מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה
אות א
תנן [חלה פ"א מ"ג] אלו חייבים בחלה ופטורין מן המעשרות וכו', מעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו וכו':
גרסינן בירושלמי [חלה פ"א ה"ג] עלה דמתניתין מעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומכיון שניטלה תרומתו לאו כחולין הוא, תפתר שהקדימו בשבולין, דא"ר אבהו בשם רשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה, אמר ר' יוסי כתיב את כל חלבו את מקדשו ממנו, ולא חלבו וחלב חבירו, א"ר יונה כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ולא תרומה ומעשר מן המעשר, בשמרח ואח"כ הפריש תרומת מעשר שבו, אבל אם הפריש תרומת מעשר ואחר כך מרחו לא בדא, כשהפריש ממנו עליו, אבל אם הפריש ממקום אחר עליו לא בדא עכ"ל, ועיין פי' הירושלמי בספר שדה יהושע ובביאור מהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל. והיוצא מדברי הירושלמי הוא דהא דאמרינן דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה, היינו כשהפריש תרומת מעשר אחר מירוח, דכיון דאחר מירוח חל עליו חיוב תרומה גדולה נמי, ונמצא דצריך שיפריש שני תרומות בבת אחת, פטר הכתוב מתרומה גדולה, אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח דלא חל עדיין חיוב תרומה גדולה, אחר מירוח דחל חיוב תרומה גדולה חייב להפריש תרומה גדולה, כיון דלא חל חיוב ב' התרומות בב"א. וכמו כן אפי' הפריש תרומת מעשר אחר מירוח אם הפריש ממקום אחר ת"מ, כיון דלא הפריש ת"מ ממש ממנו חייב להפריש ממנו תרומה גדולה, כיון דאינו מפריש ממנו ב' תרומות. והרב משנה למלך בפ"ג מהל' תרומות הל' י"ג הביא הירושלמי הנזכר ועלה בדעתו להעמיס חילוק זה שחילקו בירושלמי בדברי הר"ם שם, ולבסוף כתב דליתא דאי הוה ס"ל להר"ם חילוק זה היה כותבו בפירוש ולא ברמז, והעלה דהנכון אצלו דהר"ם דחה הירושלמי מכח מתני' דפ"י דתרומות [מ"ו], דתנן היו לו חבילי תלתן של טבל וכו' יעו"ש באורך, והרואה יראה שם דאין כ"כ הכרח לדחות דברי הירושלמי ממתניתין דחבילי תלתן, כיון דאפשר לפרש מתניתין עפ"י הירושלמי כמ"ש הרב שם: ואולם לעד"נ פשוט דהר"ם דחה דברי הירושלמי מטעם דמן הש"ס דילן נראה דלא ס"ל חילוק זה כלל, דהא אמרינן בפרק כל שעה (דף ל"ה ע"ב) עלה דמתני' דקתני דיוצא י"ח במעשר ראשון שניטלה תרומתו אבל לא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, דפריך הש"ס פשיטא דכיון דניטלה תרומתו חולין הוי, ומשני לא צריכא שהקדימו בשבולין דפטור מתרומה גדולה, וגבי סיפא דקתני אבל לא במעשר שלא ניטלה תרומתו, פריך נמי פשיטא, ומשני לא צריכא שהקדימו בכרי, מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ"ל כדשני ליה ע"כ. וכה"ג דמוקי רישא וסיפא דהכא מוקמינן נמי בפרק שלשה שאכלו (דף מ"ז ע"ב) מתניתין דהתם דקתני אכל מעשר ראשון שניטלה תרומתו מזמנין עליו, אכל מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אין מזמנין עליו, וכן בפרק מפנין (דף קכ"ז ע"ב) מוקמינן רישא וסיפא דמתניתין דהתם בהכי, וכן בפ' בכל מערבין (דף ל"א ע"ב) מוקמינן רישא וסיפא דמתניתין דהתם בהכי. דאם איתא כסברת הירושלמי א"כ כיון דלפי מאי דמשני דסיפא מיירי בהקדימו בכרי, ומאי דקתני ולא ניטלה תרומתו היינו ת"ג, דניטלה ממנו ת"מ ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, למה צריך לדחוקי נפשין דאצטריך מתניתין לאשמועינן דלא נימא כדאמר ר"פ לאביי אלא כדשני ליה, ובהכי מוקי רישא בהקדימו בשבולין וסיפא בהקדימו בכרי, בהיות דהוה מצי לאוקמי סיפא נמי בהקדימו בשבולין כגוונא דרישא, ורישא מיירי בהפריש תרומת מעשר אחר מירוח דפטור מתרומה גדולה, וסיפא מיירי בהפריש תרומת מעשר קודם מירוח דאחר מירוח חייב בתרומה גדולה, או דרישא וסיפא מיירי בהפריש תרומת מעשר אחר מירוח, אלא דרישא מיירי במפריש תרומת מעשר מיניה וביה וסיפא מיירי בדהפריש ת"מ ממקום אחר עליו, דבהכי חייב בתרומה גדולה, דבהכי הויא סיפא נמי בהקדימו בשבולין, משא"כ במאי דמוקי הש"ס דסיפא מיירי בהקדימו בכרי, דאם איתא לחילוק הירושלמי איכא למקשי אמתניתין דליפלוג וליתני בדידיה דאפילו בהקדימו בשבולין משכחת לה חיוב תרומה גדולה, אלא עכצ"ל דלפום ש"ס דילן אין לחלק כלל דכל גוונא פטור מתרומה גדולה:
וכן ג"כ יש לדקדק מהש"ס דילן דלא ס"ל הכי, דאם איתא דשייך לחלק הכי מאי דחי ליה אביי לר"פ דסבר למימר דאפילו הקדימו בכרי פטור, ממאי דאמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו את כל תרומת ה', הא יש לומר דבין הקדימו בשבולין ובין הקדימו בכרי שוים הם וקרא דמעשר מן המעשר דפוטר מתרומה גדולה הוא בתורם ממנו תרומת מעשר, וקרא דכל תרומת ה' דמשמע דחייב אפילו בתרומה גדולה הוא בתורם תרומת מעשר ממקום אחר, וכמו כן י"ל דקרא דפוטר מיירי בתורם ת"מ אחר מירוח וקרא דמחייב בת"ג מיירי בתורם קודם מירוח:
וראיתי לרבינו יונה בפרק שלשה שאכלו דעל מאי דמוקי הש"ס התם דסיפא מיירי בהקדימו בכרי כתב וז"ל, ואיכא למידק דמעיקרא קרי ליה ניטלה תרומתו כשניטל ממנו ת"מ ואע"פ שלא ניטלה ממנו ת"ג, ובסיפא קרי ליה לא ניטלה תרומתו מפני שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אע"פ שניטלה ממנו ת"מ, וי"ל בשהקדימו בשבולין כיון שלא הגיע לו שעת חיוב תרומה גדולה קרי ליה ניטלה תרומתו, שהרי ניטלה ממנו התרומה שהגיע זמן חיובה דהיינו תרומת מעשר, אבל בהקדימו בכרי שהגיעה שעת החיוב ולא הפרישה קרי ליה לא ניטלה תרומתו אע"פ שניטלה ממנו ת"מ, שהרי לא ניטלה ממנו התרומה שהגיע חיובה ליטול דהיינו ת"ג עכ"ל. ואם נאמר לפי דברי רבינו יונה דאין ראיה לסתור סברת הירושלמי ממאי דלא משני דסיפא נמי בהקדימו בשבולין, אלא דמיירי דתרם ת"מ קודם מירוח, דלא ניחא ליה להש"ס לומר הכי, דא"כ איך ברישא דמיירי בתרם ת"מ אחר מירוח שכבר הגיע חיוב תרומה גדולה קרי ליה ניטלה תרומתו כשניטל ממנו תרומת מעשר, ובסיפא קרי ליה לא ניטלה תרומתו מפני ת"ג, אף דבשעה שתרם תרומת מעשר קודם מירוח לא הגיע עדיין חיוב תרומה גדולה. מ"מ אדרבה לפי דברי רבינו יונה נראה דיש ראיה ברורה דלא ס"ל להש"ס כהירושלמי, דהא לפי דבריו ע"כ מוקמינן רישא דמתניתין בתורם ת"מ קודם מירוח, דמשו"ה קרי ליה ניטלה תרומתו כשנוטל ממנו תרומת מעשר בלבד, שהרי ניטלה ממנו התרומה שהגיע זמן חיובה, דתרומה גדולה עדיין לא הגיע זמן חיובה עד אחר מירוח, משא"כ בסיפא, ולפי הירושלמי בכה"ג דתרם ת"מ קודם מירוח חייב בתרומה גדולה אחר מירוח:
אות ב ס"ק א
והנה גבי מתניתין [חלה פ"א מ"ג] דקתני דמעשר שני והקדש שנפדו דחייבים בחלה, כתב הר"ש וז"ל, בעיסה של מעשר שני בירושלים פלוגתא דר"מ ור"י בפ' כ"ש [לז, ב] , דלר"מ פטורים משום דממון גבוה הוא וכתיב עריסותיכם ולרבי יהודה חייבים, אבל בגבולין פטורין אפילו לר"י כדאמרינן בסוף פרק חלק, ומתניתין דהכא בגבולין ואפילו כר"י עכ"ל. הנה בסוף פרק חלק (דף קי"ב ע"ב) גבי הא דאמר רב חסדא דבגבולין דברי הכל פטור כתב רש"י ז"ל תרי לישני וז"ל, אבל בגבולין שאין לה היתר אכילה אלא בפדיה ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה הוא, ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן ביה ראשית עריסותיכם, ואפילו פדאה לאחר זמן פטור מן החלה עכ"ל, דמפורש יוצא מדבריו דללשון ראשון נראה דס"ל דבגבולין אפילו לר"י ממון גבוה הוא לכל דבר, וללשון שני נראה דס"ל דלר"י לעולם ס"ל דממון הדיוט הוא אפי' בגבולין, אלא דפטורה מן החלה בגבולין מטעם דבגבולין אין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה ולא קרינן בה עריסותיכם, דמשמעות עריסותיכם הראוי לכם לאכילתכם הוא, וכדאמרינן בפרק לולב הגזול (דף ל"ה ע"א) לענין אתרוג דבעינן לכם משלכם דלכו"ע היתר אכילה בעינן דהראוי לכם לאכילתכם בעינן, ה"ה לענין חלה. ולפי לשון שני מאי דפריך התם מההיא דמעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, צ"ל דעל דרך זה פריך, דאם איתא דלענין חלה מודה ר"י מטעם דלית בה היתר אכילה, א"כ גבי עיר הנדחת דדרשינן שללה ולא שלל שמים, מעשר שני בגבולין נמי אף דממון הדיוט הוא ולענין ממון קרינן ביה שללה, מ"מ בעינן שיהיה שללה הראוי לכם לאכילה, ומעשר שני בגבולין כיון דאינו ראוי לאכילה לא קרינן ביה שללה:
ונראה דהעיקר כלשון שני שכתב רש"י דלעולם לר"י אפילו בגבולין ממון הדיוט הוא כמו שמתבאר ממתניתין דפרק האיש מקדש (דף נ"ב ע"ב), דלר"י אם קדש במעשר שני במזיד מקודשת ואפילו בגבולין, וכן כתבו התוספות שם [נג, ב] ד"ה איהו לא ניחא ליה וכו' יעו"ש. ובחידושין למסכת קדושין לאחד מהראשונים לא נודע למי מקדושים הוא, כתב שם בפרק הא"מ בדף הנזכר משם רש"י שם, דאפילו לר"י דאמר ממון בעלים הוא ה"מ בירושלים, אבל חוץ לירושלים ממון גבוה הוא כיון דלא מצי למיכליה הכא בקדושתיה, וכי מקדש לה חוץ לירושלים במע"ש במזיד קידש, אע"ג דהכא ממון גבוה הוא ומצי למהדר ביה, הרי זה כמאן דאמר הרי את מקודשת לי בהאי מעשר לכשתעלי עמי לירושלים, וכי מסקא ליה לירושלים מיהא מקדשא ליה וכו', והביא ראיה שם לדברי רש"י מההיא דפרק חלק, ומשם בעלי התוספות כתב שם וז"ל, והב"ה אומרים דכי אומרים במזיד קדש לאלתר נמי קדש דאפילו בגבולין נמי הוי ממון הדיוט, וההיא דפרק חלק גבי חלה התם הוא משום דעריסותיכם כתיב דמשמע דעכשיו שלכם היא לאכלה כאן, וכן כתב שם דהראב"ד הולך על דרך הב"ה יעו"ש: באופן דבגבולין לר"י אם הוי ממון גבוה או ממון הדיוט תלוי במחלוקת בין הראשונים, דלדעת רש"י בפרק חלק בלשון ראשון, ולדברי רש"י בההיא דמקדש במעשר שני במזיד, ס"ל דאפילו לר"י בגבולין ממון גבוה הוא, ולדעת התוס' והב"ה והראב"ד ס"ל דאפילו בגבולין ממון הדיוט הוא לענין קדושין וכיוצא, ושאני חלה וכן כל דבר דבעינן לכם משלכם כיון דבעינן ראוי לאכילה, ומע"ש דבגבולין אינו ראוי לאכילה לא קרינן ביה לכם:
אות ב ס"ק ב
והנה ראיתי בת"כ בפרשת בהר [כה, לז] בפסקא ו' וז"ל, את כספך ולא כסף אחרים, או כספך ולא כסף מעשר, כשהוא אומר [נשך] כסף לרבות כסף מעשר ע"כ. וצריך להבין דכלל בידינו דסתם ספרא רבי יהודה היא, ואם כן לרבי יהודה הא סבירא ליה דמעשר שני ממון הדיוט הוא, ושפיר קרינן ביה כספך, ואיך הוה ס"ד למעט כסף מעשר מכספך דאיצטריך קרא דנשך כסף לרבות. וע"כ צ"ל דמיירי בכסף מעשר בגבולין, דהוה ס"ד למעט מקרא דכספך בין למ"ד דאפילו בגבולין ממון הדיוט הוא, ועם כל זה מודה ר"י בחלה דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאינו ראוי לאכילה, וה"ה לענין רבית דבגבולין לא קרינן ביה כספך כיון דאין בו היתר אכילה והנאה בגבולין, ולמ"ד דממון גבוה הוא פשוט יותר דאי לאו קרא דמרבה ליה הו"א דמעשר לא קרינן ביה כספך. ובאמת הברייתא זאת היא ראיה לסברת רב חסדא בפרק חלק [קיב, ב], וק"ק איך לא הזכירו ברייתא זאת דמוכח בהדיא דמודה ר"י בגבולין:
ואולם נראה דמברייתא זאת יש להוכיח כמ"ד דלר"י אפילו בגבולין ממון הדיוט הוא, דהא למ"ד ממון גבוה הוא אפילו לר"י בגבולין, לא מצי ליתן לאחר במתנה, וכמו שנראה מדברי התוספות בקדושין בדבור הנזכר [נג, ב ד"ה איהו], וכמ"ש הרב בחי' קדושין הנזכר לעיל, שכתב דלפי סברא זאת, ואי קשיא לך הא דתנן הפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חומש בין משלו ובין שניתן לו במתנה, דאמרינן בשמעתין [נד, ב] דלרבי יהודה היא, אע"ג דפדיון מסתמא בגבולין הוא, דאלמא דלר"י ממון הדיוט הוא אפילו בגבולין מדמצי יהיב ליה במתנה, צ"ל דהתם נמי כגון דיהבה ניהליה דכי מסיק ליה לירושלים ניהוי שלו, ונהי דמצי נותן למהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושלים, אבל אי לא הדר ביה עד דמטא התם, קפדי מעשר שני ומוסיף חומש עכ"ל. אף דלע"ד יש לגמגם קצת בדבריו, דכיון דלר"י אינו זוכה המקבל עד שיעלה אותו לירושלים, וכל עוד שלא עלה הרי הם פקדון בידו וברשות הבעלים הוא לחזרה, איך מפני שלא חזר בו הנותן קרינן ביה איש ממעשרו, כיון דאכתי אינו שלו ולמה יתחייב בחומש, כיון דהמקבל אם פודה אותו חשיב כפודה מעשר שני של אחרים דאינו צריך חומש. ועוד קשה דכיון דכ"כ דחק עצמו ליישב זה, עדיפא מינה הוה מצי למימר, דמיירי הכא במעות מעשר שני דמתבאר בפ"ג דמעשר שני משנה ד' דאף דאין פודין פירות מע"ש בירושלים, פדיון וחילול מעות מעשר שני מותר בירושלים, וכמ"ש הר"ם בפירוש המשנה שם יעו"ש. דבהכי ניחא לפי שיטת הרב דמודה ר"י בגבולין דממון גבוה הוא, דלא תיקשי להו מההיא דאמרינן במנחות (דף פ"ב ע"א) דמוקי ברייתא דהמתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודאן מוסיף עליהם ב' חומשים דאתיא כרבי יהודה, כדי שלא תיקשי ממנו לר"א, די"ל דמיירי בירושלים ומעות: באופן דאם ממון גבוה הוא אף לר"י, א"כ במלוה כסף מעשר ברבית אין הלוה זוכה בגוף המעות כדין כל הלואה דזוכה בה הלוה דמלוה להוצאה ניתנה, אלא עד שיעלה אותם לירושלים, וקודם שיעלה אותם אינו יכול להשתמש בהם, כיון דאיסורא דמעשר שני רביע עלייהו, ואכתי לא זכה בהם הלוה, ובכה"ג אפילו שהלוה עבר ונשתמש במעות קודם עלייתן לירושלים שלא כדין, פשיטא דלא מיקרי אופן זה אגר נטר, מידי דהוה למלוה מעות הקדש במזיד ברבית דליכא משום איסור רבית, וכמו שכתבו התוספות בפרק הזהב (דף נ"ז ע"ב) בד"ה כיון דמעל וכו' וז"ל, ולא מ"ל דאוזפיה במזיד דלא נפקא לחולין, דא"כ ליכא אגר נטר כיון דהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם עכ"ל, וא"כ אי שייך דין רבית בכסף מעשר הוא משום דמלוה לו כדי שיעלה אותם לירושלים ושם יזכה בהם וישתמש בהם כשאר הלואה, ובכה"ג דעיקר חלות זכות שם הלואה אינו אלא לאחר שיעלה אותם לירושלים, ומסתמא חשיב כאילו מפרש המלוה שיזכה בהם לאחר שיעלה אותם בירושלים, ובכה"ג לר"י למה צריך קרא לרבות דאיכא איסור רבית, כיון דלר"י ממון הדיוט הוא בתוך ירושלים, ובכה"ג חשיב כמלוה אותם מתחלה בתוך ירושלים, וא"כ למה צריך קרא לרבות כסף מעשר לרבית לר"י, ובשלמא למ"ד דאפילו בגבולין לר"י ממון הדיוט הוא א"ש, דכיון דלר"י אפילו חוץ לירושלים זוכה בהם הלוה אף דאינו יכול להשתמש בהם בגבולין, מ"מ כיון דבגבולין כבר זכה בהם כשאר מלוה זכיה גמורה על דעת להשתמש בהם בירושלים, הו"א דכיון דאסור להשתמש בהם, ובשעה שזוכה בהם בדרך הלואה לא קרינן ביה כספך הראוי לך לאכילתך ולהנאתך, אף דאחר עלייתן לירושלים יכול להשתמש וקרינן ביה כספך, מ"מ בשעת הלואה דאיכא זכיה לא קרינן ביה כספך, והו"א דליכא איסור רבית קמ"ל קרא דנשך כסף דאף בכה"ג איכא איסור רבית, כיון דקרינן ביה כספך אחר שיעלה אותן לירושלים:
ודע דאגב אורחין הוקשה לי בברייתא הזאת דת"כ הנזכר, דאמאי לא ממעט מקרא דכספך כי אם ממון גוים, ואמאי לא ממעט נמי ממון הקדש, דאם הלוה ממון הקדש לא שייך ביה רבית כדמצינו בכמה דוכתין דממעטינן שניהם, כדאמרינן בפ"ק דפסחים [ה, ב] דמקרא דולא יראה לך ממעטינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ונראה פשוט דלא שייך רבית בהקדש בכסף, דאי אוזפיה גזבר ק' בק"ך מעל הגזבר, וכיון דמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין, והוה להו דהדיוט, כדאמרינן בפרק הזהב (דף נ"ז ע"ב) יעו"ש, דלא אשכח התם רבית בהקדש כי אם באבני בנין המסורות לגזבר כדשמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין יעו"ש. ויל"ע מההיא דאמרינן בפרק כל שעה (דף כ"ז ע"ב) גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש דפריך, והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפקו להו לחולין, ומשני אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן ואליבא דר"י וכו', שלמים נמי כיון דלאו בר מעילה נינהו לא נפקי לחולין ע"כ, וא"כ גבי רבית נמי משכחת לה בדמים שהפרישן לקנות בהם שלמים, דכיון דהוקדשו הדמים לשם שלמים אין בהם מעילה, ואם הלוה אותם המקדיש או הגזבר לאחר ברבית אפילו אחר הלואה אכתי מעות הקדש נינהו, כיון דלא יצאו המעות לחולין, ומשכחת לה במלוה אותם בשוגג דלא ידעו המלוה והלוה שהם דמי של שלמים, דבכה"ג מסתמא משתמש בהם הלוה כשאר חובות ואיכא אגר נטר:
אות ב ס"ק ג
איך שיהיה נראה דמברייתא זאת דת"כ יש קצת סמך כמ"ד דלר"י לעולם ממון הדיוט הוא אפילו בגבולין. וכן יש ללמוד מדברי הירושלמי בפ"ד דמסכת מעשר שני [ה"ב] עלה דמתניתין בעל הבית אומר בסלע וכו', אמר רבי יוחנן הקדש שפדאו יותר על דמיו תפס הכל, מעשר שני שפדאו יותר על דמיו לא תפס הכל, מה בין הקדש מה בין מעשר שני, אמר רבי אמי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדשות וכו', רבי יונה בעי כמ"ד כנכסיו ברם למ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש מה בין מעשר וכו', ואמרינן עוד אר"י הקדש שפדאו ולא הוסיף חומש הרי זה פדוי, מעשר שני שפדאו ולא הוסיף חומש הרי זה אינו פדוי וכו', רבי יונה בעי כמאן דאמר כנכסיו ברם כמ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש ומה בין מעשר שני וכו' ע"כ. והכא חוץ לירושלים מיירי, דהא הפודה מע"ש קאמר ופדיון לא שייך כי אם בגבולין, ועכ"ז אמרינן דאפילו בגבולין איכא פלוגתא, דאיכא מאן דאמר כנכסיו ואיכא מאן דאמר דאינו כנכסיו, אלמא דלר"י בכל גוונא ממון הדיוט הוא. והדבר קשה למ"ד דר"י מודה בגבולין דממון גבוה הוא, דמאחר דבירושלמי נראה בפירוש איפכא. ע"כ צריך לפרש הא דרב חסדא דס"פ חלק [סנהדרין קיב, ב] דמודה ר"י בגבולין [דפטור] בחלה, דלאו משום דממון גבוה הוא אלא משום דלית ליה היתר אכילה, דכל היכא דאפשר להשוות תלמוד ירושלמי עם תלמוד דידן משוינן, ובפרט כי סברת רב חסדא דפרק חלק דבגבולים מודה ר"י דפטור מחלה, כמו כן אמרו בירושלמי בפרק חמישי דמעשר שני [ה"ב] גבי מתני' כרם רבעי ב"ש אומרים אין לו חומש יעו"ש. ולפי מה שלמדנו מהירושלמי דאפילו בגבולין לר"י ממון הדיוט הוא, ע"כ צ"ל דה"ט דחלה דפטור משום דאינו ראוי לאכילה: ועפי"ז שלמדנו מן הירושלמי בפ"ד דמעשר שני דלר"י אפילו בגבולין ממון הדיוט הוא, הבא נבא להבין מאי דאמרינן בירושלמי עלה דמתני' דחלה [פ"א ה"ג] וז"ל, ר"ז רבי יוסי וכו' מעשר שני שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה, רבי יונה כמ"ד אינו כנכסיו ברם כמ"ד כנכסיו הוא חייב, א"ל אף אנא סבר כן, הוי מע"ש הואיל וכל עמא מודו שהוא כנכסיו חייב. הוי פליגא הוא, מ"ד חייב אפי' תרומה שבו חייבת מ"ד פטור אפי' חולין שבו פטורין, עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מה את עביד כגדיש שנדמע או כעיסה שנדמעה וכו' ע"כ. וכתב הר"ש במתני' וז"ל, מפרש בירושלמי מע"ש שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות, במה דברים אמורים שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל, וה"ה לענין הקדש עכ"ל: נראה מדבריו דס"ל דמאי דאמרי' בירושלמי מע"ש שהקדימו בשבולין פטור מן התרומה, הוא לפרש מתני' דקתני אלו חייבים בחלה ופטורין מן המעשרות, וקתני בכלל מעשר שני והקדש שנפדו, דעכצ"ל דמיירי במעשר שני שהקדימו בשבולין, דאי מיירי במעשר שני שהפרישו כסדרו שהפריש תרומה גדולה בתחלה ואח"כ מעשר ראשון ואחריו מעשר שני, איך שייך לומר דהמעשר שני זה פטור מן המעשרות, דמשמע דפטור מטעם פיטור דהקדש דמע"ש ממון גבוה הוא, תיפוק ליה דמע"ש זה אין בו חלק תרומה ומעשר ראשון שכבר הפרישם בתחלה, אלא עכצ"ל דמיירי שהקדימו בשבולין דעדיין חלק תרומה ומעשר ראשון בתוכו, ופטור מצד דממון גבוה הוא וחשיב כאילו הקדיש קודם מירוח ומירחו ההקדש דפטור כיון דהקדימו בשבולין, וא"כ מש"כ הר"ש לעיל מזה ומתניתין דהכא בגבולין ואפילו כר"י, צ"ל דס"ל כמ"ד דאפילו לר"י בגבולין ממון גבוה הוא, ומתני' ע"כ בגבולין הוא, דהא קתני מע"ש והקדש שנפדו, ופדיון לא שייך אלא בגבולין, אתיא אפילו כר"י:
אלא דקשה על זה דאי כוונת הירושלמי הוא לומר דמתני' מיירי בהקדימו בשבולין מהטעם האמור, אם כן כיון דאמרו בירושלמי דהא דפטור הוא למ"ד שאינו כנכסיו אבל למ"ד שהוא כנכסיו חייב, עכצ"ל דהירושלמי ס"ל דלר"י אפילו בגבולין ממון הדיוט הוא, דהא מתני' ע"כ בגבולין הוא, והרי מהירושלמי הזה מוכח כדמוכח מהירושלמי דמעשר שני שכתבנו, וצ"ל דהר"ש מה שכתב דמתניתין אתיא אפילו כר"י, הוא עפ"י הש"ס דילן בפרק חלק, דסבירא ליה דפשט דברי רב חסדא הוא דלר"י ממון גבוה הוא בגבולין, ויל"ע דמאחר דבירושלמי נראה דאינו כן ודברי רב חסדא אפשר לפרשם דמטעם דלית ביה היתר אכילה הוא, מי הכריחו להשוות מחלוקת בין הירושלמי וש"ס דילן:
אות ב ס"ק ד
והנה ראיתי להר"ש ולרע"ב בפ' ראשון דתרומות משנה ה' עלה דתנן אין תורמין וכו' ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו וז"ל, ולא ממעשר ראשון וכו' אין תורמין ממנו תרומה גדולה על כרי של טבל, ואיצטריך לאשמועינן היכא שהקדימו בשבולין דאמרינן בפ' כ"ש [לה, ב] דפטור מת"ג וכו'. ולא במע"ש, היכא דלא נפדו לא איצטריך דמתני' ר"מ היא דאמר מעשר שני ממון גבוה, אבל נפדו ס"ד דעושה אותם תרומה גדולה, וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורין הם, איצטריך היכא דהקדימו בשבולין דפטורה מתרומה גדולה כדפרשינן גבי מעשר ראשון עכ"ל:
ויל"ע דלפי מ"ש דהר"ש ס"ל במתני' דאפילו לר"י בגבולין ממון גבוה הוא, למה איצטריך לומר הכא דהיכא דלא נפדו ל"א דמתני' ר"מ היא, הא כיון דקתני נפדו בגבולין מיירי דלא שייך פדיון אלא בגבולין, ואפילו לר"י ממון גבוה הוא, ולא איצטריך לאשמועינן בלא נפדו:
עוד יש לעמוד בדבריהם במ"ש דבנפדו נמי איצטריך היכא דהקדימו בשבולין דפטורה מתרומה גדולה כדפרשינן גבי מעשר ראשון, דמדלא פירשו דבריהם לומר דהא דמעשר שני שנפדה דפטור מתרומה גדולה, מיירי דוקא בשמרחו בהיותו מעשר שני קודם פדיון דפטור, דומיא דהקדש דמירוח ההקדש פוטר, דמעשר שני ממון גבוה הוא, אבל אם מירחו אחר פדיון חייב בתרומה כדין הקדש דאם מירחו אחר פדיון חייב, ש"מ דס"ל דמעשר שני שהקדימו בשבולין בכל גוונא פטור מתרומה אפילו מירחו אחר פדיון, דטעם הפיטור לאו משום דהוי כהקדש, אלא מטעם דפרשינן במעשר ראשון שהקדימו בשבולין שפטור מת"ג מקרא דמעשר מן המעשר ולא תרומה ומעשר מן המעשר, דאע"ג דקרא גבי מעשר ראשון כתיב ילפינן מעשר שני ממעשר ראשון. וכן נראה מדברי התוי"ט שם שהבין כן בדבריהם שכתב וז"ל, ולא ממעשר שני וכו' פי' הרב רבינו עובדיה שהקדימו בשבולין וכן כתב הר"ש, ותימה לי מנין, דהא במעשר ראשון קראי דרשינן ברפ"ז דברכות, ואולי מסברא מפני ששם מעשר אחד הוא, והרי אפילו תרומה ילפינן ממעשר עכ"ל:
הן אמת דאינו כ"כ דחוק לומר דילפינן מע"ש ממעשר ראשון, דהא הוקש מעשר ראשון למעשר שני, כדאמרינן בספרי בפ' ראה [יד, כב] עשר תעשר מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה, אין לי אלא מעשר שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות ת"ל עשר תעשר ע"כ, הרי דמכפל עשר תעשר דרשינן דבב' מעשרות הכתוב מדבר מעשר שני ומעשר ראשון, וכיון דהוקשו אהדדי לענין דאין מעשרין משנה לחברתה, י"ל דאין היקש למחצה ומע"ש נמי יליף ממעשר ראשון לענין זה:
אבל זה אי אפשר לאומרו כלל, שהרי בפירוש אמרו בשמעתין בירושלמי [חלה פ"א ה"ג] דמעשר שני שהקדימו בשבולין לפטור מתרומה גדולה היינו למ"ד שאינו כנכסיו, אבל למ"ד שהוא כנכסיו חייב בתרומה גדולה, אלמא לא ילפינן מע"ש ממעשר ראשון לענין זה, ודוקא למ"ד ממון גבוה הוא פטור מתרומה אם מירחו קודם פדיון מידי דהוה אהקדש, אבל אם מירחו אחר פדיון או למ"ד ממון הדיוט אפי' מירחו קודם פדיון חייב דלא ילפינן ממעשר ראשון, ומהתימה שהר"ש עצמו כתב במתני' דחלה וז"ל, מפרש בירושלמי מע"ש שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות, בד"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה בהקדש עכ"ל:
ועוד נלע"ד דמלבד דמדברי הירושלמי דשמעתין מוכח דלא ילפינן מע"ש ממעשר ראשון כאמור, כן יש ללמוד מהש"ס דילן מההיא דפ' כל שעה [לה, ב] וההיא דפ' שלשה שאכלו [מז, ב] וההיא דפ' מפנין [קכז, ב] וההיא דפ' בכל מערבין [לא, ב] הנז"ל, דפריך הש"ס בכל הני דוכתי במתני' דקתני מע"ש והקדש שנפדו פשיטא, ומשני הב"ע כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, וקמ"ל דאין חומש מעכב, דאם איתא דמע"ש שהקדימו בשבולין אפילו מירחו אחר פדיון פטור מן התרומה כדין מעשר ראשון, אמאי לא משני דמעשר שני דמתניתין הוא במעשר שני שהקדימו בשבולין, וקמ"ל דאע"ג דמירחו אחר פדיון לא חל עליו חיוב תרומה גדולה, דומיא דמעשר ראשון שניטלה תרומתו דרישא דמוקמינן לה בהקדימו בשבולין, ואיצטריך תנא לאשמועינן הכי גבי מעשר שני נמי, כי היכי דלא נימא דלא ילפינן מע"ש ממעשר ראשון: דאין לומר דניחא ליה להש"ס לשנויי דמיירי דלא נתן לו את החומש, דבהכי בתירוץ אחד משני מעשר שני והקדש, דהא ליתא, דמאי דמשני גם חלוק מע"ש לאשמועינן דאין חומש מעכב, הדבר קצת קשה, דהא בפרק הזהב (דף נ"ד ע"א) איפליגו ר"א ורבי יהושע, דלר"א החומש אינו מעכב ולר"י מעכב, ופלוגתייהו בין בהקדש ובין במעשר שני, ומפורש התם דפלוגתייהו הוא אי חומש מעכב מדרבנן משום פשיעותא או לא, וקי"ל כר"י וכמו שפסק הר"ם בפ"ז מהלכות ערכין [ה"ג] לענין הקדש, ובפ"ה ממע"ש [הי"ב] יעו"ש, וא"כ הכא איך מוקי כל הני מתני' דסתמא נינהו כר"א דלא קי"ל כוותיה לגבי דר"י, ואע"ג דלר"י נמי חומש אינו מעכב מדאורייתא כי אם מדרבנן, מ"מ כיון דמדרבנן אסרו אותו באכילה לא חשיב דבר הראוי לאכילה, דומיא דטבל דקתני בהני מתני', ופריך הש"ס פשיטא, ומשני לא צריכא בטבל טבול מדרבנן, ה"ד בעציץ שאינו נקוב, אלמא אפי' משום איסור דרבנן לא חשיב ראוי וה"ה בלא נתן את החומש, והנה כי כן הוה עדיף טפי לשנויי דחלוקת מעשר שני מיירי בשנתן לו את החומש, והחידוש הוא דמיירי בשהקדימו בשבולין ומרחו אחר פדיון, ועם כל זה פטור מן התרומה, ובחלוקת ההקדש החידוש הוא דמיירי בלא נתן לו את החומש, וקמ"ל דהחומש אינו מעכב דבהקדש קאי, והאי אוקמתא אתיא ככ"ע ואפי' כר"י, דאמרינן התם בפרק הזהב דאמר רבי יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחלל, חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק, משא"כ במעשר שני, וכן פסק הר"ם בפ"ז מהלכות ערכין, דהא בההיא דמפנין וההיא דפרק בכל מערבין הא חזי ליה לאכילה בשבת משום עונג שבת, וכן ההיא דפרק כל שעה לענין מצה כיון דהוא לקיים מצות עשה דמצה לא גרע מעונג שבת, וההיא דפרק שלשה שאכלו הוה מצי לאוקמה דהא דקתני מתני' דבהקדש דנפדה מזמנין מיירי בחבית דמותר לו מפני עונג שבת, ומדדחיק הש"ס לאוקמי כל הני סתמי דמתני' כר"א דלית הלכתא כוותיה, ש"מ דאי אפשר לשנויי חלוקת מע"ש כי אם באופן זה, וע"כ דאתי כסברת ר"א ומוקמינן ב' החלוקות באופן אחד דאין החומש מעכב:
אות ב ס"ק ה
והנה מאי דאמרינן בירושלמי בשמעתין [חלה פ"א ה"ג] עוד, א"ל אף אנא סבר כן, הוי מעשר שני הואיל וכל עמא מודי שהוא כנכסיו חייב וכו', נראה דעיקר הגירסא הוא כגירסת מהרש"ס שהביא הרב שדה יהושע משמיה דגריס מעשר עני הואיל וכל עמא מודי וכו', דגירסת מהר"ר אליהו [פולדא] דגריס הוי מעשר שני ופירושו הוא דחוק מאד, אבל גירסת מעשר עני היא מרווחת, ואיצטריך לאשמועינן דבמעשר עני שהקדימו בשבולין דלכו"ע ממון הדיוט חייב בתרומה, כדי לאשמועינן דלא נימא דכל המעשרות ילפינן ממעשר ראשון דבהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה, דהא ליתא דשאני מעשר ראשון דגלי קרא, ולא ילפינן שאר מעשרות מניה, ולהחזיק הדבר דהשיב לו אף אנא סבר כן דבמעשר שני למ"ד כנכסיו חייב בתרומה גדולה, הוסיף עוד לומר דלפי זה במעשר עני לכו"ע חייב:
ומאי דאמרינן עוד, הוו פליגי הוא, מ"ד חייב אפילו תרומה שבו חייבת וכו', ה"פ דלמ"ד חייב בתרומה אם הקדימו למעשר שני בשבלין דס"ל ממון הדיוט, אם כן לענין חלה אם עשה עיסה ממנו קודם הפרשת תרומה אפילו חלק התרומה שבו חייבת בחלה, דאף דתרומה בעלמא פטורה מחלה כאן חייבת, כדאמרינן לקמן בפירקין בירושלמי [ה"ג] גבי מתני' דאלו פטורין מן החלה וחייבין במעשרות, דהעושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה, ותרומה חייבת בחלה, ומייתי לה מקראי התם, דכיון דבעודה בטבלה עשאה עיסה וחל עליה חיוב חלה גם חלק התרומה חייבת בחלה, וה"ה הכא, דלמ"ד דחייב בתרומה אפילו התרומה שבו חייבת, ומ"ד פטור מתרומה דממון גבוה הוא, א"כ אף דחולין שבו דהיינו מה שאינו חלק התרומה פטור מחלה:
ומאי דאמרינן עוד בשמעתין, מ"ד חייב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מה את עביד ליה כגדיש שנדמע או כעיסה שנדמע וכו', דברים אלו לכאורה משוללי הבנה הם וצריכין ביאור, והן קדם כדי לבא אל הביאור נקדים מאי דאמרינן בירושלמי בפ"ב דבכורים [ה"ג], עלה דמתני' יש בתרומה ומעשר משא"כ בבכורים, שהתרומה והמעשר אוסרים את הגורן, ופריך ניחא התרומה אוסרת את הגורן, המעשר אוסרת את הגורן, ומשני תפתר שהקדימו בשבולין, דאמר ר"א בשם רשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה ע"כ. והר"ש הביא דברי הירושלמי שם וכתב וז"ל, משמע שרוצה לפרש אוסרין את הגורן, דאע"פ דלא נתמרחה קובעין אותה לאוסרה באכילת עראי, כההיא דתנן בפ"ב דמעשרות [מ"ד] ומייתי לה בפ' המביא כדי יין [ביצה לה, ב] פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר"א אוסר לאכול עראי, ורבנן מודו דתורם מן הכלכלה, ולהכי קשיא ליה במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת, ומשני בשהקדימו בשבולין, ולא מייתי דרבי אבהו אלא לאשמועינן שחל שם מעשר כשהקדימו בשבולין, ואע"ג דרבי אבהו איירי במעשר ראשון ומתני' במעשר שני, לא שנא, כדאי' בירושלמי בפ"ק דחלה דאמר רבי יוחנן מעשר שני שהקדימו בשבולין פטור מן המעשרות, ומיהו בסיפא דמתניתין דקתני גבי תרומת מעשר שאוסרת את הגורן כתרומה לא יתכן לפרש בכה"ג שהקדימה, דאי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיקרא שם למעשר, ונמצא שכבר נאסר הגורן, אלא דטובלה לאסור באכילה עד שיפרישנה כתרומה גדולה משא"כ בבכורים, ובכה"ג היה יכול לפרש כאן עכ"ל:
ולענ"ד ק"ק דהא לפי מה שאמרו בירושלמי בשמעתין דפ"ק דחלה [ה"ג], דהא דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין פטור מן התרומה, היינו דוקא בתורם תרומת מעשר ממנו, אבל אם תרם תרומת מעשר ממקום אחר עליו חייב בתרומה כנזכר לעיל, יתכן לפרש בסיפא דמתני' דקתני דתרומת מעשר אוסרת את הגורן, דמיירי נמי בהקדימו בשבולין, ומאי דקאמר דתרומת מעשר אוסרת את הגורן לאו על הגורן קאמר, אלא על גורן דמעשר ראשון שלקח הבן לוי בשבולין, דאם קודם מירוח תרם הבן לוי תרומת מעשר ממקום אחר על מעשר זה עודנו שבולין, דבכה"ג שתרם ממקום אחר נתחייב המע"ר זה בתרומה ובשאר מעשרות, ואף דעדיין לא נתמרח, הפרשת התרומת מעשר שהפריש עליו ממקום אחר הרי קובע אותו לאוסרו באכילת עראי כדין תרומה גדולה, דלרבי אליעזר תרומה קובעת, דמלתא דפשיטא הוא דהא דאמרינן דאם הפריש תרומת מעשר ממקום אחר חייב בתרומה, הוא לומר דאם מרחו יש לו דין טבל גמור עד שיפריש תרומה גדולה ומעשר שני או מעשר עני, וכל שלא הפריש תרומת מעשר המעשר ראשון זה תלוי ועומד, דאם יפריש ממנו שוב לא יהיה טבל מחמת תרומה גדולה ומעשר שני, ואם יפריש תרומת מעשר ממקום אחר הרי בההיא שעתא חל עליו איסור טבל מחמת תרומה גדולה ומעשר שני אם הוא אחר מירוח, ובתורם תרומת מעשר קודם מירוח נמי קובע למעשר ראשון זה בטבל מחמת תרומה גדולה ומעשר שני, דתרומה קובעת, דמה לי מרים תרומה ממנו עצמו ומה לי שתרם ממקום אחר לענין קביעות, דהתרומה קובעת:
דעפי"ז נלע"ד דיש להבין מ"ש בירושלמי בספ"ק דתרומות [ה"ה] וז"ל, חייא בר אדא בשם רשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבולין אסור לאכול ממנו עראי וכו', מהו שילקו על טבלו דבר תורה רבי אשיאן בשם רבי יונה מתני' אמרה דאין לוקין על טבלו דבר תורה, דתנינן תמן תרומת מעשר שוה לבכורים וכו' ואוסרת את הגורן ויש לה שיעור כתרומה, אית לך אוסרת את הגורן אלא לאחר מירוח, הדא אמרת שאין לוקין על טבלו דבר תורה ע"כ. ואם פירוש סיפא דמתני' הוא כמ"ש הר"ש, אינו מובן כלל מה ראיה ממתני' לומר דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין דאסור לאכול ממנו עראי כדין טבל אינו אלא מדרבנן ואין לוקין עליו דבר תורה, כיון דהתם לא מיירי בהקדימו בשבולין:
אמנם לפי האמור א"ש דהכא בירושלמי אזיל לשיטת סוגיא דבכורים דמוקי רישא דמתני' בהקדימו בשבולין ואוסרת את הגורן היינו שאפילו קודם מירוח ומעשר קובע, ולשיטה זאת ה"ה סיפא דתרומת מעשר מתפרש הכי על דרך האמור, דהקדימו למעשר ראשון בשבולין, וקמ"ל מתני' דאם הפריש תרומת מעשר עליו ממקום אחר, הרי נטבל כל המעשר ראשון זה מפני התרומה גדולה שבו ומעשר שני שבו, וזהו שאמר אוסר את הגורן דמשעה שתרם תרומת מעשר ממקום אחר, אסור לאכול מהמעשר ראשון אכילת עראי, דמשמע דדוקא משום דתרם תרומת מעשר נקבע לאסור, אבל קודם הפרשת תרומת מעשר לא היה למעשר ראשון זה דין טבל מפני תרומת מעשר שבו, כיון דאכתי לא חל עליו חיוב תרומת מעשר עד אחר מירוח, וזה הוא אומרו אית לך אוסרת את הגורן אלא לאחר מירוח, אבל קודם מירוח אינו אוסרת, ואם איתא דהא דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין אסור לאכול ממנו עראי דשמו טובלו הוא מן התורה, אם כן איך קאמר דאחר שהפריש תרומת מעשר דוקא נאסר גורן זה באכילת עראי, הא קודם הפרשת תרומת מעשר נמי כבר היה אסור גורן זה באכילת עראי דכבר היה טבול לתרומת מעשר דשם מעשר טובלו. אלא ע"כ צ"ל דאיסור דאכילת עראי אינו אלא איסורא דרבנן, ואין הכי נמי דמדרבנן אפילו קודם הפרשת תרומת מעשר אסור לאכול עראי, ומאי דקתני דע"י הפרשת תרומת מעשר אוסר את הגורן, היינו שאוסרת את הגורן מן התורה משא"כ קודם הפרשת תרומת מעשר:
ולענ"ד מהירושלמי הזה דספ"ק דתרומות יש ראיה דהעיקר כגירסת (כסברת) הר"ש בדברי הירושלמי דפ"ב דבכורים, דגרסינן תפתר דהקדימו בשבולין, דבהכי סיפא נמי דתרומת מעשר מיירי בהכי, ולא כגירסת מהרש"ס שהביא הרב שדה יהושע שם בפ"ב דבכורים, דלא גריס תפתר שהקדימו בשבולין, אלא שהקדימו סתם, והיינו שהקדימו בכרי אחר מירוח, ונ"מ לגומר פירותיו להוליכן לבית דמותר לאכול מהן עראי אפילו אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר, ואחד מו' דברים קובעת ואחד מהן הפרשת תרומה וכמ"ש הר"ם ברפ"ג דמעשר [ה"ג] יעו"ש, וע"ז הוא דקתני מתני' דאם הקדים המעשר המעשר קובע ואוסר הגורן אף שלא הכניסן בבית, ולפי זה גם סיפא דתרומת מעשר אוסרת הגורן הוא על אופן זה, שאחר מירוח הקדים מעשר ראשון וזה המעשר ראשון חייב בתרומה גדולה ובתרומת מעשר ובמע"ש, אבל כל זמן שלא ראה פני הבית לא נקבע, אבל אם תרם ממנו תרומת מעשר אוסר את הגורן, דהיינו הגורן של מעשר ראשון שהקדים, דקודם שיכנס לבית אסור לאכול ממנו עראי דתרומת מעשר קובע למעשר, זה נראה שהוא פי' גירסת הרב, אע"פ שהשדה יהושע כתב דבריו בקיצור, וא"כ הוא מה מייתי הכא בספ"ק דתרומות מתני' לענין הקדימו בשבולין דאיסור אכילת עראי הוא מדרבנן, ומהרש"ס עצמו בביאורו למסכת תרומות אשר בידי כתב ע"ד הירושלמי הנזכר וז"ל, ואוסרת את הגורן ע"כ בהקדימו מיירי, וגורן דתנן היינו שעשה הלוי בשבולין שנתנו לו למעשר, דאי בגורן דבעל הבית הא תרומה גדולה קדמה ואוסרת את הגורן היא, אלא ע"כ בגורן דלוי קאי, ואפ"ה לא אסרי משום טבל שילקו עליו עד שיפריש תרומת מעשר, אלא לאחר מירוח הוא דהוי גורן לטבול עכ"ל: ומהירושלמי הזה דספ"ק דתרומות דמסיק דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין דאין לוקין על טבלו דבר תורה, נראה דעפ"י הירושלמי הזה כתב הר"ם בפ"ג מהלכות מעשר דין י"ט וז"ל, מעשר ראשון שהקדימו בשבולין אסור לאכול ממנו עראי קודם שיפריש תרומתו, ואם אכל מכין אותו מכת מרדות, והרב משנה למלך שם כתב שהר"ם לטעמיה אזיל, שכתב ברפ"ד [ה"ב] שאין לוקין מן התורה על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לבית יעו"ש, ולפי טעם זה יוצא דאם הכניס לבית מעשר ראשון שהקדימו בשבולין בעודן שבולין, הרי נקבעו מן התורה, ואם נאמר דדברי הר"ם הם מהירושלמי הנזכר, אפשר דאפילו הכניסם בבית בעודן שבולין אין ראיית הבית קובע מן התורה, כדין שאר דברים שאם הכניסם לבית קודם גמר מלאכתן דאוכל מהם עראי דאפי' ראית פני הבית אינה קובעת כי אם אחר גמר מלאכה, כמ"ש הר"ם בפ"ג מהלכות מעשר דין ד' ודין ו' יעו"ש, וא"כ כיון דעיקר דין מעשר ראשון בשבולין דאמרינן שמו טובלו אין לוקין עליו מן התורה מטעם דעדיין לא נגמרה מלאכתן, א"כ הוא הדין אם נכנס לבית אינו קובע ללקות מן התורה:
ודין זה דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין דשמו טובלו הובא בפרק קמא דביצה (דף י"ג ע"א), וכתב רש"י וזה לשונו, שמו טובלו שם מעשר שנקרא עליו טובלו ואוסרו באכילת עראי ובמיתה כדין טבל עד שירים תרומת מעשר שבו עכ"ל, הרי דרש"י חולק על סברת הר"ם, ובאמת דדברי הירושלמי דספ"ק דתרומות הנזכר הוי תיובתיה, דכיון דבש"ס דילן אין גילוי בדבר אם הא דאמר שמו טובלו ר"ל טבל גמור מן התורה או אינו אלא מדרבנן, ובירושלמי פירשו דאין לוקין עליו מן התורה, לא משוינן פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן, דאף דבש"ס דילן נקט לשון זה דטובלו דמשמע טבל גמור, מדלא נקט לשון הירושלמי דאסור לאכול עראי, מ"מ אין זה כ"כ הכרח לדחות מה שמפורש בהיפך דירושלמי. באופן דנמצינו למידין מהירושלמי דספ"ק דתרומות דהעיקר כגירסת הר"ש בההיא דפ"ב דבכורים דגרסינן, תפתר במעשר שהקדימו בשבולין כאמור:
ואולם יל"ע בגירסא זאת ובפירוש הר"ש בה, דהא אמרינן בתוספתא ברפ"ב דמעשרות [ה"ג] וז"ל, התורם גרוגרות ועתיד לדורסן, תמרים ועתיד לדושן, רבי אליעזר אומר לא יאכל מהם עראי, וחכמים אומרים אוכל מהם עראי, מודה ר"א לחכמים בתורם שבולין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין שיאכל מהם עראי עכ"ל, הרי בפירוש דאפילו ר"א מודה בתורם שבולין ועתיד לעשותן גורן דמותר לאכול מהן עראי. וכן מפורש בירושלמי בפ"ב דמעשרות [ה"ג] גבי מתניתין דפירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, דקא מבעיא לן התם מעשר ראשון מהו שיטבול, מה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור, אם במעשר ראשון שהקדימו בשבולין דברי הכל מותר, אלא כי אנן קיימין בתמרים והוא עתיד לדושן וכו' ע"כ, דפשיטא דמאי דאמרינן דאי במעשר ראשון שהקדימו בשבולין ד"ה מותר, הוא עפ"י התוספתא הנזכר, דאמרינן דשבולין ועתיד לעשותן גורן אפילו רבי אליעזר מודה, וכן לעיל מזה אמרינן בירושלמי על עיקר פלוגתא דרבנן ור"א וז"ל, מה אנן קיימין אם בכלכלה של תאנים ד"ה אסור, ואם בזיתים על השמן וענבים על היין דברי הכל מותר, אלא כי אנן קיימין בתמרים והוא עתיד לדושן, ובגרוגרות והוא עתיד לדורסן, ר"א אומר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן, וחכמים אומרים אין תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן, הרי בפירוש דסברת ר"א אינו אלא בתמרים ועתיד לדושן וגרוגרות לדורסן:
