מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות יד
והנה במ"ש רבינו הרמב"ן וז"ל, ומיהו היכא דרובא וטעמא דגן ואית בה שיעורא מדגן קסבר רב הונא דכולהו חייבים, ורב הילא בשם ר"ל לא פליג עליה בהא דהא לאו גרירה היא אלא חיובא דגופייהו הוא עכ"ל. ונראה פשוט דשאר כל המינין עם החטים או אפילו אורז עם שאר הארבעה [מינין] דהעלה רבינו דכ"ע מודו דחייבים, נראה דחייבים כדמיון חטים עם האורז, דהאוכל כזית מהעיסה חייב משום טבל, ואדם יוצא י"ח מצה כשאוכל כזית ממנה, דכיון דאיכא שיעור מדגן ורובא דגן וטעמא דגן, אף דלא שייך גרירה בהו מ"מ חיובא דגופייהו הוא, דהכל נהפך להיות כדגן עצמו, כיון דמה שיש בעיסה משאר המינין עם החטים או מהאורז עם שאר ד' המינין בטיל ברובא דדגן, דהא קי"ל דכל דבר אשר נתבטל ברוב נעשה הכל כדמיון הרוב, כדקי"ל [שו"ע יו"ד סי' צ"ח סע' א'] באיסורין דמין בשאינו מינו מתבטל ברוב היתר, כל דליכא טעמא, דאיסורא דאמור רבנן בטעמא, וכל דליכא טעם איסור בטל ברוב ומותר הכל, דחזר להיות הכל כהיתר גמור, וזה בלח בלח. וביבש ביבש נמי אמרינן במתני' ברפ"ט דכלאים [מ"א] צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר וכו' ע"כ, הרי דאם רוב מן הגמלים נעשה הכל כצמר גמלים ומותר לערב עמהם פשתן, וכן לענין סוכה תנן בפ"ק דסוכה [יא, א] הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' פסולה, ואם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה, ואמרינן התם (בדף ט' ע"ב) דמיירי כשחבטן, וכתב רש"י וז"ל, כשחבטן השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטלי ברובא ע"כ, הרי דמטעם בטול ברוב חזר הכל להיות כסכך כשר, וא"כ ה"ה הכא דכיון דהדגן הוי רובא וטעמו דגן, הרי שאר המינין דהוו מיעוטא בטלי ברוב וחשיב הכל כדגן:
אלא דכפי זה צריך טעם בדאיכא רוב דגן וטעמו דגן למה בעינן שיהיה כשיעור מדגן, מאחר דאיכא רוב דגן והמיעוט בטל ברוב דגן ונעשה הכל כרובא, דמ"ש משאר איסורין דאמרינן דכיון דנתבטל ברוב נהפך הכל להיתר גמור, דהכא נמי אפילו לא יהיה בו מדגן כשיעור, כיון דאיכא רובא יצטרף המיעוט עם הרוב להיותו כמוהו להתחייב. ואם נאמר דאף דלענין איסור אמרינן דכיון דבטל נעשה הכל היתר, מ"מ לענין חיוב חלה כיון דמן התורה פחות מכשיעור פטור, אינו מצטרף מיעוט הפטור מצד עצמו לחייב, דע"י הביטול שנתבטל ברוב אינו מביא לה חיוב חלה. הנה מלבד הנראה דאין טעם לחלק בהכי, יתר ע"כ נראה דא"כ הוא אפילו בשיש מדגן כשיעור אמאי נעשה טבל והאוכל כזית ממנה חייב מאחר דליכא כזית שלם, וכן לענין מצה איך יוצא י"ח בכזית, דאי מטעם גרירה הא אמרינן דשאר המינין עם החטים או אורז עם ד' המינין אינם נגררים, דפשיטא דאין לומר דבשאר המינין עם החטים או אורז עם ארבעה המינים אינו אלא להתחייב בחלה דוקא, ואם אכל כזית ממנה קודם הפרשה אינו חייב משום טבל, וכן האוכל כזית מצה ממנה לא יצא י"ח כיון דליכא כזית שלם מדגן, דהא ליתא דכל כי האי היה לו רבינו לפרש, וסתמא דמלתא נראה דמה שהוא הדין בחטין עם האורז משום גרירה, הוא הדין נמי בשאר מינין עם החטים או האורז עם ארבעה המינין בדאיכא רובא דגן ושיעורא וטעמא דגן:
ועוד דאי הא דשאר מינין הוא דוקא לענין חיוב חלה, זו אינה צריכה לפנים דזה פשוט דחייבת בחלה ולא היה צריך לאשמועינן זה, דכיון דיש כשיעור מדגן דמהיכא תיתי שיהיה פטור כיון דהדגן הוא רובא, דאי יש סברא לפטור הוא אם היה הרוב מן הפטור, דאיכא ס"ד לומר דכיון דכשיעור מן הדגן מתבטל ברובא מן הפטור אינו מתחייב, אבל כשרובה דגן מהיכא תיתי לפטור: