אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות ז ס"ק ג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות ז ס"ק ג

אות ז ס"ק ב

הן אמת שאני העליתי שם דהעיקר הוא דלר"ל אבא שאול סבירא ליה כר"ש דס"ל דכל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לקרבן, אבל לעת עתה ראיתי כי טעות הוא בידי, וכל מה שכתבתי שם בהא דאבא שאול כתבתי בחפזון בלא השגחה מעליא, דלפי האמור אין אנו צריכין לומר דלר"ל אתי הא דאבא שאול כרבי שמעון דעלמא. ועוד דאעיקרא דמלתא אי אפשר לומר כן דאבא שאול כר"ש ס"ל, אלא לפי שיטת התוס' שכתבו בפ"ג דשבועות (דף כ"א ע"ב) ד"ה ולא אמרו כזית וכו' וז"ל, ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית, אבל בשבועת ביטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו, כי היכי דלוקין על כל שהוא מביא קרבן על כל שהוא עכ"ל, דלפי שיטתם אין הדבר תלוי לר"ש בקרבן בלבד כי אם בכרת נמי, דכיון דחמור הוא אינו חייב כרת בפחות מכזית וה"ה קרבן, וא"כ באכילת תרומה שהוא מיתה בידי שמים וקילא מכרת לר"ש חייב בכ"ש, כדין דבר שחייבין עליו מלקות בלבד, דהא עיקר פלוגתא דר"ש ורבנן בר"פ ואלו הן הלוקין [יג, א] הוא בטבל, דלר"ש אם אכל כ"ש מטבל חייב, וטבל חייב מיתה בידי שמים כדאמרינן בס"פ הנשרפין [פג, א], ומה שכתבתי שם דאפשר דאפילו במיתה בידי שמים ס"ל לר"ש כן, הוא משום דאיכא למימר דהכא דאיכא חומש בשוגג דבמקום קרבן אתי לא דמי לטבל, וחשיב כקרבן הבא על דבר שזדונו בכרת, ומש"ה אין ולאו ורפיא בידי שם, באופן דלדעת התוס' אפשר לומר כן:

אבל לפי דברי רש"י שם בפ"ג דשבועות נראה דסבירא ליה דשוגג ומזיד שוה, אלא דרש"י ס"ל דאפילו בקרבן דתלוי בלאו, דינא הכי דבין במזיד ובין בשוגג בכזית, דהכי גמר לה הלכה למשה מסיני דכל דבר דאיכא קרבן מסתמא סתם אכילה דכתב ביה קרא בכזית, ושבועה שאני דכיון דסתם אכילה דכל התורה חוץ מדבר שחייב קרבן לר"ש הוא בכל שהוא הוי, מסתמא אוסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וחשיב כמפרש בפירוש דאוסר עצמו בכל שהוא, וכל דאסר עצמו בכל שהוא בין במזיד ובין בשוגג חייב, וא"כ הכא בחומש דאמרינן בפ' כלל גדול דחומש במקום קרבן קאי, אי אפשר לומר דלר"ש חייב בכל שהוא, ואפילו את"ל דההלכה למשה מסיני אינו אלא בקרבן ממש ולא לחומש דאתי במקום קרבן, מ"מ אכתי איכא סברא אחרת שכתב הריטב"א בחי' למכות על דף י"ז ע"א ד"ה ר"ש אומר כל שהוא למכות וכו', פירשו ביה דגמרא גמירי לה, ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא, אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל, דכפי סברת רבינו מאיר כיון דחומש על אכילת שוגג הוא בעי כזית לחשיבות כדין קרבן ממש: אלא דקשה לסברת רבינו מאיר דנראה דלא ס"ל כסברת התוספות ורש"י, דסבירא להו דכל דבר שיש בו חיוב קרבן בין לעונש מזיד ובין לעונש שוגג בעינן כזית אפילו לר"ש, אלא איהו ס"ל דהדברים כפשטן דלא אמרו כזית אלא לקרבן, דדוקא לענין קרבן בעינן כזית לחשיבות כיון דשוגג הוא, אבל במזיד בין לעונש כרת ובין לעונש מלקות לא בעינן כזית, דא"כ בההיא דשבועות דמחייב ר"ע בקרבן דשבועת ביטוי באוכל כל שהוא, איך קס"ד לומר דר"ע כר"ש סבירא ליה בעלמא, כיון דקרבן דשבועת ביטוי הוא בשגגה דנעלמה ממנו שבועה, וכל דחיוב קרבן הוא בשוגג אפילו לר"ש בעינן כזית לחשיבות. דאע"ג דהכא חשיב כמפרש כל שהוא כיון דסתם אכילה בכל התורה היא בכ"ש, מ"מ כיון דמסברא אית ליה לר"ש דסברא הוא דלא חייבה התורה קרבן בשוגג בפחות מכזית, א"כ ה"ה הכא, דאף דהנשבע נשבע על כ"ש מ"מ לא עדיף משאר איסורים, דאף דהאזהרה הוא על כ"ש ובמזיד חייב על כ"ש, מ"מ בקרבן אינו חייב אלא בכזית, וה"ה גבי שבועה. דדוחק לומר דמאי דס"ד דש"ס לומר דר"ע כר"ש ס"ל, הוא במונח דפלוגתייהו דרבנן ור"ע התם לאכלן כ"ש הוא במזיד לענין מלקות ולא לענין קרבן, דהא סתם חייב או פטור האמור גבי שבועה הוא לענין קרבן שבועת ביטוי. ומדברי התוספות בפרק קמא דנזיר (דף ד' ע"א) ד"ה ור"ש לית ליה צירוף וכו', נראה דס"ל כסברת רבינו מאיר, דהא כתבו דאפילו בשאר איסורין כחלב ודם מחייב בכ"ש, אלמא דבמזיד אפי' בחלב ודם דחייב כרת חייב בכ"ש. וגם נראה מדבריהם דאפילו בקרבן דתלוי בלאו כאיסורי נזיר שייך לומר כן דלא כהתוספות דשבועות:

ועוד קשה על סברת רבינו מאיר והתוס' דנזיר מההיא דאמרינן בירושלמי ברפ"ג דפסחים [ה"א] דאמרינן התם דתניא על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג את הארבעים, ואמר רבי בון בר כהנא תפתר בחמץ ומצה שנתערבו, ופריך אמר רבי יוסא קשייתא על הדא דרבי בון בר כהנא מה אנן קיימין אם כשרובו חמץ חייב כרת אם כשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח, ומשני אמר רבי שמואל בר רב יצחק תפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש, דר"ש אומר כל שהוא למכות ע"כ. ונראה דה"פ דמאי דמשני תפתר שאין בו כזית הכוונה לומר דהא דאמר רבי בון דמאי דאמרינן על עירובו סופג את הארבעים דמיירי בחמץ ומצה שנתערבו, לעולם דמיירי כשרובו חמץ אלא דמיירי דיש בו חמץ ואין בו כזית, ור"ש הוא, ומש"ה אף דהחמץ הוי רוב וחשיב כאילו הכל חמץ, מ"מ אינו חייב אפי' לר"ש כי אם מלקות, אבל כרת לא דכרת אינו חייב על כ"ש, הרי מפורש דלר"ש אפילו במזיד אינו חייב כרת בכל שהוא, דסברת ר"ש הוא דכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אינו חייב בין במזיד ובין בשוגג כי אם בכזית, כסברת התוספות ורש"י בשבועות דלא כסברת רבינו מאיר והתוספות דנזיר: ולפי מה שכתבו התוספות בע"ז (דף ס"ח ע"א) בד"ה ואידך וכו' באמצע דיבור, דלה"ר יקר ס"ל דאצטריך משרת לרבי שמעון להיתר מצטרף לאיסור בחצי זית איסור וחצי זית היתר דעל ידי תערובת, אף דלא שייך ביה ביטול מודה רבי שמעון דאינו חייב בכל שהוא יעו"ש. ואפשר דלרבינו מאיר י"ל דמאי דמשני בירושלמי תפתר באין בו כזית ור"ש, היינו שנתערב חצי זית מצה וחצי זית חמץ, דאע"ג דלר"ש כשהוא בעין אפי' בכ"ש חייב כרת, והיינו רישא דברייתא דקתני על חמץ ברור חייב כרת דמיירי אפילו בפחות מכזית לר"ש, אבל ע"י תערובת לשיטת הירושלמי ס"ל דכרת מתוך חומרו אינו חייב, אבל מלקות חייב אפילו ע"י תערובת לר"ש. ולפי דברי הירושלמי דלר"ש אף דאינו חייב כרת בכ"ש על המזיד מ"מ חייב מלקות, כיון דלר"ש סתם אכילה בכ"ש, אלא דאתיא הלכתא ואפיקתיה מעונש כרת וקרבן, אבל איסורו ואזהרת הלאו דלא תאכל כדקאי קאי וחייב מלקות, היה אפשר לדחות דברי התוספות דנזיר הנז"ל דאין מהן ראיה דס"ל כרבינו מאיר, דמ"ש דאפילו בשאר איסורין כחלב ודם מחייב בכ"ש, היינו לענין מלקות, דאף דכרת ליכא מלקות איכא, אלא דזה דוחק גדול דאם זה הוא כוונתם היה להם לסיים בדבריהם ולא אמרו כזית אלא לכרת ולקרבן, ומדמסיימו לומר ולא אמרו כזית אלא לקרבן בלבד ש"מ דמ"ש דבחלב ודם מחייב בכ"ש הוא אפילו כרת והוא כסברת רבינו מאיר:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה