מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות ד ס"ק א
והנה מ"ש רבינו הרמב"ן וז"ל, אלא מיהו אשכחן לחד מרבוותא במלתא פירושא דלא דייק וכו'. האי חד מרבוותא ר"ת ז"ל הוא כמ"ש התוספות [ברכות לז, ב ד"ה לחם ופסחים לז, ב ד"ה דכולי] והרא"ש [שם סי' ט"ז, ובהל' חלה סי' ב'] ושאר הראשונים משמיה דס"ל דכולהו מיירי בדליכא גילגול מעיקרא דכולהו בלילתן רכה נינהו, אבל היכא דגלגל עיסה ל"ש באילפס ל"ש בחמה חייבת, דמעידנא דגילגל איחייבא ולא מיפטרה לעולם, אפילו בדגלגל אותה ע"ד לעשותה באילפס או בחמה ובסופגנין. ובדברי התוספות וכיוצא לא בא מפורש בסברת ר"ת אי סבירא ליה הכי גבי מתני' [חלה פ"א מ"ח] דעיסת הכלבים כשאין הרועים אוכלים ממנה דפטורה, דלדידיה מיירי נמי דווקא בבלילתו רכה, דאי מיירי בבלילתו עבה הא איכא גילגול ומשעת גילגול נתחייבה, אף שעשאה משעה ראשונה ע"ד שלא יאכלו הרועים ממנה, דאפשר דע"כ לא קאמר ר"ת דבלילתו עבה דאיכא גילגול לא מהני דעתו של אדם לפטור, אלא דוקא כשגלגל עיסה ועשאה ע"ד לעשותה סופגנין, דבכה"ג כיון שעשאה לשם אכילת אדם כדרך הפת חייבת, אבל בעיסת הכלבים שעשאה ע"ד שאין הרועים אוכלים אותה, אעפ"י שבלילתו עבה פטורה כיון שלא נעשית לאכילת בני אדם. וכהצד הזה כתב הר"ן בפרק כיצד מברכין (דף ל"ז ע"ב) בסברת ר"ת, דעפ"י סברת רבינו תם באופן זה יישב ההיא דאמרינן התם, דלחם העשוי לכותח דאופין אותה בחמה דמיירי דבלילתו עבה, וכל שעשאה כעבין חייבת מפני מראית העין, אבל בשעשאה למודין פטורה, י"ל דאע"פ שבלילתן עבה כיון שלא נעשית לדעת אכילה אלא לחרוך אותה באור ולעשות ממנו כותח לפיכך פטורה כדאמרינן בעיסת הכלבים יעו"ש. וכן נראה דס"ל לרבינו ישעיה בספר המכריע סי' ס"ג שהאריך שם בסברת ר"ת וכתב וז"ל, שמעינן מהכא דכל גילגול עיסה חייב בחלה אפילו בהנך באילפס לר"ל ובחמה לר"י, בר מהנהו דממעט במסכת חלה כגון עיסת הכלבים עכ"ל, כנראה דס"ל כסברת הר"ן הנזכר:
אמנם מדברי רבינו מתבאר דס"ל דסברת ר"ת הוא אפי' בעיסה עבה שעשאה לשם אכילת כלבים אעפ"י שלא נעשית לשם אכילת אדם, שהרי כתב וז"ל, ואפילו עיסת כלבים שאין הרועים אוכלין אותה משעת גילגול נתחייבה ותו לא מיפטרה, אלא כולהו הני פטורי דחלה בשלא גלגל עכ"ל, וכן מתבאר ממה שהביא ראיה לסתור סברת ר"ת מהירושלמי דפירשה ההיא דעיסת הכלבים, דלפי סברת המכריע והר"ן אין כאן שום ראיה משם לסתור סברת ר"ת, דהא ר"ת מודה כשעשאה שלא לשם אכילת אדם:
הן אמת דאפילו לפי סברת רבינו בסברת ר"ת יש ליישב דברי הירושלמי [חלה פ"א ה"ה] הזה דמייתי רבינו לר"ת, דהא לפי סברת רבינו הא דעיסת כלבים נמי לר"ת מיירי בבלילתה רכה כמ"ש הוא עצמו, וא"כ יש לומר דמתני' דעיסת כלבים מיירי דאף דבלילתו רכה מתחלה, מ"מ כיון דבסוף מיירי דאפאה בתנור כשאר לחם מן הראוי היה לומר דחייבת, מידי דהוה למאי דתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת, דתחלתה סופגנין שבלילתה רכה וחלולין כעין הספוג, וסופה עיסה שנאפית בתנור כשאר עיסה חייבת, שבאחד מהן מתחייבת בחלה, וה"ה הכא בעיסת כלבים, וע"ז איפליגו אמוראי בירושלמי, דלרבי בא בשם שמואל אפילו עשאה קלוסקין, כל שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה פטורה, דלא דמי לתחלתה סופגנין וסופה עיסה, דהתם שאני דהמעשה דבסוף שאפאו בתנור כשאר לחם מוציא מידי מחשבה שחשב לעשותה כדרך הסופגנין, ואנו רואין שהמעשה הוא הפך ממש מהמחשבה, משא"כ הכא דנהי דאפאה בתנור כשאר פת אין כאן הוכחה במעשה הפך המחשבה, דעשאה ע"ד שלא יאכלו הרועים, דאכתי אחר המעשה עדיין הוא במחשבתו. ולדעת רבי יוחנן ור"ל דבעו הכירא דמורסן או דלמודין, הוא מטעם דכיון דאפאה בתנור כשאר לחם דלמא אתו לאחלופי בלחם דעלמא ומשתכחא תורת חלה כמ"ש רבינו עצמו:
באופן דמדברי רבינו נראה דסברת ר"ת הוא אפילו בעיסת כלבים שאינה עשויה לאכילת אדם, דלא כסברת ספר המכריע וסברת הר"ן. ומהתימה על הר"ן ז"ל דבפרק כל שעה הביא דברי רבינו הרמב"ן אלו דהלכות בכורות כדמותן וכצלמן, וכתב שהביא ראיה מהירושלמי עלה דההיא דעיסת כלבים, ומאחר שהוא עצמו בפרק כיצד מברכין העלה בפשיטות דסברת ר"ת לא נאמרה בעיסת כלבים, איך לא השיג על דברי רבינו לומר דאין סברת ר"ת כן כמ"ש רבינו: