מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות יא ס"ק ג
והנה במ"ש התוס' במתני' דפ' נושאין [יבמות צט, ב ד"ה ואם] דמאי דקתני ואין משלמין קרן וחומש היינו דאינם נותנין לכהן, אבל הפרשה מיהא בעי לכפרה, יש לעמוד דתניא בת"כ פ' אמור [כב, יד] ומייתי לה בירושלמי ברפ"ו דתרומות [ה"א] גבי מתני' דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל וז"ל, ואם רצה למחול וכו' כשלא הפריש, הפריש ואח"כ אכל פלוגתא דרבי ורבי אלעזר ברבי שמעון, דתניא ונתן לכהן את הקדש יכול תהא הפרשתו מקדשתו ומחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש דברי רבי, ר"א ברבי שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש מלאכול בתרומה ע"כ, ופירש מהרש"ס משם הראב"ד וז"ל, יכול תהא הפרשתו מקדשתו וכו' משום דקי"ל דהתשלומין נעשין תרומה לחייב עליהם קרן וחומש כדאיתא במסכת תרומות, ונפקא להו טעמא מהאי קרא ונתן לכהן את הקדש דפשטיה דקרא מה שיתן יהא קדש, וקא בעי השתא יכול משעת הפרשת התשלומין יהיו קדושים שאם אכלם זר יהא משלם עליהם קרן וחומש, ת"ל ונתן לכהן את הקדש משעת נתינה ולא משעת הפרשה, ר"א בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו וכו', מ"ט את הקדש כתיב שהיה כבר קדש קודם נתינה, ומאן דמפרש להא מלתא על תרומה עצמה דעלה קאמר רבי שלא תהא הפרשתה מקדשתה לחייב עליה קרן וחומש עד שיתננה לכהן, טועה הוא עכ"ל הראב"ד, ונראה דלענין הלכה הא קי"ל דהלכה כרבי מחבירו, וא"כ הלכה כרבי דאין הפרשתו מקדשתו עד שיתננה לכהן: וא"כ בספיקות אלו דפ' נושאין איך יוצאים ידי כפרה בהפרשה כיון דעיקר הכפרה הוא שהתשלומין עצמם נעשים תרומה, וזה אי אפשר עד שיקיים מצות נתינה כדכתיב ונתן לכהן את הקדש, וכבר התוס' שם בפ' ואלו נערות [כתובות ל, ב ד"ה זר] הרגישו מזה וכתבו וז"ל, ולפי זה צ"ל דהכפרה תלויה בהפרשה, והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש, אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהיה שלו עכ"ל, והדבר קשה איך לא הזכירו כי דבר זה במחלוקת שנוי, דלרבי אפילו אחר הפרשה אינו יכול למחול, ומה גם דכיון דהלכה כרבי מחבירו, איך מוקמינן הנהו מתני' דפרק נושאין דתנן דאין משלמין קרן וחומש דלא כרבי, דלרבי מספיקא כמו שחייבין להפריש תרומה ולא לאכלה במזיד, כ"כ באכלו אותה בשוגג חייבים ליתן לכהן משום כפרה, דבלא נתינה ליכא כפרה כיון דלא סגי בהפרשה. ובשלמא לדעת הר"ם ששיערנו [לעיל או"ק ב'] לומר דכיון דאיסור הספיקות מדרבנן, הכא דהוי מלתא דלא שכיח לא החמירו חז"ל לחייב בכפרה דקרן וחומש, כמו שלא החמירו בתרומת חוצה לארץ א"ש מתני', אבל לדעת התוס' דס"ל דבהנהו ספיקי דמתני' נמי בעי כפרה, לרבי לא סגי בהפרשה בלבד:
ואין לומר דע"כ לא אמרינן דלרבי לא סגי בהפרשה אלא באוכל תרומה שאינה שלו, דכיון דזקוק לשלם לכהן בעל התרומה בעינן קרא כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ודוקא נתינתו מקדשתו, אבל במקום דאין זקוק לשלם לכהן כגון דאכל תרומה דידיה לכפרה סגי בהפרשה, והכא במתני' מיירי בדאכל האי ספק כהן בתרומה דידיה שהפריש מתבואתו, דכיון דבעיקר התרומה אינו חייב ליתן לכהן אלא מוכרה והדמים שלו, כן אם אכלו אינו חייב לשלם לכהן אחר ולכפרה סגי בהפרשה. דהא ליתא דהא אמרינן בירושלמי עוד שם בפ"ו דתרומות בתר פלוגתא דרבי ור"א בר"ש וז"ל, מחל ואח"כ אכל פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון גזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת, ר' יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו וכו', ומסיק התם רבי יוחנן כרבי, וריש לקיש כר"א בר' שמעון, אמר ר' בון בר חייא ואין יסבור ר"ל כרבי, ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן, אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן אף רבי מודה בה, כהדא מתני' הפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייבים באחריותו, ומודה ר"א בפטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישם קדשו ע"כ. הרי מפורש מהירושלמי הנזכר דאף דר"ל ס"ל לחלק בהכי, דאפילו לרבי כל דאינו זקוק ליתנו לכהן סגי בהפרשה, מ"מ לר"י דקי"ל כוותיה לגבי דר"ל לא ס"ל לחלק בהכי, וס"ל דאפילו בדאינו זקוק ליתן לכהן לא סגי בהפרשה, ומשו"ה ס"ל לר"י דאם גזל תרומה ומחל לו הכהן דמחילתו מחילה ואח"כ אכלה, או שגזל מאבי אמו כהן ומת ואח"כ אכלה, אף דבשעת אכילה דידיה קאכיל ואינו זקוק ליתן לכהן, עם כל זה משלם לשבט דההפרשה לבד אינו מכפר לכן יתן לכהן אחר בלא דמים, משא"כ לר"ל דאפילו לרבי בכה"ג הפרשה בלבד מכפר, ומשעת הפרשה התשלומין נעשין תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו, וא"כ כיון דקי"ל כר"י איך כתבו התוס' כן:
הן אמת דאם פי' הירושלמי הוא כפשטיה דפלוגתייהו דר"י ור"ל הוא בדאכל אחר שמחל לו או דאכל אחר שירש מאבי אמו כהן, יקשה לר"י ממאי דתניא בתוספתא בפ"ז דתרומות [ה"ז] וז"ל, ישראל שנתנו לו מבית אבי אמו ואכלה, וכן בעה"ב שגבה בחובו, וכן לאשה בכתובתה, משלם קרן וחומש לכהן חבר, וחבר כהן נותן להם את הדמים ע"כ, הרי מפורש מהתוספתא כסברת ר"ל, דכל דבשעת אכילה דידיה קא אכיל משלם לכהן וכהן נותן לו דמים דלא כר"י. וכבר היה אפשר לומר ליישב סברת ר"י, דלר"י ברייתא זאת היא אליבא דר"א בר"ש, דס"ל דמשעת הפרשה נתקדשה, ואם מחל לו הכהן אחר הפרשה מחילתו מחילה, וא"כ ה"ה בהני גווני דאחר הפרשה מחיל לנפשיה כיון דעיקר התרומה דידיה היא ומשו"ה מוכרה לכהן בדמים, אבל לעולם דלרבי דלא סגי בהפרשה ובעינן נתינה, אף דמה שאכל משלו אכל מכל מקום כיון דצריך כפרה והכפרה תלויה בתשלומין שיהיו נעשין תרומה, וזה לא אפשר אם לא ע"י נתינה לכהן בחנם, דע"י שיקח דמים ממנו לא קרינן ביה ונתן לכהן את הקדש, דכיון שנותן דמים חשיב כמכירה, על כרחין צריך שיתן לכהן בלא דמים:
אבל כד דייקינן שפיר אי אפשר לומר הכי דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בדברי הר"ם בפרק י' מהל' תרומות דין כ"ב וז"ל, גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש אחר משאר השבט, וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו ואכלה ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה ואכלוה משלמין קרן וחומש לכהן חבר, והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו עכ"ל. ויל"ע דכיון דברישא בחלוקת גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו' נראה דפסק כר"י בירושלמי, איך פסק כדברי התוספתא, כיון דלר"י ההיא ברייתא דתוספתא אתיא כר"א בר"ש:
וכבר ראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"ם שכתב גבי גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו' דפסק כר"י בירושלמי, וגבי מ"ש הר"ם וכן אם נפלו לו תרומה וכו' כתב וז"ל, וא"ת מ"ש רישא דמשלם ליורש מאותו השבט ואינו נוטל ממנו הדמים, וי"ל דרישא גזלה ואכלה קודם שיזכה בה ולפיכך לא זכה בקרן ומשלם הכל ליורש מאותו השבט, אבל סיפא איירי בשבאו לידם בהיתר וזכו בקרן ואח"כ אכלוהו, לפיכך משלמין לכהן מפני שאכלו, אבל הקרן לא הפסידו דדידהו קא אכלי, ומה שכתב רבינו וכן אם נפלה וכו', לא בא להשוות שני הדינים לגמרי אלא לענין שאין משלמין לעצמם עכ"ל. ונראה דגירסת הרדב"ז כגרסתינו בדברי הר"ם גזל וכו' ואכלה ואח"כ מת אבי אמו, ומשו"ה חלק שפיר בין רישא לסיפא. אבל יל"ע דלפי דברי הירושלמי דאמרינן באופן זה מחל ואח"כ אכל פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון בגזל תרומה מאבי אמו כהן וכו', מוכח בהדיא דפלוגתא דר"י ור"ל הוא אפילו אכל אחר שמת אבי אמו כהן וזכה בקרן מירושה דומיא דמחל לו ואח"כ אכל, דקאמר דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ל, ולפי דברי הרדב"ז נמצא דהר"ם בהא דגזל מאבי אמו לא פסק כר"י, דבכה"ג דאכלה קודם שיזכה בה אפשר דאפילו ר"ל מודה, וא"כ איך כתב בתחילת דבריו דדברי הר"ם הוא כר"י. וגם מרן הכ"מ ז"ל כתב על דברי הר"ם ברישא דפסק כר"י, אלא דאין גילוי בדבריו אי גריס בדברי הר"ם כגירסת הרדב"ז, דאי גריס כגירסת הרדב"ז א"כ נמצא דפסק הר"ם לא הוי כר"י, ואי לא גריס הכי כי אם סתם גזל מאבי אמו כהן ואח"כ מת אבי אמו כהן בלבד, וסתמא ס"ל דמיירי אפי' באכל אחר שמת אבי אמו שכבר זכה בה כגירסת מהר"י קורקוס כמו שיבא לפנינו בס"ד, א"כ צריך להבין מ"ש רישא ומ"ש סיפא: