אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות יג ס"ק ג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות יג ס"ק ג

אות יג ס"ק ב

ועיקר הפירוש אשר רצה מרן הכ"מ לומר בדברי רשב"ג לדעת הר"מ, דכשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן, אחר המחילה הראויה אליו זה אי אפשר, לפי דברי הירושלמי דפ"ב דחלה [ה"ג] הנזכר לעיל, עלה דמתני' דה' רבעים קמח חייבים בחלה הן ושאורן וכו', ניטלו מתוכן וחזרו לתוכן פטורין, דאמר רשב"ל דמתני' כרשב"ג נאמר עד שיהא בה דגן כשיעור, דסבירא ליה לרשב"ל דכיון דניטלו מתוכם חשיבי כמין אחר דפטור, ויש לו דין עיסת חטים באורז, ואם איתא דפירוש דברי רשב"ג הוא עד שיהא טעם דגן, א"כ הכא במתני' דניטלו מורסנן וסובן אף דכשהחזיר אותן למקומם חשיב כמין אחר, מ"מ כיון דכל העיסה הוא מדגן וגם המורסן הניטל ממנה מדגן הוא, הרי כל העיסה ודאי דטעם דגן הוא דאית לה, וא"כ בכה"ג דיש בה טעם דגן אפילו רשב"ג מודה דחייבת, ובפרט הכא דחיוב דעיסה הוא ממין החייבת דהמורסן הוא מועט, אלא עכצ"ל דכשיעור דקאמר רשב"ג הוא כפשטיה דהיינו שיעור חלה כסברת הראב"ד ורבינו הרמב"ן והרשב"א:

וכן מתבאר עוד ממאי דאמרי' בירושלמי ברפ"ק דחלה [ה"א] גבי מאי דאמרינן במתני' דה' מינין מצטרפין לשיעור חלה, ואמרינן בגמרא שם דהיינו דוקא בבלול, וקא מבעיא לן התם וז"ל, מהו שילקו על חלתן דבר תורה, רבי יונה בשם רבי שמואל רבי יוסי רבי אבהו בשם ר"ל אין לוקין על חלתן דבר תורה, אמר רבי יעקב ר"ל כדעתיה, דאיתפלגון הפיגול והנותר והטמא ששחקן ר"י ור"א אמרי לא בטלו זה את זה ור"ל אמר בטלו זה את זה, אמר רבי יוסי ולא דמיין, תמן אמרת זה אסור וזה אסור, ברם הכא ב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור וכו' עכ"ל, והמתבאר מפי' מהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל דהא דאמרינן אין לוקין על חלתן דבר תורה לאו דוקא מלקות, דאפילו איסור תורה ליכא, דהא דעשה עיסה מה' המינין דבין כולם איכא שיעור חלה אפילו בבלול אינו אלא מדרבנן, דבכה"ג דכשנתערבו עדיין לא חל שם טבל עליהם, אפי' למ"ד התם גבי פגול ונותר וטמא שבללן דאין איסורין מבטלין זה את זה, הכא לכ"ע מבטלין זה את זה כיון שבשעת העירוב עדיין היתר הם, וע"כ ב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו, וכבר הארכתי בביאור הירושלמי הזה בפ"ד דחלה [אות י"ח אות קטן ב'] גבי מתני' איזהו מין במינו החטים אינו מצטרף עם הכל וכו', והוכחתי שם דהעיקר כפירוש מהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל יעו"ש:

ויל"ע דהא בפרק כל הזבחים (דף ע"ח ע"א) עלה דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, אותיב לה רבא לר"ל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ממתני' דעיסה מן החטים ומן האורז וכו', ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא, ופירש רש"י בד"ה אלא במין שאינו מינו וכו' וז"ל, וכי אמר ריש לקיש בפיגול ונותר של מין ומינו דליכא למיקם אטעמא, ולא תשמע מיניה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא עכ"ל, ואם כן הכא בעשה עיסה מחמשת המינין בבלול, אמאי אמרינן דאינו אלא מדרבנן, דמן התורה ב' דברים רבים על האחד ומבטלין אותו, כההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא דמטעם ביטול פטור, והכא אפילו לר"י ור"א דפליגי התם מודו, הא לפי מתניתין דחלה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דכיון דיש בו טעם דגן חייב, ע"כ הא דר"ל בההיא דפיגול וכו' הוא במין במינו דליכא למיקם אטעמא, וכמו דמסיק רבא התם, וא"כ הכא דעשה עיסה מה' המינין ומין בשאינו מינו הוא ואיכא נתינת טעם לא בטיל מן התורה, ואם כן אמאי לא מצטרפין מן התורה, אם נאמר דאפילו רשב"ג כשיעור דקאמר הוא עד שיהא בו טעם דגן: אבל אחר האמת דכשיעור דקאמר רשב"ג היינו שיעור חלה, מתני' דהכא נמי הוא כרשב"ג, דדוקא ביש בה כשיעור דגן, א"כ י"ל דסבירא ליה להירושלמי דע"כ לא אמרינן דטעמא לא בטיל במין בשאינו מינו ומש"ה עיסה דחטים ואורז אפילו רובא אורז חייבת, היינו משום דאיכא בלאו הכי כשיעור חיוב חלה, אבל בדליכא שיעור חלה אה"נ דאמרינן דטעמא בטיל ברובא, והכא דערב ה' המינין ועשה עיסה דאין בשום אחד מהם כשיעור כי אם בצירוף כולם, אף דמין בשאינו מינו הם ואיכא טעמא, מ"מ י"ל דב' דברים רבים על אחד ומבטלין אותו. ואף דבש"ס דילן בסוגיין דזבחים מייתי רבא ממתניתין דנותן טעם ברוב דאורייתא, ולא דחינן לומר דשאני התם דמיירי בדאיכא כשיעור מדגן, כיון דלרבינו מתניתין נמי אתיא כרשב"ג, וע"כ צ"ל דסבירא ליה לרבא דע"כ הטעם הוא משום דטעמא לא בטיל, דמה מעלה ומוריד מה שיש מדגן כשיעור חלה לעשות האורז שיש בו כדין חטים ולעשות הכל טבל גמור, אם לא משום דטעמא לא בטיל ברוב, מ"מ הירושלמי י"ל דסבירא ליה לחלק בהכי, דשאני התם דמיירי דאיכא כשיעור חטים, משא"כ בה' מינים דאין לשום אחד מהם שיעור כלל: וראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"ם בפ"ו מהלכות בכורים [הי"א] דכתב ליישב סברת הר"ם וז"ל, ונראה לי להביא ראיה לדברי רבינו, דגרסינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [עח, א] וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ומותיב רבא עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואע"ג דרובה אורז וכו', ואם איתא לדר"ל דבעינן כשיעור מן החטים, מאי מותיב רבא, לעולם נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ושאני הכא דאיכא שיעור מן החטים ולפיכך חייבת בחלה, אלא ודאי ליתא לדר"ל דאמר הלכה כרשב"ג, ודוחק הוא לומר דמותיב רבא ממשנה שאינה הלכה עכ"ל. וכן כתב מהר"י קורקוס בביאורו בקיצור וז"ל, רבינו נראה שלא סמך על ההיא דר"ל, משום דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה, גם בפרק התערובות מוכח דאותה משנה הלכה היא עכ"ל. ולכאורה ק"ק בדבריהם דהא עיקר מאי דמותיב רבא הוא מסיפא דיוצאים ידי חובת מצה בפסח, דבשלמא לענין חלה דרישא יש לדחות דשאני התם דאיכא שיעורא דחטים ומפני שיעור דחטים חייבת בחלה, דמצינו למימר דאין כל העיסה טבל גמור דאם אכל כזית ממנה קודם הפרשה אינו חייב מכיון דליכא כזית שלם מעיסת החטים כאמור, וי"ל דהא קמ"ל מתני' דלא נימא דכיון דהאורז הוי רובא דלבטלו החטים ברוב אורז שלא יהיה חייב בחלה, קמ"ל דחייבת, אבל לענין מצה אם איתא דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא, א"כ איך יוצא י"ח באכילת כזית ממנה, כיון דליכא כזית שלם מחטים, ומה מעלה ומוריד מה שיש בעיסה כשיעור מחטים, כיון דמ"מ כדי שיעור דאורז אין יוצאין י"ח מצה, והכזית אשר אוכל ממנה אי אפשר שיהיה כזית שלם, אלא ע"כ צ"ל דנותן טעם ברוב מדאורייתא ומש"ה יוצא י"ח דגם האורז נגרר אחר החטים ונעשה כמוהו. ואולם לפי מה ששיערנו בירושלמי הנזכר דע"כ ס"ל דיש לדחות דמתני' שאני דיש כשיעור מחטים, משא"כ בעושה עיסה מחמשת המינין, דאיכא למימר ב' רבים על האחד, ומבטלין אותו, יש ראיה לומר כדברי הרבנים הנז"ל, דמכח מאי דמותיב רבא התם ממתני' דחה הר"ם פסק ר"ל דפסק הלכה כרשב"ג:

וראיתי להרשב"א בפסקי חלה [שער א' פ"ב] שכתב דקי"ל כרשב"ג כסברת הראב"ד, וכתב וז"ל, והכי מסתברא כיון דפסקו כן בירושלמי, ועוד דלדידי קשיא לי אם איתא דאפי' אורז מצטרף עם החטים לכשיעור כל שיש בה טעם דגן, א"כ למה הוצרך לשנות בריש פ"ק על חמשת המינין החייבים בחלה דמצטרפין זה עם זה, דהא ע"כ אית בה טעם אחד מן המינים שחייב בחלה, ואפילו היה זה כזה בצמצום, וכ"ש שאי אפשר שלא ירבה מין על מין אחר. ואי אפשר לומר דהתם לחלה דאורייתא והכא לחלה דרבנן, דהא קתני ואדם יוצא ידי חובתו בפסח, ומינה נמי דייקו בפרק התערובות נותן טעם ברוב דאורייתא, אלא נראה דההיא מתני' דרפ"ק לרשב"ג נצרכה עכ"ל. ויש לתמוה דהא בירושלמי אמרינן ברפ"ק דלכ"ע הא דחמשת מינין מצטרפין אינו אלא מדרבנן, דמן התורה ב' דברים רבים על האחד ומבטלין אותו, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דשאני מתני' דאורז דקי"ל כרשב"ג דדוקא בדאיכא שיעורא דחטים, משא"כ הכא דליכא שיעורא באחד מן המינין, וא"כ איך כתב בפשיטות דמתניתין דה' המינין מצטרפין הוא מן התורה. ועוד מה ראיה מביא ממתניתין דריש פ"ק דהלכה כרשב"ג מכיון דלרשב"ג נצרכה המתניתין, דהא אדרבה מתוך מתני' דריש פ"ק יש ללמוד איפכא, דלפי סברת הירושלמי דאמר דשנים רבים על האחד ומבטלין אותו, ע"כ צ"ל דס"ל דאף דאיכא טעמא דחד מן המינים עם כל זה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ומתניתין דאורז שאני דמיירי דאיכא כשיעור מחטים, וכמו שהכריחו מהריק"ו והרדב"ז משם לדעת הר"ם:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה