מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות י ס"ק א
תנן [חלה פ"ג מ"ה] נכרי שנתן לישראל וכו':
ירושלמי [חלה פ"ג ה"ד] מה בינה לעיסת ארנונא וכו', בבלי בפרק אור לארבעה עשר [ו, א] וכו'. צריך להבין למה הביא רבינו הרמב"ן הירושלמי ששאלו מה בינה לעיסת ארנונא וכו', דמאי נ"מ לענין הלכה מדברי הירושלמי, כיון דבעיקר חיוב עיסת ארנונא כבר בא מפורש בבבלי פ"ק דפסחים. ונראה דהביא הירושלמי לקיים הגירסא דגריס רבינו בשמעתין דפסחים, דגרסינן עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה, ולא כגירסא אחרת דגרסינן עיסת ארנונא פטורה אי לא מצי מסלק ליה, דלפי גירסא זאת מאי פריך בירושלמי הכא עלה דמתני' דאם נתנה לו מתנה משגלגלה פטורה דמה בינה לעיסת ארנונא דחייבת, כיון דהתם דחייבת היינו בדמצי מסלק ליה בדמים, דבכה"ג דאית ליה לישראל זכותא בגוויה דבידו לסלקו לגמרי, אף דכל כמה דלא סלקיה יד הגוי שייכא בעיסה, דמה"ט ס"ל לרבא דגבי בהמה פטורה מן הבכורה, מ"מ ה"ט דבהמה אית לה קלא, אבל עיסה לית לה קלא, והרואה אומר שלו היא ואוכלה בלא חלה. וכיון דאיכא תרי טעמי הן דמצי לסלוקי ליה הן דמפני מראית העין [מש"ה חייבת], אבל בדלא מצי לסלוקי לא חיישינן מפני מראית העין, וא"כ במתני' דעיקר העיסה היא של הגוי ואין ביד הישראל לסלקו בדמים ולא שיתננה במתנה, כל שנתגלגלה ברשות הגוי ואח"כ נתנה לו במתנה, לא חיישינן לומר דהרואה אומר דשלו היתה משעת גלגול ואוכלה בלא חלה, אלא עכצ"ל דעיקר הגירסא הוא עיסת ארנונא חייבת ואע"ג דלא מצי מסלק ליה, וע"כ פריך שפיר דמה בינה לעיסת ארנונא דחייבת אף דלא מצי לסלק ליה, דמתני' נמי אף דהישראל לא מצי לסלקו ואין בידו שיתננה לו במתנה, מ"מ תהיה חייבת אף דגלגלה ברשות הגוי מטעם דלית לה קלא והרואה אומר שלו היתה קודם גלגול ואוכלה בלא חלה. וכ"כ הר"ש במתני' דמהירושלמי הזה מוכיח דהעיקר הגירסא הוא עיסת ארנונא חייבת אע"ג דלא מצי לסלק ליה, ולא כרוב הספרים דגרסי פטורה והוא דלא מצי מסלק ליה יעו"ש:
ועוד י"ל דנ"מ מהירושלמי לדחות פי' אחר שפירשו הראשונים בענין בהמת ארנונא ועיסת ארנונא, הביאו הערוך בערך ארנן וז"ל, בריש גמ' דפסחים בעו מיניה דרבא בהמת ארנונא וכו', פי' שיש בה שותפות לגוי פטורה מן הבכורה דכל יד גוי באמצע פטורה, פי' אחר מי שיש לו בהמות שהמלך לוקח מהם מס חייבות בבכורה אי יש בכור ביניהם או לא, כל היכא דמצי לסלוקי בזוזי למקבל המס לא מבעיא דחייבת, דאמר ליה כהן הא אשתייר לך הבכור תנהו לי, כי קא מבעיא לי דלא מצי לסלוקי בזוזי, מצי אמר ליה הכהן שמא אחרת יקח המלך ותן לי הבכור, או מצי הבעה"ב אומר שמא הבכור יקח ממני עכ"ל. ופשיטא דלפי פי' הראשון דפי' ארנונא אינו מס המלך כ"א בהמות שיש בהן שותפות לגוי, א"כ ה"ה דפי' עיסת ארנונא הוי הכי, דפי' עיסה שיש בה שותפות לגוי, כמו שהוא הפי' בבהמת ארנונא. ופי' זה יש לדחותו מכח דברי הירושלמי דמתני', וכן כתב הרשב"א בפסקי חלה בשער (ג' באות א') [ב' פ"ב] שאחר שהביא דברי הירושלמי כתב וז"ל, ומכאן למדנו דעיסת ארנונא היינו עיסה שעושין לארוחת חיל המלך ולא כאותם שפירשו עיסת שותפות, דאם כן היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול את חלקו, ועוד דא"כ למה הקשה מברייתא דעיסת ארנונא ושבקה לסיפא דמתני' [דקתני] בהדיא העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, דמשמע דהא יש בה כשיעור חייבת, דהכי הוי עיסת ארנונא לפירושם, ועוד מאי קא מקשה מארנונא שיש כשיעור בשל ישראל לעיסה שהיא כולה של נכרי, וזה נ"ל ברור דאין לאותו פירוש קיום כלל לפי מה שאמרו בירושלמי עכ"ל. והמתבאר מדברי הרשב"א דהמפרשים פי' זה הוא דעיסת ארנונא היינו שותפות גוי, ויש לו לישראל חלק בה כשיעור חלה, דמש"ה אמרינן דחייבת בחלה כיון דבחלק הישראל בלבד יש שיעור חלה, דאי מיירי דאיכא שיעור חלה בין שניהם ואין שיעור חלה בחלק הישראל פטורה, דהא קי"ל בפ' ראשית הגז [חולין קלה, א] דלכו"ע שותפות הגוי פוטר כשאין בחלק הישראל שיעור:
ויש להקשות דא"כ הוא אמאי לא דחה הרשב"א פי' זה משמעתין דפרקא קמא דפסחים, דקאמר דה"ט דעיסת ארנונא דחייבת משא"כ בבהמת ארנונא, משום דבהמה אית לה קלא אבל עיסה לית לה קלא, דכפי זה נמצא דחיוב עיסת ארנונא אינו אלא מדרבנן מפני מראית העין, דהרואה אומר שכולה של ישראל ואוכלה בלא חלה, ואם איתא דמיירי כשיש בחלק הישראל כשיעור מן הדין חייבת, כדמוכח מסיפא דמתני' דהכא דקתני דאם אין בשל ישראל כשיעור פטור, דמשמע דאם יש בשל ישראל כשיעור חייבת מן הדין, דבכה"ג דיש בשל ישראל כשיעור אין אנו צריכין לבקש חילוק בין בהמה לעיסה דהאי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא, דהחילוק מבואר דבהמה דהגוי שותף בה הבכור הנולד ממנה פשיטא דפטור מן הבכורה כיון דיד גוי באמצע, ואין לו לישראל חלק בבהמה כדי שיעור חיוב בכורה, דלענין בכור לא שייך זה כי אם עד שתהיה כל הבהמה של ישראל, משא"כ בעיסה דאף דהגוי שותף בה כיון דראויה להחלק ובחלק הישראל בלבד יש שיעור חלה פשיטא דחייב הישראל על חלקו:
אשר על כן ע"כ צ"ל דבעלי הפי' הזה ס"ל דארנונא הוא בעיסה דהגוי שותף בה ובין שניהם יש שיעור חלה אבל בחלק הישראל ליכא שיעור, דרבא דאמר עיסת ארנונא חייבת דומיא דבהמת ארנונא קאמר, דהתם ליכא שיעור חיוב בחלק הישראל דכל שאין הבהמה כולה של ישראל לא שייך שיעור, ודכוותה בעיסת ארנונא, ועל זה פריך הש"ס דמ"ש עיסת ארנונא דחייבת משא"כ בבהמת ארנונא כיון דבשניהם קי"ל שותפות הגוי פוטר, ומשני דבעיסה נמי אינו אלא מדרבנן דכיון דלית לה קלא איכא משום מראית העין, משא"כ בבהמה דאית לה קלא. דאם סברתם דבעלי הפירוש הזה הוא כך, אין לדחות פירושם מדברי הירושלמי, די"ל דלדידהו מאי דפריך הירושלמי מה בינה לעיסת ארנונא, לא קאי ארישא דמתני', אלא אסיפא דקתני העושה עיסה עם הגוי אם אין בשל ישראל כשיעור פטור, דמשמע דפטור לגמרי אפילו מדרבנן, ואמאי מאי שנא מעיסת ארנונא דחייבת מדרבנן משום מראית העין, ומשני תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה. ולפי פירושם צ"ל דהכי משני דס"ל להירושלמי דסתם ארנונא הוא דהגוי נותן דמים לישראל לקנות [לו] חלק בבהמה או בעיסה, ולפעמים מתנין ביניהם שאם ירצה הישראל לסלקו בזוזי בעד חלקו הרשות בידו, ולפעמים מתנין שלא יהיה ביד הישראל לסלקו בזוזי, כי אם הרשות נתונה ביד הגוי שאם ירצה יקח חלקו בגוף העיסה, ואם ירצה יתן לו את הדמים ולא יוכל הישראל לעכב ולומר שלא יתן לו דמים, וכיון שכן התם בארנונא כיון דברשות ישראל היא עומדת דיש לחוש שמא ימלך הגוי שלא ליטלה אלא ליקח הדמים, שייך קצת טעם להחמיר מדרבנן לחייבו בחלה, כיון דברשות ישראל קאי לשאם ימלך הגוי, ברם הכא בדעתו היא תלויה כלומר בניחותא, דהכא גבי מתני' מיירי דבדעתו של ישראל תלויה, דאפילו הגוי אינו יכול לימלך ולומר שיתן לו את הדמים, ומכ"ש הישראל שאינו יכול לסלקו בדמים, דכה"ג דאין לו שום שייכות זכות לישראל לא החמירו חז"ל לחייב מפני מראית העין:
וכן נראה שהיא סברת הרא"ש בפסקיו בפ"ק דפסחים [סי' ה'] דס"ל דפי' זה דארנונא היינו שותפות גוי שכתב וז"ל, ובתוספתא קתני תרוייהו חייבת, ללישנא קמא דרבא ניחא דמיירי בדמצי מסלק ליה בזוזי, ואפילו הכי פסק הרי"ף כדאיכא דאמרי, וכן משמע נמי בירושלמי דגרסינן אהך מתני' העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה, ומה בינה לעיסת ארנונא וכו', תמן ברשות ישראל עומדת וכו', הכא בדעת הנכרי היא תלויה, ולישנא משמע אע"ג דלא מצי מסלק ליה מדקאמר שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה, ומשמע נמי אפילו אין כשיעור חלה בשל ישראל חייב עכ"ל:
ולע"ד אין דבריו מובנים כ"כ במ"ש ומשמע נמי אפילו אין כשיעור חלה בשל ישראל חייב, דאי ס"ל דעיסת ארנונא היינו עיסה שעושין לארוחת חיל המלך, בכה"ג אין לישראל שום חלק בעיסה לא כשיעור ולא פחות מכשיעור, דמלתא דפשיטא הוא דהרא"ש בא להכריח מהירושלמי דעיסת ארנונא שאמרו דחייבת, הגירסא האמתית הוא אפילו דלא מצי מסלק ליה וגם דמיירי אפילו שאין כשיעור חלה בשל ישראל, ובארוחת חיל המלך מאן דכר שמיה שיש חלק לישראל בה, אם לא שסובר בפי' ארנונא כדעת המפרשים דשותפות גוי הוא, ומש"ה כתב דמאי דפריך בירושלמי מה בינה וכו' אסיפא קאי, דאמאי כשאין בשל ישראל כשיעור פטור לגמרי אפילו מדרבנן מ"ש מעיסת ארנונא ע"ד האמור. אלא דבמאי דמשני הירושלמי (כתב) ברם הכא בדעת הנכרי היא תלויה, ס"ל דבתמיה הוא, והכל הולך לדרך אחד וע"ז חייב, ומשמע נמי אפילו אין כשיעור חלה בשל ישראל חייב, לאפוקי סברת הרשב"א דס"ל דהמפרשים פי' זה מיירי בדאיכא שיעור בשל ישראל, דמדפריך הירושלמי אמתני' מעיסת ארנונא ש"מ דעיסת ארנונא חייבת אפילו בדליכא שיעור בשל ישראל, אלא שהוא מדרבנן מפני מראית העין: עוד י"ל בדעת המפרשים דארנונא היינו שותפות גוי, אפילו לפי מה שפירש הרשב"א בדעתם, דמיירי כשיש לישראל חלק בה כשיעור חלה, דלא תיקשי להו מהירושלמי, וגם מה שהקשינו דתיקשי להו משמעתין דפ"ק דפסחים, דלפי סברתם למה הוצרכו בגמ' לומר דה"ט דחייב משום דלית לה קלא ומדרבנן הוא, דתיפוק ליה דמן הדין הוא כאמור. דיש לומר דהמפרשים אלו ס"ל דהברייתא דקתני דעיסת ארנונא דהיינו שותפות גוי דחייבת, באה להוסיף על מתני' דקתני דאם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, דמוכח מינה דאם יש לישראל כשיעור חייבת, דלאו דוקא דחייב ליטול חלה מחלקו של ישראל בלבד אבל מחלקו של גוי לא, אלא כיון דיש בשל ישראל כשיעור ונתחייב השיעור של ישראל בחלה, חייב להפריש לפי חשבון כל העיסה אף דחלק הגוי פטור, ועל זה הוצרכו בגמ' לחלק בין חיוב בכורה לחיוב חלה, דכיון דלענין חלה אמרינן דחייב להפריש לפי חשבון כל העיסה, וע"כ אינו אלא מדרבנן מפני הרואים שיאמרו שכל העיסה היא של ישראל ואינו מפריש כשיעור חלה על כל העיסה, וא"כ מ"ש גבי בכור דלא מחייבינן ליה מה"ט שלא יבואו לטעות שהבהמה כולה של ישראל ואינו נותן הבכור לכהן, ועל זה מחלק דשאני בהמה דאית לה קלא משא"כ עיסה דלית לה קלא:
ועל פי זה יתיישב דברי הירושלמי לפי שיטתם בהניח דמאי דפריך הירושלמי מה בינה לעיסת ארנונא ארישא קאי כדסבירא ליה להרשב"א, והכוונה דאמאי אם נתנה לו אחר גלגול פטורה לגמרי אפילו מדרבנן, מ"ש גבי עיסת ארנונא דמחייבינן ליה גם על חלק הגוי מפני מראית העין שלא יאמרו שכולה שלו, ומ"ש הכא דלא מחייבינן ליה אפילו נתנה לו אחר גלגול מפני הרואים שיאמרו דמתחלה נמי קודם גלגול שלו היתה, ומשני התם ברשות ישראל עומדת שמא ימלך הגוי. ולא קשיא מה שהקשה הרשב"א דא"כ היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול חלקו, דכבר כתבנו דהמפרשים אלו ס"ל דסתם ארנונא הוא שנותן דמים לקנות חלק בעיסה, ולפעמים מתנין שיוכל הישראל לסלקו בדמים ולפעמים שלא יוכל לסלקו, ומתנה הגוי שתהיה הבחירה בידו דאם ירצה הוא ליקח דמים לא יוכל הישראל לעכבו, דבכה"ג דמעיקרא יהיב דעתיה להתנות הכי יש לחוש שמא ימלך להסתלק בדמים, וכיון דיש צד זכות לישראל שימלך הגוי ותשאר כל העיסה של ישראל יש פנים להחמיר בהצטרפות טעמא דמפני הרואים, אבל גבי מתני' דמיירי דליכא שום תנאי מעיקרא ואין בידו שיתן לו את הדמים בע"כ של ישראל, לא מחמרינן מטעם מראית העין בלבד:
ומה שהקשה הרשב"א דא"כ למה הקשה מברייתא דעיסת ארנונא ושבקא לסיפא דמתני' דקתני בהדיא דאם אין בשל ישראל כשיעור פטורה דמשמע דהא אם יש בה כשיעור חייבת, לפי האמור בסברת המפרשים לק"מ, דממתני' אין להקשות כלל דמאי דמשמע דאם יש לו כשיעור חייבת, י"ל דהיינו דוקא דחייב ליטול חלה על חלקו לבד מן הדין כיון דחלקו הוא כשיעור, אבל מחלק הגוי אין ללמוד ממתני' דחייב להפריש מפני הרואין, דזה לא למדנו אלא מהברייתא וממימרא דרבא דאמרי' דעיסת ארנונא חייבת כיון דלחלק הישראל דהוא כשיעור, מפורש במתני', מה באו לאשמועינן היינו מתני', ועכצ"ל דקמ"ל רבותא דחייב אפילו חלק הגוי, והיינו דנקטו כהאי לישנא עיסת ארנונא חייבת ולא נקטו לומר עיסת ארנונא ה"ז חייב, דכי האי לישנא משמע דהישראל לבד חייב על חלקו, אבל לישנא דחייבת דנקטו משמע דכללות העיסה כולה חייבת אפילו חלק הגוי ומש"ה פריך מהברייתא:
אשר עפי"ז יתיישב קצת מה שיש לתמוה על הר"ם ז"ל שהשמיט דין זה דבהמת ארנונא ועיסת ארנונא ולא הביאו לא בה' בכורים לענין חלה ולא לענין בכור בהל' בכורות, והדבר קשה אמאי השמיטם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגישו מזה. אמנם לפי האמור י"ל דהר"ם ס"ל כדעת המפרשים אלו דארנונא פירושו שותפות גוי באופן דיש לישראל חלק בעיסה כשיעור, וכבר כתב הר"ם בפ"ו מהל' בכורים דין ט' וז"ל, היו ישראל וגוי שותפין בעיסה אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה הרי זו חייבת בחלה עכ"ל, דבכוונה שינה הר"ם מלשון מתני' דקתני אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, דהחיוב כשיש לו כשיעור נלמד מדיוקא, אלא דיוקא דמתני' דאם יש לו כשיעור עשאו עיקר הדין, והפיטור דאין לו שיעור השאירו מדיוקא, לאשמועינן מאי דאמרי' בגמ' דעיסת ארנונא חייבת בחלה, דמדלא נקט הרי זה חייב בחלה ש"מ דכל העיסה חייבת אפילו חלק הגוי מדרבנן מפני הרואים, ולזה דקדק הר"ם לכתוב הרי זו חייבת בחלה ולא כתב הרי זה חייב בחלה, לאשמועינן דכיון דיש לישראל חלק כשיעור צריך להפריש חלה על כל העיסה:
וכיוצא לזה ראיתי להרדב"ז בביאורו על הר"ם שכתב שם בפ"ו דהל' בכורים בדין הנזכר וז"ל, ועדיין יש להסתפק אם נוטל חלה מכל העיסה או מחלקו של ישראל, ונראה לומר מכל העיסה כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרינן ביה עריסותיכם, וכן יש לדקדק מלשון רבינו שכתב הרי זו חייבת ולא כתב הרי זה חייב, והכי משמע מדפריך בירושלמי מה בינה לעיסת ארנונא וכו', ומשני תמן ברשות ישראל היא שאם ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא לדעתו היא תלויה, ומדפריך מעיסת ארנונא משמע דעיסת שותפות גוי אם יש לישראל כשיעור חלה כולה חייבת עכ"ל: אלא שיל"ע בדבריו שנראה דס"ל דחייב מכל העיסה מן התורה, דהכי מוכח ממ"ש דכיון דעושה אותה ויש לו חלק בה קרינן ביה עריסותיכם, ולעד"נ דמלבד דזה לא מסתבר כלל, דאיך אפשר דלחלק הגוי קרינן ביה עריסותיכם, כיון דסו"ס של הגוי הוא ומאי אהני מה שעושה אותה הישראל, דמה טעם איכא לחלק בין אם כל העיסה של גוי ועושה אותה הישראל דפטור, ובין עושה אותה הישראל ויש לו חלק בה, יתר ע"כ דהא לפי סברת המפרשים דארנונא הוא שותפות גוי ויש לישראל חלק בה כשיעור כמ"ש הרשב"א, תיקשי ליה דאמאי אמרינן בשמעתין דפסחים דעיסת ארנונא חייבת משום דלית לה קלא, דמוכח דמדרבנן בעלמא הוא, ואם איתא מן הדין הוא דעריסותיכם קרינן בה: ועוד יש להקשות בדבריו דכתב דמדברי הירושלמי משמע הכי מדפריך מעיסת ארנונא, דודאי דכוונתו הוא דס"ל דמאי דפריך הירושלמי, אסיפא קאי דאם אין לישראל כשיעור פטורה, דפריך מארנונא לפי פי' רש"י ודעימיה דהויא עיסת מס המלך, וכוונת הקושיא דמ"ש מהתם, דאע"ג דאין לישראל שום חלק כלל ואף דלא מצי לסלוקי בזוזי חייב מדרבנן מפני הרואים, וא"כ במתני' אפילו דאין לישראל כשיעור אמאי לא חייבו מדרבנן מפני הרואים שיאמרו שהיא שלו, אלמא דפריך הירושלמי שיחייבו רבנן כל העיסה דומיא דעיסת ארנונא דחייבו להפריש על כל העיסה, ואם זה הוא כוונתו אין כאן שום ראיה לומר דכשיש לישראל חלק כשיעור חייב בכולה מן התורה, כיון דבירושלמי לא פריך מארנונא על מתני', אלא לומר שיתחייב ליטול חלה מכל העיסה אפילו אין לו לישראל כשיעור, וע"כ בכה"ג דאין לו חלק כשיעור אינו אלא מדרבנן מפני הרואים, וא"כ מנין לנו לומר דכשיש לו חלק כשיעור חייב מן התורה בכל העיסה, אכתי י"ל דאינו חייב אלא מדרבנן מפני הרואים:
ועוד קשה דהרב עצמו כתב שם בסו"ד וז"ל, מדסתם רבינו משמע דס"ל דיכול להפריש מינה ובה ולא חיישינן שמא מחלק הגוי עלה בידו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב דהא קי"ל [ר"ה יג, ב] דיש בילה בלח וכו' עכ"ל, ודברי הרב הם דברי הרא"ש בהל' חלה [סי' ו'] והטור בסי' ש"ל יעו"ש, ואם איתא דכשיש לו חלק כשיעור חייב על כל העיסה מן התורה דקרינן ביה עריסותיכם, א"כ אפילו אין בילה בלח לא שייך לומר דמפריש מן הפטור על החיוב, כיון דעכ"פ חלק הגוי נמי חייב מן התורה כיון דישראל עושה אותה, אלא ע"כ צ"ל דמאי דחייב מכל העיסה אינו אלא מדרבנן, ושייך לומר דמפריש מן הפטור מן התורה על החיוב מן התורה. ואפשר דדעת הרב נמי כן, ומ"ש דקרינן ביה עריסותיכם דרך אסמכתא בעלמא קאמר:
באופן דלמדנו מדבריו דהרמב"ם דעתו לומר דכל העיסה חייבת כשיש שיעור בחלק הישראל, וא"כ נמצא דלא השמיט ההיא דעיסת ארנונא לפי פירושו שהיא שותפות גוי כדבר האמור. ואע"ג דבגמ' אמרינן דעיסת ארנונא חייבת אע"ג דלא מצי לסלקו, וזה החידוש לא הביאו הר"ם, י"ל דבכה"ג דכתב הר"ם ישראל וגוי שותפין בעיסה מסתמא מיירי בגוונא דלא מצי לסלוקי בזוזי על חלקו, דסתם שותפות הוא שקנו שניהם קמח ולשו אותה בשותפות דבכה"ג ודאי דלא מצי לסלוקי, ודוקא בארנונא דלפי פירוש זה דהוי שותפות הגוי ענין ארנונא הוא שגוף העיסה קודם גלגול היתה של ישראל, והגוי נתן לו דמים בדרך הלואה על עיסתו, ולפעמים מתנין שיקנה חלק בעיסה מעכשיו אם לא יתן לו הדמים, דבכה"ג מצי לסלוקי בדמים, ולפעמים מתנין שבעד הלואתו יקנה לו חלק בעיסה ולא יוכל לסלקו בפרעון הדמים, וכיון שכן הוצרך הש"ס לפרש דחייבת בחלה אפילו אם התנו באופן דלא מצי לסלוקי, משא"כ בשותפות גמור דמעיקרא נשתתפו בה, דלא שייך לומר שיסלק אותו בדמים סתמו כפירושו, דאפילו שאינו יכול לסלקו חייבת:
דבהכי ניחא ההיא דבהמת ארנונא לפי פי' זה שהוא שותפות הגוי, דלא תקשי מה שהקשו התוס' בשמעתין [פסחים ו, א] בד"ה התם דמצי וכו', שהקשו מההיא דהמקבל צאן ברזל, ותירצו דשאני התם שמתחילה היתה הבהמה של נכרי, אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה לנכרי בזוזי לא נכנס לרשותו ע"כ, וכפי הפי' הזה דארנונא היינו שותפות גוי, אי מיירי דמעיקרא קנו בהמה בשותפות הרי זה דומה לההיא דהמקבל צאן ברזל, אבל לפי האמור אתי שפיר דהכא מעיקרא היתה הבהמה של ישראל, אלא שהגוי הלוה לו מעות על בהמתו והתנה שיקנה בה חלק בבהמתו מעכשיו אם לא יתן הדמים, דבכה"ג דעיקר הבהמה היא של ישראל ומצי מסלק בזוזי לא נכנס ברשותו. ועל פי שיטה זאת דס"ל להר"ם דפירוש ארנונא היינו שותפות גוי, יתיישב נמי מה שהשמיט דין בהמת ארנונא בהל' בכורות, דכיון דכתב בפ"ד מהל' בכורות דשותפות גוי פטור מן הבכורה, הרי דין בהמת ארנונא אמור. אלא דאכתי קשה אמאי לא באר הר"ם בדין השותפין מה דינו במצי לסלוקי ליה בזוזי, דאי ס"ל כלישנא קמא דשמעתין דבדמצי לסלוקי חייבת למה לא באר זה, ואי ס"ל כלישנא בתרא דאפילו בדמצי לסלוקי פטורה כדפסק הרי"ף למה לא ביארו, דאע"ג דכתב הר"ם דין המקבל צאן ברזל מן הגוי דהתם אף דמצי מסלק ליה פטורה, מ"מ הא כתבו התוס' דהתם שאני דמעיקרא היתה הבהמה של גוי משא"כ הכא, וע"כ צריך לחלק הכי ללישנא קמא: והנה ב' הדרכים אשר כתבנו לפי' המפרשים בדין ארנונא מצאתי שיש ללמוד כן מדברי רבינו ירוחם [חלק אדם] בנתיב כ"א ח"ג שכתב וז"ל, עיסת ארנונא פי' שחציה מגוי חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי ישראל לסלק הגוי בזוזי, דעיסה אין לה קול שיש לגוי חלק בה כך פשוט בפ"ק דפסחים עכ"ל. ואח"כ כתב וז"ל, והעושה עיסה עם הנכרי כלומר ששניהם שותפין, אם אין שיעור חלה בשל ישראל פטורה מן החלה, והא דאמרי' בפרק ראשית הגז דשותפות גוי פוטר מיירי שאין שיעור בשל ישראל, ואותה שכתבתי למעלה בעיסת ארנונא חייבת מיירי שבחלק ישראל יש בו שיעור חלה, אי נמי כדאמרינן בירושלמי דמיירי שהיא ברשות ישראל ושמא ימלך הגוי שלא ליטלה עכ"ל. הרי דרי"ו ס"ל כפירוש המפרשים וכתב ב' לשונות, דללשון א' הא דארנונא מיירי שבחלק הישראל יש בו שיעור חלה, וללשון ב' שכתב אי נמי כדאמרינן בירושלמי מיירי אפילו בפחות משיעור, והוא על הדרך שכתבנו שהוא דעת הרא"ש בפ"ק דפסחים. וללשון א' ע"כ צ"ל דס"ל דכיון דיש לו לישראל שיעור חלה חייבת כל העיסה, והיינו דהוצרך לטעמא דעיסה לית לה קלא כאמור:
ועי' בתשובת הרשב"א ח"א סי' ש"מ שהשואל שם אזיל בשיטה זאת, דהר"ם נמי ס"ל דפי' ארנונא הוא שותפות גוי, ועפי"ז הקשה על הר"ם בהל' בכורים דהיה לו לפרש דוקא כשנודע שיש לגוי שיתוף בתוכה ואין כאן חשד, ואם לא נודע חייבת אפילו אין בחלק הישראל כשיעור, דהשואל שם ס"ל דמאי דבמתני' לא חיישינן לחשדא היינו דמיירי שנודע לכל שיש לגוי שיתוף יעו"ש. ויש להקשות קצת דאם איתא דיש חילוק זה אמאי לא תירצו בירושלמי כן למאי דפריך מה בינה לעיסת ארנונא, דמתני' שאני דמפורסם לכל דהגוי שותף, ועיין מה שהאריך שם הרשב"א בתשובה, ועיין עוד בסי' תקכ"ו ודו"ק:
והנה סברת השואל דסימן ש"מ דס"ל דכשנודע דהגוי שותף פטורה דליכא חשד, כן כתב הכל בו בהל' חלה סי' פ"ט וז"ל, ישראל ונכרי השותפין בעיסה אם יש בחלק ישראל שיעור חלה חייבת, ויש כותבין דאפילו אין בחלק הישראל שיעור חלה חייבת, משום דעיסה לית לה קלא וסברי דכולה דישראל היא דקא מפקע לה מחלה, אבל אם גוי עומד עליו פטורה, ואין לחוש לכך דסתם גוי מפעא פעי עכ"ל. ודין זה נראה דלמדו מדין מתנות דאמרי' בפרק הזרוע (דף קל"ג ע"ב) דהמשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום, ומוקי לה דיתיב גוי אמסחתא דסתם גוי מפעא פעי, ומוכחא מלתא דהגוי שותף בה ואין כאן חשד יעו"ש, וה"ה הכא דכיון דבגמ' אמרי' דה"ט מפני החשד, בכה"ג דהגוי עומד עליו פטורה:
ומרן הב"י בסי' ש"ל הביא דברי הכלבו הנזכר בקצת שינוי באופן זה וז"ל, וכתב הכלבו בירושלמי העושה עיסתו עם הגוי פטור מן החלה, ויש מעמידין הירושלמי כשהגוי עומד עליו שהדבר מפורסם שידו באמצע עכ"ל, והרא"ש כתב בהלכות חלה אמתני' והא דפטרינן בראשית הגז שותפות הגוי מן החלה היינו כשאין בחלקו של ישראל כשיעור עכ"ל, וכן יש להעמיד הירושלמי הזה עכ"ל מרן הב"י. ודבריו תמוהים טובא דבדברי הכלבו לא הזכיר ירושלמי כלל, ולשון זה שהביא מירושלמי הוא לישנא דמתני', ועלה דמתני' דהעושה עיסתו עם הגוי וכו' קאי, והיותר תימה דכתב דלפי דברי הרא"ש יש להעמיד כשאין לישראל כשיעור, דמשמע דהכלבו אפילו כשיש לישראל כשיעור קאמר דפטור כשהגוי עומד עליו, דהא ליתא דהכלבו לא כתב כן אלא כשאין לישראל חלק כשיעור, דטעם החיוב מפני החשד דכל שהגוי עומד עליו ליכא חשדא, אבל כשיש לישראל חלק כשיעור דמן הדין חייב ואינו משום חשדא אפילו עומד עליו חייב וכמו שמבואר מדברי הכלבו הנזכר. והב"ח שם עפ"י מה שראה בדברי מרן הב"י כתב דנקטינן דלא כהכלבו, דכל שיש לישראל כשיעור אפילו עומד עליו הגוי חייב יעו"ש, וכ"כ הש"ך שם [סק"ו] משם הב"ח, והוא תימה איך לא ראו דברי הכלבו במקומם שאין הדבר כן:
ועפי"ז אפשר ליישב דברי הר"ם לענין חלה שכתב סתם, דאם אין לישראל חלק כשיעור פטורה, ולא חילק לומר דדוקא בעומד הגוי עליו, ע"ד שהקשה השואל בתשובת הרשב"א, די"ל דאף דנאמר דהר"ם ס"ל דההיא דארנונא דהוא שותפות גוי מיירי אפילו אין לישראל חלק כשיעור מפני החשד, מ"מ לא חש הר"ם לפרש דדוקא במקום דלא שייך חשדא, דהכלבו כתב בדוקא עומד הגוי עליו דדמיא דין זה לההיא דמתנות כהונה, דס"ל כפרש"י שם בפרק הזרוע דללישנא בתרא נמי מוקמינן בשהגוי עומד בשעת מכירה כמו שהוא סברת רוב הפוסקים, אבל הר"ם דס"ל לענין מתנות דהמשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום, שסתם גוי מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף, ואע"פ שאינו עמו בשעת מכירה כמ"ש בפ"ט מהל' בכורים דין י' יעו"ש, וכתב המהריק"ו בביאורו שם לתירוץ הב' דאפילו אם נאמר דלדעת הר"ם נמי מתני' דהמשתתף עמהם צריך לרשום קאי נמי אגוי, מ"מ י"ל דמתני' מיירי בגוי שותף שאינו עומד כאן במדינה, דבכהאי גוונא ודאי דצריך לרשום שלא יאמרו, אלא סתם גוי מיפעא פעי דאפילו שאינו עומד עמו בשעת מכירה מ"מ כיון שהוא בעיר מרבה הדברים ומודיע לכל שהוא שותף, וכיון שכן אינו צריך שיהיה בבית המטבחיים, אבל כשאינו בעיר דלא שייך למימר דמודיע צריך לרשום מפני החשד יעו"ש, וא"כ ה"ה לענין חלה ס"ל להר"ם דההיא בעיסת ארנונא מיירי באופן דלא שייך לומר דמפעא פעי, כגון שאינו בעיר אבל בסתם גוי שהוא בעיר, כל שאין לישראל בה כשיעור פטורה דליכא חשדא, דהגוי מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף בה, והכא בחלה סתם הר"ם את דבריו כמו שסתם בענין שיתוף גוי במתנות:
ומה שלא תירצו בירושלמי בשמעתין למאי דפריך מה בינה לעיסת ארנונא באופן זה, י"ל דמאי דפריך הירושלמי הוא ארישא דמתני' דאם נתנה במתנה אחר גלגול דפטור, דאמאי לא מחייבינן מטעם חשדא שיאמרו דמשעת גלגול היתה של ישראל, דבכה"ג דהגוי נתנה במתנה לא מצינו דהגוי מיפעא פעי, דדוקא בהיותו שותף מודיע הדבר אבל בנתנה לו במתנה דאין לו עוד שייכות בה אינו מודיע לכל דשלו היתה ונתנה לישראל במתנה ואיכא חשדא, ולזה תירצו באופן אחר ע"ד האמור לעיל: