אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות יא ס"ק ד

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות יא ס"ק ד

אות יא ס"ק ג

אשר על כן עכצ"ל דפירוש הירושלמי הנזכר אין הפי' כפשטיה כדרך האמור, אלא עיקר הפירוש ע"פ מה שנקדים, מאי דתנן בפרק הגוזל קמא [קח, ב] הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים, ופריך הש"ס התם (דף ק"ט ע"א) ונמחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו על הקרן כו', ומשני א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר"ע דתניא וכו', לר' יוסי הגלילי ל"ש לנפשיה ל"ש לאחריני מצי מחיל, ולר"ע ל"ש לאחרים ל"ש לנפשיה לא מצי מחיל יעו"ש, באופן דלמדנו מסוגיא הנזכר דלרבי יוחנן ס"ל דלר"ע דקי"ל כוותיה כל הנשבע על הגזל אין תקנה במחילה לא שנא לאחרים דהיינו דהנגזל מוחל לו ולא שנא לנפשיה, דהיינו דאפילו אם נפל לו בירושה לא מצי מחיל לנפשיה, ואין לו תקנה כי אם עד שיוציא מידו הגזילה: ונקדים עוד מה שמתבאר בדברי הרמב"ם בפרק שמיני מהלכות גזילה [ה"ב] דהא דמשלם קרן וחומש אפילו יורש שירש הגזילה היינו כשהגזילה קיימת ולא נשתנית, שצריך שיוציא מידו גוף הגזילה ולא יהיה לו הנאה מגוף הגזילה עצמה, אבל מ"מ מעכב בידו משאר נכסי אביו יותר מחלקו המגיעו בהם מקרן וחומש שנתן לאחיו, וה"ט דכיון דנתן כל הגזילה לאחיו הרי קיים מצות השבת הגזילה אף שיתבע חלקו משאר נכסי אביו, ולדידיה אחיו ובניו דוקא, דאם יש לו אחים לגזלן נותן להם ועושה עמהם חשבון על חלקו, ואם אין לו אחים וכל הירושה שלו מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו שלו, ואם אין לו בנים נותן לבעל חוב בהלואתו או לצדקה, והיינו דוקא כשהגזילה קיימת ולא נשתנית, אבל אם אין הגזילה קיימת או דנשתנית הגזילה מעכב חלקו בקרן וחומש ונותן השאר לאחים שלו, וכן אם אין לו אחים אינו חייב ליתן לא לבניו לא לחובו ולא לצדקה, דס"ל דאם אין הגזילה קיימת או קנאה בשינוי אין עליו לשלם אלא דמי גזילה, ולא הוי בכלל עשה דוהשיב את הגזילה דהא קרא כתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר, דמהא ילפינן בפ' מרובה [סו, א] דשינוי קונה, ואף דכשאינו יורש מחוייב להחזיר דמיה מ"מ כשהוא יורש לא מחמירינן כי אם כשהגזילה קיימת ולא קנאה בשינוי דהוי עיקר העשה:

ואגב אורחין ראיתי לעמוד בסברת הר"ם הנזכר דא"כ מאי פריך הש"ס עלה דמתני' אמאי נימחליה לנפשיה מי לא תנן מחל לו על הקרן וכו', ואי כסברת הר"ם מאי קושיא הא אי מתני' דמחל לו על הקרן מיירי כשאין הגזילה קיימת או בשנשתנית שפיר בר מחילה היא כי הכא, דבכה"ג ביורש נמי כיון דנפלה ירושה קמיה מחיל לנפשיה ומעכב חלקו או כולו אם אין לו אחים, דה"ה במחל לו הנגזל דאינו חייב לשלם דמי הגזילה כיון דכבר מחל לו, ואי מיירי כשהגזילה קיימת ולא נשתנית שפיר אמרינן דכיון דמחל לו אינו צריך לילך אחריו, דהא ביורש כיוצא לזה אינו מפסיד חלקו בירושה אלא שחייב להוציאה מידו ליתנה לבניו או להלואתו או לצדקה, באופן שעושה כמאן דעושה בשלו ובלבד דלא תשאר בידו כדי שלא יהנו מעשיו, וא"כ במחל לו נמי יתחייב ליתן לבניו של הגזלן או להלואתו או לצדקה, אבל אינו מחוייב ליתן לבעלים ולילך אחריהם כיון שכבר מחלו לו. ואין לומר שיתחייב להחזיר לבעלים לקיים מצות השבה ויקח דמיו ממנו, דבהכי עדיף טפי דאיכא השבה לבעלים, משא"כ בנותן לבניו או לחובו או לצדקה, דא"כ אמאי כתב הר"ם דאם אין לו יורש אלא הוא נותן לבניו או לחובו או לצדקה, בהיות דאפשר שישלם לא' מיורשי אביו כאחי אביו וכיוצא ויקח מהם דמיו. ואפילו אם נדחוק ונאמר דמאי דפריך הש"ס הוא דסתמא דמתני' דקתני מחל לו על הקרן אינו צריך לילך אחריו נראה דאינו חייב להוציא הגזילה מתחת ידו, דאם איתא לישמעינן התנא דנהי דאינו חייב לילך אחריו מ"מ חייב ליתן הגזילה לבניו של גזלן או לב"ח או לצדקה, דזה דוחק דאפשר דלא הוצרך מתני' לומר הכי שהרי כלל זו היא בידנו ממתני' דהגוזל את אביו דלמאי דס"ד דל"ש מחיל לנפשיה ול"ש מחיל לאחריני דדא ודא אחת היא:

יתר ע"כ דמאי קושיא, נימא דמתני' איירי כשאין הגזילה קיימת או שנשתנית ביד הגזלן, ואין לומר דע"כ בגזילה קיימת ולא נשתנית עסקינן, דאל"כ אפילו לא מחל על הקרן אינו חייב לילך אחריו, דהא כיון דעיקר טעמיה דהר"ם הוא משום דעיקר עשה דוהשיב את הגזילה הוא כשהגזילה קיימת ולא נשתנית, דאף דאיכא עשה דתשלומין אף כשאין הגזילה קיימת, מכל מקום לענין חומר השבה מעליא דאיכא בנשבע דאפילו יורש משיב אינו אלא בגזילה קיימת כפשטיה דקרא, וכיון שכן ה"ה י"ל דמאי דקי"ל דאם נשבע צריך לילך אחריו אפילו למדי דבלאו הכי אינו מתכפר לו, דצ"ל דהיינו דוקא בגזילה קיימת כפשטיה דקרא, אבל כשאין הגזילה קיימת אינו צריך לילך אחריו כאילו לא נשבע, דקי"ל [ב"ק קד, א] דאינו צריך לילך וכמ"ש הר"ם בפ"ז מהל' גזילה [ה"ט], דהא ליתא דמלבד דמדברי הר"ם שם נראה דאינו מחלק בדין זה בין גזילה קיימת לאינה קיימת, יתר ע"כ דהכי מוכח בהדיא בפרק הגוזל (דף ק"ה ע"א) אמר רב פפא ל"ש אלא שאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו, דמשמע דעיקר חיוב לילך אחריו בשוה פרוטה מיירי אפילו כשאין הגזילה קיימת: הן אמת דהיא גופא קשיא לסברת הר"ם דמ"ש לענין השבת היורש שהיא חומרא מחמת שנשבע בעינן קרא כדכתיב אשר גזל דמשמע שהגזילה קיימת, ומ"ש לענין חיוב הליכת הגזלן אחריו דנגזל שהיא נמי חומרא מחמת שנשבע דלא בעינן קרא כדכתיב ואפילו כשאין הגזילה קיימת חייב. אלא שכבר ראיתי לרש"ל בפ' הגוזל סי' נ"ט שהקשה כן יעו"ש. ועוד ראיתי שהקשה שם דמנ"ל להר"ם דחומרא זאת דהשבת היורש אינו אלא בגזילה קיימת, דאי משום פשטיה דקרא משמע בגזילה קיימת הרי מצות השבה איכא נמי באין גזילה קיימת בדמיה, ומנין לנו לומר דחומרא זאת אינה אלא בגזילה קיימת: ולקע"ד י"ל דיש קצת סמך לסברת הר"ם מההיא דאמרינן בפ' הזהב (דף מ"ח ע"א) אמר רבא קרא מסייע לר"ל דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וגו', תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו, עשק שיחד לו כלי לעשקו וכו', ופירש"י דדוקא יחד לו כלי דהוי דומיא דפקדון, דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מחייב קרבן שבועה, והרמב"ן ז"ל ושאר מפרשים ראשונים הביאם הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים שם תמהו על רש"י דמכמה דוכתין נראה בהדיא דקרבן שבועה מחייב אפילו בשאינו בעין דומיא דפקדון, ודחו סברת רש"י. וזה דעת הר"ם שהרי לא הביא דין זה דר"ח לא בהלכות שבועות [פ"א ה"ח ופ"ז ה"א] ולא בהלכות גזילה [פ"ז ה"ב], ללמדנו דבהלואה ועושק כל דלא יחד לו כלי פטור מחומש ומקרבן. ונראה דס"ל להר"ם דמאי דהוצרך רב חסדא לאוקמי כגון שיחד לו כלי להלואתו ולעשקו, הוא משום דס"ל לר"ח דהני חומרי דאיכא בהשבת הגזל והפקדון אם נשבע, דהיינו דאפילו יורש ישנו בהשבה וכיוצא, אינו אלא כשהגזילה והפקדון קיימת כפשטיה דקרא דאומר והשיב את הגזילה אשר גזל או את הפקדון אשר הפקד אתו, משמע הגזל והפקדון הידוע, דבכה"ג בעינן השבה מעליא, וא"כ בעושק ותשובת יד דאינם בעין כפקדון ואתרבו להשבון החמור, עכצ"ל דמיירי ביחד לו כלי וישנו בעין דדמיא לפקדון וגזילה וצריך השבה מעליא. דבהכי ניחא מאי דמייתי התם רבא סייעתא לר"ל דאמר משיכה מן התורה מהאי קרא, דמדלא אהדריה קרא לתשומת יד בהדיא ש"מ דמשום דמחסרה משיכה לא קניא ליה, ולכאורה ק"ק דא"כ תיקשי ליה לר"י דאמר דבר תורה מעות קונות:

אמנם לפי האמור א"ש, דר"י ס"ל דמאי דלא אהדריה קרא בהשבון בהדיא כאחריני, הוא ללמדנו דתורת השבון החמור בזה דאפילו יורש חייב להשיב, אינו אלא דומיא דפקדון וגזל דאיתנהו בעין, ועושק דאהדריה קרא ותשומת יד דמרבה ליה קרא להשבון אינו אלא ביחד לו כלי שישנו בעין, דאילו אהדריה קרא לא היה אומר ר"ח דלא איתנהו להשבון חמור כי אם ביחוד כלי, דמנ"ל לומר הכי, הא סתם עשק ותשומת יד אינו דבר מיוחד כפקדון, ואעפ"כ רבי להו קרא להשבון גמור. ור"ל דמייתי מיניה דמשיכה מן התורה היינו משום דס"ל דר"ח דס"ל דכל שאינו בעין אינו בהשבון חמור, היינו מפשטיה דקרא דכתיב הגזילה אשר גזל או את העושק, דמשמע הידוע, לומר שנתייחד והדר בעיניה, דאי בעשק גרידא ליכא דבר ידוע, אלא ודאי כגון שיחד לו כלי לעשקו, ומאי דלא אהדריה קרא לתשומת יד בהדיא ללמד דמשיכה מן התורה, זה נלע"ד להביא קצת סמך לסברת הר"ם. באופן דנמצינו למדין דהר"ם ס"ל דהא דהיורש חייב להוציא הגזילה מתחת ידו אינו אלא בגזילה קיימת ולא נשתנית, אבל באין הגזילה קיימת או נשתנית אינו חייב להוציא את הגזילה מתחת ידו כלל, ואפילו בגזילה קיימת אם יש לו אחים היורשים עמו נותן להם הגזילה, אבל מ"מ מעכב בידו משאר נכסי אביו כדי שיעור חלק שיש לו בקרן וחומש שנתן להם:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה