מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על חלה · אות ב ס"ק י
ונראה לע"ד דמדין הלוקח בהמה מפירות שביעית שכתב הר"ם סמוך לדין זה [פ"ה מה' בכורות ה"ט], מזה הדין יצא לו דבר זה, שכתב וז"ל, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה, לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית, שהרי נאמר בה לאכלה ולא לסחורה, ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד וז"ל, בגמרא [בכורות יב, ב] מפרש משום דלאכלה ולא לשריפה וקא בעי לאקטורי אימורין עכ"ל. וליישב השגת הראב"ד כתב מרן הכ"מ שם, דצ"ל דנוסחת הר"ם היה כתוב בגמרא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה יעו"ש. וכפי גירסא זאת דגריס הר"ם לאכלה ולא לסחורה, הוקשה לו דאמאי לא אמרינן בש"ס דילן טעמא דלאכלה ולא לשריפה דקא בעי לאקטורי אימורים למזבח כמו שאמרו בירושלמי גבי בהמת מעשר שני, אלא עכצ"ל דלמאי דקי"ל דזה וזה גורם מותר, וסתם בהמת שביעית מיירי שהאם דוקא היא מפירות שביעית ולא האב, וגם מסתמא נמי מיירי כשנתעברה אחר הקנין, וא"כ כיון דהאב הוא גורם דהיתר זה וזה גורם מותר, ולא חל על הולד קדושת שביעית, ושפיר מותר להקריב האימורים לשריפה, אבל מטעמא דלאכלה ולא לסחורה א"ש דפטורה מן הבכורה, דטעם זה אינו מפני הולד אלא מפני האם דקדושת שביעית חלה עליה, ואזהר רחמנא דלא ליעבד בפירות שביעית סחורה, ואם אנו אומרים חייבת בבכורה הרי זה נמצא משתכר בגוף האם ע"י שקנאה מדמי שביעית, שהולד אינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה, משא"כ אם היה לוקח איזה דבר אחר לאכלה דאין כאן שום ריוח והנאה כלל, ואה"נ דלפי זה אפילו עכשיו דאינו חייב בבכורה והולד לא הוי בכור, לא מפני שאין בהולד קדושת שביעית מטעם זה וזה גורם יהיה מותר למוכרו בדמים או שלא לבערו בזמן הביעור, דאף דבגוף הולד עצמו ליכא איסור סחורה מ"מ מצד האם צריך שלא ישתכר בולד כלל, דאם ישתכר נמצא דלמפרע דעשה סחורה בדמי שביעית ע"י שקנה מהם בהמה שמשתכר בולדות, והוא מוזהר שלא יעשה כן דלאכלה ולא לסחורה אמר רחמנא, משא"כ אי אמרינן דטעם הפיטור מבכורה הוא מפני האימורין דלשריפה, דכה"ג דשריפה דליכא שום סחורה וריוח ועיקר האיסור הוא מפני הולד, כל הולד מצד עצמו אין בו קדושת שביעית דזה וזה גורם הוא, אין שום קפידא בהקטרת האימורין כיון דמצות אכילה לא נאמרה על הולד:
הן אמת דכפי זה קשה לגירסת הראב"ד והיא גירסת רש"י בספ"ק דבכורות דגרסי' לאכלה ולא לשריפה דאמאי פטרינן לה מבכורה מפני טעם זה, כיון דקי"ל דזה וזה גורם מותר ולא חייל קדושת שביעית על הולד, דדוחק לומר דמיירי דהאב נמי קנאו מדמי שביעית, או דקנאו נמי לאם מדמי שביעית בעודה מעוברת, דכל כי הא הו"ל לרב חסדא לפרש ולא לומר בהמת שביעית סתם, דמשמע דמיירי בכל גוונא אפילו בנתעברה אחר הקנין והאב חולין:
ואין לומר דלפי האמור דדבר שיש לו מתירין זה וזה גורם אסור, א"כ גבי שביעית הא אמרינן בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ח ע"א), דשביעית קודם הביעור אוסרת בכל שהוא מטעם דחשיב כדבר שיש לו מתירין, דאם נתערב קודם הביעור אין לו ביטול וצריך לאכול התערובת קודם הביעור, דכיון דאפשר לאוכלו כדבר שיש לו מתירין הוי יעו"ש, וא"כ ה"ה לענין זה וזה גורם, דכיון דולד זה יכולין לאוכלו קודם הביעור דבר שיש לו מתירין הוא ואסרינן ליה להניחו אחר הביעור, וכיון דלענין אכילה קודם הביעור חשבינן ליה לולד כבהמת שביעית, א"כ ה"ה דאסור בשריפה. דהא ליתא דכבר כתבנו דאין זה אלא מדרבנן כדין ביטול בדבר שיש לו מתירין, ואיך אפשר דמפני איסור מדרבנן עקרו חז"ל קדושת בכור לגמרי, ואמרו דאם נולד ממנה בכור דאינו בכור, דבהכי מתירין את הבכור בקום עשה לשוחטו בחוץ בלא מום והוא איסור כרת, והתירו בקום עשה לעשות בו גיזה ועבודה, כיון דמן התורה חל עליו קדושת בכור ואסור לשוחטו בחוץ בלא מום ואסור בגיזה ועבודה. ודוחק לומר דהכא רב חסדא אזיל לשיטתיה דאמרינן ביבמות (דף פ"ט ע"ב), דס"ל לרב חסדא דחכמים עוקרים דבר תורה בקום עשה יעו"ש, דא"כ כפי"ז מאחר דקי"ל דלא כרב חסדא בזה, דחכמים אינם עוקרים דבר תורה כי אם בשב ואל תעשה, ע"כ לא קי"ל לומר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה. ועוד דאפי' לרב חסדא דעוקרים בקום עשה, הכא לא שייך זה, דכיון דעיקר תקנתם הכא הוא לומר דאף דזה וזה גורם הוא צריך לאכול הולד נמי קודם הביעור, דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור כדבר שיש לו מתירין דמי, אף דמפני זה צריך לומר דבולד נמי שייך דין שביעית שלא לשורפו, דאם אנו מתירים אותו בשריפה הוו תרתי דסתרן, מ"מ כיון דעיקר התקנה הוא על אכילתו קודם הביעור, ואיסור השריפה אינו אלא דבר נגרר ממנו ואין עיקר האיסור השריפה, למה יעקרו חז"ל מצות קדושת בכור מפני זה: