המתים. ואז אומר הצבור ונתנה תוקף וכל אותו הסדר דיום ראשון עד תמלוך בכבוד, ואז אומרים התקיעות. וביום שני היה אומר אתה זוכר עד כחול הים. ואומר אז תקיעות כי הם מסיימין עד בא קצם לזכרון, ושייך לומר עליו ככתוב ויזכור אלהים את נח וגו' (בראשית ח, א). גביר לאחיו א' בקמ"ץ וח' בחירי"ק ולא בסגו"ל וקמ"ץ. הוד המלוכה ולא הדר. מדבר מ"ם בשו"א ד' פת"ח ולא בחיר"ק ושו"א.
[י] שאל הר"ר זעלמלין מאירפורט את פי מהר"י סג"ל מפני מה יסד הפייט בקרובץ דיום שני פסוקי מלכויות ושופרות וזכרונות אחרים ממה שאומר הציבור בלחש. והשיב שהוא שאל ג"כ למהר"ש והשיב לו דאתא לאשמועינן דאם אומר אדם פסוקי מלכויות זכרונות אחרים נמי יצא. ואתי נמי שפיר דאתא לאשמועינן דנמי יצא אם אמר פסוק אחד של מלכויות ואחד זכרונות ואחד שופרות וכן ג"פ. ואני שוב מצאתי כן בפירוש א' ישן וז"ל: אל תתמה שתפס לו מקראות שאין אנו קורין בר"ה, שחכמים הכשירו כל המקראות שיש בהן מלכויות לצאת בהן ידי חובתן שעשרה פסוקי מלכות כולם כשרים להזכירם ובכולם יוצא אדם ידי חובתו ובלבד שלא יהיו של פורענות, עכ"ל.
[יא] דרש מהר"י סג"ל שמצוה להאריך בתפלה בראש השנה עד חצות היום לכל הפחות. וכן היה מנהג קדמונים חצי לה' וחצי לכם. ע"כ לא יהא לבו של אדם נוקפו אם מאריך ש"צ בתפלה, רק כל מגמתו יהא לשם שמים. אם היה מהר"י סג"ל מסופק בא' מקולות השופר אם נתקע בשיעור תיקונו, היה אומר לתקוע ביוצא מבית הכנסת טרם שיצא, לתקוע לו אותו סדר פעם אחרת. וכל אדם לא יאכל קודם הקידוש אף ביום כל שכן בלילה.
[יב] מהרא"ק: ביום טוב ראשון של ר"ה במנחה קודם ערבית א"צ להמתין עד חשיכה, אלא מתפללין מיד ערבית משום דקדושה אחת הן. אבל בב' ימים טובים של גליות צריך להשהות שאין יום טוב מכין לחבירו. ומהר"ט אמר שצריך נמי בר"ה להשהות עד חשיכה דמה שאומר קדושה אחת הן לחומרא אמרינן ולא לקולא. הג"ה: צריך נמי בר"ה להמתין עד לילה דשתי קדושות נהגינן בהן מספק דהא גם בשני מברכין זמן משום ספק, ע"כ הג"ה. וכן אמר מהר"י סג"ל לעיל.
[יג] אני המחבר שמעתי מפי הטהור מהר"י סג"ל בעסקי לפניו במסכת יומא, והיא היתה שנת קפ"ו לפרט השנה טרם שנתבקש הרב ע"ה לישיבה של מעלה. ואמר אם יחייהו הש"י עוד להתפלל ימי' הנוראים, אז היה רוצה לשנות הרבה מלות בתפלת ראש השנה ויום כפור ממה שרגיל עד עתה. לכן חזרתי עליהם לדעת אותם וכתבתים בין בר"ה בין בי"כ כאשר שמעם הר"ר זעלמלין מאירפורט ומסרם ג"כ אלי להעתיקם לזכר. ואל יכחישנו שום אדם אשר העתיק הספר הזה קודם זמן הנזכר.