אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות טז

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות טז

אות טו ס"ק ב

ירושלמי [חלה פ"ד ה"א] אמר רבי יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת וכו': נראה פשוט דהיינו טעמא דסתם אשה אינה מקפדת, דכיון דקי"ל דאסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, וכמ"ש הר"ם בפ"ו מהלכות בכורים דין ט"ז יעו"ש, מסתמא אמרינן דלאו דעתה למיעבד איסורא ותלינן דמאי דעשתה בב' מקומות מפני שלא היה לה כלי גדול ללוש שניהם כאחד, אבל עכ"פ ניחא לה שישוכו העיסות אהדדי כדי לחייבם בחלה. אלא דאמרינן בירושלמי דאם אנו רואים שיש לה כלי גדול ועם כל זה עשאתן בב' מקומות, אמרינן דמסתמא כוונתה היתה לפטור את עצמה מן החלה, משא"כ בב' נשים דכיון דלכל אחת ואחת אין לה חיוב להתחייב בחלה, דכל העיסה שלה אין לה שיעור, מסתמא אמרינן דלא ניחא להם שישוכו זה בזה ויתחייבו שניהם בחלה, מה שאין להם שום חיוב, דלמה יפסידו להפריש חלה בלא שום חיוב. דבהכי ניחא מאי דאמרינן בירושלמי [חלה פ"ד ה"ב] גבי מתני' דלקמן ב' קבים וקב אורז באמצע וכו', דב' קבים של אשה אחת וקב של אשה אחרת באמצע, מצטרפין הב' קבין דאשה אחת ע"י נגיעת הקב האמצעי דאשה אחרת, דה"ט דאע"ג דלענין להתחייב בחלה ב' נשים מקפידות זו בזו, מ"מ היינו דוקא להתחייב האשה האחרת בחלה בנשיכה זאת, דמסתמא לא ניחא לה להפסיד בהפרשת חלה בלא חיוב, אבל הכא אף דלענין חיוב חלה בעיסה דידה אינו מצטרף ואינה חייבת, אבל עכ"פ לחייב הקבין של האשה האחרת מצטרפת ואין הקב שלה מפסיק, דלענין לחייב הקבין של האשה אחרת אינה מקפדת כיון דהקב שלה אינה מתחייבת ואינה מפסדת כלום: ונראה דהא דאמרינן דשל אשה אחת מין במינו מצטרף דסתם אשה אחת אינה מקפדת על עירוב ונישוך עיסותיה, מיירי אפילו אם דעתה להפריד אח"כ הב' קבין כמו שהיו מתחלה, ודעתה לאפות כל קב וקב בפני עצמו, דכיון דע"י נישוך מתחייב בחלה אף דאח"כ דעתה לחלקם תו לא פקע מינייהו חיובא דחלה, דאע"ג דלקמן אמרינן בירושלמי [שם ה"א] דאמר ר' יוחנן עושה עיסה ע"מ לחלקן בצק פטורה מן החלה, דמשמע אפילו כשלש כשיעור כל שבדעתו לחלקן פטורה, י"ל דהא דר"י מיירי בשדעתו לחלקן בינו ובין חבירו, דכיון דמעיקרא אין דעתו לשייר לעצמו כי אם פחות מכשיעור, אינו מצטרף חלק חבירו לחייבו אף דעשה העיסה כשיעור מתחלה, אבל בעושה עיסה כשיעור אף דדעתו לחלקה לעצמו ולאפות כל פחות מכשיעור לבדו חייב, כיון דחיוב העיסה בשעת גלגול הוא וכיון שדעתו לעשותה כולה לחם לעצמו ולא לחלק לאחרים, אף אם דעתו לחלק העיסה לעצמו למה יפטר, זה אין הדעת סובלתו, וא"כ ה"ה בב' קבין דאשה אחת שנשכו זה בזה, אף דדעתה להפרידן אח"כ כבתחלה ולאפות כל אחד לבדו חייב כיון דאין דעתה לחלק לאחרים:

דעפי"ז מינח ניחא מאי דאמרינן בירושלמי בשמעתין לקמן וז"ל, יש דברים שהן חיבור בחלה ואינן חיבור בטבול יום וכו', דתנינן בזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב, ואינו חיבור בטבול יום וכו' דתנינן תמן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו, ב"ש אומרים חבור בטבול יום, וב"ה אומרים אינן חיבור בטבול יום ע"כ, ולכאורה קשה דהא תנן התם בפרק א' דטבול יום משנה ב' דהמכניס חלות ע"מ שלא להפריש, דאפילו לב"ה הוי חיבור לטבול יום, דלא אמרו ב"ה דלא הוי חיבור אלא במכניס ע"מ להפריש, ואם איתא דגבי חלה נמי לא הוי חיבור כי אם בשאינה מקפדת בעירוב העיסות, ומסתמא מיירי דניחא לה נמי לעשותן עיסה אחת ואין דעתה להפרידם עוד, אבל אי מיירי דאף דאינה מקפדת בנשיכתן מ"מ מקפדת ודעתה לחלקם לב' עיסות ולאפותן כל אחת ואחת לבדה לא הוי חיבור, א"כ נמצא דדין חלה ודין טבול יום שוה ודא ודא אחת היא, דבטבול יום נמי כל שנשכו זה עם זה ע"מ שלא להפרישן עוד הוי חיבור לב"ה. אלא ע"כ צ"ל דבחלה הכל תלוי שלא תקפיד על נשיכתן, וכל שאינה מקפדת על הנישוך אפילו שמקפדת לעשות כל קב בפני עצמו ולאפות אותו כל אחת ואחת לבדו, הוי חיבור להתחייב בחלה, מה שאין כן בטבול יום, דאפילו דניחא ליה בנשיכתן כל דדעתו להפרישם אח"כ כל אחת ואחת בפני עצמה לא הוי חיבור. וע"כ צ"ל דהא דאמרי' דהעושה ע"מ לחלק דפטורה אינו אלא בעושה ע"מ לחלק לאחרים אבל לעצמו לא, וכן משמע מכל דברי הפוסקים אשר הביאו סברת ר' יוחנן דע"מ לחלק פטורה, דמיירי בע"מ לחלק עם אחרים:

וכן ראיתי למהר"י קורקוס בביאורו על הר"ם בפ"ו מהל' בכורים דין י"ט שעמד בזה, והעלה דסברת ר"י בעל מנת לחלק לאחרים, אבל אם דעתו לחלק העיסה ולאפות אותה כל פחות מכשיעור לעצמו ולא לחלק לאחרים למה יפטר. אלא שראיתי להרב שם שבתחלת דבריו כתב על מימרת ר"י וז"ל, ולכך יש מי שכתב דאפילו שלש כשיעור אם בדעתו לחלקו לעצמו לאפות כל פחות מכשיעור לבדו פטורה מן החלה, וקשה על זה וכו', ולכאורה לא נודע לי מי בעל סברא זאת דאפילו לחלק לעצמו פטורה. שוב ראיתי להרב עצמו שם בפרק ז' דהלכות בכורים דין ח' שכתב שם וז"ל, כי דעת ר"ש [פ"ד מ"ב] נראה שם דאפילו לחלק לעצמו פוטרו, ולכך הוקשה לו מההיא דנוטל שאור והוצרך לחלק דהתם לא ניטלה חלתה ולכך מצטרפת עם התוספת להתחייב, ורבינו נראה שסובר דלחלק לעצמו חייב וכבר הארכתי בזה למעלה ע"כ, הרי דלדעת הרב בעל סברא זאת הוא ר"ש ז"ל, דאפילו ע"מ לחלק לעצמו פטורה. ובאמת דלסברת ר"ש קשה מהירושלמי הזה דמחלק בין חבור דחלה לחבור דטבול יום ולפי זה שניהם שוים כאמור, דכיון דלר"י דאפילו בעושה עיסה אחת כשיעור כל שדעתו לחלקה אפילו לעצמו פטורה, כ"ש בב' קבין שעשאן כל אחת ואחת בפני עצמה והנישוך מחייבן דאם נשך אותן ע"ד להפרידן אח"כ ולאפותן כל אחת ואחת בפני עצמה פטורה, וא"כ היינו טבול יום, דתנן דאם כנסן ע"מ להפריש לא הוי חבור ואם כנסן על מנת שלא להפריש הוי חיבור אפילו לב"ה ודא ודא אחת היא:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה