מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות י ס"ק ב
והנה צריך להבין בעיקר שמעתין דפ"ק דפסחים [ו, א] בהא דאמרינן בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא חייבת בבכורה או לא, דמה שייכות יש לבעיא זאת הכא. ונראה לומר דבעו לה בתר אידך דרבא דאמרי' לעיל [ה, ב], דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מגניב ואילו מתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי, ועל זה בעו מיניה דרבא לענין בכורה או לענין חיוב חלה אי בהמת ארנונא או עיסת ארנונא חייבת, מטעם דאע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי מ"מ כיון דהישראל חייב באחריותה דאילו נגנבה או נאבדה חייב באחריותה כדידיה דישראל דמי, דומיא דחמץ דמטעם זה עובר בבל יראה ובל ימצא. ופשיט להו רבא דטעם זה דאחריות לא נאמר אלא גבי חמץ, משום דשאני חמץ משום דכתיב לא ימצא, אבל גבי בכור וחלה לא אמרי' הכי, דהא קי"ל דלא כר"ש דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ואפי' למ"ד כממון דמי הא אמרי' בלישנא בתרא בשמעתין דאפי' למאן דאמר כממון דמי איצטריך ולא ימצא גבי חמץ, דסד"א הואיל כי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל, וכתב רש"י וז"ל, וזה עדיין לא נאבד וכי אמר ר"ש לההיא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן וכו': איברא דראיתי בתוספתא דפ"ק דחלה [ה"ג] וז"ל, עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב באחריותה עד שעה שימסור ע"כ, ולכאורה יקשה דא"כ אמאי פשיט רבא דפטורה מן הבכורה, ואפי' בעיסת ארנונא מן הדין פטורה אלא דמפני החשד דלית לה קלא חייבו אותה מדרבנן, כיון דלפי התוספתא דיהיב טעמא מפני שחייב באחריות מן הדין חייב בחלה, וכ"כ גבי בכורה ליחייב מטעם אחריות. אבל נראה פשוט דהך ברייתא דחלה ר"ש היא דס"ל בעלמא [ב"ק עא, ב] דבר הגורם לממון כממון דמי, ואנן לא קי"ל כוותיה. דלפי זה הוה אפשר ליישב מאי דק"ל לרש"י והתוספות דללישנא בתרא דאמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה, דהא תניא בהדיא בתוספתא דבכורות [פ"ב ה"ב] דבהמת ארנונא חייבת בבכורה והויא דלא כרבא, אבל לפי האמור י"ל דההיא ברייתא נמי לענין בכורה כר"ש היא דדבר הגורם לממון כממון דמי, וה"ט מפני שחייב באחריותה כדאמרינן באידך ברייתא דחלה. דבהכי ניחא להרי"ף ולהרא"ש [סי' ה'] שפסקו כלישנא בתרא דרבא, אף דהברייתא דבכורות הוי איפכא, דהתם טעמא הוי משום אחריות ואנן לא קי"ל כר"ש:
ואולם הדבר קשה דהתינח ללישנא קמא דשמעתין לענין חמץ, דפריך הש"ס הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר, ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא, דכפי לשון זה מתבאר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, הוא אפי' בדבר דאנו דנין בו בהיותו בעין כענין חמץ לעבור בבל יראה ובל ימצא, אבל ללישנא בתרא דקאמר דאפי' למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי איצטריך קרא דלא ימצא, דאי לאו קרא דלא ימצא הוה אמינא דכל דבר שאנו דנים בו בהיותו בעין אפי' ר"ש מודה דלאו ברשותו הוא, איך מצאנו ידינו ורגלינו בתוספתא זאת דחלה, דקתני דטעמא דעיסת ארנונא הוא מפני שחייב באחריותה, הא בכה"ג דהיא בעין אפי' ר"ש מודה דלאו כממון דמי, דשאני חמץ דגלי קרא דלא ימצא לחייבו בבל יראה ובל ימצא מטעם אחריות. וע"כ צ"ל בדוחק דללישנא בתרא כיון דר"ש אית ליה בעלמא מסברא דבר הגורם לממון כממון דמי בדבר שאינו בעין, השתא דחדית לן קרא דלא ימצא דחשיב כשלו לעבור בבל יראה ובל ימצא מפני האחריות שבו, מיניה ילפינן לכל התורה דבר הגורם לממון כממון דמי לכל דבר אפילו איתיה בעין: ועיין מה שכתבתי בספר נאות יעקב בדין טובת הנאה סימן ד' בדף כ"ב ע"ג, דישבתי דברי הר"ם בההיא דתנן בשקלים המקדיש שקלים וכו', דישבתי שם במונח דקי"ל כלישנא בתרא דהכא, דכל דדנין על כי איתיה בעיניה לא חשיב ממונא דידיה לכו"ע. ולפי האמור מכח התוספתא הנזכר ע"כ צ"ל דבעלמא נמי ילפינן מחמץ דאפי' בדבר שאנו דנין בדאיתיה בעיניה מפני האחריות כממון דמי, ולא כמו שהעליתי שם. ועיין בירושלמי בפרק כל שעה [ה"ב] גבי מתניתין חמץ של גוי שעבר עליו הפסח וכו', דאמרינן אית תני תני אבל אתה רואה של גבוה, ואית תני תני אפי' של גבוה, א"ר בון בר חייא קומי ר' זעירא תפתר בקדשים שחייבים באחריותן כר"ש ע"כ, נראה דס"ל לר"ש אפילו בדנין כדאיתיה בעיניה סבירא ליה דבר הגורם לממון כממון דמי: