מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות
אות א ס"ק א
מתני' הלוקח עובר חמורו של נכרי וכו'. כתבו התוס' [ב, א] בד"ה הלוקח וז"ל, לוקח מפטר מבכורה משום אם שהיא של גוי ומוכר מפטר משום ולד של גוי, ומתרי קראי נפקי דוכו' ושותפות של גוי פוטר בבכורה אפי' אזנו, וכדאמרינן [ג, א] מ"ש בו בעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא וכו', והא דמשמע ממתני' דמחד קרא נפקי דקתני פטור שנאמר בישראל צ"ל דאמוכר קאי וכו' עכ"ל. נמצא מתוך דבריהם, דלרבנן דפליגי אר"י וס"ל שותפות דגוי פוטר בין אם יש לגוי חלק באם או בולד מתרי קראי נפקי לה, דאם יש לו חלק בולד פוטר מקרא דכל בכור בישראל דלעלויי אתא עד דאיכא כל בכור בישראל, ואם יש לו חלק באם פוטר מקרא דכל מקנך תזכר דמשמע עד שיהיה כל האם של ישראל:
והנה כי כן יש לחקור, דלרבי יהודה נמי דס"ל דשותפות הגוי אינו פוטר דס"ל דכל לגרועי אתא וכיון דאיכא כל דהו מישראל חייב, היינו דוקא כשיש לו לישראל חלק כל דהו בין באם ובין בולד, דאם יש לו חלק בולד ואין לו חלק באם כי האם כולה דגוי, או שיש לו חלק באם והולד כולו לגוי פוטר, דהא איכא תרי קראי כל בכור בישראל להצריך שיהיה לישראל חלק כל דהו בולד, וכל מקנך תזכר להצריך שיהיה לישראל חלק כל דהו באם, דמדרבנן נשמע לרבי יהודה דכשם דלרבנן לפטור פוטר שותפות גוי בין באם ובין בולד, כ"כ לר"י לחייב אינו מחייב כי אם כשיש לישראל חלק בין באם ובין בולד וזה נראה פשוט:
איברא דצריך להבין לפי זה דהא עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"י הוא בהמקבל בהמה מן הגוי וילדה דלר"י נותן חצי דמיו לכהן, וסתם מקבל גוף הבהמה הוא של הגוי ואין לו חלק לישראל כי אם בולדות, ובהאי גוונא שאין לו חלק באם איך מחייב רבי יהודה ליתן חצי דמיו, כיון דלא קרינן ביה כל מקנך תזכר אפילו כל דהו, וצ"ל דע"כ במקבל נמי מסתמא יש לישראל חלק באם, דהא המקבל בהמה אף דהתנו ביניהם שיחלוקו הולדות ביניהם בעד שכר טורח המקבל, מ"מ לא קנה המקבל חלק הולדות ממש אם לא יקנה לו הבהמה לולדות כדין מוכר דקל לפירותיו [ב"ב קמז, ב], דבלאו הכי כיון דקי"ל [ב"מ לג, ב] אין אדם מקנה דשלב"ל, אף דמתנה דבעד שכר טרחא יזכה בחלק הולדות לא זכה, מידי דהוה אמ"ש הר"ן והריטב"א בחידושיהם בפרק השוכר את הפועל [ע"ז סג, א] גבי ההיא דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה, דהשוכר את הפועל והתנה עמו ליתן לו איזה חפץ מטלטלים בעד שכר טרחו כל דלא משך החפץ לא קנה, דהפעולה חשיבה כמעות ומעות אינם קונות בלא משיכה, וכל שלא משך יכול לפטור את עצמו בדמי החפץ בעד שכר פעולתו אבל גוף החפץ לא קנה יעויין שם, וה"ה הכא כיון דלא קנה מצד דהוי דשלב"ל, למ"ד [לקמן יג, א] דמעות קונות בגוי, אינו מתחייב הגוי בעד שכר טרחו כי אם בדמי חצי הולדות ואין לו זכיה בגוף הולדות, ואיך מחייב ר"י ליתן חצי דמיו כיון שלא זכה הישראל חלק בגוף הבכור מן הדין, אלא ע"כ צריך לומר דמסתמא מקנה לו הבהמה לשיזכה חלק בולדות כדין מוכר דקל לפירותיו, וכיון דמיירי בהכי שפיר מחייב ר"י דהא יש לישראל חלק כל דהו באם נמי, ולמ"ד [שם] דמשיכה בגוי קונה, צ"ל נמי דמיירי דהקנה האם לולדות ובמשיכת האם זוכה בולדות, דבלאו הכי בלאו טעמא דהוי דבר שלב"ל לא קנה כיון דלא משך הולד בשעת התנאי, ונמצא דבשעת לידה לא היה חלק לישראל כמ"ש הר"ן והריטב"א כאמור:
הן אמת דלפי זה מאי דקתני מתני' הלוקח עובר חמורו מן הגוי והמוכר לו, לפי מ"ש התוס' והרא"ש בסוף שמעתין [ג, ב] גבי חיותא דרב מרי בר רחל, דהמקנה אוזן העובר לגוי לפוטרו מן הבכורה, עובר חשיב דבר שלבל"ע וצריך שיקנה לו האם לעובר כדין דקל לפירותיו יעויין שם, א"כ מתני' דהקונה עובר ע"כ מיירי שהקנה האם לעוברה, וכה"ג לרבי יהודה חייב בבכורה, כיון דהעובר כולו דישראל וגם יש לו חלק כל דהו באם כדין המקבל בהמה שכתבנו, וא"כ מרישא דמתני' משמע דמתני' דלא כר"י, וק"ק דלפי זה מאי משני הש"ס על מאי דפריך כל הני ל"ל וכו' והמשתתף ל"ל, ומשני לאפוקי מדר"י דאמר שותפות גוי חייב, ולפי האמור ברישא דהקונה עובר גוי משמע דשותפות הגוי פוטר דלא כר"י:
והנה התוס' [ב, א] בד"ה והמשתתף כתבו וז"ל, בת"כ פרשת אמור, בכור איתיה בשותפות מדכתיב בכורות בקרכם וצאנכם, וא"ת תיפוק לי מדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות גוי מכלל דשותפות ישראל חייב, ועוד קשה דבפ' ראשית הגז [חולין קלה, ב] אמרינן בקרך וצאנך למעוטי שותפות גוי והכא ממעטינן ליה מבישראל, ולמאי דפרישית דאיכא תרי קראי חד בעובר וחד באם ניחא וכו', וניחא דאיצטריך בקרכם משום שותפות אם דמדאיצטריך בישראל למעוטי שותפות גוי לא מרבינן שותפות אם בישראל דההוא בולד כתיב וכו' עכ"ל. וקשה דלפי האמור דלדעת התוס' דס"ל דעובר חשיב דבר שלב"ל, אם בא להקנות חלק בעובר צריך שיקנה האם לעובר כדין דקל לפירותיו, א"כ היכי משכחת לה שותפות ישראל בולד בלבד דמרבינן מקרא דבישראל, דאי במקבל בהמה מחבירו לחלק הולדות ביניהם כיון דהולדות דבר שלב"ל ע"כ דצריך שיזכה המקבל חלק באם כדי לקנות חלק בולדות כדין דקל לפירותיו כמש"ל, ואי מיירי בקונה חלק בעובר בהיותה מעוברת אכתי לדעת התוס' צריך שיזכה הקונה האם לעוברה, ואי מיירי במוכר לחבירו האם וחלק בעובר ומשייר לעצמו חלק בעובר, הא קי"ל [ב"ב קמח, א] דכשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר לעצמו דבר שלב"ל וצריך שישייר חלק באם לשייר חלק בעובר, וא"כ לא משכחת לה שותפין בולד אם לא יהיו שותפין נמי באם, וכיון דמרבינן שותפות ישראל בולד מרבינן נמי שותפות באם ואמאי איצטריך קרא דבקרכם: וי"ל דבמקנה האם לולד או לעובר אין לקונה זכות בגוף האם כי אם דוקא לקנות הולד אגב אמו, ולא יש לו ממש חלק באם כשאר שותפין באם שיש לכל אחד חלק ודררא דממונא בה, דהכא אינו אלא קנין לקנות הולד וכשתלד ויזכה בולד פקע מיניה חלק זכות שהיה לו באם לגמרי, וכה"ג לא חשיב שותפות ממש ולהכי איצטריך קרא דבקרכם לרבות אפילו שותפין גמורים באם. וע"כ צ"ל הכי דאל"כ תקשי לן למה איצטריך לרבנן תרי קראי למעט שותפות הגוי [לקמן ג, א], קרא דכל מקנך וקרא דכל בכור בישראל, הא לא משכחת לה שיהיה לאחד מהם חלק בולד אם לא שיהיה לו זכות באם כאמור, וא"כ אפי' שותפין בולד בלבד ממעטינן ליה מקרא דכל מקנך, דלעלויי אתא דמשמע שתהיה כל האם לישראל, וכיון דיש לו לגוי קצת זכות באם דבלאו הכי אינו קונה חלק בולד, א"כ לא קרינן ביה כל מקנך ואמאי איצטריך קרא דבישראל לולד. אכן לפי האמור א"ש דכיון דאין לו ממש קנין ממון באם כי אם שעבוד בעלמא כדי לקנות הולד אגב אם, לא חשיב חלק כחלק השותפין דאיכא דררא דממונא ביניהם וקרינן ביה כל מקנך:
ואע"ג דלר"י דס"ל דהמקבל בהמה מהגוי חייב, ע"כ ס"ל דכיון דזכה המקבל באם לזכות בולד חשיב כשותפות ממש כאמור, היינו דוקא לר"י דדריש כל לגרועי וכל מקנך דריש אפילו כל שהוא מקנך, דלדידיה בכה"ג דקונה האם לולד הא איכא כל דהו זכות באם וקרינן ביה כל מקנך, אבל לרבנן דבעינן עד דאיכא כל מקנך כיון דאין לו חלק כחלק השותפין ממש, כי אם קנין כל דהו אית ליה לזכות בולד אגב האם שפיר קרינן ביה כל מקנך, כיון דאחר האמת כל האם של ישראל ואין לגוי אלא שעבוד בעלמא לזכות בולד אגב אמו, ומש"ה איצטריך קרא דכל בישראל למעוטי שותפות גוי בולד, וכמו כן י"ל הכא דמהאי טעמא איצטריך קרא דבקרכם לרבות שותפות ישראל ממש כאמור:
אך ק"ק דיש לומר דאיצטריך קרא דבקרכם לרבות שותפות ישראל דחייבים אפי' יהיו שותפים שוים בחלקים, דהיינו דחצי הבהמה לאחד וחצי הבהמה לשני, דמאחר דאמרינן בגמרא [ג, א] דלר"ה שותפות הגוי פוטר אפילו אין לו לגוי כי אם אזנו, ואפי' למ"ד דבר שעושה אותה נבילה כגון שיש חלק לגוי בוושט או בגרגרת שלו, מ"מ לענין שיווי הבהמה אפי' שרוב הבהמה היא של ישראל ומיעוט שיווי ממון אשר בה הוא של גוי פטור, י"ל דלעולם בשותפות ישראל שיש לשניהם בגוף של הבהמה חלק כחלק פטורים, ומאי דאיצטריך קרא למעט שותפות הגוי היינו בכה"ג דרוב הממון הוא של ישראל ומיעוטו לגוי, דכה"ג אי הוה שותפות ישראל חייבת כיון דרוב ממון הבהמה הוא של אחד, אבל כששני השותפין שווים חלק כחלק אפשר דאפילו שותפות ישראל כה"ג פטורים, ואמטו להכי איצטריך קרא דבקרכם לרבות אפילו בכהאי גוונא דשניהן שוים:
אות א ס"ק ב
עוד יש לעמוד בדברי התוס' במ"ש דבת"כ פרשת אמור אמרינן בכור איתיה בשותפות מדכתיב בכורות בקרכם וצאנכם, כי הנה מלבד דבת"כ בפרשת אמור לא מצאתי רמז דברים אלו כלל, יתר ע"כ קשה דע"כ הך ברייתא דת"כ אתיא אליבא דרבנן דפליגי ארבי אלעאי בר"פ ראשית הגז [חולין קלה, א], דתניא התם בהמת השותפין חייב בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר, ואמרינן התם (בדף קל"ו ע"א) דפליגי נמי לענין בכור, דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטר, ואמרינן התם דה"ט דר"א בראשית הגז דכתיב גז צאנך ולא של שותפות, ורבנן למעוטי שותפות הגוי, וגבי בכור נמי מ"ט דר"א דכתיב בקרך וצאנך, ורבנן למעוטי שותפות הגוי, וכיון דלרבנן גבי ראשית הגז בהמת השותפין חייב בלא שום ריבויא דקרא, דס"ל דצאנך לא מסתבר למעט מיניה כי אם שותפות הגוי, א"כ בבכור נמי אינו צריך ריבויא דקרא דבכורות בקרכם להכי, וא"כ הך ברייתא דת"כ מני אי רבנן הא לא צריכי קרא להכי ואי ר"א הא איהו ס"ל דבהמת השותפין פטורה:
שוב ראיתי בפרק מע"ב (דף נ"ו ע"ב) דאמרינן התם עלה דמתני' האחים השותפין קנו מתפוסת הבית חייבים במע"ב ואם לאו פטורים, ת"ר יהיה לך ולא של שותפות יכול אפילו קנו מתפוסת הבית ת"ל יהיה מ"מ, ופריך והאי בבכור כתיב, ומשני אם אינו ענין לבכור דהא איתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם תנהו ענין למע"ב ע"כ. הרי מפורש יוצא מסוגיא זאת דלמ"ד דבכור איתיה בשותפות דהיינו רבנן הוא מריבויא דקרא דבקרכם כמ"ש התוספות, וע"כ צ"ל דה"ט דלגבי בכור צריך לרבות שותפין לרבנן משא"כ גבי ראשית הגז, דבכור שאני דכיון דאיכא תרי קראי קרא דבקרך וצאנך וקרא דיהיה לך דכתיב גבי בכור והוו תרי מעוטי, אי לאו קרא דבקרכם הו"א דחד קרא למעוטי שותפות גוי וחד קרא למעוטי שותפות ישראל, אבל השתא דאיכא קרא דבקרכם לריבוייא ע"כ לומר דאם אינו ענין לבכור תנהו ענין למע"ב: איברא דבדין זה דהשותפין פטורים ממעשר בהמה איכא פלוגתא דרש"י עם הרמב"ם ז"ל, ותלוי בפירושא דמתני' [לקמן נו, ב] האחין השותפין דלדעת רש"י גריס האחים השותפין בלא וי"ו, והכי פירושו דהאחים שירשו מאביהם טלאים כל זמן שלא חלקו חייבים במעשר בהמה אותם הטלאים עצמם שירשו וכל מה שיולדו להם מהם, דכל שלא חלקו ועדיין תפיסת הבית קיים רשות יורש לאו כרשות לוקח הוא ולא חשיב לקוח לומר דפטורים מדין לקוח דקי"ל [שם נו, א] דהלקוח פטור ממעשר בהמה, והטלאים עצמם שירשו חייבים במעשר בהמה וכן מה שיולדו מהם, דכל שלא חלקו אין דינם כשותפין דעלמא, דבשותפין דעלמא שנשתתפו בטלאים פטורים ממעשר בהמה בין באותם הטלאים עצמם ובין באותם שיולדו אח"כ, דכיון דהם בשותפות שותפין פטורים ממעשר בהמה, וכמו כן האחים שחלקו וחזרו ונשתתפו כדדרשינן בברייתא מקרא דיהיה לך. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה ובספר היד בפ"ו מהלכות בכורות דין י', מתבאר מדבריו דגריס במתני' האחים והשותפין בוי"ו, ופירושא דמתני' הכי הוי האחים שירשו מאביהם או שותפין דעלמא קנו מתפיסת הבית חייבים, כלומר אם האחים ירשו טלאים או השותפין נשתתפו בטלאים אם ילדו אותם הטלאים ברשותייהו, והיינו קנו מתפיסת הבית דהרויחו וקנו קנין חדש וריוח חדש שילדו אותם הטלאים, דאותם הטלאים הנולדים מהם חייבים, דאע"פ שלא חלקו והם שותפין חייבים במעשר בהמה באותם שנולדו ברשותייהו, ואם לאו פטורים כלומר כל זמן שלא ילדו הם עצמן פטורין דכיון דלא נולדו ברשותייהו חשיב לקוח ופטור, דאפילו ביורשים חשיב לקוח כיון דסו"ס לא נולדו ברשותייהו. ולפי"ז מאי דאמרינן בברייתא יהיה לך ולא של שותפות, לאו למעוטי כל שותפות הוא אלא דוקא באותם הטלאים שנשתתפו או שירשו ומטעם לקוח, אבל הטלאים שנולדו ברשותייהו בעודם שותפים חייבים: וצריך להבין לדעת הרמב"ם דא"כ קרא דיהיה לך למעט שותפין ויורשים באותם הטלאים עצמם שירשו או נשתתפו דפטורים ל"ל, תיפוק ליה דלקוח הוא ונפקא ליה מקרא דכן תעשה לשורך לצאנך כדאמרינן התם (דף נ"ו ע"א). ונראה פשוט דאצטריך קרא דיהיה לך דאע"ג דלקוח פטור, ובשותפים שנשתתפו זה הביא מאה טלאים וזה הביא מאה טלאים קנו כל אחד ואחד בשל חבירו חלקו בהם, וכל אחד ואחד במה שקנה מחלק חבירו לקוח הוא ופטור, מ"מ לכל אחד ואחד נשאר לו חלק בטלאים שלו שנולדו ברשותו, והוה אמינא דמפני אותו חלק שיש לכל אחד ואחד ממה שנולד ברשותו יהיה חייב, דאע"ג דכל חד וחד יש חלק לחבירו שקנה ממנו שהוא פטור, מ"מ לא גרע משותפות הגוי, דקי"ל בפרק ראשית הגז לרבנן דאיצטריך קרא דגז צאנך למעט שותפות הגוי, דאף דשותפים ישראלים חייבים שותפות הגוי פוטר מכיון דהגוי פטור מצד עצמו, דנראה דאי לאו קרא דפטריה הוה אמינא דחייב הישראל בעד חלקו בכה"ג, וה"ה הכא דאצטריך קרא דיהיה לך, דלא נימא דהשותפים חייבים בעד חלק כל אחד ואחד אף דיש לחבירו חלק והוא פטור:
ואולם לפירוש רש"י קשה מההיא דאמרינן בר"פ ראשית הגז, דלרבנן בהמת השותפים חייבת דקרא דצאנך לרבנן למעוטי שותפות גוי, ואמרינן דהיינו טעמא דרבנן דשדו מיעוטא דקרא לשותפות גוי, משום דגוי לאו בר חיובא הוא ישראל בר חיובא הוא, ולדעת רש"י מ"ש התם דאמרינן דלרבנן דקי"ל כוותייהו כיון דליכא אלא חד מעוטא דצאנך שדינן ליה לשותפות הגוי אבל שותפות ישראל חייב, ומ"ש הכא גבי מעשר בהמה דאמרינן לענין הלכה דמקרא דיהיה לך ממעטינן כל שותפין אפי' ישראל, הא כיון דליכא אלא חד קרא למעט נימא דלא בא למעט כ"א שותפות גוי כדין ראשית הגז ובכור וכיוצא, דבכולם קי"ל דדוקא שותפות גוי פוטר וה"ה הכא לענין מעשר בהמה דשותפות גוי, וכן שותפות ישראל באותם הטלאים שנשתתפו עצמם פטורים דכיון דכל אחד ואחד במה שקונה מחלק חבירו הוא לקוח לגבי דידיה ופטור, בכה"ג אפילו שותף ישראל חשיב כשותף גוי, דמידי הוא טעמא דגוי משום דלאו בר חיובא הוא, וישראל לענין מעשר בהמה דליתיה בלקוח לאו בר חיובא הוא, אבל לעולם דטלאים שנולדו ברשות השותפין חייבים אף דאיתנהו בשותפות כיון דשניהם בר חיובא נינהו דנולדו ברשותייהו. וי"ל דע"כ קרא דיהיה לך למעט אפי' שותפות ישראל, דלמעט שותפות גוי לא איצטריך קרא, דשפיר אפשר ללמד פטור שותפות גוי מגז"ש דהעברה העברה מבכור כדאמרינן גז"ש זאת בבכורות (דף ל"ב ע"א ובדף כ"א ע"ב) ע"ש: ברם אכתי יל"ע דלדעת רש"י דיש חילוק בין יורשים שלא חלקו עדיין לשותפין, דיורשים מתפיסת הבית לא חשיבי כשותפין וחייבים במעשר בהמה בין מה שירשו ובין מה שנולדו אח"כ מהם, דא"כ דיש חילוק זה מנ"ל דקרא דיהיה לך למעשר בהמה, כיון דגבי בכור כתיב, נימא דקרא דיהיה לך לבכור אתא למעט דאפילו שותפות ישראל פוטר, דאע"ג דלרבנן קרא דבקרך וצאנך שדינן ליה למעט אפילו שותפות גוי, מ"מ היינו דליכא אלא חד מעוטא, אבל כיון שיש מעוטא אחרינא ע"כ צריך לומר דלמעט אפילו שותפות ישראל אתא, וקרא דבקרכם וצאנכם י"ל דמיירי ביורשים דקנו בתפיסת הבית שאע"פ שהם שותפין כל זמן שלא חלקו חייבים בבכורה, כמו שאנו אומרים אחר האמת גבי מעשר בהמה, ומנ"ל לומר דקרא דבקרכם בא לרבות כל מין שותפות ישראל, דנדחוק לומר דקרא דיהיה לך אינו ענין לבכור ותנהו ענין למעשר בהמה. ובשלמא לדעת הרמב"ם אין להקשות באופן זה דנימא דקרא דיהיה לך מיירי לבכור, ובא למעט שותפות ישראל באותם טלאים שנשתתפו דפטורים, וקרא דבקרכם לחייב הנולדים מהם דומיא דמעשר בהמה דאמרינן השתא, דהא ליתא דבשלמא במעשר בהמה יש לחלק בהכי מטעם דגלי קרא אחרינא דלקוח פטור, וא"כ י"ל דכמו דכל הדברים שותפות דגוי פוטר, כן נמי שותפות ישראל במעשר בהמה בטלאים הראשונים שנשתתפו כשותפות הגוי הוא, כיון דהשותף לאו בר חיובא הוא במה שקנה בחלק חבירו, אבל בבכור דלא שייך ביה דין לקוח, דאם קנה בהמה שלא בכרה חייבת בבכורה, מאין הרגלים לחלק בין אותם שנשתתפו עצמם ובין אותם שיולדו אח"כ, דכיון דאותם עצמם פטורים מטעם שותפות ולא מדין לקוח, ה"ה נמי לאותם שנולדו דפטורים מטעם שותפות, אך לדעת רש"י קשה. וי"ל דכיון דאמרינן יכול אפילו קנו מתפיסת הבית ת"ל יהיה לך מ"מ, ש"מ דמשמעות יהיה הוא לרבות, ואי משתעי קרא בבכור למעט שותפות דעלמא, מיהיה מרבינן לחייב יורשים מתפיסת הבית, וא"כ בקרכם וצאנכם ל"ל, ש"מ דקרא אינו ענין לבכור כי אם למעשר בהמה:
עוד יל"ע לסברת רש"י דיש חילוק בין יורשים לשותפין דעלמא, דאמרינן התם בפרק ראשית הגז (דף קל"ו ע"א) עלה דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ורבי אלעאי פוטר, מ"ט דר"א דכתיב בקרך וצאנך, ופריך והכתיב בקרכם וצאנכם, ומשני דכולהו ישראל. ואם איתא דיש חילוק מיורשים לשותפין דעלמא, כיון דבברייתא שותפין סתם קתני וסתמא מיירי דעלמא, למה לן לדחוק נפשין דקרא דבקרכם וצאנכם לר"א אכולהו ישראל קאי, נימא דמודה ר"א באחים השותפין שירשו מאביהם דחייבים בבכורה, וקרא דבקרכם בא לרבות יורשים אע"פ שהם שותפים:
אות א ס"ק ג
והנה לדעת הרמב"ם איכא למידק מההיא דתנן בפ"ק דתמורה (דף י"ג ע"א) הצבור והשותפים אינם עושים תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושים תמורה, קדשי ב"ה אינם עושים תמורה, א"ר שמעון והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור, ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות ב"ה ע"כ. והנראה פשוט ממתני' דר"ש פליג את"ק, דת"ק צבור ושותפין דאינם עושים תמורה מקרא דלא יחליפנו ולא ימיר אותו דנקט לשון יחיד נפקא לן דמשמע יחיד ולא שותפין, אבל לר"ש לא משמע ליה הכי, אלא מהיקשא דמעשר בהמה דיליף לה דמה מעשר בהמה ליתיה בשותפות וכו'. וכן אמרי' בגמ' בברייתא [שם], ת"ר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו הכתוב גבי מעשר בהמה, למה נאמר, והלא כבר נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, [לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו] משמע קרבן יחיד קרבן צבור קרבן מזבח קרבן ב"ה ת"ל לא יבקר, א"ר שמעון והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שאינו בא בשותפות, וברייתא זאת ע"כ כולה ר"ש היא כמ"ש רש"י שם לכולהו לישני. הרי מבואר דרבי שמעון לא משמע ליה צבור ושותפין מלישנא דקרא דנקט לשון יחיד כתנא קמא:
והרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תמורה דין י"ב פסק כרבי שמעון שכתב וז"ל, קרבנות בדק הבית אינם עושים תמורה שנאמר במעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו, והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור וכן השותפין, ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קדשי ב"ה, מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבים בו אלא ישראל ולא גויים יצאו קרבנות גויים שאין עושים תמורה עכ"ל, הרי מבואר דהרמב"ם ז"ל פסק בכל הדברים כר"ש, וצבור ושותפין נמי ממעטינן מהיקשא דמעשר בהמה, ולפי סברת הרמב"ם ז"ל מעשר בהמה לא נתמעטו שותפין ויורשים כי אם דוקא בבהמות עצמם שירשו או שנשתתפו, אבל במה שנולד ברשותייהו חייבים אף דהם בשותפות, א"כ איך קי"ל דהשותפים אינם עושים תמורה בכל גוונא, התינח בקרבן שהפרישו מאותם הבהמות עצמם שנשתתפו דאיכא למילף ממעשר בהמה דבכה"ג פטור ממעשר בהמה, אבל אם הפרישו קרבן ממה שנולד ברשותייהו בשותפות מנ"ל דלא עבדי תמורה, אי ממעשר במעשר גופיה בכהאי גוונא חייבים במעשר בהמה. וכגון דא מלתא דפשיטא הוא דלענין תמורה אין חילוק כלל, שהרי מעיקרא מה שאמרו דקרבן השותפין אינו עושה תמורה, לא אמרו כשהם שותפים בבהמות והפרישו מהן קרבן, כדי שנאמר לחלק [בין] הבהמות עצמם שנשתתפו לאותם שנולדו ברשותייהו, אלא מיירי בשני בני אדם שקנו קרבן בשותפות להקריבו בשותפות, ואם כן מה שייך לחילוק זה כלל:
ועוד דאם יש לחלק חילוק זה צריך לומר דמעיקרא דין תמורה אפי' ביחיד אינו אלא בקרבן שנולד ברשותו של אדם ולא לקוח ונתון במתנה מאחר דומיא דמעשר, דכיון דשותפין דאינם עושים תמורה הוא באופן זה שהפרישו קרבן מהבהמות שנשתתפו, ע"כ לא מטעם שותפות הוא כי אם מטעם לקוח, כמו שהוא בענין מעשר כאמור דטעמא דמלתא משום לקוח כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ואם כן ה"ה ביחיד דאינו עושה תמורה בלקוח דומיא דמעשר, וא"כ הוא למה נאמר דין השותפין ולא אישתמיט שום תנא לומר נמי דקרבן יחיד לקוח אינו עושה תמורה. אלא ע"כ צריך לומר דאפי' בלקוח עושה תמורה, ואף דהוקש תמורה למעשר ואין היקש למחצה, לענין לקוח לא ילפי' מהיקש זה, דכיון דעיקר דין לקוח במע"ב ילפינן מהיקשא דבכור אדם דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בכור אדם ליתיה בלקוח ובמתנה אף מעשר בהמה ליתיה בלקוח ובמתנה, כדאמרי' בפ' מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א), הא קי"ל [זבחים מט, ב] דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים, וכיון דדין לקוח במע"ב מהיקש דבכור אדם הוא למד, אינו חוזר ומלמד בהיקש לתמורה. ולא מבעיא למ"ד בתר למד אזלינן דכיון דהלמד הוא קודש אינו חוזר ומלמד בהיקש אף דהמלמד הוא חולין, דלדידיה אף דנאמר דבכור אדם כחולין חשיב מ"מ בתר למד שהוא מעשר דהוי קודש אזלינן, אלא אפי' למ"ד בתר מלמד אזלינן דאי המלמד הוא חולין חוזר ומלמד בהיקש וכמו שהובא הך פלוגתא בפ"ק דתמורה (דף ג' ע"א) ובזבחים (דף מ"ד ע"א) ע"ש, מ"מ ע"כ צ"ל דלהאי מ"ד בכור אדם נמי דין קודש אית ליה, דאף דהפדיון הוא חולין מ"מ גוף הבכור קדושה כתיב ביה דכתיב קדש לי כל בכור וגו' וכתיב הקדשתי לי כל בכור וגו', ונמצא דלכו"ע אפי' לקוח עושה תמורה, וכיון שכן ע"כ לומר דודאי דין השותפים בתמורה לאו משום לקוח אלא מטעם שותפות וא"כ פשיטא דבכל גוונא ליתיה בשותפות, ולפי סברת הרמב"ם מנין לנו ללמוד כן ממע"ב לומר מה מע"ב ליתיה בשותפות, הא מע"ב שפיר איתיה דבשותפות בבהמות שנולדו ברשותייהו בשותפות: הן אמת דלדעת רש"י קשה, דהא מעשר בהמה איתיה בשותפות באחים שירשו דכל זמן שלא חלקו לא הוו כשותפין דעלמא וחייבים, וא"כ לר"ש דיליף שותפין ממעשר בהמה נימא דהיינו דוקא בשותפין דעלמא, אבל האחים שירשו ומתפיסת הבית הפרישו קרבן בשותפות מהבהמות שירשו שיהיו עושים תמורה. ולדעת רש"י י"ל בדוחק, דלר"ש דלא ממעט שותפין מקרא דלא יחליפנו וגו' דנקט בלשון יחיד כמו שסובר ת"ק דמתני', ע"כ סבירא ליה דכיון דמקרא דיהיה לך ממעטי' שותפין ממעשר בהמה ה"ה יורשים, דלא ס"ל כתנא דמתני' דהתם דקנו מתפיסת הבית חייבים מקרא דיהיה לך, מ"מ לתנא דמתני' דמחייב יורשים היינו כת"ק דהכא דממעט שותפין מתמורה מלשון יחיד דנקט קרא, אבל לר"ש דממעט מהיקשא דמע"ב ס"ל דבמעשר בהמה אפי' יורשים פטורין דשותפין נמי מקרו, דלית ליה ריבויא דיהיה מ"מ, ואנן קי"ל דלא כר"ש, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין הלכה פסק כר"ש קשה וכעת צל"ע:
וכבר עלה על דעתי לישב בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י הא דתמורה באופן זה, דהא עיקר מאי דאמרינן דאין השותפין עושין תמורה הוא בב' בני אדם או ב' אחים שנשתתפו מחדש בקרבן אחד בכל אופן שיהיה, או שקנו בהמה מן השוק או מתפיסת הבית או מהשותפות, אבל מ"מ בענין הפרשת הקרבן באים להשתתף מחדש בקום עשה להיות שותפין בהקרבת קרבן זה, ובאופן זה שבאים להשתתף להקריב קרבן בשותפות לא מצינו אופן שותפות זה במעשר בהמה, דאם להשתתף בטלאים מחדש כדי לקיים מצות מעשר בשותפות מאותם בהמות עצמם, שדומה לענין שנים שבאים להשתתף להקריב קרבן אחד, הא ליתא במע"ב לדעת הרמב"ם, ואם בטלאים שנולד להם אח"כ שחייבים, זה האופן לא נגע ולא פגע בדין השותפין בקרבן, כיון דלא נשתתפו מחדש בידים על זה אלא מאליהם ילדו הבהמות ונתחייבו במע"ב, ונמצאו שותפין ממילא בלא שום מעשה, משא"כ בשותפין דקרבן, וכן לדעת רש"י ביורשים דחייבים במע"ב הוא שותפות הבא מאליו דמירושה דממילא נמצאו משותפים, ולא דמי לקרבן השותפים. ומאי דילפינן ממעשר הכי ילפינן, מה מעשר בהמה ליתיה בשותפות כלומר ליתיה בשותפות דכה"ג דקרבן השותפין שבאים להשתתף מחדש על זה, דלא שייך שותפות במע"ב כי אם דוקא בשותפות דממילא, משא"כ בקרבן השותפין דאפי' ב' אחים שהפרישו קרבן מתפיסת הבית מ"מ הרי נשתתפו מחדש להיות שותפין בקרבן מה שלא היה מקודם:
אבל שוב ראיתי דזה אינו, דא"כ שותפין שהפרישו מעשר בהמה מהנולדים ברשותייהו וכן היורשים לדעת הרמב"ם ז"ל, או לדעת רש"י באותם שירשו עצמם, אם היה תם וראוי לקרבן נימא דאיתיה בתמורה, כיון דהאי קרבן לא נשתתפו בו מחדש לשם קרבן כי אם ממילא נולד להם ונתחייבו במעשר, וכן ב' כהנים שהיו שותפין בבהמה שלא בכרה וילדה בכור תם שהכהנים חייבים ג"כ בבכור בהמה טהורה להקריבו, בכה"ג נמי נימא דאיתיה בתמורה, אף דקרבן שותפין הוא מכיון דממילא נשתתפו בקרבן זה, ומצינו במעשר בהמה דאיתיה בשותפות בכה"ג, ולא מצינו חילוק זה כלל לענין תמורה דבכל גווני אין השותפין עושין תמורה. ועוד דאמרי' בפ"ג דתמורה (דף כ"א ע"א) במתני' דקתני מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים, שכל הקדשים נמכרים באיטליז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר וכו', ואם איתא אמאי לא קתני נמי דכל הקדשים אין השותפין עושים תמורה חוץ מן הבכור והמעשר דהשותפין עושים תמורה, כדקתני התם כל הדברים שיש בין כל הקדשים לבכור ולמעשר, ומדלא קתני הפרש זה ש"מ דל"ש דאפי' בכור ומעשר שותפין אינם עושים תמורה, והדרא קושיא לדוכתין דכיון דממעשר ילפינן ליה דליתיה בשותפין, א"כ בכה"ג הא איתיה בשותפות במעשר: ולדעת רש"י י"ל בדוחק דלר"ש דלא ממעט שותפין מקרא דלא יחליפנו וגו' דנקט בלשון יחיד כמו שסובר ת"ק דמתני', ע"כ ס"ל דכיון דמקרא דיהיה לך ממעטינן שותפין ממעשר בהמה ה"ה יורשים, דלא ס"ל כתנא דמתני' דהתם דקנו מתפיסת הבית חייבים דיהיה לך מ"מ, דתנא דמתניתין דמחייב יורשים היינו כת"ק דהכא דממעט שותפין מתמורה מלשון יחיד דנקט קרא, אבל לר"ש דממעט מהיקשא דמעשר בהמה ס"ל דבמעשר בהמה אפילו יורשים פטורים דשותפין נמי מקרו, ואנן קי"ל דלא כר"ש, אבל לדעת הר"ם דלענין הלכה פסק כר"ש קשה.:
ואפשר לומר ליישב ג"כ דעת הרמב"ם, והענין הוא דס"ל להר"ם דכולה מתני' דתמורה דקתני הצבור והשותפים אין עושים תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' כולה ר"ש קתני לה וליכא פלוגתא דת"ק עם ר"ש, וכמ"ש רש"י שם לגירסא אחרת שהביא שם דגרסינן הא רבי הא ר"ש, דלהאי לישנא יש לפרש דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש היא. וכתב הרב תוי"ט [תמורה פ"א מ"ו] דהרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות תמורה קרבנות ב"ה אין עושים תמורה, ס"ל כהאי גירסא דכולה מתני' ר"ש, ות"ק ס"ל נמי דקדשי ב"ה איקרו קרבן, ומאי דאמרינן דקדשי ב"ה אין עושים תמורה הוא מהיקשא דמעשר דכולה ר"ש היא, ובהכי א"ש דקתני אר"ש ולא קתני רש"א כמי שבא לחלוק את"ק. אלא שהתוי"ט כתב שבמחלוקת השותפים פליגי, דלת"ק ממעט להו מלשון יחיד דלא יחליפנו ולא ימיר ור"ש ממעט להו ממעשר, אבל לעד"נ דגם בחלוקה זאת לא פליגי וכולה ר"ש היא, דגם ר"ש ס"ל דיש למעט מלשון יחיד דנקט קרא שותפין, אלא דאיצטריך נמי היקשא דמעשר, דאילו לא היה היקשא דמעשר נמי הו"א דלשון יחיד דממעט קרא שותפין היינו בשותפין שקנו בהמה או יורשין שירשו בהמה ונשתתפו מחדש והפרישו אותו לקרבן בעבור ב', דבכה"ג כיון דמצינו במעשר בהמה דכה"ג דשותפות פטורים ממעשר בהמה דבאותם שנשתתפו או ירשו פטורים ה"ה גבי תמורה ובכהאי גוונא הוא דממעט קרא, אבל בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותם וכן שותפין כהנים בבהמה ונולד להם בכור, אכתי י"ל דעושים תמורה, אבל כיון דאית לן היקשא דמעשר, דשותפין דכה"ג שקנו בהמה בשותפות או ירשו בהמה והפרישו אותה לקרבן דאינם עושים תמורה מהיקשא דמעשר ילפינן לה, דמה מעשר ליתיה בשותפות דכה"ג דאותם שנשתתפו או ירשו פטורים כן תמורה, א"כ ע"כ קרא דלא יחליפנו ולא ימיר לשון יחיד בא למעט אפילו בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותם, ובכור שנולד לכהנים שותפין בבהמה, ולר"ש נמי איצטריך היקשא דמעשר וקרא דלא יחליפנו ולא ימיר דבא זה ולימד על זה למעט מתמורה שותפין בכל גוונא, והשתא כולה מתניתין ר"ש ופרושי קא מפרש ר"ש:
ומאי דאמרינן בברייתא דמייתי הש"ס דכולה ר"ש היא כאמור לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו דמשמע קרבן יחיד קרבן צבור קרבן מזבח וקרבן ב"ה וכו', דנראה בהדיא דלר"ש לא משמע ליה למעט כלל מלשון יחיד דנקט קרא, יש לדחוק ולומר דמאי דקאמר דמשמע אפילו קרבן צבור, היינו בשותפין שהפרישו מעשר בהמה ממה שנולד ברשותייהו או כהנים שותפין שנולד להם בכור דאי לאו היקשא דמעשר הו"א דבכה"ג לא ממעט להו קרא דנקט לשון יחיד ולא ממעט אלא שותפין שקנו בהמה או ירשו. אלא דנראה דזה דוחק גדול בלשון הברייתא דנקט משמע קרבן יחיד קרבן צבור, דבקרבן צבור לא משכחת לה אופן זה שהצבור יהיו שותפין בבהמות וממה שנולד ברשותייהו יפרישו קרבן מעשר בהמה, דלעולם קרבן צבור מיירי שקונים בהמה ומקריבין אותם לשם הצבור, ומדנקט צבור נראה דלר"ש לא משמע ליה למעט מלשון יחיד אפילו בשותפין שקנו בהמה. ועוד דלפי"ז מהראוי היה שהרמב"ם יביא ג"כ משמעות קרא דלא יחליפנו וכו' דנקט לשון יחיד כיון דאפילו לר"ש איצטריך וצ"ע:
אות א ס"ק ד
והנה הרב לח"מ [פ"ו מה' בכורות ה"י] הקשה לסברת הרמב"ם מההיא דאמרינן בסוף פרק הגוזל עצים [קי, ב], דקא מבעיא לן אם נפלו י' בהמות בגזל הגר מיחייבי לאפרושי מנייהו מעשר או לאו, יורשין הוו וחייבים דאמר מר קנו מתפיסת הבית חייבים, או דילמא מקבלי מתנות הוו ופטורים ע"כ, דמוכח בהדיא שם דאי אמרינן יורשים הוו חייבים אפילו באותם הבהמות שנפלו עצמם, דאי לאותם שיולדו מהם ברשותייהו אפילו אי מקבלי מתנה הוו חייבים:
ולעד"נ לומר דהרמב"ם מפרש הבעיא הכי, דמיירי בגזל עשרה גדיים בתוך ח' ללידתם וכפר בהם ונשבע ומת הגר והודה והכל היה בתוך ח' ימים ללידתם, וקי"ל דאין הלקוח פטור אלא א"כ נלקח אחר שנראה למעשר דעבר זמנו, אבל אם לקחו בעודו מחוסר זמן חייב וכמ"ש הר"ם בפרקין דין ט"ו, והכא דמיירי דמת הגר והודה בהיותם מחוסר זמן ולא הספיק ליתנם לכהנים עד שעבר זמנם, דאי מקבלי מתנה הוו פטורים ממעשר בהמה, דמקבל מתנה אינו זוכה כי אם עד שיגיע לידו, וכשזכו בהם כבר נראו למעשר דכבר הגיע זמנם, וחל עליהם דין לקוח דפטור, אבל אי יורשים הוו הרי משעת מיתת הגר זכו בהם הכהנים, דיורש זוכה ממילא דכל היכא דאיתיה ברשות דיורש קאי וזוכה בו ממילא, וא"כ משעת מיתת הגר זכו בהם ואותה שעה שזכו בהם היו עדיין מחוסרי זמן, ואף דקי"ל דיורשים שירשו פטורים באותם בהמות שירשו, מ"מ אי ירשו בהמות מחוסרי זמן חייבים דכנולדו ברשותייהו חשיבי וחייבים, דגם בשותפין אי נשתתפו בענין זה חייבים. ומאי דמייתי הש"ס דאי יורשים הוו חייבים דאמר מר קנו מתפיסת הבית חייבים, היינו להביא ראיה שלא תאמר דאפילו הוו יורשים וזכו בהם בהיותם מחוסר זמן, מ"מ אפשר דכיון דכהנים של אותו משמר הם רבים הו"ל כשותפין, ואפשר דשותפין דעלמא נמי פטורים כמו שהיא סברת רש"י בשותפין דעלמא, לזה מייתי ממתני' דקתני דקנו מתפיסת הבית, דהכוונה להרמב"ם דאם נולדו ברשותייהו חייבים ולא אכפת להו משום שותפות וה"ה הכא שחייבים:
אלא שצריך להבין לפי זה דהרמב"ם הביא דין זה בפרקין דין י"ג וז"ל, כהן שנפלו לו י' בהמות בגזל הגר פטורים מן המעשר, שמתנות כהונה מתנות הם וכבר ביארנו שהנותן מתנה פטור מן המעשר, ולפי האמור אמאי לא באר הדין דמיירי שמת הגר בעודם מחוסר זמן כאמור, דבלאו הכי אין חילוק בין אם הם מקבלי מתנה או יורשים. וצ"ל דבעיין בגמרא מיירי כשנפלו לכהנים רבים דכיון דהוו רבים אפילו אם יורשים הוו לא שייך בעייא אם לא דמיירי במת הגר בעודם מחוסר זמן, אבל הר"ם נקט הדין בכהן אחד שנפל לו לבדו, דביורש אחד אפילו הר"ם מודה דלא חשיב לקוח דרשות יורש לאו כרשות לוקח הוא וחייב, ולזה לא הוצרך לבאר דמיירי במחוסר זמן. אך קשה דגזל הגר לא ניתן לכהן יחיד כי אם לכל בני המשמר שנמצאו בשעה שהחזיר הגזל וכל בני המשמר זוכים בו וכמ"ש הר"ם בפ"ח מהלכות גזילה ה"ה [ובפ"א מה' בכורים ה"י] , וא"כ מתחילה עכ"פ יורשים רבים הוו. ואם נאמר דמיירי אחר שחלקו ביניהם ונפל לכהן אחד י' בהמות כה"ג אפילו הוו יורשים פטורים, דהא קי"ל האחים שחלקו לקוחות הם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לעיל [ה"י]. ואפ"ל דכיון דאמרינן בפ' הגוזל (דף ק"י ע"ב) דהכהנים אין חולקים גזל הגר כנגד גזל הגר מ"ט אשם קרייה רחמנא מה אשם אין חולקים כנגד אשם אף גזל הגר כן, א"כ נמצא דגזל הגר הוא כשאר קדשים דאין בהם דין חלוקה, דאע"ג דמחלקין ביניהם מ"מ אי אפשר להעלותו בדמים וליקח ממון אחר מחבירו כנגדו, וכיון דלית בהו דין חלוקה אפשר דאפילו אחר שחלקו לא הוו כלקוחות, ועיין בפרק האיש מקדש (דף נ"ג ע"א) יע"ש ודו"ק:
אות א ס"ק ה
איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה, דמ"ש התוס' [ב, א ד"ה והמשתתף] דאיתא בת"כ דמקרא דבקרכם וצאנכם איצטריך לרבות שותפות ישראל בחבירו ואפילו בשותפות באם, האמת אתם כדאמרינן בפרק מעשר בהמה כנזכר, ואף דלרבנן גבי ראשית הגז לא בעינן ריבויא, שאני בכור דכיון דאיכא תרי קראי קרא דיהיה לך וקרא דבקרך וצאנך הו"א דחד למעט שותפות גוי וחד למעט אפי' שותפות ישראל, ואתא קרא דבקרכם לרבות שותפות ישראל וקרא דיהיה לך הוא למעשר בהמה:
ואולם אכתי קשה דאמרינן בספרי בפ' ראה על פסוק זה [יב, ו] וז"ל, ובכורות זה הבכור בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות ע"כ, דמפורש יוצא דקרא דבקרכם לא קאי אבכור אלא אחטאות ואשמות ומנין לנו לרבות שותפים בבכור, וי"ל דכיון דפשטיה דקרא משמע דאבכורות קאי כאילו אמר בכורות של בקרכם וצאנכם שפיר י"ל דאתא קרא לרבות שותפין, אלא דמיתורא דקרא דריש חטאות ואשמות, דאי קאי לבכור לבד למה איצטריך, הא בכורות סתם משמע דבכורות בקרכם וצאנכם קאמר דהא בקרבנות משתעי קרא, וע"כ לרבות חטאות ואשמות אתי קרא, אלא דמדשני קרא וכתב לשון רבים ולא כתיב בקרך וצאנך, ש"מ דתרתי אתא לאשמועינן הן על הבכור דאיתיה בשותפות דמשמעותיה דקרא דקאי לבכור, והן על חטאות ואשמות:
ולפי האמור דקרא דיהיה לך אתא למעוטי שותפות במעשר בהמה באם אינו ענין לבכור, ק"ק דאכתי איכא קרא אחרינא בפ' משפטים [כב, כח] בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך וכו', ואמרי' בר"פ עד כמה (דף כ"ו ע"ב) דמיניה ילפינן דבכור בהמה ניתן לכהן אחר ל' יום יע"ש, ומדלא קאמר קרא כן תעשה לשור ולצאן וכתיב שורך וצאנך ש"מ דבא למעט של שותפין, דאם נאמר דהאי קרא נמי בא למעט שותפין במעשר בהמה, דהא בפ' מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א) דרשינן נמי להאי קרא למעשר בהמה למעט לקוח יע"ש, תרי קראי ל"ל למעשר בהמה קרא דיהיה לך והאי קרא, ולדעת רש"י בההיא דהשותפין פטורים ממעשר בהמה כנזכר לעיל יש לומר דתרוייהו אצטריכו למעשר בהמה, דאי מקרא דיהיה לך הוה אמינא דדוקא שותפות גוי דלאו בר חיובא, או באותן הטלאים עצמם שנשתתפו דאפילו שותף ישראל חשיב כשותף גוי כיון דלאו בר חיובא הוא, קמ"ל קרא דכן תעשה לשורך למעט שותפות ישראל אפילו בטלאים שנולדו ברשותייהו דשניהם בני חיובא נינהו, ולעיל כתבנו דלדעת רש"י ילפינן לה מגז"ש דהעברה העברה מבכור, ולפי"ז אין אנו צריכין להכי דהא איכא תרי קראי, אך לדעת הר"ם דפטור השותפין במעשר בהמה אינו אלא באותם טלאים שנשתתפו דוקא, תרי קראי למה לי:
והנה למ"ש התוס' בשמעתין דמאי דמייתי בפ' ראשית הגז שותפות גוי מקרא דבקרך וצאנך היינו לשותפות האם, וה"ה דמפיק ליה מכל מקנך תזכר, וניחא ליה לאתויי בקרך איידי דמייתי התם בקרכם. צריך להבין דסוף סוף אף דניחא ליה לאתויי קרא דבקרך מטעם האמור, מ"מ תרי קראי למעט שותפות גוי באם קרא דבקרך וקרא דכל מקנך תזכר ל"ל. דאין לומר דאיצטריכו תרוייהו, דאי מקרא דבקרך הוה אמינא דוקא בשותפין דיש להם חלק כחלק אבל בשותפות דרובא דישראל ומיעוט של גוי חייב, ולזה איצטריך קרא דכל מקנך לומר דבעינן שיהיה כולו של ישראל דאפילו מיעוט דגוי פוטר, דאפי' אזנו למ"ד פטור, דא"כ לישתוק קרא דבקרך כיון דפשטיה דקרא דכל מקנך לרבנן כל משמע לעלויי דעד שיהיה כולו של ישראל, ואפי' מיעוט פוטר וכ"ש ביש להם חלק כחלק, ולמ"ד דדוקא בדבר שעושה אותה טריפה או נבילה פוטר אבל באזן בלבד אינו פוטר, אתי שפיר דאי הוה כתיב קרא דכל מקנך בלבד הוה אמינא דאפילו יש לגוי חלק באזן האם דמצי אמר ליה שקול אזנך וזיל פוטר, כיון דכל משמע עד שיהיה כולו שלו, אבל השתא דכתיב נמי בקרך ולא כתיב כל, ש"מ דאם גוף הבהמה של ישראל דקרינן ביה בקרך אף דיש לגוי חלק באזן חייב בבכורה כיון דמצי אמר ליה שקול אזנך וזיל, וחלק שיש לו באזן אינו כלום ובקרך קרינן ביה כיון דכל הגוף שלו, אבל למ"ד דאפי' יש לגוי חלק באזן פטור והכי קי"ל כמו שיבא לפנינו, קשה תרי קראי ל"ל:
אות א ס"ק ו
והנה ראיתי להתוספתא (בפ"ב דבכורות ה"ב) וז"ל, בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורים מהבכורה ע"כ. ונראה פשוט דהכוונה הוא דבהמת מדבר דהיינו שהיתה הפקר מתחלה ולא היה לה בעלים מעולם, או שהיה לה בעלים שהיתה של גר ומת ואין לו יורשים דנשארה הפקר, דאם ילדה בכור בעודה הפקר קודם שזכה בה שום אדם לא חייל קדושה על הבכור מאליו בפטר רחם כל שבשעה שנולד לא היה לה בעלים, ואם זכה בו אדם אח"כ אינו חייב להקדישו בקדושת בכור, וה"ט דאע"ג דבכור בפטר רחם קדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה [ערכין כט, א], מ"מ בעינן שיהיה לו בעלים וראוי להקדישו, דבהכי אף דלא הקדישו בפה קדוש מאליו, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ומה גם דכשהבעלים מאשרים ומקיימים קדושתו ע"י מעשה שנותנו לכהן להקריבו חשיב כמקדישו בפה, אבל כשאין בעלים עליו שראויים להקדישו בין בפה ובין במעשה לא חל עליו מאליו:
ומאי דנקט ברייתא תרי גווני הפקר מדבר וגר שאין לו יורשים אע"פ שהכל אחד, דמה לי אם היו לה בעלים מעיקרא או לא כיון דבתר שעת לידה אזלינן ושניהם בשעת לידה הפקר נינהו, י"ל דנקט גר שאין לו יורשים לאשמועינן דאפילו אם נתעברה בהמה זו בחיי הגר ונמצא דנתהווה עובר זה בזמן שהיו לו בעלים ונראה למצות בכור, עכ"ז כיון דבתר פטר רחם אזלינן פטור. ועי' בבבא קמא (דף מ"ד ע"ב) דמייתי שם ברייתא דשור המדבר ושור של גר שאין לו יורשים שנגחו פטור, והאריך הש"ס שם צריכותא למה נקט תנא תרי גווני הפקר יע"ש. זה נראה פשוט בכוונת התוספתא דמיירי כשנולד בעודו הפקר קודם שזכה בו אדם, דאם מיירי שנולד אחר שזכה בו שום אדם פשיטא דחייבת בבכורה, דמאי שנא מלוקח בהמה מבכרת או ניתן לו במתנה דחייבת בבכורה, וזוכה מן ההפקר הוא הדין נמי דחייב, אלא על כרחך צריך לומר דמיירי בבכור שנולד בהיותה הפקר והטעם כאמור:
וצריך להבין מנין לנו זה, דכיון דקי"ל דאפילו למ"ד דמצוה להקדישו אם לא הקדישו קדוש מאליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' בכורות דין ד' יע"ש, א"כ קדושתו בפטר רחם תלוי וא"כ אפילו נולד ברשות הפקר למה לא חל קדושת בכור עליו בלא בעלים. וע"כ צ"ל דילפינן דין זה מקרא דבקרך וצאנך או מקרא דכן תעשה לשורך לצאנך, דכיון דלא איצטריך למעט שותפות הגוי ע"כ בא למעט בכור שנולד בהיותו הפקר, דהכי הוי משמעותיה דקרא דדוקא בבכור שנולד מבהמה שלך שבהיותה שלך נולד הבכור. וכיוצא בזה יש ללמוד מדברי רש"י בריש פרק הזרוע (דף ק"ל ע"א), דכתב רש"י שם אמאי דאמרינן דלקוח פטור ממעשר בהמה וז"ל, אם לקח י' טלאים פטור מלעשר דבקרך וצאנך אמר רחמנא עכ"ל, הרי דמשמעות בקרך וצאנך ממעט מי שלא נולד ברשותו. אף שלע"ד דברי רש"י תמוהים בעיני, דמעיקרא בקרך וצאנך כתיב בבכור ולא במעשר, ואדרבה במעשר כתיב אך מעשר בקר וצאן וגו' ולא כתיב בקרך וצאנך, והיותר תימה דבפרק מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א) ילפינן לה מהיקשא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך דאם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה יעו"ש. מ"מ שמעינן מדברי רש"י דמשמעות בקרך וצאנך בא למעט מי שלא נולד ברשותו, ולפי דרכינו נאמר דקרא אתא למעט בהמת הפקר לענין בכור דכל שנולד הבכור בעודו הפקר פטור: דהא ודאי אין לומר דאתא למעט לקוח בבכור כדין מעשר, דהיכי משכחת לה בבכור דין זה, אי בלקחו או נתנו לו בכור אחר שנולד, אם לקחו מישראל בפטר רחם כבר חל עליו קדושה וחייב הישראל הא' ליתנו לכהן ואינו יכול למכרו או ליתנו לאחר דאינו שלו דממון כהן הוא דאין לו כי אם טובת הנאה, ואפילו שיכול ליתנו לאחר היינו שזוכה בו המקבל בטובת הנאה לבד ליתנו לכל כהן שירצה ולא בגוף הבכור, וא"כ איך שייך לומר דמצות בכור ליתיה בלקוח, ואם בלקחו מגוי הא דבר פשוט דכיון דנולד ביד גוי פטור, ואי מיירי בלוקח בהמה מעוברת מישראל חבירו ונולד הבכור ברשותו דכה"ג נמצא דהלוקח מקדישו, הא נמי לא אפשר דהא נמי במעשר דליתיה בלקוח בכה"ג חייב, דאם לקח עשרה עוברים ונולדו ברשותו חייבים במעשר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (דף נ"ו ע"א) יעו"ש, אלא עכצ"ל דלא אתא קרא למעט אלא בהמת הפקר, דכל שנולד הבכור בהיותה הפקר לא חלה קדושת בכור עליו כדבר האמור, ונמצא דקרא דבקרך וצאנך איצטריך להכי:
איברא דראיתי בפ' ראשית הגז (דף קל"ו ע"ב), דאמרי' התם עלה דאמר ר"ש דפוטר את הטריפות מראשית הגז דיליף לה ממעשר בהמה, ופריך ולילף צאן צאן מבכור וגו', ופריך עוד אדרבה מבכור הו"ל למילף שכן יתום שלקחו וכו' יעו"ש באורך. ויל"ע דהיכי משכחת לה בבכור דחייב הלוקח משא"כ במעשר לפי האמור, דאין לומר דנ"מ דאי לקח בהמה שלא בכרה דאותה בהמה עצמה חייבת בבכורה, משא"כ במעשר דאותה עצמה שלקח פטורה ממעשר כי אם מה שתלד חייב, דהא ליתא דבבכור נמי אין גוף הבהמה שלקח היא עצמה הבכור כי אם הבכור אשר תלד מתקדש בתורת בכור, ואינו דומה לראשית הגז שגיזת גוף הבהמה אשר לקח הויא ראשית הגז, וכה"ג דבכור כן הוא במעשר שהנולד מהלקוח חייב, ועכצ"ל דנ"מ לבהמת הפקר דאם נולד הבכור בהיותה הפקר אם זכה ישראל עצמו מן ההפקר נעשה הזוכה כיורש מן הגר, ומשעה שזכה בו חל קדושת בכור עליו, וכה"ג משכחת לה לקוח דחייב בבכורה דבכה"ג מכח הזוכה הזה מתקדש הבכור ולא מכח הבעלים, ובכה"ג גבי מעשר פטור דאם זכה בבהמת הפקר פטור ממעשר דלקוח הוא:
ואם כנים אנו בזה צ"ל דתוספתא דפ"ב דבכורות הנזכר דקתני דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה ר"ל כל עוד וזמן שלא זכה בה ישראל מן ההפקר דכיון דליכא בעלים לא קדיש בפטר רחם, ונ"מ דאם זכה בו גוי מן ההפקר ומכרו או נתנו לישראל פטור כיון דכבר פקע קדושתו ביד גוי, אבל אם זכה בו ישראל מן ההפקר משעה שזכה בו חל עליו קדושת בכור, דקדושת פטר רחם מתלא תלי עד שיהיו לו בעלים, וכיון שזכה בו אחר חל עליו קדושת בכור. ואפשר דקרא דבקרך וצאנך איצטריך לזה האופן דוקא דהיינו שזכה בו הגוי מההפקר ואח"כ בא ליד ישראל, דבכה"ג איצטריך קרא כי היכי דלא נימא דבפטר רחם תליא רחמנא ואפי' בעודה דהפקר מתקדש הבכור. ועל פי זה אפשר לישב ג"כ דלמה לי קרא דכן תעשה לשורך לצאנך, דלדעת הר"ם למע"ב לא איצטריך דהא כתיב קרא דיהיה לך כאמור לעיל [או"ק ה' ד"ה ולפי], די"ל דלדעת הר"ם קרא דבקרך וצאנך וקרא דכן תעשה וגו' תרוייהו איצטריכו לבכור גופיה לענין בהמת הפקר ע"ד האמור, וחד קרא אתא להפקר שלא היו לו בעלים מעולם וחד קרא אתא לבהמה דנכסי הגר, וכבר כתבנו לעיל דאיכא צריכותא בתרוייהו ודו"ק:
אות א ס"ק ז
והנה לסברת התוס' דלפטור שותפות הגוי איצטריכו תרי קראי חד לשותף באם וחד לשותף בולד, נראה פשוט דלסברת ר' אלעאי דאמרינן בפרק ראשית הגז [קלו, א] בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר מקרא דבקרך וצאנך, היינו דוקא בשותפין באם דהא קרא באם קא משתעי, אבל שותפין בולד כמו המקבל בהמה מחבירו וילדה בכור דב' שותפין בבכור, אפי' ר' אלעאי מודה דחייבים בבכורה כיון דליכא קרא לפטור בשותפות הולד כדאיכא לענין שותפות גוי מקרא דכל בכור בישראל, וא"כ שפיר י"ל דסברת רבי אלעאי מצי אתי אפי' כרבנן דהכא דדרשי מקרא דכל בכור בישראל לפטור שותפות הגוי. דליכא למימר מדאיצטריך קרא לפטור שותפות הגוי ש"מ דשותפות ישראל חייב, די"ל דלא איצטריך קרא למעט הגוי כי אם משום שותפות הולד, דבישראל שותפות הולד חייב. אבל נראה דהא ליתא דר' אלעאי בכל גוונא פוטר ואף בשותף בולד פוטר, דהא לפי המסקנא דהתם דפ' ראשית הגז מוכח דלא ס"ל לר' אלעאי לחלק בין שותפות גוי לשותפות ישראל, דליכא גריעותא בשותפות גוי טפי מישראל כדאמרי' התם [קלה, ב] ללישנא בתרא, ואב"א תרוייהו לרבי אלעאי מצאנך נפקא, שותפות דגוי מאי טעמא דלא מיחדא ליה לישראל נמי לא מיחדא ליה, ומש"ה גבי בכור נפקא ליה גוי וישראל מחד קרא, וא"כ מקרא דבקרך וצאנך נפ"ל שותפות גוי וישראל באם, ומקרא דכל בכור בישראל נפ"ל שותפות בולד, דכיון דגלי קרא בשותפות הגוי ה"ה בשותפות ישראל דלא עדיף מגוי:
וראיתי לרבינו הרמב"ן שכתב גבי הא דאמרינן [ג, ב] לית דחש להא דר' יהודה דאמר שותפות הגוי חייבת בבכורה וז"ל, מהא שמעינן דלית הלכתא כרבי אלעאי דפוטר בהמת השותפין דתניא וכו' עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין היכן מצא משמעות זה הכא, דאע"ג דהכא מוכח דהלכתא כרבנן דשותפות הגוי פוטר דלא כר"י, מ"מ אפשר לומר דאף דלא קי"ל כר"י דשותפות הגוי חייבת, מ"מ קי"ל כרבי אלעאי דאפילו שותפות ישראל פוטר, ומאי דאצטריך קרא לפטור בשותף גוי היינו לפטור אפילו בולד, ומשותפות גוי ילפינן לשותף ישראל דלדידיה שווין הם ולא עדיף זה על זה כאמור, אלא דלרבנן דהכא דנראה דס"ל דדוקא שותפות גוי לטעמייהו אזלי דשותפות גוי גרע כיון דלאו בר חיובא הוא כדאמרי' התם, וא"כ לא פטר הכתוב אלא בשותפות גוי, אבל אכתי י"ל דלא קי"ל כוותייהו דרבנן בהא אלא לענין דשותפות גוי פטורה דלא כר"י, אבל אין ה"נ דקי"ל כר' אלעאי דאפי' בשותפות ישראל פטור. והיותר תימה על רבינו דאדרבה נהפוך הוא, דאם נאמר הכא דהלכה כר"י דשותפות גוי חייבת, הוי משמע בפשיטות דלא קי"ל כר' אלעאי דכיון דשותפות גוי חייבת ה"ה או כ"ש שותפות ישראל. ונראה פשוט דמאי דמשמע ליה לרבינו מהכא דלית הלכתא כר' אלעאי, הוא משום דקי"ל בעלמא הלכה כסתם מתני', והנה במכלתין הן לענין בהמה טמאה במתני' והן לענין בהמה טהורה ברפ"ב [יג, א], סתם לן תנא לומר דהמשתתף עם הגוי פטור, דמוכח דדוקא שותפות הגוי פוטר, דאי כר' אלעאי לאשמועינן רבותא אפילו בישראל המשתתף עם ישראל חבירו:
וראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא בשמעתין משם תוספות חיצוניות וז"ל, ונראה לר"י דהאי בישראל לא איצטריך [אלא] ללוקח עובר חמורו של גוי, דשותפות של גוי באם נפקא לן דפטור מדכתיב כל מקנך תזכר, והכי אמרינן בגמרא [ג, א]. ותימה למה לן בעלמא בכורות בקרכם לחייב שותפות דישראל, הא מדאיצטריך לפטור שותפות גוי הא דישראל חייב, ואין לומר דאיצטריך לחייב שותפות ישראל באם דמהכא לא שמעינן רק שותפות הגוי דעובר, דהא נמי מכל מקנך תזכר נפקא, וי"ל דאי לאו דחזינן בפרק ראשית הגז [קלה, ב] מבכורות בקרכם לחייב שותפות ישראל דמשמע הא שותפות דגוי פטור לא הוה ממעטינן מכל מקנך רק היכא שכל האם של גוי, והא דכתיב כל מקנך ר"ל אפילו בהמה טמאה עכ"ל:
ויש לעמוד בדבריהם, דמאי קשיא להו כיון דמקרא דכל מקנך תזכר ליכא שום גילוי דממעט דווקא גוי ולא ישראל דהא קרא סתמא כתיב, וכיון דבקרא דבקרך וצאנך אי לאו קרא דבקרכם וצאנכם הוה אמינא דממעט אפילו ישראל א"כ ה"ה בקרא דכל מקנך, וא"כ שפיר י"ל דאיצטריך קרא לחייב שותפות ישראל באם. ועוד יל"ע בדבריהם דנראה דס"ל דעיקר דרשא דבקרכם וצאנכם לחייב שותפות ישראל הוא מההיא דסוגיין דראשית הגז, והא ליתא דהתם לא נאמר דבר זה אלא לרבי אלעאי, אבל לרבנן בלא שום דרשא לא ממעטינן מקרא אלא שותפות גוי דלאו בר חיובא, ולמסקנא שם אפילו לרבי אלעאי לא דרשינן דרשא זאת דבקרכם וצאנכם, דכל ישראל קאמר. עוד יל"ע במ"ש דאי לאו דרשא דבקרכם וצאנכם הו"א דהא דכתיב כל מקנך תזכר ר"ל אפי' בהמה טמאה, דהא לרבות בהמה טמאה אינו צ"ל כל לרבות, דאי הוה כתיב מקנך תזכר בלבד הוה משמע דבהמה טמאה בכלל דבכל מקנך הוא, וע"כ צריך לומר הכי דהא הכא בשמעתין רב פפא הוא דקאמר דכל מקנך ממעטי' שותפות גוי באם בנ"ד, ואילו רב פפא עצמו לקמן (דף ו' ע"א) אמר דתנא דידן למעוטי סוסים וגמלים נפ"ל מקרא דכל מקנך תזכר כלל שור ושה וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא יעו"ש, ואם איתא דמקנך לבד בלא כל אינו נכלל בהמה טמאה, א"כ אחר האמת נמי איצטריך כל לדון בכלל ופרט לרבנן, ומנין לנו למעט שותפות גוי בכל דהו, אלא ע"כ לומר דמקנך לבד משמע כלל ופרט וא"כ ע"כ לומר אייתר לן תיבת כל: והנה צריך להבין דתלתא קראי כתיבי למעט, אחד בפרשת בא [יג, ב] בפ' קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה וגו', ואחד בפ' במדבר [ג, יג] הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה, ואחד בפ' בהעלותך [ח, יז] כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, וכולם משמעותייהו למעט שותפות גוי בולד. והר"ם בפ"ד דבכורות [ה"א] הביא קרא דפרשת בא דפטר כל רחם, ורש"י במתני' הביא קרא דפ' במדבר, והתוס' חיצוניות הביא דבריהם הרב בצלאל כ"י [שם] משם ר"י הביאו קרא דפ' בהעלותך. ואעיקרא דמלתא צריך ליתן טעם דלמה הוצרכו תלתא קראי, ואולי דשנים מהם איצטריכו למעט שותפות גוי בולד בין בבהמה טהורה ובין בבהמה טמאה, דאף דבכולהו כתיב באדם ובבהמה ובכלל בהמה הוא אף טמאה, מכל מקום כי היכי דלא נימא דמיעוטא דבישראל לא קאי כי אם למין בהמה טהורה או טמאה ולא לתרוייהו אצטריכו תרי קראי למאי דפי' לב' המינים, אבל הכתוב הג' צריך טעם למה איצטריך, ואולי דהכתוב הג' איצטריך לגר שנתגייר וקודם שנתגייר נולד לו בכור דפטור דפטר רחם בישראל בעינן וכל שנולד קודם שנתגייר פטור, ואף שזה פשוט כדאמרינן בס"פ הזרוע (דף קל"ד ע"א), מ"מ י"ל דחדית לן קרא דאפילו בשותפות גוי דפטור דאף דנתגייר אח"כ ובר חיובא הוא פטור, דסד"א כיון דעיקר הבכור היה דישראל ומפני חלק הגוי נפטר, עכשיו שנתגייר ובר חיובא נחייבנהו ליתנו לכהן, קמ"ל דפטור:
אות א ס"ק א
ולענין הלכה עכשיו בזמן הזה מותר להקנות חלק לגוי כדי שלא לבא לידי תקלה כמו שהאריכו התוספות [ג, ב] והרא"ש [סי' ב'], וכתב הרא"ש דאופן ההקנאה לגוי המחוור שבכולם הוא, שיקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו מקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו אזן הבהמה יע"ש. מתבאר מדבריו דס"ל דיש דין קנין חצר לגוי, ומש"ה כתב דיקנה לו המקום וממילא זוכה באזן הבהמה מדין חצר. ויל"ע דהרי הרי"ף והרא"ש בפ"ק דב"מ [יא, א] גבי פלוגתא דר"י ור"ל אי קטן יש לו חצר או לא, כתבו דהעיקר דחצר דגברא מדין שליחות הוא ומש"ה קטן דלית ליה שליחות לית ליה חצר, וחצר דאתתא מדין יד הוא ומש"ה קטנה אית לה חצר יעו"ש, וא"כ גוי דאין לו שליחות דהא קיי"ל [שם עא, ב] דאין שליחות לגוי חצר נמי לית ליה כיון דמדין שליחות אתרבאי, וכמו דקטן אין לו חצר ה"ה גוי, וא"כ איך כתב דהמחוור לקנות לו המקום וצ"ע. ועי' במ"ש ועי' במ"ש בתוס' דרבנן באות מ"ם משיכה מזה [סי' ק"ע] ודו"ק: וכתבו התוס' והרא"ש משם ר"ת ז"ל דרב מרי לא היה מקנה אזן העובר לגוי דהוי דבר שלב"ל אלא הוה מקנה בהמה לאזני עוברה והוי כמו דקל לפירותיו עכ"ל, ומדלא חלק הרא"ש על סברת ר"ת ש"מ דאיהו נמי ס"ל דעובר דבר שלב"ל מקרי. ואיכא למידק דמרן הב"י בח"מ סי' רי"ב עלה ונסתפק בדברי הירושלמי [ב"ב פ"ג ה"א], דהמוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום אלא מוכר בהמה ומשייר עובריה, אם היו הבהמה והשפחה מעוברות כשמכר ולדותיהן אם קנה או לא, וכתב ומצאתי להרא"ש שכתב בפרק הספינה [ב"ב פ"ה סי' ט'] תוספתא [שם פ"ד ה"ג] המוכר שפחה וכו' שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד, ומשמע שאם לא אמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם דלא מכר את הולד, ולא מסתבר כלל עכ"ל. ונראה דמייתי מדברי הרא"ש דעובר חשיב דבר שלב"ל, דאם איתא דס"ל דלא חשיב דבר שלב"ל ובר קנין הוא, איך כתב דבאומר שפחה זאת והיתה מעוברת דמפני שלא אמר שפחה מעוברת לא מסתבר דלא קנה הולד, הא כיון דעובר לא חשיב דבר שלב"ל להקנותו, ה"ה במשייר עובר לעצמו לא בעינן שישייר בגוף השפחה כדין משייר לעצמו דבר שלב"ל דבעין יפה משייר, וא"כ אף שלא שייר העובר בפירוש שפיר י"ל דשייר העובר ושיורו שיור אף דלא פירש, אך אי ס"ל דהוי דבר שלא בא לעולם ואי שיירו בעינן שישייר בגוף השפחה כדין דבר שלא בא לעולם, כל שלא שיירו בפירוש ולא אמר חוץ מעוברה לא שייך לומר דבעין יפה שייר ושייר בגוף השפחה, דכל שאמר לו שפחה זאת אני מוכר לך הרי משמעות דבריו דמכר לו כל השפחה ולא שייר ממנה כלום, וא"כ מסתמא אין שיור העובר כלום כיון דלא שייר בגוף השפחה, ומש"ה לא מסתבר לומר דלא מכר את הולד, דכל דלא שייר בפירוש, העובר בתר אמו נגרר וקנה את הולד. ומהתימה על מרן הב"י איך לא הביא סברת ר"ת שהביאו התוספות והרא"ש שהדבר מפורש דעובר דלב"ל חשיב, והוצרך להביא מדקדוק דברי הרא"ש, וכבר הרב מחנה אפרים בהל' דבר שלא בא לעולם סי' א' עמד על דברי מרן הנזכר והאריך בענין זה יעו"ש:
אות א ס"ק ב
מתני' כהנים ולוים וכו'. גמ' [ד, א] אמר רבא ה"ק וכו' כתב רש"י ז"ל וז"ל, אלא אמר רבא גבי בהמה לא דרוש רבנן ק"ו מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכו', ש"מ גבי בהמה לא אתייהב למדרש האי ק"ו, וה"ק מתני' כהנים ולוים פטורים הם עצמם מפדיון הבן מק"ו עכ"ל. וכפי דברי רש"י אלו ק"ק על מ"ש רש"י לקמן גבי מאי דפריך הש"ס, בין לדידך ובין לדרבא בן חדש דאפקע ליפקע וכו' וז"ל, בין לדידך דדרשת ק"ו גבי בכור אדם, דכיון דדרשת לגבי בהמה כ"ש לגבי אדם דאי לא דרשת ביה ק"ו אדם מנ"ל, וכיון דדרשת איכא למיפרך וכו' עכ"ל, ולפי מ"ש רש"י דטעמא דרבא דלא דריש ק"ו בבהמה הוא מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה לבכור אדם, א"כ מנ"ל דלאביי דריש ק"ו באדם נמי מטעם דאל"כ אדם מנ"ל, הא י"ל דלאביי מהיקש דבכור אדם לבכור בהמה ילפינן בכור, דמדאיצטריך לאקושי בכור אדם לבכור בהמה ש"מ דגבי בכור אדם לא אתייהב למדרש האי ק"ו לגבי אדם, כדאמר רבא מהאי טעמא דלא דרשינן ק"ו לגבי בהמה, דאביי ס"ל דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישיה, וכל היכא דאפשר לומר דסיפיה מפרש לרישיה עדיף טפי, וכמ"ש התוס' בפ"ג דפסחים (דף מ"ג ע"ב) ד"ה סד"א יעוין שם, והכא נמי טפי עדיף לומר דלא דרשינן מק"ו אלא בהמה אבל בכור אדם ילפי' מהיקשא, דבהכי סיפיה מפרש לרישיה, דדרשינן הכי כל שישנו בבכור בהמה טמאה ישנו בבכור אדם, וכל שאינו בבכור בהמה אינו בבכור אדם, הפך ממאי דדריש רבא דרישיה דקרא מפרש לסיפיה וי"ל ודו"ק:
והנה גרסי' במכילתא בפ' בא [יג, ב] על פסוק קדש לי כל בכור פטר כל רחם וכו' באדם ובבהמה וז"ל, באדם ובבהמה את שיש לו באדם יש לו בבהמה יצאו הלוים שאין להם באדם אין להם בבהמה, ד"א הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה, ומה בכור אדם רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה אף בכור בהמה רשאי אתה ליתנו לו בכל מקום שירצה, לפי שהוא אומר והבאתם שמה עולותיכם שומע אני אפי' הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה ת"ל באדם ובבהמה, ומה בכור אדם מטפל בו ל' יום אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום ע"כ. וכלשון הזה אמרי' בספרי בפרשת קרח [יח, טו] על פסוק כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך יעויין שם. וקשה דמאחר דמפורש בברייתות אלו דמכילתא ודספרי דמהקישא דקרא דבאדם ובבהמה ילפי' דהלוים פטורים מבכור בהמה ג"כ, אמאי הוצרך רבא בשמעתין להביא היקש חדש מקרא דאך פדה תפדה וגו' מה שלא הוזכר בדברי התנא דמכילתא וספרי.: ואולם בדברי המכילתא והספרי קשה טובא דנראה דמקרא דבאדם ובבהמה מקיש כל בכור בהמה, בין דבהמה טהורה ובין דבהמה טמאה לבכור אדם, דהא קרא ובבהמה כתיב סתם הכולל כל מין בכור בהמה אפי' הטהורה, וכמו שנראה משאר דברים דקתני התם, דילפינן מהאי היקשא דילפי' ליתנו בכל מקום ולא אמרי' דחובה עליו להביאו לבית הבחירה דזה מיירי בבכור בהמה טהורה, וכן מאי דיליף דבכור בהמה נמי מטפל בו ל' יום דזה נמי בבהמה טהורה כדאמרי' בריש פ' עד כמה [לקמן כו, ב], וכיון דבשאר דברים דקתני התם הוא בבהמה טהורה, י"ל דה"ה בדרשא ראשונה דבכור בהמה נמי הלוים פטורים הוא אפי' בבהמה טהורה, ובמתני' דרפ"ב דבכורות [יג, א] תנינן איפכא, דלא נפטרו כהנים ולוים אלא מבכור אדם ובהמה טמאה אבל לא מבכור בהמה טהורה, דדוחק לומר דכוונת התנא דמכילתא הוא על בהמה טמאה דווקא, דמנ"ל דלא ילפי' מהיקש זה כי אם לענין בהמה טמאה כיון דקרא בבהמה סתם נקט ולשאר דברים ההיקש הוא על בהמה טהורה. ועוד קשה דאמרי' בפ"ק דבכורות (דף ט' ע"ב) דלר' יהודה פטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון ובכור אדם מותר בהנאה קודם פדיון, ואמרי' התם דה"ט דבכור אדם גלי קרא דלא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם, אבל בפטר חמור דלא גלי קרא להתיר אסור בהנאה יעויין שם, וכיון דהוקש בכור בהמה לבכור אדם הא קי"ל אין היקש למחצה, וא"כ אמאי לא ילפינן מהיקש זה היתר הנאה לפטר חמור, דמה בכור אדם מותר אף בכור בהמה מותר.: ולפי חומר הענין אפשר לישב הכל, והוא בהניח דלעולם האי היקש דבאדם ובבהמה לפטור לוים הוא אפי' לבהמה טהורה, אך לא ילפי' מהיקש זה אלא לענין דררא דממונא שאינם חייבים ליתן הבכור לכהן כדין ישראל אלא זוכים לעצמם, דכהנים זוכים בבכור דידהו להקריבו ולזכות בבשרו והלוים נמי, אף דבכור בהמה טהורה שהוא תם וחזי להקרבה לית להו זכייה בגוייהו למכרו לכהן, דהא אפי' כהן אין לו זכייה בגויה למוכרו לכהן אחר כדי שיקריבנו הקונה כדאמרינן בתמורה (דף ז' ע"ב) יעויין שם, והלוים עצמם אינם יכולים לאוכלו אחר הקרבה דהבכור נאכל לכהנים דווקא ולא לזרים, מ"מ נ"מ במה שזוכים לעצמם הלוים לענין בכור בעל מום דאינו חייב ליתנו לכהן, וכן בבכור תם בחו"ל דאמרינן התם בתמורה דלר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבו אית ליה זכיה לכהן מחיים ויכול למכרו אפי' בזמן שבהמ"ק קיים יע"ש, וכן בכור תם בזמן הזה, אבל לעולם דלענין קדושת בכור אפי' דכהנים ולוים קדושתם בפטר רחם והן קדושת בכור יש להם לכל מילי, ואין ההיקש אלא לפוטרם שיזכו לעצמן, דכיון דמבכור אדם הוא דילפי' לה אין ללמוד אלא דומיא דבכור אדם, שהוא לפטור מממון שאינם חייבים ליתן ה' סלעים לכהן אבל עכ"פ לא פקע שם בכור מעליו, דאי לאו דגלי דמותר בהנאה בכור אדם קודם פדיון, היינו מחייבים ללוים לפדותו כדי להתירו בהנאה והפדיון לעצמן, וה"ה גבי בכור בהמה לא פטר קרא אלא מליתנם לכהן אבל קדושת בכור יש להם. והיינו דנקט תנא דמכילתא ודספרי לוים דווקא ולא הזכיר כהנים כלל, דאי ההיקש הוא לפטור לגמרי הא אפילו לכהנים צריכים אנו להיקש, אבל כיון דההיקש לא בא אלא לפטור מנתינה לכהן, ע"כ ההיקש לא איצטריך אלא ללוים, דלכהנים פשיטא דהבכור שלהם כדין תרומות ומעשרות. וכן בבכור טמאה למאי דקי"ל כר"י דאסור בהנאה אף הכהנים והלוים צריכין לפדותו בשה להפקיע איסורו והפדיון לעצמם, והיינו דקתני במתני' דלא נפטרו מבהמה טהורה לומר דעכ"פ קדשי בקדושת בכור, אבל לעולם דאפי' הלוים אינם חייבים ליתנו לכהן במקום שיכולים הם לזכות ולהנות ממנו כבכור בעל מום וכיוצא.: והשתא א"ש מאי דמייתי רבא בשמעתין היקש חדש מקרא דאך פדה תפדה, דהא עינינו הרואות דממתני' דר"פ ב' דקתני לא נפטרו אלא מבכור אדם ובכור בהמה טמאה אבל לא מבכור בהמה טהורה, מוכח בהדיא דמבכור בהמה טמאה נפטרו לגמרי דלא חל קדושה עליו כלל ואפי' פדיון להפקיע איסורו לא בעי, דאי צריך פדיון להתירו א"כ היינו דין בהמה טהורה דקדש ואינם חייבים ליתן לכהן, אלא עכצ"ל דלא חייל שום קדושה עליו הא מנ"ל, דאי מהקישא דקרא דבאדם ובבהמה לא נפטרו אלא מדררא דממונא שלא ליתן לכהן דומיא דבהמה טהורה, ועכצ"ל דאיכא היקשא אחרינא לבכור בהמה טמאה בקרא דאך פדה תפדה וגו', דכיון דלענין לפטור מליתן לכהן לא איצטריך היקש זה, דהא ילפי' לה מהקישא דבאדם ובבהמה, ע"כ דהקיש הכתוב בכור בהמה טמאה לבכור אדם בהאי קרא דאך פדה תפדה ללמד דלא חל עליו קדושה כלל דאפילו בלא פדיון מותר בהנאה. באופן דלפי האמור יצא לנו דמאי דאמרי' במתני' דלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, היינו לומר דחל קדושת בכור עליו לכל דבר אבל לא ליתנו לכהן כאמור. ומאי דפריך רבא לאביי דדריש ק"ו מבהמה ממתני', הוא משום דאי דרשי' ק"ו דבהמה נמצא דגם מבכור בהמה טהורה פטורים לגמרי דאפי' קדושה לא חל עליהם כמו שפטרו בכור בהמה טהורה במדבר, דבהמת הלוים הפקיע קדושת בכורות דבהמה טהורה לגמרי כמו שמתבאר מדברי התוספות בשמעתין בד"ה ועוד אם איתא וכו' יעויין שם, וממתני' מתבאר דלא נפטרו מקדושת בכור בהמה לגמרי. ועל פי האמור א"ש דלא ילפי' מהיקש דבכור אדם דפטר חמור מותר בהנאה, דמדאיצטריך היקש אחר דקרא דאך פדה תפדה ללמד דפטורים לגמרי מבכור בהמה טמאה אפי' מפדיון להפקיע איסוריה, ש"מ דפטר חמור דישראל אסור בהנאה קודם פדיון, דאלת"ה אמאי איצטריך היקשא אחרינא.: ואולם אכתי פש גבן להבין דאמאי איצטריכו ב' היקשות א' דפ' בא וא' דפ' קרח, ודוחק לומר דהוצרכו תרי קראי דאי הוה כתיב קרא דפ' בא הו"א דלא פטר ללוים כי אם מבכור בהמה טמאה, אבל מבכור דבהמה טהורה לא פטר ללוים מליתן לכהן אפי' בעל מום, לכן איצטריך היקש דפ' קרח לפטור את הלוים מליתן לכהן אפי' בבכור דבהמה טהורה, דהתם משמעות דקרא הוא בבהמה טהורה דכתיב אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה דמשמע דבראוי להקרבה משתעי קרא. והיותר נלע"ד דהא תנא דספרי ס"ל כר' אליעזר דתנן בסוף פרקין (די"ב ע"ב), דפדיון פ"ח חייב באחריותו כה' סלעים של בן, ואמרי' בגמ' דה"ט דכתיב אך פדה תפדה וכו' מה בכור אדם חייב אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, ורבנן פליגי עליה דאינו חייב באחריותו דלא ס"ל היקש זה כדאמר רבא התם, דאף דרבא בשמעתין סבירא ליה דפטור הלוים מבכור בהמה טמאה הוא מהיקש זה, ועל כרחך לכ"ע קאמר, דאל"כ לרבנן דקי"ל כוותייהו מנ"ל דפטורים מבכור בהמה טמאה, ועכ"ל דאפי' רבנן מודו דעבדינן האי הקישא, אלא דס"ל דלא עבדינן היקש זה כי אם לגוף הבכור עצמו שדין בכור בהמה טמאה עצמו הוא כדין בכור אדם עצמו, אבל פדיון שניהם אינם שוים ולא הוקשו זה לזה, ור"א ס"ל דמדכתיב אך פדה תפדה דלגוף ופדיון עצמו הוקשו, ואדרבה לפדיון הוקשו ולא לגוף הבכור וכדאמר רבא התם אמר קרא אך פדה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר, וא"כ לר"א כיון דאיצטריך האי היקשא דאך פדה תפדה לענין פדיון דחייב באחריותו, תו לא אפשר ללמוד מהיקש זה כדדריש רבא לפטור את הלוים מפטר חמור לגמרי אפי' בלא פדיון דהא איצטריך לדבר אחר, וע"כ הוצרכו תרי קראי דבאדם ובבהמה דפרשת בא ופ' קרח לאשמעי' מיתורא דקרא דפטורים הלוים לגמרי מפ"ח אפי' בלא פדיון, ומאי דקאמר רבא דילפינן זה מקרא דאך פדה תפדה הוא אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו.:
והנה מלבד לשון המכילתא והספרי הנזכר דנראה דהוקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם כאמור, כן מתבאר נמי בריש פרק עד כמה (דף כ"ו ע"ב) גבי מתני' דחייבין לטפל בבכור ל' יום, מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך ע"כ, הרי דהוקש בכור בהמה טהורה לבכור אדם לענין טיפול ל' יום, וכיון דקי"ל דאין היקש למחצה יש ללמוד נמי דמה בכור אדם כהנים ולוים פטורים אף בכור בהמה פטורים, וצ"ל ע"ד האמור דפטורים ליתן לכהן, אבל לעולם קדשי בקדושת בכור. ונראה ליתן עוד טעם אחר אמאי לא דרשינן ההקש לגמרי דפטורים ולא קדשי כלל, על פי מ"ש התוס' בשמעתין בסד"ה ועוד אם איתא וז"ל, וא"ת ואביי מאי קסבר אמאי לא עביד ק"ו בטהורה, י"ל קסבר לענין טהורה דיש בהם קדושת מזבח לא שייך למימר פוטרין את של עצמן מק"ו דפוטרים של ישראל, דכהנים ולוים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל עכ"ל, ואפשר דמטעם זה נמי לא ילפינן מההקש לפטור לגמרי כיון דהם קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל.:
עוד יש ליתן טעם אחר אמאי לא גמרינן מההקש לגמרי, דהא אמרינן בפ' כל פסולי המוקדשין (דף ל"ב ע"א) דגמרי' גז"ש דהעברה העברה בכור ממעשר, דבמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט ובבכור כתיב והעברת כל פטר רחם ואמרינן דג"ש מופנה היא יעו"ש, וכן אמרינן בפ"ק דזבחים (דף ט' ע"א) דמשני הש"ס בכור נמי העברה העברה ממעשר גמר יע"ש, וכיון דקי"ל דכהנים ולוים חייבים במעשר בהמה כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות [ה"ג] וכן כתב הסמ"ג עשין רי"ב יע"ש, וכן דעת הרשב"א והר"ן בחידושי' בפרק ראשית הגז (דף קל"ו ע"ב), גבי הא דר"ש פוטר את הטרפות מראשית הגז דיליף צאן צאן ממעשר בהמה, ופריך ולילף צאן צאן מבכור, ומשני מסתברא ממעשר הו"ל למילף שכן זכרים וכו' יעו"ש, א"כ יש ללמוד בכור בהמה טהורה ממעשר בהמה בג"ש, דכהנים ולוים חייבים לענין קדושה דהבכור שלהם קדוש, ואהני לן היקש דבכור אדם לענין דררא דממונא דדין הלוים כדין הכהנים דאינם חייבים ליתן לכהן אם הוא בעל מום וכיוצא מהנזכר:
אות א ס"ק ג
הן אמת דראיתי להרשב"א והר"ן בחי' שם בפ' ראשית הגז בסוגיא הנזכר [קלו, ב], דכתבו שם דר"ח ז"ל גריס הכי, שכן כהנים זכרים טמאים וכו', פי' כהנים ר"ל דבכור אפי' בהמה של כהנים קדוש בבכורה, אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורים יעו"ש, וכן גרס הערוך בערך זכר, וס"ל כסברת ר"ח דכהנים פטורים ממעשר בהמה יעו"ש. והרשב"א והר"ן הקשו על סברת ר"ח דהא ר' אליעזר בן עזריה דכהן הוה והוה מעשר תריסר אלפי עגלא בכל שתא ושתא, ולע"ד י"ל דר"ח והערוך ס"ל כמ"ש התוס' בשם רבי אלחנן בשבת (דנ"ד ע"ב) ד"ה הוה מעשר, דמפרש דהוה מעשר אינו מעשר בהמה דהא אחר החורבן היה ובטלו מע"ב, אלא הכוונה דהוה מעשר בהמת ארנונא למלך יעו"ש, ור"ח לפי שיטתיה דכהנים פטורים ממעשר בהמה מפרש נמי הכי. ולסברת ר"ח והערוך לא שייך לומר טעם זה, וע"כ צ"ל דמאי דלא ילפינן מההקש לגמרי לומר דבכור כהן ולוי לא קדיש כלל הוא מטעם אחר כאמור. ואדרבה זו היא שקשה לסברת ר"ח ודעימיה, דכיון דג"ש זו דהעברה העברה היא מוסכמת, אמאי לא ילפינן מעשר מבכור בג"ש לומר דכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה ולהקדישו, כמו שחל קדושה על הבכור שלהם להקריבו ולכל דבר, ואע"ג דקרא דוהעברת כל פטר רחם דמיניה ילפינן ג"ש זו כולל כל מיני בכור ובכור אדם ובכור בהמה טמאה בכלל, וא"כ י"ל דלדעת ר"ח ילפינן מג"ש איפכא, דפטורים ממעשר בהמה כמו שפטורים מבכור אדם ובהמה טמאה, דהא ליתא דהא קיי"ל [יבמות ח, א] דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ובג"ש נמי אמרינן הכי וכמ"ש מרן זקני זצוק"ל בס' יבין שמועה דף מ"ד ע"ב ד"ה מהרי"ק, וכתב כן בשם הכריתות ובשם רבינו פרץ ז"ל יע"ש, ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל"ב ע"א) דיליף בג"ש זו דהעברה דלא ליכתוב לא יגאל במעשר ותיתי מבכור, ולא אמרי' אדרבה מבכור אדם או מבהמה טמאה הו"א איפכא דיגאל ודו"ק:
הן אמת דראיתי בת"כ ס"פ בחקותי [כז, לג] והביאה הסמ"ג בעשין רי"ב וז"ל, ותניא בת"כ מנין למע"ב בעמוד ועשה, ר"י הגלילי אומר והעברת פי' ילפינן העברה העברה מבכור, ור"ע לומדו מעשר תעשר, ורבי לומדו מאלה המצות האמור בסוף הפרשה עכ"ל. דמתבאר מדברי הת"כ דג"ש זו אינה מוסכמת, דאם היא מוסכמת אמאי הוצרכו ר"ע ורבי ללמדו מקראי אחריני, דהא וודאי אין לומר דלא ניחא להו ללמדו מג"ש ומטעם דאפשר דכשם שאין מזהירין מן הדין איסור לאו, גם מצות עשה אין מזהירין מן הדין, דהא ליתא דלא נאמר דבר זה אלא בק"ו דאדם דן ק"ו מעצמו, אבל בג"ש שלא ניתנה לידרש מעצמו מזהירין ועונשין ממנה, דכמאן דכתיב מפורש במקרא חשיב, וכמ"ש רש"י בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין עג, א], עיין בס' יבין שמועה דמ"א ע"א בדברי מהרי"ק יעו"ש, אלא ע"כ צ"ל דר"ע ורבי דשבקו ג"ש והלכו לדרוש מקרא אחרינא, ש"מ דלא קבלו ג"ש זו מרבם. והנה כי כן י"ל דההיא דפ' ראשית הגז לפי גירסת ר"ח דגריס כהנים, קאי אסברת ר"ש דפוטר טריפה מראשית הגז, י"ל דר"ש לא ס"ל ג"ש זו דהעברה העברה כר"ע ורבי. שוב ראיתי דהא ליתא דבבכורות (דכ"א ע"ב) אמרינן דלר"ש יליף מג"ש זו מעשר מבכור לענין דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר יע"ש, וכיון דר"ש דריש ג"ש זו הא קי"ל דאין ג"ש למחצה ואמאי לא ילפינן מעשר מבכור דכהנים חייבים.: עוד יש לתמוה על סברת ר"ח מההיא דתנן דפ"ק דתמורה (די"ג ע"א), ואין הצבור והשותפין עושים תמורה קדשי ב"ה אינם עושים תמורה, א"ר שמעון והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור, מה מעשר אינו בשותפות יצאו שותפין, ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בד"ה ע"כ. נמצא דלר"ש תמורה הוקש למעשר בהמה, ובכל דבר דלא שייך מעשר בהמה לא שייך תמורה, ומה"ט אמרינן בריש תמורה (ד"ג ע"א) דה"ט דר"ש דקדשי גויים אינם עושים תמורה, דאיתקש תמורה למע"ב, ומע"ב למעשר דגן, וגבי מעשר דגן כתיב כל מעשר בני ישראל בני ישראל ולא גויים ע"כ, הרי דמהיקש תמורה למעשר בהמה אמרינן דאין קדשי גויים עושים תמורה כיון דלא שייך דין מעשר בהמה בגוי. וא"כ לדעת ר"ח דכהנים פטורים ממע"ב, א"כ קדשי כהנים בשלהם לא יעשו תמורה, דמה מעשר לא שייך בכהנים כך תמורה לא שייך בקדשי כהנים, ותמן תנינן בתמורה (ד"ז ע"ב) הכהנים ממירים בשלהם, ופרש"י הקרבנות שהפריש הכהן לעצמו אם המיר בהם נתפסים בתמורה.: ויש לישב הכל לדעת ר"ח דאיהו ס"ל דעיקר מאי דאמרינן דכהנים פטורים ממעשר בהמה, ילפינן לה מהקישא שהוקש מע"ב לבכור אדם דכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, ואמרינן בר"פ מעשר בהמה (דנ"ו ע"א) דלקוח פטור ממע"ב מהך היקשא, דמה בניך אין בלקוח אף צאנך אין בלקוח, ומהאי היקשא נמי יש ללמוד דמה בכור בניך כהנים פטורים מפדיון הבן, כן מעשר בהמה כהנים פטורים, וכיון דמהיקש ילפינן לה הא קי"ל בפרק איזהו מקומן (דמ"ט ע"ב) דבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, וה"נ כיון דמעשר בהמה למד מהיקש דבכור אדם דכהנים פטורים, אינו חוזר ומלמד בהיקש דמעשר ותמורה ללמד דקדשי כהנים אינם עושים תמורה, דדבר הלמד (בהם) בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ולא מיבעיא למ"ד בתר למד אזלינן דס"ל דאפילו אם המלמד הראשון הוא חולין כיון דהלמד ממנו הוא קדש אינו חוזר ומלמד, דלדידיה אף אם נימא דבכור אדם חולין מקרי מ"מ בתר למד אזלינן, ומעשר בהמה שהוא הלמד קדש הוי, אלא אפילו למ"ד בתר מלמד אזלינן דכל המלמד הוא חולין, לא איתמר האי כללא וכמו שהובא מחלוקת זה בזבחים (דף מ"ה ע"א) עלה דמייתי התם ההיא סוגיא דתמורה (ד"ג) הנזכר לעיל, דר"ש דאמר אין קדשי גויים עושים תמורה הוא משום דאיתקש תמורה למע"ב ומע"ב למעשר דגן, ופריך הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר הא מעשר דגן חולין הוא יעו"ש, די"ל דאפי' למ"ד בתר מלמד אזלינן בכור אדם דין הקדש יש לו, דהא קודש קרייה רחמנא כדכתיב קדש לי כל בכור וכתיב הקדשתי לי כל בכור, דאף דהפדיון הוא חולין לכהן מ"מ בכור גופיה קודם פדיון קודש מקרי.: ויש קצת סעד לזה שהרי לר"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה קודם פדיון, אי לאו דגלי קרא דלא תגוז בכור צאנך דבכור אדם מותר בהנאה היינו אומרים דהיה אסור בהנאה דכל עוד שלא נפדה קודש הוא, וע"כ צ"ל הכי למ"ד בתר מלמד אזלינן, דהא כיון דהוקש תמורה למע"ב וכל דבר דליתיה בדין מעשר בהמה ליתיה בדין תמורה מהאי טעמא כאמור, א"כ יקשה דכיון דמעשר בהמה ליתיה בלקוח כדילפינן מהקשא דבכור בניך תתן, אם כן גבי תמורה נמי נימא דלא מתפיס תמורה כי אם בקרבן שנולד ברשות המקדיש, אבל לקוח ונתון במתנה והקדישו לקרבן אינו עושה תמורה דומיא דמע"ב דפטור, ולענין תמורה לא מצינו חילוק בזה כלל ועיקר. וע"כ צ"ל דה"ט דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, דאפילו למ"ד בתר מלמד אזלינן בכור אדם קודש מקרי, והדרן לכללין דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש: אשר עפ"י זה יתיישב נמי מה שהקשינו לס' ר"ח מג"ש דהעברה העברה, דכיון דמההקש דבכור אדם ילפינן לה לומר דכהנים פטורים ממע"ב, אף דמג"ש י"ל איפכא דחייבים, היקש עדיף ועבדינן עיקר מלימוד ההיקש אף דההיקש איצטריך לדבר אחר. והכי אמרינן בזבחים (דף מ"ח ע"א) דלכ"ע היקש עדיף, וכתבו התוספות בד"ה דכ"ע הקישא עדיפא, דאע"ג דבפ' השולח אמרינן איפכא דלכ"ע ג"ש עדיפא, תירצו שם בתירוץ ב' דהתם שאני דשטר בשפחה כנענית לא קים לן אלא בג"ש דלה לה מאשה, לכך קאמר דג"ש עדיפא דטוב לעשות ג"ש דתהוי שטר בשפחה כמו גט אשה וכו', וכתבו דתירוץ זה עיקר יע"ש, וכן כתבו התוס' בפ' השולח (דמ"א ע"ב) תירוץ זה בלבד יע"ש, וא"כ הכא אף דהיקש דבכור אדם צריך למילי אוחרי, עם כל זה לגבי ג"ש היקש עדיף: אלא דיש לדחות דהא דאמרינן התם דהיקש עדיף הוא כההיא דהתם, דמההיקש ילפינן חומרא דהיינו לחייב בספק מעילה אשם תלוי, משא"כ מהג"ש, דאי ילפינן מהג"ש הוא לקולא שלא לחייב אשם תלוי בספק מעילה, משא"כ הכא דמההיקש ילפינן קולא לפטור את הכהנים ממעשר בהמה, ומהג"ש יש ללמוד דחייבים לחומרא, וכל כי האי גוונא י"ל דכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. ואע"ג דהתוס' כתבו בההיא דהשולח דדוקא משום דעיקר שטר מגז"ש נפקא לן הוא דאמרינן גז"ש עדיפא, דמשמע דאילו לא היה עיקר שטר מגז"ש, הוה אמינא בההיא דהשולח נמי דהיקש עדיף, אף דהתם אי דרשינן הוא קולא דמשתחרר בשטר לחצאין, דאם מתחלה שחרר חציו בשטר ואחר זמן שחרר חציו האחר הוי העבד משוחרר ומותר בבת חורין, משא"כ אי ילפינן מגז"ש דאינו משוחרר כלל ואסור בבת חורין כל ששחררו לחצאין, מ"מ י"ל דהתם נמי לאידך גיסא יש קולא בגז"ש, דאם שחרר חציו לפי הגז"ש אינו משוחרר כלל ומותר בשפחה, ולפי ההיקש איכא חומרא דכיון דשחרר חציו הוי כמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בשפחה מפני צד חירות שבו.:
ועוד יש לעמוד בסברא זאת דמהקישא דמעשר בהמה לבכור אדם ילפינן נמי דכהנים פטורים לדעת ר"ח, דהא הוקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמרינן בריש פרק מעשר בהמה (דף נ"ג ע"ב), דפריך התם אמתניתין ויהיה חדש וישן מתעשרים מזה על זה מק"ו וכו', ת"ל עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא, ואף דמתבאר התם דאמר רבא אמר קרא שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, מ"מ הא אמרינן התם (דף נ"ד ע"ב), דאמר רבא דהיינו טעמא דבקר וצאן אינם מתעשרים זע"ז משום דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו', ופריך והא רבא הוא דאמר שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר, ומשני הדר ביה רבא מההיא, ואיבעית אימא חדא מיניייהו רב פפא אמרה. והנה ללישנא קמא מבואר דהדר ביה רבא ובכן ההיקש הוא לכל דבר, ואף ללישנא בתרא דהויא סברת רב פפא אבל רבא דידיה ס"ל דלא הוקש לדבר אחר, הנה מלבד דלענין הלכה י"ל דהלכתא כר"פ דקי"ל דמאביי ורבא הלכתא כבתראי והלכתא כר"פ דבתראי הוא, יתר ע"כ הרי כתבו התוס' בפרק מעשר בהמה (דף נ"ט ע"א) בד"ה איתקש מעשר בהמה למעשר דגן וכו', דאמרינן התם דה"ט דר"י בר יהודה דס"ל דאם נטל אחד מעשרה בלא מנין דהוי מעשר משום דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, והקשו שם התוספות דלרבא דס"ל דלא הוקש לדבר אחר היכי מפרש טעמא דר"י ב"י, ועוד דבזבחים פרק ב"ש [מה, א] דרשינן קדשי גויים אין עושים תמורה מדאיתקש מע"ב למעשר דגן, ותי' וז"ל, וי"ל לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על הישן לגבי הני דווקא אומר רבא לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ל, הרי דהיקש מעשר בהמה למעשר דגן הוא מוסכם אפילו לרבא לכל הדברים חוץ מלעשר זה על זה כגון מין על שאינו מינו כמ"ש התוס', ומלבד מה שהביאו התוספות ההיא דזבחים לענין תמורה, עוד אמרינן בזבחים (דף קי"ט ע"א) דה"ט דר"ש משום דאיתקש מעשר דגן למעשר בהמה והוא לענין דבר אחר יעו"ש, אלמא דהיקש זה לכל הדברים חוץ ממין על שאינו מינו הוא מוסכם, והנה כי כן כיון דקי"ל לענין תרומות ומעשרות דכהנים ולוים חייבים להפרישם והתרומה והמעשר שלהם, כדילפינן מאתם גם אתם כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מעשר [ה"ג] יעו"ש, הא קי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וכיון דיש בידינו ללמוד דכהנים פטורים ממעשר בהמה מהיקש דבכור אדם, ויש ללמוד איפכא דחייבים במעשר בהמה מהיקשא דמעשר דגן, ודאי דלחומרא מקשינן ותפסינן עיקר היקש דמעשר דגן לחומרא לחייב לכהנים במע"ב כמו שחייבים במעשר דגן.: