אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות יט ס"ק ד

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות יט ס"ק ד

אות יט ס"ק ג

ועל מ"ש הר"ם [פ"ו מה' בכורים ה"ד] דמדומע ודאי פטור מן החלה, הקשה מהר"י קורקוס שם דאמאי לא ביאר הר"ם לומר דדוקא בחלה בזמן הזה דמדרבנן, וכתב וז"ל אפשר דסבר רבינו דבכל גוונא מיירי, או משום דסבר דכיון דדרשינן ליה מאת מקדשו ממנו הרי הוא כשל תורה, אי נמי דעשו חיזוק לדבריהם, ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה [יבמות צ, ב], והכי משמע בירושלמי [חלה פ"א ה"ג] דאמרי' כהנא שאל לשמואל א"ל לא מסתברא דההן מדומע דתנינן הכא כשרובו תרומה, א"ל אף אנא סביר כן, אלא כד תיסק לארעא דישראל שאיל ליה, כדסליק שמע ר' ייסא בשם ר"י אפי' סאה בצ"ט חולין, א"ר אבהו כך משיב ר"ל לר"י, הסאה פוטרת את הכל ע"כ, וכיון דכהנא ושמואל רצו לפרש המשנה כשרובו תרומה משמע דבאורייתא מיירי, ועלה אסיקו דאפי' סאה בצ"ט חולין דאותה סאה פוטרת הכל עכ"ל, והרב שם כתב דרך אחרת בסברת הר"ם ולבסוף כתב דהדרך הראשון נכון לדעת רבינו דסתם, דמשמע דבכל זמן מיירי:

ודבריו תמוהים לע"ד דאיך כתב דס"ל להר"ם דבכל זמן מיירי, מטעם דעשו חיזוק לדבריהם ויש כח בידם לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה, דהא נהי דשלא להפריש חלה הוא שב ואל תעשה, מ"מ מה שאנו מתירין שיאכל טבל הוא בקום עשה, דשב ואל תעשה לא שייך אלא דמבטל המצוה בשב ואל תעשה, אבל אינו עושה שום איסור בקום עשה, משא"כ הכא דנהי דביטול מצות חלה הוא בשב ואל תעשה, מ"מ אכילת טבל הוי בקום עשה דמן התורה טבל הוא והאוכלו חייב מיתה:

ועוד דכל דבר אשר תקנו חז"ל לא עקרו חז"ל דבר תורה מפני תקנתם כל דמעיקרא אין הדבר ההוא מעלה ומוריד לתקנתם, וכמו שמתבאר בכמה דוכתין דבפרק כיסוי הדם (דף פ"ו ע"א) מתבאר דהנוחר עוף אי אמרי' דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא מדרבנן, חייב בכסוי כיון דמדאורייתא ראוי לאכילה וקרינן ביה אשר יאכל, אע"ג דמדרבנן בעי שחיטה ואסורה באכילה, וע"כ ה"ט דכיון דאפי' אי אמרינן דבעי כיסוי לא מיעקרא בהכי תקנתא דרבנן דהצריכו שחיטה, ובפ' מרובה (דף ע"א ע"א) אמרי' דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לענין תשלומי ארבעה וחמשה, ומתבאר התם דאי מעשה שבת אסורה מה"ת, השוחט בשבת שחיטה שאינה ראויה קרינן ביה ופטור, ואם שחיטת שבת אסורה מדרבנן, השוחט בשבת קרינן ביה וטבחו כיון דמה"ת שחיטה ראויה היא, וא"כ ה"ה הכא גבי חלה דאע"ג דאסרו חז"ל דמוע, לא מפני זה עוקרים מצות חלה ממנו, כיון דעכ"פ אפי' אי אמרי' דחייבת בחלה לא מיעקרא בהכי תקנתא דרבנן דאסרו דימוע, דאכתי תקנתם במקומה עומדת ואסורה לזרים ולמה יעקרו דבר תורה יכול על מגן, דאי משום דעשו חיזוק שמא הרואים שמפרישים חלה יטעו דדמוע מותר לזרים, א"כ בהנך נמי גבי כיסוי וכיוצא, אמאי לא חשו חז"ל דהרואה דמכסין דמו בנוחר עוף יבואו לטעות דאין העוף טעון שחיטה:

דעפ"י זה נמי אין ראיה מהירושלמי שהביא, דמשמע דס"ל לכהנא ושמואל דמתני' בחלה דאורייתא מיירי, דנראה דכונתו לומר דאי ס"ל דבחלה דרבנן מיירי מתני', מי הכניסם לפרש מתני' כשרובו תרומה, כיון דחלה דרבנן ואתי דמוע דרבנן ופקע חיוב חלה, אבל לפי דרך האמור אין ראיה דס"ל דבחלה דאורייתא מיירי מתני', דאפי' ס"ל דבחלה בזמן הזה דרבנן מיירי, מ"מ ס"ל דכיון דעיקר תקנת חז"ל הוא לאסור הדמוע לזרים, למה להם לחז"ל מפני תקנה זאת להפקיע מצות חלה שתקנו הם בזמן הזה יכול על מגן, כיון דהפרשת החלה אינו עוקר לתקנתם, דאפי' יפרישו חלה תקנתם לא זזה ממקומה דאין זה סותר לאיסור דמוע דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואף דאיכא קצת חיזוק לתקנתם, מ"מ כהנא ושמואל ס"ד לומר הכי, ואין האמת כן דאפי' סאה בצ"ט פוטר:

ואפשר להליץ קצת בעד הרב דכוונתו לומר דדעת הר"ם דאפי' בחלה דאורייתא, פטרינן ליה לישראל מלהפריש מהמדומע חלה, דאע"ג דהישראל גלגלה והתחייב בהפרשת חלה, עכ"ז פטרו אותו חז"ל ומוכר העיסה לכהן חוץ מדמי התרומה אשר בתוכם בלא הפרשת חלה, וגם אינו מנכה לו לכהן שיעור דמי החלה אשר היה חייב להפריש מפני שעשו חיזוק לדבריהם, דאי לאו האי לא קיימא האי, דאם יחייבו בחלה לישראל יבואו לטעות דמדומע מותר לזרים, דכיון דתרומה היא חמורה דהזר חייב מיתה עליה, עשו חכמים חיזוק יותר משאר דברים כמו ההיא דהנוחר עוף דחייב בכיסוי, דאפי' האוכל מהבהמה בלא שחיטה אינו אלא לאו, משא"כ הכא בתרומה דאיסור מיתה הוא ומשו"ה פטרו לישראל מהפרשת חלה דשב ואל תעשה הוא, אבל לעולם דהכהן הקונה העיסה צריך שיפריש ממנה חלה ולא יאכל טבל, דלגבי כהן שכבר ראה שהמדומע הוצרך הישראל למוכרו, אם מחייבים אותו להפריש חלה לא אתי למטעי להאכילו לזרים. ואפשר דלפ"ז ה"ה בחלה בזמן הזה דרבנן, דאין הפיטור אלא לישראל מפני שלא יבואו לטעות שהמדומע מותר לזרים, אבל הכהן הקונה צריך להפריש להוציאו מידי טבל דרבנן, כיון דביד הכהן אין צריך חיזוק לאיסור הדמוע. ומאי דאמרי' בפרק יוצא דופן [נדה מז, א] דלר"י דחלה בזמן הזה [דרבנן] מדומע פטור קאי על ישראל בעל העיסה דוקא, דבהכי ניחא דנקט סתם הר"ם דמדומע פטור, דמסתמא קאי לכל זמן ויהיה הפיטור דוקא לישראל בכל גוונא בין בזמן הבית ובין בזמן הזה, דבלאו הכי הוא דוחק לומר דפיטור דבזמן הבית הוא לישראל דוקא ופיטור דבזמן הזה הוא פיטור גמור:

ועפ"י דברי הרב מהריק"ו הנזכר נראה דבדין אשר לפנינו שכתב הר"ם [פ"ז מה' בכורים ה"ה] דקב מדומע באמצע אינו מצטרף, כיון דסתם דבריו מסתמא מיירי בכל זמן אפילו בזמן הבית דחלה דאורייתא, ולר"י דאמרו בירושלמי [חלה פ"ג ה"ה] דנישוך לענין חלה מה"ת הוא, א"כ היכי אתי דמוע דרבנן ודחי חלה דאורייתא, כיון דמדאורייתא הוי כנשוך ואין המדומע מפיק. ואם כנים אנחנו במה שכתבתי לעיל [או"ק א'] דבנשוך דע"י אמצעי אפי' ר"י מודה דמדרבנן הוא א"ש. דהכא לא שייך לומר דהפיטור הוא לישראל דוקא, דעיקר העיסה אשר אנו דנין עליה אינה מדומעת, ולא שייך בה נתינה לכהן. אלא דיש לדחות דהכא מיירי במדומע דהרוב הוא תרומה, דבכה"ג מה"ת נמי כתרומה עצמה דמי, אלא דזה דוחק דכל כי האי היה לו לפרש, דמה"ט לא ניחא ליה למהריק"ו ליישב דברי הר"ם דמדומע פטור בכל זמן דמיירי במדומע דרובו תרומה דכל כי הא הו"ל לפרש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה