מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות ב ס"ק יד
והנה לפי האמור דסבירא ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל דהא דלאכלה ולא לסחורה או ולא לשריפה הוא מצות עשה, שחייב הכתוב לאכול פירות שביעית ולא לעשות סחורה בהם או להפסידם, א"כ יוצא לנו דמאחר דקי"ל בעלמא דסתם אכילה בכזית, ובין לענין איסור לאו ובין לענין מצות עשה אינו עובר על הלאו ואינו מקיים המצוה כי אם בכזית, ה"ה הכא דלאכלה אמר רחמנא דדוקא בכזית או טפי מכזית הזהיר רחמנא לאכלה ולא להפסד וסחורה, אבל פחות מכזית אינו בכלל מ"ע כמו שהוא בשאר מצות עשה דלאכילה כעשה דאכילת מצה וכיוצא, וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס [בכורות יב, ב] לרב חסדא ממתני' דעיסת שביעית חייבת בחלה מטעם דאילו מיטמיא בת שריפה היא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, הא י"ל דחלה שאני דמן התורה חלה אין לה שיעור, דאפי' כשעורה שהפריש חלה יצא מידי טבל, וכל השיעורין הנאמרים בחלה לבעה"ב ולנחתום אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש הר"ם ברפ"ה מהלכות בכורים [ה"א] יעו"ש, וכ"כ הטור בי"ד סי' שכ"ב יעו"ש, וזה מוסכם מהכל, וא"כ י"ל דשפיר קתני מתני' דהאוכל מעיסת שביעית קודם שהורמה חלתה חייב מיתה, דעכ"פ מן התורה שאין לה שיעור עיסת שביעית טבל היא כל זמן שלא הפריש ממנה כל שהוא לשם חלה, דבכה"ג דמפריש מה"ת אפי' פחות מכזית ליכא אזהרה דלאכלה ולא לשריפה, דאזהרה זאת אינה אלא בכזית, וכיון דמה"ת יכול לפטור העיסה בפחות מכזית למה נפקיע ממנה חיוב חלה: ואין לומר דלמאי דקי"ל [יומא עד, א] כרבי יוחנן דלענין איסורין חצי שיעור אסור מה"ת ה"ה נאמר לענין מצות עשה, דאם אין לו בליל פסח כ"א חצי זית מצה מחוייב לאוכלו מה"ת כדין איסור, וה"ה הכא בעשה דלאכלה דאפי' בפחות מכזית איכא איסור מה"ת להפסידו, דהא ליתא, דכבר העליתי בספר תוספת דרבנן להרב אדוני אבי ז"ל באות חי"ת חצי שיעור [סי' קל"ז] בדף מ"א סוף ע"א, דמתוך דברי הריטב"א בחי' ליומא שהביא הרב בני חיי, ומדברי המל"מ במה שהשיג על הרא"ם ממצות עשה, יוצא דבמ"ע לא אמרינן חצי שיעור מה"ת וע"ש שהארכתי, וא"כ הכא מאי פריך לרב חסדא ממתני' דחלה, כיון דעכ"פ מה"ת דאין לה שיעור אפי' עיסת שביעית היא טבל, כיון דבכל שהוא ליכא איסור שריפה:
הן אמת כי ראיתי להרב המופלא מופת הדור הי"ו בספר מחזיק ברכה סי' תע"ה ס"ד, החזיק דבריו אשר כתב בספרו הבהיר ברכי יוסף [או"ח סי' תפ"ב אות ד'], ודחה הראיה שהביא הב"ח מדברי הריטב"א, והעלה דהעיקר דבמ"ע חצי שיעור איכא קצת מצוה מה"ת יעו"ש, ובאמת כי מסוגיא זאת יש ראיה לדבריו, דמשום סברא זאת דבחצי שיעור איכא קצת מצוה מה"ת, פריך שפיר ממתני' דחלה. ואף דאכתי ק"ק דאמאי לא משני דר"ח ס"ל כר"ל, דס"ל דחצי שיעור הוא מדרבנן, מ"מ י"ל דעדיפא מינה משני הש"ס, ובפרט דדחיקא ליה מלתא לאוקמי לר"ח דקי"ל כוותיה במימרא זאת דבהמת שביעית דלא כהלכתא:
ואולם נראה דראיה זאת ניתנה ליאמר לסברת הר"ם בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין [ה"א] דס"ל דאוכלין לטומאת עצמן בכל שהוא דאפי' שומשום או חרדל מקבל טומאה יעו"ש, וכן הוא סברת רש"י בפרק כל שעה (דף ל"ג ע"ב) יעו"ש, אבל לדעת התוס' שם בפרק כל שעה [בד"ה לאימת] ודעימייהו שחלקו על רש"י וס"ל דאפי' לקבל טומאה בעינן כביצה, ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה, וכן נראה שהוא סברת רבינו הרמב"ן בביאורו על התורה בסוף פ' שמיני [יא, מ] יעו"ש, אכתי קשה דאפי' את"ל דאסור מן התורה לשרוף פירות שביעית אפי' פחות מכזית, מ"מ מאי פריך ממתני' לרב חסדא כיון דעיקר הקושיא הוא כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא, דהא כיון דמן התורה חלה אין לה שיעור, ע"כ עיסת שביעית טבל היא והאוכל ממנה קודם שהורמה חלתה חייב, כיון דיכול להפריש פחות מכביצה, דליכא למיחש לאילו מיטמיא, דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה, וליכא משום לאכלה ולא לשריפה. ואם כנים אנחנו במה ששיערנו לעיל [או"ק י"א] דגירסת הר"ם בכל הסוגיא הוא לאכלה ולא לסחורה, גם גבי מאי דפריך ממתני' דחלה, ול"ג הא דאילו מיטמיא בת שריפה, אתי שפיר, דכ"כ י"ל דסבירא ליה לרבינו הרמב"ן, ומאן דסבירא ליה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה דהגירסא היא כסברת הר"ם:
ואין לומר דבלאו הכי יש ליישב זה, דהא אפי' למאן דאמר דאפי' לקבל טומאה אינו מקבל בפחות מכביצה היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן מקבל טומאה, וכמו שהכריח מהר"ם בן חביב בספר תוספות יום הכיפורים (יומא דף ע"ט ע"א) יעו"ש, דהא ליתא, דמלבד דנראה דעל טומאה זו דרבנן אינה בת שריפה, כמו שמתבאר בפ"ק דשבת (דף ט"ז סוף ע"א) וכתב רש"י שם בד"ה עבדי רבנן היכרא וכו', דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מששה ספיקות יעו"ש, יתר ע"כ דאפי' את"ל דשורפין על טומאה דרבנן, מאי פריך לומר דתהיה פטורה מן החלה מטעם דבת שריפה היא מדרבנן, דאיך אפשר דאנו עוקרים דבר תורה בקום עשה ואנו מתירין לאכול מהעיסה בלא חלה, מטעם דמדרבנן בת שריפה היא, הא כיון דמה"ת שפיר קרינן לאכלה. ועוד מאי משני שאני התם דכתיב לדורותיכם, דמשמע דקרא בא לחייבה בחלה, כי היכי דלא נפטור אותה מטעם דבת שריפה הויא, כיון דמה"ת לאו בת שריפה היא: