אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות כ

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות כ

אות יט ס"ק ה

גירסא ירושלמית [וכו'], הילכך חדש וישן מצטרפין להתחייב בחלה דמין אחד הוא אלא דצריך לצרף עם כל אחד כיוצא בה. דעת רבינו דאע"ג דאמרינן בירושלמי [חלה פ"ד ה"ב] דלרבנן חדש וישן אינן מצטרפין מפני הגזירה שלא יאמרו שתורמין ומעשרין מזה על זה, מ"מ לא מפני גזירה זאת עקרו חכמים חיוב חלה לגמרי, דכיון דמן התורה כיון דנשכו זה בזה נתחייבו בחלה ויש להן דין טבל גמור, אף דחז"ל יש להם כח לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, והכא נמי בשב ואל תעשה הוא שלא להפריש חלה מהם, מ"מ כיון שמתירין חז"ל לאכול ממנו קום עשה הוא, דבקום עשה מתירין לאכול דבר שהוא טבל מן התורה, ובקום עשה אין להם כח לעקור דבר מן התורה:

ואע"ג דרבינו הרמב"ן נראה קצת דס"ל דהלכה כרב חסדא דס"ל ביבמות (דף פ"ט ע"א) דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה, כמו שנראה ממ"ש רבינו בחידושיו בפ' יש נוחלין על דף קכ"ט ע"ב, עלה דאמרינן התם והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, שהביא סברת ר"ת דס"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא הוא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום, והשוו מדותיהם בכל מילי, ומדלא חלק על דברי ר"ת ע"כ צ"ל דס"ל לרבינו כוותיה. והר"ן בפרק בתרא דנדרים (דפ"ז ע"א) הביא דברי רבינו הרמב"ן במ"ש משם ר"ת, וכתב, דלא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה [בנדרים] עכ"ל יעו"ש, דע"כ דהר"ן ס"ל דלא קי"ל כרב חסדא, וכמו שהוא סברת הר"מ בפ"ה מהל' תרומות [ה"ח], ופסק כמ"ד דאין כח ביד חכמים לעקור בקום עשה, ועכצ"ל דסברת ר"ת בהא דתוך כדי דיבור ס"ל דהלכה כר"ח דב"ד מתנין לעקור בקום עשה, וכמו שכתבתי בספר קהלת יעקב באות תי"ו [סי' שי"ד] תוך כ"ד בתחלת הענין יעו"ש. וכיון דרבינו לא חלק על סברת ר"ת ע"כ דה"נ ס"ל, וא"כ הכא שפיר היינו יכולים לומר דמפני הגזירה אמרו חז"ל דנישוך דחדש וישן אינם מצטרפין להתחייב בחלה, דחכמים עוקרים ד"ת אפילו שהוא בקום עשה: מ"מ נראה דהכא אי אפשר לומר הכי, דלישנא דמתני' לא מוכח הכי, דא"כ הוא הכי הו"ל למתני מתני', קב חדש וקב ישן שנשכו זה את זה מצטרפין ויטול מן האמצע דברי ר"י וחכמים אומרים אין מצטרפין, דכה"ג משמע דבעיקר הצירוף פליגי, אבל השתא דקתני וחכמים אוסרים, מוכח בהדיא דודאי דחכמים מודים לר"י בעיקר הצירוף דמצטרפין להתחייב מן התורה, אלא דאוסרין מפני הגזירה להפריש חלה בלא צירוף שיצרף עם כל אחד כיוצא בו, והכוונה דצריך שיביא קב חדש אחר ויצרף עם הקב הראשון ע"י נישוך, וכמו כן צריך שיביא קב ישן אחר ויצרף עם הקב הראשון ע"י נישוך, ומפריש חלה מכל אחד בפני עצמו מישן על הישן ומהחדש על החדש, וכה"ג לא יבואו לטעות כיון דראו דהם עצמם לבדם לא נצטרפו לחיוב חלה עד שצרפו אותם עם אחרים:

וכיוצא כתב הר"מ בפ"ז מהל' בכורים [ה"ד] וז"ל, עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן אע"פ שהן ממין אחד כדי שלא יאמרו וכו', ולא יתרום מאמצע שתיהן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור וכו' עכ"ל. וראיתי למרן הכ"מ שם שכתב וז"ל, ומ"ש יביא עיסה וכו' שם בירושלמי קב חדש מצטרף, ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן, וה"ה אם היה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני דמה ענין הירושלמי הזה דקב חדש באמצע מצטרף לדין זה שכתב הר"מ, כי בא לפסוק כחכמים דחכמים אוסרין ליטול מן האמצע, וס"ל להר"מ דע"כ מאי דאמרו וחכמים אוסרים דהאיסור הוא ליטול מן האמצע, אבל עכ"פ אפילו לרבנן מצטרפין, ומן הדין חייבים בחלה אלא שמפני הגזירה הצריכו שיביא קב אחד ויצרף עם הראשון כמ"ש רבינו הרמב"ן, ומ"ש בירושלמי דקב חדש באמצע דמצטרף כבר כתבו הר"מ שם בדין ו' יעו"ש, ואינו ענין לדין זה דמיירי שנשכו הב' קבים דחדש וישן זה בזה בלא דבר אמצעי, דדין זה דהירושלמי הוא דהקב החדש או הישן דבאמצע מצרף לב' הקבין דמן הצדדין דישן או דחדש כמ"ש מרן, דבכה"ג ליכא משום גזירה כיון דהקב האמצעי עצמו אינו מצטרף עם הקבין דמן הצדדין להתחייב הוא עצמו, אלא דמצרף על ידו הקבין דב' הצדדין, ולא אמרינן דהוי מפסיק ביניהם ולא מצטרפי, דהא אמרינן בירושלמי דאפילו קב דמין אחר באמצע אינו מפסיק, וא"כ לא יבואו לטעות לומר דמין אחד הוא ותורמין מזה לזה כיון דאפילו מין אחר אינו מפסיק:

והנה לפי מ"ש דמלישנא דמתני' דקתני וחכמים אוסרים, מוכח בהדיא דאפילו רבנן מודו דמצטרפין מן הדין, ואי אפשר להפקיע חיובא דחלה מעליהם לגמרי, ק"ק לסברת ריש לקיש דאמרינן בירושלמי בפ"ג [דחלה ה"ה] דפליגי ר"י ור"ל בנשוך, דלר"י נשוך מן התורה ולר"ל אינו אלא מדרבנן, ומתבאר שם דאיכא מ"ד התם דאפילו בהשיך אותם בידים אינו אלא מדרבנן יעו"ש, דלסברא זאת דחיוב חלה בנשכו זה בזה אינו אלא מדרבנן, כיון דלסברת חכמים איכא למיגזר דאם יראו דמצרפין לחלה יבואו לטעות לתרום מחדש על הישן, אמאי לא הפקיעו לרבנן חיוב החלה לגמרי מטעם גזירה זאת. דצ"ל דהם אמרו והם אמרו דדוקא בנישוך דמין אחד וגם דהוו שניהם דחדש או דישן הוא שתקנו חז"ל דנשוך הוי חיבור להתחייב בחלה, אבל בנשוך דחדש וישן דחשיבי כב' מינין דהא אין תורמין מזה לזה לא תקנו חז"ל דליהוי נשוך חיבור להתחייב בחלה, כיון דנפיק מינה חורבא שיבואו לטעות ולומר דתורמין מזה לזה, ובשלמא לר"י דנשוך הוי מן התורה אתי שפיר, כיון דאין כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בקום עשה, ואפילו למ"ד דיש להם כח ג"כ בקום עשה מ"מ אינו בכל המקומות, די"ל דהכא לא רצו חז"ל לעקור דבר מן התורה הואיל דאיתיה בתקנתא דיכול לצרף לכל אחד כיוצא בו להשלים השיעור, אבל לר"ל אמאי לא הפקיעו חיוב חלה מהן לגמרי וי"ל ודו"ק:

והנה מדברי הר"מ הנז"ל שכתב אלא יביא עיסה חדש או ישן ויצטרף להם להשלים השיעור, נראה מדבריו דבעיסה אחת עוד סגי, דמדכתב חדש או ישן ש"מ דאינו צריך שיביא ב' אחד להשלים החדש ואחד להשלים הישן כמ"ש רבינו הרמב"ן דכתב דצריך לצרף לכל או"א כיוצא בו, וכן כתב מוהר"י קורקוס ז"ל בביאורו להר"ם בפ"ז מהלכות בכורים, כי זהו סברת הר"מ דבצירוף בא' מהם סגי, ונתן טעם לדבר שכיון שיש במין אחד כשיעור ומוציא ממנו חלה, לא יטעה עוד לומר שתורמין מזע"ז, שאין טועין בכך אלא כשאין חיוב חלה בא' מהן ורואין דמצטרף, יאמרו כמו שמצטרף זה עם זה ה"ה דתורמין מזה ע"ז, אבל כשיש באחת כשיעור לא יטעו שמפני האחרת הוזקק להוציא חלה עכ"ל:

ולעד"נ דאף דנראה כן בדעת הר"מ, מ"מ צריך לדחוק דברי הרמב"ם ולומר דהכוונה לומר כמ"ש הרדב"ז בביאורו על הר"מ שם וז"ל, ומ"ש רבינו אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן וכו' אין כוונתו שאם יביא חדש ויצרף בחדש ויהיה בחדש שיעור עיסה שיפריש ממנה ויפטור את שתיהן, דאכתי איכא למיחש שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן, אלא כוונתו ז"ל אם רוצה לתקן את החדש יביא חדש וכו' או ישן אם רוצה לפטור את הישן, ואם רוצה לתקן את שתיהן יוסיף מן החדש עד שיהא בו כשיעור וכן יוסיף מן הישן עד שיהא בו כשיעור, או יפריש עליהם ממקום אחר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן עכ"ל:

ומש"כ לדחות דאכתי איכא למיחש שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן, לע"ד עדיפא מינה יש לדחות, דאם כוונתו שיוסיף על החדש בלבד כשיעור ויפריש ממנה על שתיהן לא משום גזירה שלא יאמרו וכו' בלבד איכא, אלא דאי אפשר להפריש חלה מן החדש על שתיהן, דהוי מפריש חלה מן החדש על הישן ממש, דכיון דהישן כבר נתחייב בחלה מן התורה על ידי נישוך, אם כן צריך הפרשה כדינה, ומן החדש על הישן לא הויא חלה. אלא די"ל דכוונת הרדב"ז לומר דאפילו אם יפריש מן החדש על החדש ומן הישן יפריש מיניה וביה, ומ"ש ויפטור את שתיהן, ר"ל ע"י שיפריש מכל אחד ואחד לבדו, מ"מ אכתי אי אפשר לומר הכי דאכתי איכא משום גזירה דלא יאמרו וכו', דכיון דרואין דמפריש חלה נמי מן הישן אף דלא השלים כשיעור מן הישן, ומצד עצמו אין לו שיעור חלה כי אם בצירוף החדש, יבואו לטעות לומר דכיון דמצטרפין יאמרו דתורמין מן החדש על הישן:

והנה כי כן הדבר קשה לפרש דברי הר"מ ע"ד שפי' מוהריק"ו ז"ל, דמה תועלת יש במה שיש במין אחד כשיעור ומוציא ממנו חלה לומר שלא יטעו בזה כמו שכתב הרב ז"ל, דאם יפריש מן החדש על הכל הא ודאי פשיטא דלא מהני דהוי מפריש מן החדש על הישן ממש, ואם יפריש מכל אחד ואחד לבדו אכתי יש לטעות כיון דרואים דמפריש מן הישן שאין בו שיעור מצד עצמו בלא צירוף החדש. ומאחר דאנו רואין דרבינו הרמב"ן ס"ל דצריך שיוסיף על שניהם כשיעור כיוצא בו, מסתמא גם דעת הר"מ דעתו כן, דאל"כ היה רבינו מזכיר סברת הר"מ ודוחה אותה כדרכו:

ואולם מה שסיים הרדב"ז בדבריו וז"ל, ואם רוצה לתקן שתיהן יוסיף וכו' או יפריש עליהם ממקום אחר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן עכ"ל. צריך להבין דנראה דס"ל להרב דיכול לפטור אותם מן החלה אפי' בלא צירוף, כשיפריש עליהם ממקום אחר מן החדש על החדש וכו', וזה תימה דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כדי שלא יאמרו וכו', דאכתי כיון דרואין דמפרישין עליהם ממקום אחר בלא צירוף והשלמת שיעור בכל או"א, כי אם מטעם צירוף ונישוך החדש וישן, יאמרו דכשם דמצטרפין לחיוב תורמין מזה על זה, דמאי אהני מה שמפרישין עליהם ממקום אחר ולא מהן עצמן להוציא טעות זה מדעת הטועים, ואם כוונתו לומר שיפריש ממקום אחר ע"י צירוף שיביא עיסות אחרות החייבות ויצרף אותם עם אלו ע"י נשיכה, א"כ היינו הדרך הראשון שכתב הרב דיוסיף על החדש ועל הישן ממינו עד שיהא בו כשיעור, ומה חידש בדרך השני. ועוד דסתם מפריש ממקום אחר אינו ע"י צירוף דנשיכה, כי אם בעינן מן המוקף שיהיה במקום אחד, דכל דלא קפיד אנגיעתם זה בזה אפי' נגיעה בעלמא לא בעינן, וכמ"ש הר"ש בפ"ג דמעשר שני משנה י"ג יעו"ש, ובפ' ב' דחלה משנה ד' יעו"ש:

הן אמת דראיתי להר"ש עלה דמתניתין דידן [פ"ד ה"ד] דאחר שהביא לשון הירושלמי כתב וז"ל, הלכך צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן עכ"ל, הרי דלא הזכיר הר"ש שצריך שיצרף עד כדי שיעור בכל אחד ואחד, כי אם דוקא שלא יפריש מינה ובה כי אם ממקום אחר, ואם הדברים כפשטן הדבר קשה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כאמור. ואפשר לומר דכיון דמן התורה כל שהוא שמפריש פוטר מן החלה, דהא דצריך להפריש חלק מכ"ד אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ם ברפ"ה מהל' בכורים יעו"ש, א"כ י"ל דמ"ש הר"ש דסגי דיפריש מעיסה אחרת שלא הופרשה חלתה בלא צירוף, היינו שיפריש ממנה שיעור חלה המחוייבת היא עצמה דוקא, ולא יוסיף להפריש יותר בעד אלו הב' קבין דחדש וישן, אלא כשיעור חלה אשר מפריש לפטור אותה העיסה יכוין לפטור את הב' קבין, כיון דמן התורה בכל שהוא יצא ידי טבל, א"כ במכוין לפטור בזה גם הב' קבין נחשב כל שהוא ממה שהפריש על אותה עיסה לפטור הב' קבין, ואף דזה הכל שהוא שמכוין לפטור את הקבין חסר משיעור חלה המחויבת אותה עיסה אחד מכ"ד לית לן בה, דכיון דאינו אלא מדרבנן שתקנו אחד מכ"ד הם אמרו והם אמרו, דכדי לתקן הב' קבין שלא יבואו לטעות בהם הקילו בעיסה הזאת שיפריש ממנה שיעור חסר קצת מאחד מכ"ד, ואותו הכל שהוא יפטור את הב' קבין, וכיון דרואין העולם דאינם מפרישין חלה מהב' קבין לא מהן עצמן ולא מעיסה אחרת עליהן לפי חשבון הב' קבין נמי, אינן באין לטעות לומר דכיון דמצטרפין תורמין מזה ע"ז, דהרי ליכא שום היכר דנתחייבו בצירופן, דמה שמכוין לפטור אותן ע"י עיסה אחרת אינו אלא כוונה בעלמא, וכל דאינו מפריש לפי חשבון הקבין מסתמא תולין לומר דלא נתחייב בחלה בצירופן:

ועוד י"ל דאפי' את"ל דכוונת הר"ש הוא שיפריש מעיסה אחרת אף לפי חשבון הב' קבין כמו שנראה פשט הדברים מסתמא, מ"מ י"ל דכיון דרואין העולם דאסרו חכמים להפריש חלה מינה ובה, והצריכו להפריש חלה עליהם מעיסה אחרת, מסתמא אומרים דה"ט דאסרו להפריש מהם עצמם, דאם יפריש ויטול מן האמצע מ"מ אי אפשר לצמצם כל כך שיטול משניהם בשוה, ואפשר שיטול מזה יותר מזה ומה שיטול יותר מזה חשיב מפריש מן החדש על הישן או איפכא, ואם יטול מן הצדדין מכל קב וקב בפני עצמו לפי חשבון דבהכי שפיר יכול לצמצם שלא ליטול מזה יותר על זה, מ"מ אסרו חז"ל להפריש ממנו בכל אופן שמא יבואו לטעות דכיון דנצטרפו להתחייב בחלה יטעו לומר דיכול להפריש מקב החדש על קב הישן וכן איפכא, ואין הדין כן, ומשו"ה אסרו חכמים להפריש ממנו אלא הצריכו שיפריש ממקום אחר עליהם, וכיון דרואים כן שכ"כ חיזוק עשו חז"ל בענין הפרשה מחדש על הישן, אפילו שמצטרפין לחיוב חלה לא יבואו לטעות דתורמין מהחדש על הישן, כיון דבדבר עצמו שאמרו שמצטרפין עשו גדר וחיזוק על הדבר שלא יפריש מן החדש על הישן או איפכא, זה נראה שהוא דעת הר"ש ז"ל שלא הזכיר לשון צירוף כלל:

אבל דעת הר"מ ודעת רבינו דכתבו לשון צירוף, נראה דלא ס"ל הכי, דע"י צירוף לכל אחד ואחד כיוצא בו עדיף טפי לבטל הטעות, כיון דאנו עושין תקנה באופן שיראו העולם דלא נצטרפו ב' הקבין לחיוב, כי אם ע"י צירוף לכל אחד ואחד כשיעור כיוצא בו. אלא שכפי דברי הרדב"ז הנזכר לעיל נראה דס"ל דהר"מ נמי מודה בזה הדרך שכתב הר"ש דסגי בלא צירוף כי אם שיפריש מעיסה אחרת עליהם, ולא ידעתי מנ"ל הא, כיון דהר"מ נקט בפי' לשון צירוף, שכתב יביא עיסה ויצטרף להם להשלים השיעור. וראיתי למהר"י קורקוס שכתב בסוף דבריו וז"ל, ור"ש והרא"ש [הל' חלה סי' י"ג] הצריכו להביא ב' עיסות אחת חדש ואחת ישן ויצרף חדש עם חדש וישן עם ישן ויוציא מחדש על חדש ומישן על ישן עכ"ל, ולא ידעתי היכן מצא בדברי הר"ש שצריך צירוף חדש עם חדש וכו', דלע"ד פשט דברי הר"ש הוא שאינו צריך צירוף כי אם שיפריש מעיסה אחרת עליהם בלבד:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה