מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות יח ס"ק ו
והנה אגב אורחין ראיתי לעמוד דהתם בירושלמי אמרי' משמיה דר' יוסי דעיקר פלוגתא דר"י ור"ל גבי מתני' דרפ"ק דטבול יום [מ"א] דתנן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו, בש"א חיבור בטבול יום ובה"א אינו חיבור, דלר"ל הא דס"ל לב"ה דאינו חיבור לאו דוקא בטבול יום, דה"ה אם נגע טמא גמור באחד מהם אין הנשוך חיבור, ואין חייבים על האחרים משום טומאת האוכלין כי אם על אותה שנגע הטמא, וע"כ דטעמיה דר"ל משום דס"ל דנשוך מדרבנן, אבל ר"י ס"ל דדוקא טבול יום דקלישא טומאתו, אבל טמא גמור שנגע באחת מהן כולן טמאות לחייב עליהם משום טומאה, דנשוך הוי חיבור מדאורייתא יעו"ש:
ויש לעמוד דבסיפא דמתניתין דהתם קתני דפליגי ב"ש וב"ה במקרצות וככרות נושכות זו בזו וכיוצא, דב"ה אומרים אינו חיבור, ומסיים מתני' ומודים בשאר כל הטמאות בין קלות ובין חמורות, וכתבו הר"ש והרא"ש והרע"ב ז"ל וז"ל, וכל הני דחשיב הכא אפלוגתא דב"ש וב"ה דסיפא קיימי, והא דלא חשיב חלות בהדייהו, משום דחלות לב"ה אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות עכ"ל. אבל הר"ם בפי' המשניות ובחיבורו בפ"ח מהל' טומאת אוכלין [ה"א] פירש דהא דקתני בסיפא ומודים וכו' אחלות נמי קאי, דדוקא בטבול יום דקלישא טומאתו לא הוי חיבור, אבל בשאר טומאות מודו ב"ה דהוי חיבור יעו"ש:
וי"ל דנראה דבהא פליגי ר"י ור"ל דהכא, דר"י ס"ל כסברת הר"ם דמודים ב"ה דסיפא קאי נמי אחלות, אבל ר"ל ס"ל כדעת הר"ש דכיון דלא חשיב חלות בהדי הנך דלקמן, ש"מ דחלות יש להם דין אחר דאפי' בשאר טומאות לא הוי חיבור. ולדעת הר"ם י"ל דפסק כר"י, דקי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י, אבל לדעת הר"ש ודעמיה קשה דאמאי פסקו כר"ל לגביה דר"י, ומה גם דפירוש פשטא דמתני' הכי הוי, ולא הזכירו כלל דדבר זה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי:
הן אמת דבעיקר סברת רבי יוסי בירושלמי, דלמד מפלוגתא דר"י ור"ל בההיא דהמכניס חלות דפליגי אי נשוך הוי מן התורה או לא, דלר"ל נשוך מדרבנן הוא ומשו"ה גבי חלות אפילו בשאר טומאות לא הוי חיבור, יש לעמוד דא"כ מה יענה ר"ל בהנך דסיפא דקתני מקרצות וככרות נושכות זו בזו, דע"כ דעלייהו נמי קתני סיפא ומודים ב"ה בשאר כל הטומאות, כיון דחשיב להו בהדי חלות דרישא וכמ"ש הר"ש והרא"ש והרע"ב ז"ל, ואם איתא דטעמא דר"ל בחלות הוא משום דס"ל דנשוך הוא מדרבנן, א"כ מ"ש מקרצות וככרות דמודים ב"ה דנשוך הוי חיבור לשאר טומאות. וע"כ צ"ל דסברת ר"ל בההיא דחלות לאו משום דנשוך הוי מדרבנן, אלא משום דחלות שאני, דכיון דכנסם על מנת להפריש אף בשאר טומאות לא הוי חיבור לבית הלל, וכמו שכתב הרא"ש בפירוש המשנה, וא"כ מנין לנו ללמוד דריש לקיש סבירא ליה דנשוך לאו מן התורה הוא: ואין לומר דלריש לקיש הא דמקרצות וככרות מיירי כשנשכן זו בזו על מנת שלא להפריש אלא דעתו להניחם מדובקין, ונאמר דע"כ לא קאמר ר"ל דנשוך הוא מדרבנן כי אם דוקא בנשוך דדעתו להפרישם אח"כ, אבל בנשוך דדעתו להניחם מדובקין כה"ג נשוך הוי מן התורה, דהא ליתא דא"כ דהא דמקרצות וככרות מיירי דדעתו שלא להפריש, א"כ מ"ש מחלות דקתני במתני' דהתם דהמכניס חלות ע"מ שלא להפריש דאפילו ב"ה מודו דהוי חיבור בטבול יום וכ"ש לשאר טומאות, וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמקרצות וככרות מיירי נמי ע"מ להפריש:
הן אמת דקשה לזה לטעמא דכתב הרא"ש דה"ט דחלות דלא הוי חיבור אף בשאר טומאות, דחלות שאני כיון דכנסם ע"מ להפריש, דא"כ מ"ש ממקרצות וככרות, וע"כ צ"ל דהא דמקרצות וככרות מיירי כשנשכן זה בזה בסתמא, ולא גילה דעתו אי דעתו להפרישם או לא, ומשו"ה הוי חיבור לשאר טומאות, ואה"נ דחלות נמי בכה"ג דהכניסם סתמא דהוי חיבור לשאר טומאות, אלא דבהכניסם על מנת [שלא] להפריש בפירוש אפילו בטבול יום הוי חיבור, וא"כ צ"ל דלר"ל דס"ל דנשוך לענין חלה אינו אלא מדרבנן היינו דוקא בנשכן ע"מ להפרישם אבל בסתמא וכ"ש ע"מ שלא להפרישם נשיכה כי האי הוי מן התורה, דומיא דמקרצות וככרות דאפילו בסתמא הוי חיבור לשאר טומאות, ודומיא דחלות על מנת שלא להפריש דהוי חיבור אפילו לטבול יום:
דבהכי ניחא מה שהקשינו מהא דתנא ברא דהכא, דס"ל דנשוך דחמשת המינים מצטרפין, די"ל דמיירי בנשכן סתמא וכ"ש בפירש ע"מ שלא להפרישם, דבכה"ג אפילו לר"ל במין במינו הוי מן התורה, וכיון שכן י"ל שגזרו מין בשאינו מינו אטו מין במינו. אך קשה דא"כ למאי דפריך בירושלמי לר"ל מהברייתא דמביא ד' רביעין ומשיך, ומשני ר' זעירא דע"כ לא קאמר ר"ל אלא בנשוך מאליו, אבל אם השיכו בידו כל עמא מודו דהנשוך תורה, אמאי לא משני דהתם מיירי במשוך בסתמא או על מנת שלא להפריש. ונראה דרבי זעירא דמשני הכי ולא משני באופן הנזכר, לא ס"ל כר' יוסי דהתם דקאמר דפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש נלמד מההיא דטבול יום, אלא ס"ל כסברת ר' אימי דאמר דפלוגתא הוא דרבי יוחנן וריש לקיש בפירושא אתמר לענין חלה, ולאו מכללא איתמר מההיא דטבול יום, ואדרבה סבירא ליה דאין לדמות דין חלה לדין טבול יום, דאילו התם הכל תלוי באם דעתו להפריש או לא, דכל דדעתו להפריש לא הוי חיבור, מה שאין כן בחלה דמפשט מתניתין דחלה [פ"ד מ"א] דקתני שתי נשים שעשו ב' קבים ונגעו זה בזה אפילו הם ממין אחד פטורים ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב, נראה דהעיקר תלוי בהקפדה דסתם אשה אחת אינה מקפדת אם העיסות נוגעות זה בזה כדאמרינן בירושלמי עלה דמתניתין, ואין הדבר תלוי אם בדעתה להפרידם אחר כך או לא כההיא דטבול יום, דכל שאינו מקפיד בנגיעתם אף דדעתו להפרישם אח"כ הוי חיבור, וה"ט דלענין חלה מסתמא ניחא לה שיגעו זה בזה שיתחייב בחלה, דמסתמא אינה רוצה לעשות עיסתה פחות מכשיעור לפטור מחלה, וכל דניחא לה שיתחייב בחלה וניחא לה שינשכו זה בזה כדי שיתחייב, וא"כ אפילו דדעתה להפריש אחר כך לית לן בה, דכיון דנשכו זה בזה ברצון הבעלים הרי נתחייבה, מה שאין כן לענין טבול יום דאף דניחא ליה בנשיכה, כל דדעתו להפרישם לא הוי חיבור:
דבהכי ניחא מאי דאמרינן בירושלמי [שם פ"ד ה"א] גבי מתני', יש דברים שהם חיבור בחלה ואינם חיבור בטבול יום, דתנינן ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב, ואין חייבים בטבול יום דתנינן תמן המכניס חלות על מנת להפריש ונשכו וכו', ולכאורה קשה דהא בטבול יום נמי הא קתני התם דאם הכניסם על מנת שלא להפריש הוי חיבור לבית הלל והיינו כדין חלה, וע"כ לומר דהכוונה דגבי חלה הכל תלוי בהקפדה, וכל שאינה מקפדת אם נוגעות זה בזה אף דדעתה עכ"פ להפרידם אח"כ עם כל זה הוי חיבור, מה שאין כן בטבול יום דכל דדעתו להפרישם אח"כ, אף דאינו מקפיד בנשיכתם לא הוי חיבור. וזהו סברת ר' זעירא דהכא דלא ס"ל לחלק גבי חלה בין דעתו להפריש או מסתמא כאמור, אלא עיקר החילוק דיש לחלק הוא בנשוך מאליו לנשכו בידים, ולר' זעירא נמי י"ל ההיא דתנא ברא דה' מינין מצטרפין בנשוך דמיירי דהשיכו בידו, דאפילו לר"ל הוי מה"ת במין במינו. אלא דנראה מלשון הירושלמי דרבי זעירא ספוקי מספקא ליה אי ניתן לאמר חילוק זה לר"ל או לא, ומפשט סתמא דתלמודא דירושלמי בתחלת סוגיא זאת נראה דס"ל דאין לחלק בין נשוך מאליו לנשוך ביד, דהא אמרינן עלה דברייתא זאת ואם לאו מביא ארבעה רבעים ומשיך, הדא אמרה נשוך תורה, אמר רבי אימי איתפלגון ר"י ורשב"ל וכו', דמדקאמר דהדא אמרה ש"מ דאין לחלק בין משיך ביד לנשוך מאליו, ולסברא זאת קשה מהאי ברייתא דתנא ברא דה' מינין מצטרפין בנשוך:
והנה רבינו הרמב"ן הביא מתניתין דאיזהו מין במינו וכו' [במשנתנו בד"ה פיסקא], ודברי ר"י בן נורי דאמר שאר מינין מצטרפין זה עם זה, ולא באר לענין הלכה אי הלכה כריב"נ או כת"ק, ולפי מ"ש הר"ש והרא"ש [חלה פ"ד מ"ב] נראה דמדברי הירושלמי משמע דפליגי ת"ק ור"י בן נורי, ונראה פשוט דמדלא דבר רבינו כלל בזה ש"מ דס"ל כסברת הר"ם בפ"ז מהל' בכורים [ה"ג] דפסק כר"י בן נורי, וס"ל בפירוש הירושלמי כמ"ש מרן הכ"מ לדעת הר"ם, דר"י בן נורי לאו לאפלוגי את"ק אלא לפרושי יעו"ש:
תנן [חלה פ"ד מ"ג] שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע וכו':