וראיתי למהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל בביאורו שם שכתב בד"ה ואם במעשר ראשון שהקדימו בשבולין ד"ה מותר, שהרי בהפרשה זאת אפילו על תרומת מעשר שבו לא נטבל מן התורה, וכדאיתא סוף פרק ט' דשביעית משום דכתיב דגנך, ואע"ג דאסור לאכול עראי וכדאיתא שם ובפ"ק דביצה דשמו טובלו לתרומת מעשר אין זה אלא מדרבנן משום קנסא עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לבקש טעם בסברת הירושלמי דקאמר דברי הכל מותר, דהא הדין מפורש בתוספתא דמודה ר"א בשבולין. ולע"ד דאם אין הדין מפורש בתוספתא, טעם זה שכתב אינו מספיק, דדוקא המעשר עצמו לא נטבל לתרו"מ מן התורה כיון שגוף המעשר לא נגמר מלאכתו ולא עשה שום מעשה בו המורה על הטבל, דאה"נ דאם היה תורם ממנו תרומת מעשר היה נטבל למעשר שני או למעשר עני, כדין התורם תרומה גדולה מהפירות קודם גמר מלאכתן דנטבלין, אבל עכשיו שלא הפריש ממנו שום דבר מהחיובים השייכים בו לא נטבל, אבל במפריש מעשר ראשון מהגורן בעודן שבולין כיון דכבר עשה מעשה והפריש אחד מהחיובים דשייכי בכללות הפירות, אפשר דהוי כתורם פירותיו עד שלא נגמרו מלאכתן דאפילו לא תרם כי אם תרומה גדולה נטבלו לשאר מעשרות, וה"ה במפריש מעשר ראשון לבד וחל עליו שם מעשר. ואפשר דלא אמרינן דכמו שנטבלו כללות הפירות בהפרשת מעשר ראשון מהם כן חל שם טבל על גוף המעשר, כיון דחלות שם טבל על הפירות הוא אחר הפרשת המעשר ראשון, ועל גוף הפירות חל שם טבל שהתחיל להפריש מהם אחד מהחיובים, ועל מעשר ראשון שלא הופרש ממנו כלום לא חל שם טבל:
גם מה שכתב כדאיתא בסוף פ"ט דשביעית, כשאני לעצמי בקשתי שם ולא מצאתי רמז מזה, ואולי דט"ס הוא וצ"ל בספ"ק דתרומות, והוא לשון הירושלמי הנזכר. אף דמדברי הרב שם משמע דס"ל דמאי דפשיט שם הירושלמי ממתניתין דבכורים הוא כמ"ש הרב וז"ל, דאע"ג שנתרבה לאיסור ולמיתה אין לוקין עליו עד אחר שנעשה גורן, דנראה מזה דס"ל דנתרבה מקרא איסור ומיתה אלא דמלקות ליכא, וא"כ נראה דנטבל מן התורה, מ"מ הכא לא ניחא ליה לומר הכי, והעיקר מ"ש כאן דזה פשוט לכל הישר הולך, דמהירושלמי הנזכר מוכח דהא דמעשר ראשון שמו טובלו אינו אלא מדרבנן, ואין צורך להאריך כמבואר למעיין היטב:
ומ"ש עוד, ובפ"ק דביצה דשמו טובלו אין זה אלא מדרבנן משום קנסא, לא ידעתי מנ"ל דמשום קנסא הוא, דלא נאמר טעם זה דמשום קנסא בפ"ק דביצה [יג, א], אלא למאי דפריך הש"ס למאי דמוקי בטבל טבול לתרו"מ, כותש למה לי, לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך, ומשני אמר רבא קנסא, אבל לענין לאסור אכילת עראי לא הוזכר טעם קנס:
איך שיהיה מפורש יוצא מהתוספתא ומהירושלמי הנזכר דמודה ר"א בתורם שבולין ועתיד לעשותן גורן שיאכל מהן עראי, וא"כ איך מוקי לה הכא בירושלמי דתפתר במעשר שני שהקדימו בשבולין דאוסר את הגורן לסברת ר"א, הא הכא בשבולין אפילו ר"א מודה. ועוד דאפילו נאמר דסברת ר"א הוא אפילו בשבולין היינו דוקא בתורם ת"ג, אבל במפריש מעשר ראשון הא בעיא דלא איפשיטא הוא בירושלמי שם בפ"ב דמעשרות, אי מעשר ראשון טובל לר"א יעו"ש, ואם כן אם במעשר ראשון מיבעיא לן כ"ש במעשר שני דאיכא למימר דאינו טובל:
ולע"ד דיש להביא ראיה מהש"ס דילן דמעשר ראשון אינו טובל, מההיא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף י"ג ע"א) דלמאי דמוקי התם מתניתין דחבילי תלתן של טבל בטבל טבול של תרו"מ, פריך כותש למה לי, ופריך עוד [שם ע"ב] מחשב הא מדידה בעי, ומשני הא מני אבא אלעזר בן גימל הוא וכו' ע"כ, ואם איתא דמעשר ראשון טובל לר"א בתרומה אפילו קודם גמר מלאכה, למאי דמוקי לה דמיירי במעשר ראשון שהקדימו בשבולין, אמאי דחיק לאוקמא בטבל טבול לת"מ וקאי לבן לוי, הא שפיר י"ל דגבי ישראל קרי ליה התנא טבל, דכיון דהפריש מעשר ראשון בשבולין הפרשת מעשר ראשון טובל כל שאר הפירות וחל עליהם שם טבל. דבהכי א"ש מאי דתני כותש, דאי בן לוי, כותש למה לי, וכן א"ש מאי דתני מחשב ולא תני מודד, דגבי תרומה שייך לשון מחשב דאינו צריך מדידה. ואין לומר דלא ניחא לש"ס לאוקמה מתניתין דחבילי תלתן כר"א דלא קי"ל כוותיה, דהא בלאו הכי מוקי מתני' כאבא אלעזר בן גימל, דס"ל דתר"מ ניטלת נמי במחשבה, אע"ג דלא קי"ל כוותיה, וא"כ אמאי לא ניחא להו לאוקמא כר' אליעזר דתרומה ומעשר ראשון טובל, ומדלא אוקמא בהכי ש"מ דס"ל להש"ס דמעשר ראשון אינו טובל אפילו לר"א:
אות ב ס"ק ו
והן עתה אבוא נבוא לבאר דברי הירושלמי דשמעתין דחלה [פ"א ה"ג], דקא מיבעיא לן מ"ד חייב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מה את עביד ליה, כגדיש שנדמע וכו', דלפי האמור דאפילו לר"א דתרומה טובלת מודה הוא בשבולין דאינה טובלת, ואפילו את"ל דתרומה טובלת אפילו בשבולין, מעשר ראשון או מעשר שני אינן טובלין, דהכא דמיירי דהקדים מעשר שני בשבולין לא נטבלו כל הפירות מפני הפרשת מעשר שני, ואפילו למ"ש הר"ש בפירוש הירושלמי דפ"ב דבכורים, דלר"א מע"ש שהקדימו בשבולין אוסר את הגורן, עם כל זה הכא י"ל דקא מבעיא אליבא דרבנן דפליגי אר"א וקי"ל כוותייהו, דאפילו תרומה אינה טובלת וכ"ש מעשר ראשון או מע"ש, וא"כ בשאר הפירות שהפריש מהם מע"ש בשבולין פשיטא דלא טבלו:
ומאי דקא מיבעיא ליה הוא על מע"ש עצמו למ"ד דממון הדיוט הוא אפילו בגבולין וחייב להפריש ממנו תרומה גדולה ומעשר ראשון, אי חל עליו שם טבל בעודן שבולין מפני חלק התרומה וחלק מעשר ראשון אשר בתוכו, כיון דכל עוד שלא נפדה אסור לאכול ממנו בגבולין מפני איסור אכילת מע"ש חוץ לירושלים, ואיכא למימר דכל דע"י הפרשתו חל עליו איסור אכילה בכה"ג נטבל וחל עליו נמי איסור טבל, דכיון דנאסר ע"י קריאת שם מעשר שני מצד עצמו שמו טובלו לאוסרו ג"כ מחמת איסור טבל. דאע"ג דלא דמי למעשר ראשון שהקדימו בשבולין דאמרינן דשמו טובלו, דמעשר ראשון שאני דכיון דתרומת מעשר לא שייך אלא עד שיפריש מעשר ראשון, ואי לאו דמפריש מעשר ראשון א"י לקרות שם לתרומת מעשר, דנמצא דקריאת שם מעשר ראשון גורם לתרומת מעשר, כה"ג שייך לומר דשמו טובלו לתר"מ, משא"כ במע"ש דאין קריאת שם מע"ש גורם להתחייב בתרומה גדולה ובמעשר ראשון, דבלאו הכי היה יכול לקרות שם תרו"ג ושם מעש"ר הקודמים למע"ש. ואם יש טעם לומר דבמע"ש שמו טובלו לת"ג ולמעש"ר, הוא משום דאגב דנחית ליה איסור מע"ש בגבולין נחית ליה ג"כ איסור טבל:
והנה כי כן אם עשאו תר"מ על מקום אחר לא חשיב כתורם מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, כיון דכבר חל עליו שם טבל, דמדמינן ליה כגדיש שנדמע, דס"ל להירושלמי דגדיש שנדמע בעודו שבולין דהיינו דקרא שם תרומה בתוך הגדיש ולא הפריש אלא דקרא שם, וסיים מקומם בצפונו או בדרומו, דכה"ג דסיים מקומם קרא שם, וכדתנן בפ"ג דתרומות משנה ה' יעו"ש, וכה"ג דכבר חל שם תרומה בתוך הגדיש כל זמן שלא הפריש התרומה ממנו ממש הרי צד צפון או צד דרום שסיים בו התרומה הוא מדומע דיש בו תערובת תרומה, ובתוספתא בפ"ד ממסכת תרומות [ה"ט] ומייתי לה בירושלמי בפ"ג דתרומות [ה"ג] עלה דמתניתין הנזכר וז"ל, האומר תרומת הכרי הזה בצפונו מחציו כלפי צפון מדומע דברי רבי, וחכמים אומרים עושין אותו כמין כי, רשב"ג אומר נוטל את התרומה בצפון צפונו ע"כ, דמתבאר מזה דמר כדאית ליה ומר כדאית ליה כל זמן שלא הוציא התרומה משם, אותו המקום הוא מדומע, וא"כ בקורא שם בצפונו בגדיש בשבולין, הרי המקום שסיים מדומע הוא עד שיוציא התרומה מהמקום, ואע"ג דעד השתא היה מותר לאכול עראי מכל הגדיש, מ"מ משעת קריאת שם אסור לישראל לאכול עראי מאותו מקום שסיים התרומה מפני איסור תרומה לזרים שיש בתוכו. וס"ל להירושלמי דבכה"ג דקריאת שם תרומה גורם לאסור לישראל מלאכול עראי, אפילו רבנן דפליגי אר"א, וס"ל דתרומה אינה טובלת מודו דבכה"ג טובלת, דכיון דע"י קריאת שם תרומה חל עליו בצד צפון איסור אכילת עראי לישראל מפני התרומה, מגו כי חל איסור תרומה חל נמי איסור טבל עליו גם על הכהן דאסור לאכול ממנו עראי כיון דנטבל למעשר ראשון ולמע"ש:
וא"כ אפשר דה"ה במקדים מע"ש בשבולין, די"ל דכיון דע"י הפרשה אסור לאכול ממנו עראי בגבולין עד שיפדה, מגו כי חל איסור מעשר שני עליו לאוסרו, חל עליו אפי' איסור טבל דנטבל לתרו"ג ולמעשר ראשון, או דילמא לא דמי הא דמע"ש לגדיש שנדמע, דהתם כיון דסברא הוא דתרומה טובלת דכיון דהתחיל אחד מהחיובים שבו הרי עשאו כאילו הגיע לעונת מעשרות, כמו שהוא סברת ר' אליעזר, א"כ י"ל דאפי' רבנן מודו כשקרא שם תרומה בצפונו דכיון דנעשה מדומע מפני איסור תרומה, חל עליו איסור טבל דמעש"ר ומע"ש, אבל בהקדים מע"ש דאף דכשימרחנו חייב בתרומה ומעשר ראשון, מ"מ כיון דבעודו בשבולין לא הפריש ממנו לא תרומה ולא מע"ר, לא בקריאת שם ולא בהפרשה גמורה, איך מפני שחל עליו איסור מע"ש בגבולין שהוא אופן איסור אחר שאינו מאחד מהחיובים דרביע עלייהו אחר מירוח, יחול עליו דין טבל, דאפשר דהרי זה דומה כעיסה שנדמעה, ולאו דוקא עיסה קאמר אלא כקמח שנדמעה כלומר שעומדת לעיסה, ומיירי בקמח של טבל שעדיין לא הפריש ממנה תרומה ומעשרות, וקרא עליה שם תרומה ומעשרות וסיים להם מקום בצפון או בדרום, דזה הקמח כל זמן שלא הוציא ממנה בפועל התרומה והמעשרות הרי אסורה לישראל משום תרומה ומעשרות המדומע בה, דבכה"ג פשיטא דלא אמרינן דכיון דחל על קמח זה איסור אכילת עראי מצד קריאת שם תרומה ומעשרות, חל עליה נמי איסור טבל דחלה, דאע"ג דעדיין לא נתגלגלה אסור לאכול ממנה עראי, אף דעיסה עד שלא נתגלגל מותר לאכול ממנה עראי, וע"כ דה"ט דכיון דלגבי איסור טבל דחלה איסור זה דחל עליה איסור תרומה ומדומע הוא איסור אחר ואינו מסוג חיוב חלה ואין לו שייכות עמו, משו"ה לא שייך לומר דנטבלת לחלה ואפי' הכהן אסור לאכול ממנה, וא"כ ה"ה בנדון דידן דמעשר שני שהקדימו בשבולין דאינו נטבל מחמת איסור אכילת מעשר שני בגבולין:
ואפשר דלפי מאי דמסיק דמה בין גדיש שנדמע לעיסה שנדמע, משום דעיסה שנדמע עד שלא נדמע עבר והפריש ממנה אינה חלה, דהמפריש חלה קמח אינה חלה, אין טעם עיסה שנדמע דפטורה משום דאיסור תרומה הוא איסור אחר דלא שייך באיסור חלה, אלא הטעם הוא מפני דאי אפשר דיחול שם טבל דחלה בעודה קמח, משא"כ בגדיש, וא"כ כפי טעם זה אפשר דדין מעשר שני דומה לגדיש שנדמע, דמעיקרא קס"ד דש"ס דטעמא דעיסה שנדמע הוא מפני שהוא איסור תרומה דאין לו שייכות באיסור חלה, ואח"כ מייתי הש"ס הא דכל הני אמוראי דס"ל דהטעם הוא משום דלא מצי חייל שם טבל לחלה בקמח, וא"כ כפי זה מעשר שני דינו כגדיש שנדמע:
ואין לומר דכפי פי' זה נמצא דבעיא זאת דעשאו תרומת מעשר על מקום אחר מיירי בגבולין דמעשר שני אסור באכילה, וא"כ איך אפשר שיעשה המעשר שני עצמו תרומת מעשר על מקום אחר, כיון דעכ"פ אף דעושה אותו תרומת מעשר לא מפני זה פקע מניה קדושת מעשר שני שכבר חל עליו, בהיות דאף דחייב בתרומה גדולה ומעשר ראשון הא יכול להפריש עליו משאר הפירות דמפריש מהם תרומה ומעשר ראשון לפי חשבון המעשר שני נמי, וא"כ בעושה אותו תרומת מעשר על מקום אחר אכתי קדושת מעשר שני עליו ואסור לאוכלו בגבולין, וכיון דאינו ראוי לאכילה לכהן לא חייל שם תרומה דבעינן תתן לו ולא לאורו דבעינן ראוי לאכילה. דאפשר דהכא הבעיין ס"ל כמ"ד בש"ס דילן בפ' כל שעה (דף ל"ג ע"א), גבי הפריש חמץ תרומה דכל דהיה לו שעת הכושר כגון דאחמיץ בתלוש דקדשה התרומה, אף דלא קרינן תתן לו דאינו ראוי לאכילה יעו"ש. ועוד דאפי' את"ל דהירושלמי לא ס"ל הכי וכדמוכח בירושלמי בפ"ק דפסחים סוף הלכה ד' דאמרינן התם חמישית כר"י הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה אלא לאכילה בלבד יעו"ש, מ"מ מעשר שני שאני דכבר ראוי לאכילה בירושלים ויכול הכהן להעלותו לירושלים ולאוכלו שם, או אפשר דאה"נ דהעושה אותו תרומת מעשר על מקום אחר מחייבינן ליה שיפדה אותו ואח"כ יתננו לכהן:
זה נראה לע"ד בפירוש דברי הירושלמי הנזכר, ואף כי אין הפי' מרווח כ"כ מ"מ לפי חומר הנושא הפי' היותר נכון הוא פי' זה, כי כבר ראיתי מה שפירשו המפרשים ולע"ד אין פירושם עולה כהוגן, כי הרב שדה יהושע הביא הפי' שפירש מהרש"ס וז"ל בקיצור, גדיש שנדמע היינו כשהעומרין עשויין כרי קרויין גדיש וכו' ונפל בגדיש חטים של תרומה וכו', וא"כ כשנדמע שנפל בו תרומה מצא מין את מינו וניעור, ומצטרפין חלק תרומות שבמעשרות ובעינן מאה כנגד כולן וכו', והכא מיבעיא לן האי מעשר שני שהקדימו בשבולין וכו', היכי מידמי ליה דאי תימר דדומה לגדיש דנדמע אהני קריאת שם וכוליה הוי תרומה דלא פקע לה מעשר שני מיניה, דניעור חלק התרומה ותרומת מעשר שבו, ומגו דחייל שם במקצתו חייל בכולו וכו' עכ"ל: ולע"ד אין פי' עולה יפה דאיך שייך לומר הכא מצא מין את מינו וניעור להצטרף חלק התרומה שבו ובעינן מאה כנגד כולן, כיון דהתרומות שבו עדיין לא קרא עליהם שם תרומה, ולא הוקדשו ואין עליהן אלא שם טבל, באופן דאפי' הכהן אסור לאוכלם, ובפירוש אמרו בירושלמי ברפ"ק דתרומות [ה"א] גבי מתני' סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו' וז"ל, תני רבי חייא טבל מעלה וקורא שם למעשרותיו ע"כ, וכתב מהרש"ס עצמו שם וז"ל, טבל מעלה כגון שנפלה סאה תרומה למאה סאין של טבל בטלה ותעלה הסאה לכהנים ושרו אחרנייתא ומפריש מעשרות של הטבל, ולא תאמר דלא בטיל דהא קרוב לשלשה סאין של תרומה יש בתוכו, וכ"ש אם נאמר מגו דאי עביד כוליה תרומה בר מכל שהוא מצי עביד מצא מין את מינו ונעור, קמ"ל דכחולין דמו ומסייע נמי חלק התרומה לבטל עכ"ל. ואין לומר דהבעיין דהכא לא ס"ל הכי, דהא ברייתא הוא דתני רבי חייא, ואמרינן עוד התם אמר רבי יוסי מתני' אמרה כן סאה תרומה וכו' ולאו טבל הוא ע"כ:
ועוד דלפי פי' הרב איך שייך לומר גדיש שנדמע את אמר חייב, דמה שייך לומר לשון חייב, דמשמע דגדיש שנדמע חייב בתרומות ומעשרות דכבר נטבל, כיון דלענין ביטול במאה עסקינן דבעינן ק' כנגד כולן. ועוד, דמהו הדמיון דמדמי מעשר שני לגדיש שנדמע, דכשם דגבי גדיש אמרינן מצא מין את מינו ונעור, כן אמרינן דנעור חלק התרומה ותרומת מעשר שבו ומגו דחייל שם במקצתו חייל בכולו, דמשמע דאי לאו דמדמי' לדין גדיש דאמרינן דנעור חלק התרומה שבו, שורת הדין היתה דאם עשאו כולו תרומת מעשר על מקום אחר לא חייל כלל, דהא ליתא, דלענין לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כיון שהוא טבל לתרומה גדולה ולמעשר ראשון, הרי ראוי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר, אף דלא נאמר דנעור התרומה שבו, שכל דבר שהוא טבול לתרומה יכול לעשותו תרומה על מקום אחר, וכדאמרינן דבן לוי יכול לעשות מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו תרומה גדולה על מקום אחר, וכמ"ש הר"ש בפ"ק דתרומות [מ"ה] דהכי אמרינן בספרי זוטא יעו"ש:
ומ"ש הרב, דהוה אמינא דהוה פקע ליה מעשר שני מיניה, דנראה דהיינו טעמא דאי לאו דאמרינן דנעור התרומה שבו לא הוה חייל שם תרומת מעשר על מקום אחר בכולו, כיון שנתקדש וחל עליו שם מעשר שני, הא ליתא, דאף דחל עליו שם מעשר שני לא מפני זה אינו חל עליו שם תרומת מעשר על כולו, דחלות שם תרומת מעשר עליו אינו מפקיע קדושת מעשר שני מיניה, דאפילו הכהן שיתן לו צריך שיאכל אותו בקדושת מעשר שני, ואי משום דבגבולין אינו ראוי לאכילה ולא ניתנה תרומה אלא לאכילה, הא כבר כתבנו דכיון דראוי לאכילה בירושלים ראוי לאכילה מיקרי, ובפרט אם נאמר דהישראל חייב לפדותו קודם שיתן אותו לכהן. באופן דלע"ד דאין מקום לפירושו כלל:
וגם מה שפירש מהר"ר אליהו [פולדא] בביאורו שדרך קצת על דרך שכתבתי, לע"ד אינו נראה בעיני, שהרי כתב דגדיש שנדמע היינו גדיש שנתערב בו שבולת אחת של תרומה, חייב כל הגדיש בתרומה והוה ליה כאילו נתמרח ונגמר מלאכתו ואסור לאכול ממנו הכהן כדין טבל, עד שיתרום ממנו שיעור תרומה שיש בגדיש זה לבד השבולת שנתערב, וכיון דטבל הוא ע"י דימוע זה יכול לעשות הכל חוץ משבולת אחת תרומה למקום אחר עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין, דהיכן מצינו שורש דבר זה דמפני שנדמע כל הגדיש ואסור מפני התרומה שנתערב דנעשה הכל טבל ואפילו הכהן אסור לאוכלו, ועוד דכיון דשבולת אחת של תרומה היא שנתערבה הרי מן התורה בטלה ברוב ומותר הכל, ומה גם דבשבולת אחת בתוך הגדיש קרוב לודאי דאיכא מאה שבולין של חולין ושבולת של תרומה עולה באחד וק', דכבר כתבנו דמפורש בירושלמי דתרומה עולה באחד וק' אפילו נפלה לק' חולין של טבל, ואפילו את"ל דמיירי בדליכא ק' בגדיש כנגד התרומה מ"מ מן התורה בטילה ברוב, וכיון דמן התורה לא חל עליה שם טבל, כיון דמותר כל הגדיש איך יכול לעשות כל הגדיש תרומה למקום אחר, כיון דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו לדבר שנגמרה מלאכתו. ועוד לפי זה מה דמיון יש למעשר שני שהקדימו בשבולין עם גדיש שנדמע, ואי משום דס"ל דמיירי בגבולין וכיון דאסור מצד עצמו מחמת שם מעשר שני חל עליו שם טבל ע"ד שפירשתי אני, כל כי הא הו"ל לפרש:
אות ב ס"ק ז
והנה אמרינן בירושלמי בפ"ה דמעשר שני [ה"ב] עלה דמתני' כרם רבעי בש"א אין לו חומש כו', דלר' יהודה דס"ל דמעשר שני ממון בעלים ה"ה נטע רבעי ילפינן ממעשר שני דממון בעלים הוא, וקא מבעיא לן התם רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא כדברי מי שהוא עושה כנכסיו מהו שיהא חייב במעשרות וכו', אמר רבי אבין כלום למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני, כמה דתימא אין מעשר שני חייב במעשרות, ודכוותה אין נטע רבעי חייב במעשרות ע"כ. וצריך להבין האי מעשר שני דקאמר דפטור מן המעשרות במאי קא מיירי, אי מיירי במעשר שני שהפרישו כסדר, דהיינו שהפריש תרומה גדולה ומעשר ראשון ואח"כ מעשר שני, א"כ בכה"ג לא שייך לומר דמעשר שני פטור מן המעשרות, וילפינן נמי מיניה דנטע רבעי פטור, דהא שאני מעשר שני דכיון דהופרש כסדרו אין בו חלק תרומה ומעשר כדי שיפריש, משא"כ בנטע רבעי שיש בו כל המעשרות, אלא ע"כ דמיירי האי במעשר שני שהקדימו בשבולין, דבכה"ג יש בתוכו חלק תרומה גדולה ומעשר ראשון. א"כ בכה"ג הא אמרינן בשמעתין דחלה [בירושלמי פ"א ה"ג] דלמ"ד דמעשר שני כנכסיו הוא, אם הקדימו בשבולין חייב בתרומה ובמע"ר, דדוקא למ"ד ממון גבוה הוא פטור כל זמן שנתמרח קודם פדיון, וא"כ הכא מאי מייתי לומר דנטע רבעי פטור מן המעשרות אפילו למ"ד כנכסיו כדין מעשר שני, הא למ"ד כנכסיו מעשר שני שיש בתוכו חלק המעשרות חייב וה"ה לנטע רבעי, וצ"ל דהכא רבי אבין דקאמר בירושלמי הנזכר דילפינן נטע רבעי ממע"ש דפטור מן המעשרות, ס"ל כמו שכתבנו לעיל [או"ק ד'], דס"ל להר"ש ולרבינו עובדיה בפ"ק דתרומות משנה ה' דמעשר שני נמי שהקדימו בשבולין ילפינן ממעשר ראשון שהקדימו בשבולין, דגלי קרא דפטור מן התרומה, וסברא זאת במחלוקת שנויה, דלפי הירושלמי בשמעתין דחלה לא ס"ל סברא זאת, וס"ל דלא ילפינן מעשר שני ממעשר ראשון, וסוגיא דפ"ה דמעשר שני ס"ל דילפינן מעשר שני ממעשר ראשון כסברת הר"ש והרע"ב, ואפשר שהם תפסו עיקר סוגיא זאת דפ"ה:
וכן משמע מדברי הר"ם בפ"ט מהל' מעשר שני דין ד' וז"ל, כרם רבעי אין לו שכחה וכו' ואין מפרישין ממנו תרומות ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני, אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר עכ"ל, דאע"ג דהר"ם פסק דבין מעשר שני ובין נטע רבעי ממון גבוה הוא, וכמ"ש שם ובשאר מקומות, וא"כ י"ל דהיינו טעמא דפטורים מן המעשרות כדין הקדש דהקדש פטור, מ"מ מדסתם דבריו ולא חילק לומר דהיינו דוקא כשנגמרה מלאכתן קודם פדיון, מידי דהוה אהקדש דכל שמרחו הגזבר פטור, אבל אם פדאו קודם מירוח אפילו בהקדש חייבים וה"ה במעשר שני ובנטע רבעי, דכל שפדאן קודם מירוח אחר מירוח חייבים, ומדלא חלק כלל ש"מ דפסק כרבי אבין בירושלמי, דס"ל דאפילו למ"ד דכנכסיו הוא פטור מן המעשרות, משום דילפינן ממעשר ראשון דפטור לגמרי אפילו פדאו קודם מירוח, דטעמא לאו משום הקדש אלא בגזירת הכתוב דגלי במעשר ראשון כן:
אות ב ס"ק ח
והנה הר"ם בפ"ו מהלכות בכורים [ה"ד] פסק דעיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה, וכבר מהריק"ו עמד על דבריו, דמאחר שפסק כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא, איך פסק לענין חלה דחייבת, וישב דבריו, וכללות תירוצו הוא דהר"ם ס"ל דהלכה כרבי חייא בההיא דפרק לולב הגזול [לה, א] דס"ל דהיתר אכילה בעינן ודין ממון לא בעינן, וס"ל דאתרוג ומצה וחלה שלשתן שווים לרבי חייא, והאריך למעניתו בטעמים וראיות על זה יעו"ש בדבריו באורך:
אשר ע"פ יסוד דבריו אלה יתיישבו דברי הר"ם בפ"ה מהלכות בכורות דין ט' וז"ל, הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים חייבת בבכורה עכ"ל, והדבר קשה דהא אמרינן בירושלמי בפ"ק דמעשר שני [ה"ב] וז"ל, ר"י בשם רבי יוחנן בהמת מעשר שני בירושלים כר"מ פטורה מן הבכורה כרבי יהודה חייבת בבכורה, רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא ילדה בכור אימוריו מהו שיקרבו על גבי המזבח, אמר ליה ולא חל מעשר שני על אימוריו, ולא נמצא מבריחו מן האכילה, אמר ליה וכי הלוקח בהמה לזבחי שלמים לא חל שם מעשר שני על אימוריו ולא נמצא מבריחו מן האכילה, אמר ליה בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר, אמר רבי יוסי ואנן לא הוינן אמרין כן, אלא לא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד וכו' עכ"ל, והעתקתי לשון הירושלמי לפי מה שהגיה מהר"ר אליהו [פולדא] בביאורו, דלע"ד הגהותיו הם מוכרחות: ולפירוש הרב שם יוצא לנו דמאי דקא מיבעיא ליה לרבי ירמיה מהו שיקרבו אימוריו הוא לרבי יוחנן דאמר דלרבי יהודה דמעשר שני כנכסיו הוא דחייבת בבכורה, וקמ"ל דאפשר דאף דלר"י חל קדושת בכור עליו מ"מ לא יקריבנו וירעה עד שיפול בו מום וישחטנו במומו, ואמר ליה רבי זעירא דכן הוא האמת דלא יקריבנו, וחזר והקשה לו ר"י לר"ז דא"כ הלוקח בהמה לשלמים היאך מקריבין אותה הרי חל שם מע"ש על אימוריו, ושני ליה דבליקחתה פקעה קדושת מ"ש וחלה עליה שלמים, משא"כ הלוקח בשר תאוה דחלה קדושת מעשר שני בלקיחתה ותו לא תפקע ממנה ומולדה הבכור, הואיל וכבר חלה שם מעשר שני בלקיחתה, ור' יוסי אמר ואנן לא הוינן אמרין כן, לא כתירוצו דר"ז ולא כר"י, אלא לא התירה תורה ליקח בשר תאוה כלל אלא שלמים, ואם לקח בשר תאוה לא חלה קדושת מעשר שני עליה כלל כרבי אליעזר לעיל דלא קנה, וא"כ לא שייך דין בכור אפילו לר"י דאמר כנכסיו, כיון דמעיקרא לא חלה שם מעשר שני על הבהמה ובהמת חולין היא ולכו"ע חייבת בבכורה יעו"ש:
ואם כן לדעת הר"ם דפסק בכמה דוכתי כר"מ דממון גבוה הוא, איך פסק דאם קנה בהמה ממעות מעשר שני חייבת בבכורה, הא בהדיא אמר רבי יוחנן בירושלמי דלר"מ פטורה מן הבכורה. ואין לומר דהר"ם פסק כרבי יוסי בירושלמי דלא התירה תורה ליקח בשר תאוה כי אם שלמים כר' אליעזר דאמר לא קנה מעשר, וא"כ לא שייך לפוטרו מן הבכורה כיון דמעיקרא לא חל קדושת מעשר שני על הבהמה, דהא ליתא, דהא כתב הר"ם בפ"ז מהלכות מעשר שני דין י"ב וז"ל, בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני כדי להבריחה מעל המזבח, גזרו ב"ד שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני אלא שלמים עכ"ל, הרי דפסק הר"ם דדין זה אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה מותר ליקח בהמה לאוכלה חולין כמו שהיה בראשונה קודם גזירה, וכיון דמדרבנן הוא פשיטא דאם עבר וקנה בהמה לשם חולין חל קדושת מעשר שני עליה, וזה דלא כר"י ור"א דאמרי דלא שייך דין בכורה בבהמת מעשר שני, כיון דמעיקרא לא קנה ולא חל קדושת מעשר שני עליה:
והנה ראיתי למרן הכ"מ שם בהל' בכורות שכתב ע"ד הר"ם וז"ל, הלוקח וכו' ירושלמי פ"ק דמעשר שני וכרבי זעירא דמסייע ליה מתניתא עכ"ל. ודברי מרן נראה דהם לקוחים מדברי מהריק"ו בביאורו להל' בכורות כ"י, דבתחלה עמד על דברי הר"ם והקשה דהא קי"ל דמעשר שני ממון גבוה הוא כר"מ, א"כ למה הבהמה חייבת בבכורה והרי אינו נוהג במוקדשין ולא קרינן ביה כל מקנך, ולבסוף כתב וז"ל, ושוב מצאתי בירושלמי דמעשר שני פ"ק שר"י בשם ר' יוחנן אמר כן וז"ל, בהמת מע"ש בירושלים כר' מאיר פטורה מן הבכורה וכו', והביא הרב כל לשון הירושלמי הנזכר וסיים הרב וז"ל, נראה שדעת ר' זעירא שהבכור קרב ולא חשו לאימוריו שנשרפין ואין נאכלין כי גם זבחי שלמים אימוריו נשרפין ואין נאכלין, וכבר נתבאר במקומו שקונים בו שלמים על הרוב, וכיון שסייעו אותו ממתני' סמך רבינו עליו עכ"ל. ונראה דהרב לא גריס בירושלמי א"ל ולא חל מעשר שני על אימוריו וכו' כגירסת מהר"ר אליהו [פולדא], דכפי גירסת מהר"א נמצא דרבי זעירא השיב לו לר"י דכן הוא האמת דאין מקריבין אותו מפני אימוריו, ור"י חזר והקשה לו לר"ז משלמים, ושני ליה ר' זעירא דשאני שלמים דבלקיחתו פקעה קדושת מע"ש, אבל הריק"ו לא גרס א"ל ולא חל וכו', אלא אכתי דברי ר"י הם כנותן טעם לבעייתו, דסברא הוא שלא יקריבנו מפני אימוריו, והשיב לו ר"ז דמקריבין אותו ואין חוששין לאימוריו מידי דהוה לשלמים, וחזר ר' ירמיה ודחה סברת ר' זעירא דמייתי משלמים, דשאני שלמים דבלקיחתן פקעה קדושת מע"ש, ולפי פירוש זה נמצא דלר"ז הבכור מקריבין אותו ואין חוששין לאימוריו:
והדבר קשה דזה לא אפשר דהרי אמרו התם ומתני' מסייע לר"ז [מנחות פא, ב], לא יביא מחיטי מעשר אלא ממעות מעשר שני, מה בין חטין מה בין מעות, אלא בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר, וכפי גירסתו מתני' מסייע לר' ירמיה לא לר' זעירא, דאדרבה ר"ז מייתי ראיה משלמים, ואי גריס הרב בירושלמי מתניתין מסייע לרבי ירמיה א"ש, משא"כ שהגירסא שהביא הוא כן מתניתין מסייע לר"ז. יתר ע"כ דא"כ איך כתב דכיון דסייעו אותו ממתניתין סמך רבינו עליו, דאדרבה נהפך הוא דראוי לפסוק כר' ירמיה דאין מקריבין את הבכור, כיון דסייעו אותו ממתניתין. ועוד קשה דמה מעלה ומוריד זה דסמך אסברת רבי זעירא, לעיקר מה שיש לתמוה על הר"ם דלפי דברי רבי יוחנן בירושלמי דבהמת מע"ש לר"מ פטורה מן הבכורה, מאחר דהוא פסק כר"מ דממון גבוה איך פסק דחייבת בבכורה, דלתמיה זאת מאי נ"מ מאי דסמך אסברת ר' זעירא, דסמך סברת ר"ז אהני דלא תיקשי לן על הר"ם אמאי לא באר בדין זה שכתב דחייב בבכורה אי מקריבין אותו או לא, כיון דבעיא הוא בירושלמי דבעי ר"י לר"ז, אבל אי סמיך אר"ז אתי שפיר, דמשו"ה סתם וכתב חייבת בבכורה דמסתמא הוא כדין סתם בכור דמקריבין אותו ואין חוששין מפני האימורים:
אבל לענין עיקר הקושיא דכיון דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא איך פסק דחייבת בבכורה מאחר דאמרי' בירושלמי דלר"מ פטורה, ובעיא דר' ירמיה וסברת ר' זעירא הוא אליבא דר' יהודה, דס"ל דמע"ש ממון הדיוט הוא דלדידיה חייבת בבכורה אי מקריבין אותו כיון דהאימורים נשרפין ואינן נאכלין, מה מעלה ומוריד הא דסמך אדרבי זעירא. ואף דמהריק"ו קודם שכתב ושוב מצאתי בירושלמי וכו' כתב ליישב שם דעת הר"ם וז"ל, ואפשר שאחר שקנה הבהמה במעות הרי היא כחולין לענין זה וגם כי מותר לזרים, וכבר נתבאר במקומו שאינו חמור הלקוח בכסף מעשר שני כמו המעשר עצמו, ובפ"ב דבכורות הוצרכו לומר קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה, א"כ בזה דגרע מקדושת דמים שמותר לזרים מודו כ"ע שחייבת עכ"ל, מ"מ כל זה קודם שראה הירושלמי, אבל בהגלות נגלות דברי הירושלמי דמפורש יוצא דלר"י ס"ל דבהמה שקנה במעות מע"ש דינו כמע"ש עצמו, ולר"מ דאמר ממון גבוה הוא פטורה מן הבכורה, לא שייך לומר על הר"ם סברא זאת, מאחר דבירושלמי אמרו בהיפך, וא"כ איך לא חשש הרב ליישב דברי הר"ם לתמיה זאת:
ואולם לפי מה שהעלה מהריק"ו בהל' בכורים לענין חלה, דס"ל להר"ם דהלכה כר' חייא דאמר דהיתר אכילה בעינן ודין ממון לא בעינן, ומשו"ה ס"ל דבין באתרוג דבעינן לכם ובין במצה וחלה יוצאים במעשר שני בירושלים אפילו לר"מ דלכם קרינן ביה ועריסותיכם קרינן ביה כיון דאית להו היתר אכילה, א"כ לק"מ פסק הר"ם לענין בכור דכתב דבהמת מע"ש חייבת בבכורה, דאע"ג דכתיב וכל מקנך תזכר דמיניה ילפינן דבהמת הקדש פטורה מן הבכורה כדאמרינן בתוספתא דבכורות [פ"ב ה"ב], ומע"ש ממון גבוה ובהמת הקדש חשיבה, מ"מ כיון דהיתר אכילה יש לו קרינן ביה וכל מקנך כענין לכם דאתרוג ועריסותיכם דחלה:
ומהתימה על מהריק"ו דמאחר שכבר האריך בהל' בכורים בסברא זאת דס"ל להר"ם, והביא ראיות וסמוכות לדבר איך לא ישב דין זה דבכור על דרך זה, ואמאי לא מצא ישוב כי אם באופן זה דהלקוח בכסף מעשר אינו חמור כמעשר עצמו כיון דאפילו במעשר עצמו הכי ס"ל להר"ם דומיא דאתרוג והנך, ובפרט דתירוץ זה אינו מעלה ומוריד לפי הירושלמי, משא"כ לפי דרך הרב בהלכות בכורים דלק"מ מהירושלמי, דר"י בירושלמי ס"ל כר' אסי בפרק לולב הגזול וכרב חסדא בפ' חלק, אבל אנן בדידן קי"ל כרבי חייא דהכל תלוי בהיתר אכילה מהטעמים שכתב הרב שם:
ואולם זו היא שקשה בדברי הר"ם בדין זה דבכור, דמאחר דאמיתות פי' הירושלמי הוא דרבי זעירא ס"ל דאפילו למ"ד דחייבת בבכורה אין להקריבו ע"ג מזבח מפני אימוריו דמבריחם מן האכילה, אמאי לא ביאר הר"ם דבר זה מאחר דמתני' מסייע ליה לרבי זעירא:
אות ב ס"ק ט
הן אמת דיש לעמוד בסברת רבי זעירא דס"ל דלרבי יהודה דס"ל דממון הדיוט הוא דבהמת מע"ש חייבת בבכורה, אין מקריבין את האימורין ע"ג המזבח, דהא קי"ל כמ"ד בעלמא זה וזה גורם מותר ואמרינן בתמורה (דף ל' ע"ב) עלה דמתני' כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרים, אמר רב ותני עלה ור' אליעזר אוסר, ואמר רבא התם מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר, אבל עברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין ע"כ. וכתב רש"י זה וזה גורם הזכר שבא על הבהמה זו והיא גרמו לולד שיבא, והרי גרמוהו איסור והיתר דאביו מותר ואמו אסורה עכ"ל. ומתבאר בפרק אלו טריפות (דף נ"ח ע"א) דהני תנאי פליגי אי זה וזה גורם מותר או אסור אפילו להדיוט, אלא דאיפליגו לגבוה להודיעך כוחו דרבי יהושע דאפילו לגבוה נמי שרי וכ"ש להדיוט, והר"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח דין י"ג פסק כמ"ד זה וזה גורם מותר אפילו לגבוה וכ"ש להדיוט יעו"ש: וא"כ הכא בבהמת מעשר שני בשלמא אי מיירי כשלקח במעות מע"ש בהמה שכבר היתה מעוברת בשעת קניה, אתי שפיר דקדושת מעשר שני חל נמי על העובר דעובר ירך אמו, ובפרט דמסתמא שמין אותה כמה שוה בהמה מעוברת דנמצא דבעד העובר נמי נתן ממעות מעשר שני, וכן נמי אתי שפיר אי מיירי בלקח ממעות מעשר שני זכר ונקבה דבהכי אפילו נתעברה אחר הקנין חל קדושת מעשר שני על העובר, כיון דאביו ואמו שניהם יש להם קדושת מעשר שני, אבל אם הזכר שבא על בהמה זאת הוא חולין ונתעברה אחר שקנאו, אמאי חל קדושת מעשר שני על הולד כיון שהזכר והיא גרמו לולד שיבוא, והרי גרמוהו איסור והיתר וזה וזה גורם מותר ואין בולד קדושת מעשר שני, וסתמא דמלתא נראה דמיירי בהכי דהאם דוקא היא בהמת מעשר שני, וסתמא דמלתא נמי נראה דמיירי אפילו בנתעברה אחר שקנאה, דאל"כ כל כי הא היה להם לפרש דמיירי כשהאב נמי קנוי ממעות מעשר שני או כשהיתה מעוברת בשעת הקנין, ומדקא אמרו סתם ש"מ דבכל גוונא מיירי אפילו בשהאם בלבד היא ממעות מעשר שני ואפילו נתעברה אחר הקנין, ובכה"ג דזה וזה גורם לא חייל איסור מעשר שני על הולד, וא"כ אמאי אסור להקריב האימורין ע"ג המזבח. ובשלמא לר"מ דאמר ממון גבוה דאמרינן דלדידיה פטורה מן הבכורה לק"מ, דעיקר מאי דפטרינן לה מן הבכורה הוא מצד האם דהיא עצמה חלה עליה קדושת מעשר שני, וכיון דממון גבוה היא לא קרינן באם וכל מקנך תזכר, דהא האם לא מקנך היא דממון גבוה היא מש"ה פטורה מן הבכורה, אבל לר"י דממון הדיוט היא וחייבת בבכורה, אמאי אסרינן להקריב האימורין ע"ג המזבח כיון דגוף הולד אין בו קדושת מעשר שני דזה וזה גורם מותר:
ויש ליישב דכיון דמע"ש בירושלים מותר באכילה ואין כאן שום הפסד אם אנו מחמירים לומר דלא אמרינן זה וזה גורם, הרי חשיב דבר שיש לו מתירין, ובדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר. וכיוצא לזה כתבו הרב מגדל עוז ומרן הכ"מ והרדב"ז בספ"ה מהל' נדרים [הט"ז], על מה שהקשה שם הראב"ד דכל היכא דאמרינן דאסור בגדוליהם אפי' בדבר שזרעו כלה, אמאי הא קי"ל זה וזה גורם מותר, ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל, וכתבו הם דכשם דלענין ביטול אמרו חז"ל דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, כ"כ לענין זה וזה גורם דמותר דמטעם ביטול נגעו בה, כל דהוי דבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר יעו"ש בדבריהם. וכן יש ללמוד מדברי הר"ם בפ"ו מהל' מעשר שני דין י"ד וז"ל, פירות מעשר שני שנתערבו בפירות חולין וכו', לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין [בכל שהן] כמנין, הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדבר שיש לו מתירין וכו', [הט"ו] הזורע מע"ש אחר שנכנס לירושלים הגדולין מעשר שני, זרעו קודם שיכנסו הגדולין חולין עכ"ל, הרי מפורש יוצא מדבריו דאף דאם זרעם קודם שיכנסו לירושלים הגדולין חולין, וע"כ היינו טעמא משום דזה וזה גורם מותר, וכמו שנראה מדברי הר"ם בס"פ י' מהל' מעשר שני [ה"כ] דפסק שם הא דנטע אגוז של ערלה דהצומח מותר, שהביא הראב"ד דה"ט מטעם דזה וזה גורם מותר כדאמרינן בס"פ כל הצלמים (דף מ"ח ע"ב) יעו"ש, מ"מ היינו דוקא קודם שיכנסו לירושלים דאינם מותרים באכילה, אבל כשנכנסו לירושלים דמותרים באכילה והוי דבר שיש לו מתירין הגדולין מע"ש, דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר. וא"כ ה"ה הכא גבי בהמת מעשר שני כיון דבירושלים מיירי דבר שיש לו מתירין הוא ולא אמרינן זה וזה גורם מותר:
ואע"ג דנראה פשוט דהא דאמרינן דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר אינו אלא מדרבנן, כמו שנראה מדברי המגדל עוז והרדב"ז שדימו הענין לביטול, דכשם דלענין ביטול דבר שיש לו מתירין לא בטיל כן לענין זה וזה גורם, וכיון דלענין ביטול אינו אלא מדרבנן דמן התורה בטיל בכל גוונא, ה"ה לענין זה וזה גורם דאינו אלא חומרא מדרבנן, וא"כ יקשה הכא דאמאי משום איסור דרבנן עקרו חז"ל דבר מן התורה, דמן התורה מצות עשה להקריב את האימורים ע"ג המזבח. די"ל דכיון דכבר אסרו חז"ל בענין מעשר שני שנכנס לירושלים דזה וזה גורם אסור בזורע מעשר שני בירושלים דהגדולין אסורין מטעם דבר שיש לו מתירין, א"כ הכא נמי בבהמת מעשר שני אמרו חז"ל דחל קדושת מעשר שני בולד ואף דזה וזה גורם הוא ואסרו להקריב את האימורים, דחז"ל עוקרים דבר מן התורה בשב ואל תעשה דהכא שב ואל תעשה הוא. אלא דאכתי יש לדחות זה שהרי עיקר מאי דאמרינן דדבר שיש לו מתירין אסרו חז"ל זה וזה גורם, היינו משום דבאיסור זה לא מטי ליה שום פסידא, כההיא דזורע מעשר שני בירושלים, דאם אנו אומרים דהגדולין מעשר שני אין כאן שום פסידא דהרי יכול לאוכלן בטהרה, אבל הכא דאם אנו אומרים דחל קדושת מעשר שני בולד אף דהוי זה וזה גורם, הא איכא פסידא, דכיון דאינו יכול להקריבו צריך שימתין עד שיפול בו מום דבלאו הכי אינו יכול לשוחטו ולאוכלו, ומי יימר עד אימתי יפול בו מום, ואין לך פסידא גדולה מזו, ופשיטא דבכה"ג לא דמי לדבר שיש לו מתירין. ואשר על כן נראה דזהו דעת הר"ם דסתם וכתב חייבת בבכורה ולא ביאר דאסור להקריב האימורין, דס"ל דע"כ הא דאמרינן בירושלמי דאסור להקריב האימורין, הוא למ"ד בעלמא זה וזה גורם אסור, אבל לדידן דקי"ל דאפילו לגבוה זה וזה גורם מותר, ה"ה הכא דכיון דהאב והאם גורמין על הויית הולד והאחד חולין והאחד מע"ש הוי זה וזה גורם, והולד חשיב חולין גמורין דומיא דאיסור, דכיון דחד גורם הוא מותר גם הוא מותר:
אות ב ס"ק י
ונראה לע"ד דמדין הלוקח בהמה מפירות שביעית שכתב הר"ם סמוך לדין זה [פ"ה מה' בכורות ה"ט], מזה הדין יצא לו דבר זה, שכתב וז"ל, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה, לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית, שהרי נאמר בה לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד וז"ל, בגמרא [בכורות יב, ב] מפרש משום דלאכלה ולא לשריפה וקא בעי לאקטורי אימורין עכ"ל. וליישב השגת הראב"ד כתב מרן הכ"מ שם, דצ"ל דנוסחת הר"ם היה כתוב בגמרא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה יעו"ש. וכפי גירסא זאת דגריס הר"ם לאכלה ולא לסחורה, הוקשה לו דאמאי לא אמרינן בש"ס דילן טעמא דלאכלה ולא לשריפה דקא בעי לאקטורי אימורים למזבח כמו שאמרו בירושלמי גבי בהמת מעשר שני, אלא עכצ"ל דלמאי דקי"ל דזה וזה גורם מותר, וסתם בהמת שביעית מיירי שהאם דוקא היא מפירות שביעית ולא האב, וגם מסתמא נמי מיירי כשנתעברה אחר הקנין, וא"כ כיון דהאב הוא גורם דהיתר זה וזה גורם מותר, ולא חל על הולד קדושת שביעית, ושפיר מותר להקריב האימורים לשריפה, אבל מטעמא דלאכלה ולא לסחורה א"ש דפטורה מן הבכורה, דטעם זה אינו מפני הולד אלא מפני האם דקדושת שביעית חלה עליה, ואזהר רחמנא דלא ליעבד בפירות שביעית סחורה, ואם אנו אומרים חייבת בבכורה הרי זה נמצא משתכר בגוף האם ע"י שקנאה מדמי שביעית, שהולד אינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה, משא"כ אם היה לוקח איזה דבר אחר לאכלה דאין כאן שום ריוח והנאה כלל, ואה"נ דלפי זה אפילו עכשיו דאינו חייב בבכורה והולד לא הוי בכור, לא מפני שאין בהולד קדושת שביעית מטעם זה וזה גורם יהיה מותר למוכרו בדמים או שלא לבערו בזמן הביעור, דאף דבגוף הולד עצמו ליכא איסור סחורה מ"מ מצד האם צריך שלא ישתכר בולד כלל, דאם ישתכר נמצא דלמפרע דעשה סחורה בדמי שביעית ע"י שקנה מהם בהמה שמשתכר בולדות, והוא מוזהר שלא יעשה כן דלאכלה ולא לסחורה אמר רחמנא, משא"כ אי אמרינן דטעם הפיטור מבכורה הוא מפני האימורין דלשריפה, דכה"ג דשריפה דליכא שום סחורה וריוח ועיקר האיסור הוא מפני הולד, כל הולד מצד עצמו אין בו קדושת שביעית דזה וזה גורם הוא, אין שום קפידא בהקטרת האימורין כיון דמצות אכילה לא נאמרה על הולד: