מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות ד ס"ק ב
והנה לפי שיטת ר"ת דמחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה, הוקשה לו הא דאמר רבא [פסחים לז, ב] דה"ט דר"י דלחם שאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם, וכתבו התוס' שם בד"ה לחם וכו', וא"ת מנ"ל לחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה והלא אינה תלויה לרבי יהודה אלא באפוי בתנור אחד, ואומר ר"ת דה"פ לר"י לחם האפוי בתנור וכו' לחם שרגילין לאפות היינו בלילתו קשה. ובספר המכריע הביא דברי ר"ת אלו וביארם יותר וז"ל, וחלוט אם חזר ואפאו בתנור אפילו לרבי יהודה אדם יוצא בה י"ח, דמאי דקא מפרש רבא בשילהי שמעתא לר"י לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם, זה באותן סופגנין ודובשנין שבלילתן רכה, דלא אפשר תחלתה ע"י תנור אלא על ידי אילפס כדי שיקרוש, ואחר כך נותנו בתנור, ההוא ממעט, אבל תחלתה עיסה קשה דראויה להאפות בתנור מתחלתה אפילו במאה תנורים ואילפסים חייב בחלה עכ"ל: אמנם מדברי הרי"ף בפרק כ"ש אינו נראה כן שכתב ז"ל, ואיכא דפסק כר"י דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד וכו', ואשכחן עלה פירכא מההיא דאמרינן בפרק החולץ [יבמות מ, א], והאי חלוט דקא אמרינן מצה היא למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאדם יוצא י"ח בפסח, אלמא אע"ג שחלטה מעיקרא כיון דאפייה בתנור או באלפס לחם הוא ואדם יוצא י"ח בפסח עכ"ל. ואם איתא דס"ל כסברת ר"ת דר"י ראויה ליאפות בתנור מתחלה הוא דבעי, לאפוקי עיסה רכה דלא אפשר תחלתה בתנור, א"כ מאי פריך להך סברא דפסק כר"י מההיא דהחולץ, הא אפשר לומר דההיא דהחולץ מיירי בחלוט דעיסה קשה, דבלא חליטה היא ראויה לאפותה בתנור, וכל כי הא אפילו ר"י מודה דאפילו בק' תנורים. וע"כ צ"ל דס"ל דלר"י הדברים כפשטן דאין לחם כי אם האפוי בתנור אחד דוקא, אבל כל שהתחיל בשולו בחליטה ואח"כ השלים בשולו בתנור לא חשיב לחם: וא"כ קשה מההיא דתניא בת"כ בפ' צו [ו, יד] בפ"ד סי' ו', תעשה מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צורכה, אין לך רבוכה בתורה אלא זאת ורבוכה שבתודה ושבמלואים ע"כ, הרי דרבוכה של מלואים הויא חלוטה ברותחין כאותה של תודה, ומצינו שהכתוב קראה לחם בב' מקומות בין בצוואת המלואים בפ' ואתה תצוה [כט, א] דכתיב ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות הן כנגד חלות של תודה, ורקיקי מצות כנגד רקיקים של תודה, ולחם מצות הן כנגד רבוכה של תודה, אלמא הרבוכה שהיא חלוטה ברותחין קורא אותה לחם, ובפ' צו [ח, כו] כתיב ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת, היא הרבוכה וקורא אותה לחם, וכיון דקי"ל סתם ספרא רבי יהודה היא, הרי ע"כ הא דת"כ דפ' צו הנזכר, ע"כ צ"ל דלר"י החלוטה ברותחין נקרא לחם, דאמרינן דבמלואים נמי היתה רבוכה, ע"כ צ"ל דלר"י החלוטה ברותחין ואח"כ אפאו בתנור נקרא לחם, דהא ודאי במלואים נמי לאו ברותחין בלבד עביד להו, אלא בתר הכי הוה אפי לה בתנור כדין חביתי כ"ג, דהא עיקר רבוכה במלואין מחביתי כ"ג ילפינן לה, כדאמרינן בפרק התודה (דף ע"ח ע"א) עלה דמתני' דהתם דקתני דהמלואים היו באים חלות ורקיקין ורבוכה, פריך הש"ס מה"מ, ומסיק אלא כדרב נחמן זה קרבן אהרן ובניו וגו', וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו, אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה ע"כ, הרי שמהיקש דהמשחו דהיינו חביתי כ"ג ילפינן דחינוכו דהיינו המלואים דבעי רבוכה, וכיון דאין היקש למחצה פשיטא דרבוכה דמלואים הויא דומיא דרבוכה דחביתי כהן גדול דאפי להו אחר חליטה, וכן כתב בספר המכריע בסוף סימן הנזכר [סי' ס"ג]. אלא דק"ק דהרב כתב שם וז"ל, ומסתברא דהכי הוא דתניא במנחת חביתין אין לך רבוכה בתורה אלא זו בלבד ורבוכה שבתודה ורבוכה שבמלואים, משמע שכולם היו שוות דאופין אותן בתנור אחר החליטה עכ"ל, והדבר קשה דאמאי לא הביא ראיה מההיקש שאמרו בגמרא שהיא ראיה ברורה דמהברייתא אינו אלא משמעות בעלמא. וכיון דלר"י אינו נקרא לחם אלא האפוי בתנור אחד, א"כ הכא ברבוכה דמלואים דאח"כ אפי לה בתנור אחר החליטה איך קרא הכתוב לחם, דהא לדעת הרי"ף אף דרבוכה דמלואים היתה בלילתה קשה מ"מ בעינן תנור אחד, והכא דאפי לה בתחילה ברותחין ואח"כ אפי לה אפיה ב' בתנור לא קרינן ביה תנור אחד:
איברא דראיתי להתוס' בפרק כל שעה (דף ל"ו ע"ב) ד"ה פרט לחלוט וכו', דכתבו בשם ר"ת ליישב הא דאמרינן התם לחם עוני פרט לחלוט, כי היכי דלא תיקשי לההיא דהחולץ וז"ל, ואומר ר"ת דהתם בהחולץ מיירי בבלילתו רכה, דקודם אפיה לאו לחם הוא כלל, ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם, וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה עכ"ל. וי"ל דדעת הרי"ף בההיא דהחולץ הוא כסברת ר"ת דמיירי בבלילתו רכה, כי היכא דלא תיקשי הא דאמרינן פרט לחלוט, וכיון שכן אכתי י"ל דס"ל להרי"ף נמי כר"ת בהא דר"י דבעינן תנור אחד דהיינו דוקא בבלילתו רכה דלא אפשר לעשותו בתחלה בתנור, אבל בבלילתו קשה אפילו בק' תנורים קרוי לחם דומיא דרבוכה דמלואים:
וראיתי להמאור שכתב ע"ד הרי"ף וז"ל, ומאי דמייתי הרי"ף פירכא לאו פירכא היא, דמאן דפסק כרבי יהודה לא פסק לפום האי שינויא דשנינן בגמרא, ואוקימנא דר"י סבר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, דההיא שינוייא אליבא דר"ל הוא, אבל לר' יוחנן לית ליה הדין שינוייא, ומוקי לה לשמעתין כתנאי, ולדידיה לא פליג ר' יהודה בלחם שחלטו וחזר ואפאו בתנור וכו', וליכא עליה פירכא מההיא דהחולץ עכ"ל. ולפי מ"ש המאור לעיל מזה ליישב הא דלחם עוני פרט לחלוט מההיא דהחולץ, דההיא דהחולץ מיירי בשחזר ואפאו בתנור והא דהכא מיירי שלא חזר ואפאו בתנור יעו"ש, דאלמא לא ס"ל דההיא דהחולץ מיירי בבלילתו רכה, א"כ מי הכניסו בדוחק זה לומר דמאן דפסק כר' יהודה לא פסק לפום שינוייא דשנינן בגמרא לר"ל, דכיון דהרי"ף ע"כ מעיד לנו שראה מי שפסק כר' יהודה לפום שינוייא דשנינן בגמרא, דאל"כ מאי קא פריך ליה פירכא מההיא דהחולץ, ואיך יכחישנו המאור לומר דמאן דפסק כן הוא אליבא דרבי יוחנן דתנאי נינהו, כיון דאפשר דהוא לא ראה סברת הפוסק שראה הרי"ף בזה, שאפשר שהוא בפירוש על שינויא דשנינן לר"ל. ומה גם דאם כוונת הפוסק שפסק כרבי יהודה הוא לסברת רבי יוחנן דתנאי נינהו, א"כ נמצא דכוונת הפוסק הוא לפסוק כר"ל דמעשה אלפס לאו לחם הוא, וא"כ למה לו לתלות הפסק דפסק כרבי יהודה, היה לו לומר דהלכה כר"ל וכמ"ש בעל ההלכות משמיה דכהן צדק, בהיות דהיה יכול לדחות פירכת הרי"ף מההיא דהחולץ דמיירי בבלילתו קשה דמתחילה היה יכול לאפותו בתנור, וכה"ג אפילו ר"י מודה כסברת ר"ת, ומדלא דחה פירכת הרי"ף באופן זה ש"מ דלא ס"ל כסברת ר"ת, אלא דלמאי דמשנינן דלר"י בעינן אפוי מעיקרא בתנור אחד אפילו בבלילתו קשה הוא, וא"כ תיקשי ליה מההיא דרבוכה דמלואים דהכתוב קראו לחם דהא קי"ל סתם ספרא ר"י היא וההיא דתורת כהנים דפ' צו סתמא הוי ור"י היא: