אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על חלה › אות ב ס"ק ט

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על חלה · אות ב ס"ק ט

אות ב ס"ק ח

הן אמת דיש לעמוד בסברת רבי זעירא דס"ל דלרבי יהודה דס"ל דממון הדיוט הוא דבהמת מע"ש חייבת בבכורה, אין מקריבין את האימורין ע"ג המזבח, דהא קי"ל כמ"ד בעלמא זה וזה גורם מותר ואמרינן בתמורה (דף ל' ע"ב) עלה דמתני' כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרים, אמר רב ותני עלה ור' אליעזר אוסר, ואמר רבא התם מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר, אבל עברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין ע"כ. וכתב רש"י זה וזה גורם הזכר שבא על הבהמה זו והיא גרמו לולד שיבא, והרי גרמוהו איסור והיתר דאביו מותר ואמו אסורה עכ"ל. ומתבאר בפרק אלו טריפות (דף נ"ח ע"א) דהני תנאי פליגי אי זה וזה גורם מותר או אסור אפילו להדיוט, אלא דאיפליגו לגבוה להודיעך כוחו דרבי יהושע דאפילו לגבוה נמי שרי וכ"ש להדיוט, והר"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח דין י"ג פסק כמ"ד זה וזה גורם מותר אפילו לגבוה וכ"ש להדיוט יעו"ש: וא"כ הכא בבהמת מעשר שני בשלמא אי מיירי כשלקח במעות מע"ש בהמה שכבר היתה מעוברת בשעת קניה, אתי שפיר דקדושת מעשר שני חל נמי על העובר דעובר ירך אמו, ובפרט דמסתמא שמין אותה כמה שוה בהמה מעוברת דנמצא דבעד העובר נמי נתן ממעות מעשר שני, וכן נמי אתי שפיר אי מיירי בלקח ממעות מעשר שני זכר ונקבה דבהכי אפילו נתעברה אחר הקנין חל קדושת מעשר שני על העובר, כיון דאביו ואמו שניהם יש להם קדושת מעשר שני, אבל אם הזכר שבא על בהמה זאת הוא חולין ונתעברה אחר שקנאו, אמאי חל קדושת מעשר שני על הולד כיון שהזכר והיא גרמו לולד שיבוא, והרי גרמוהו איסור והיתר וזה וזה גורם מותר ואין בולד קדושת מעשר שני, וסתמא דמלתא נראה דמיירי בהכי דהאם דוקא היא בהמת מעשר שני, וסתמא דמלתא נמי נראה דמיירי אפילו בנתעברה אחר שקנאה, דאל"כ כל כי הא היה להם לפרש דמיירי כשהאב נמי קנוי ממעות מעשר שני או כשהיתה מעוברת בשעת הקנין, ומדקא אמרו סתם ש"מ דבכל גוונא מיירי אפילו בשהאם בלבד היא ממעות מעשר שני ואפילו נתעברה אחר הקנין, ובכה"ג דזה וזה גורם לא חייל איסור מעשר שני על הולד, וא"כ אמאי אסור להקריב האימורין ע"ג המזבח. ובשלמא לר"מ דאמר ממון גבוה דאמרינן דלדידיה פטורה מן הבכורה לק"מ, דעיקר מאי דפטרינן לה מן הבכורה הוא מצד האם דהיא עצמה חלה עליה קדושת מעשר שני, וכיון דממון גבוה היא לא קרינן באם וכל מקנך תזכר, דהא האם לא מקנך היא דממון גבוה היא מש"ה פטורה מן הבכורה, אבל לר"י דממון הדיוט היא וחייבת בבכורה, אמאי אסרינן להקריב האימורין ע"ג המזבח כיון דגוף הולד אין בו קדושת מעשר שני דזה וזה גורם מותר:

ויש ליישב דכיון דמע"ש בירושלים מותר באכילה ואין כאן שום הפסד אם אנו מחמירים לומר דלא אמרינן זה וזה גורם, הרי חשיב דבר שיש לו מתירין, ובדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר. וכיוצא לזה כתבו הרב מגדל עוז ומרן הכ"מ והרדב"ז בספ"ה מהל' נדרים [הט"ז], על מה שהקשה שם הראב"ד דכל היכא דאמרינן דאסור בגדוליהם אפי' בדבר שזרעו כלה, אמאי הא קי"ל זה וזה גורם מותר, ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל, וכתבו הם דכשם דלענין ביטול אמרו חז"ל דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, כ"כ לענין זה וזה גורם דמותר דמטעם ביטול נגעו בה, כל דהוי דבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר יעו"ש בדבריהם. וכן יש ללמוד מדברי הר"ם בפ"ו מהל' מעשר שני דין י"ד וז"ל, פירות מעשר שני שנתערבו בפירות חולין וכו', לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין [בכל שהן] כמנין, הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדבר שיש לו מתירין וכו', [הט"ו] הזורע מע"ש אחר שנכנס לירושלים הגדולין מעשר שני, זרעו קודם שיכנסו הגדולין חולין עכ"ל, הרי מפורש יוצא מדבריו דאף דאם זרעם קודם שיכנסו לירושלים הגדולין חולין, וע"כ היינו טעמא משום דזה וזה גורם מותר, וכמו שנראה מדברי הר"ם בס"פ י' מהל' מעשר שני [ה"כ] דפסק שם הא דנטע אגוז של ערלה דהצומח מותר, שהביא הראב"ד דה"ט מטעם דזה וזה גורם מותר כדאמרינן בס"פ כל הצלמים (דף מ"ח ע"ב) יעו"ש, מ"מ היינו דוקא קודם שיכנסו לירושלים דאינם מותרים באכילה, אבל כשנכנסו לירושלים דמותרים באכילה והוי דבר שיש לו מתירין הגדולין מע"ש, דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר. וא"כ ה"ה הכא גבי בהמת מעשר שני כיון דבירושלים מיירי דבר שיש לו מתירין הוא ולא אמרינן זה וזה גורם מותר:

ואע"ג דנראה פשוט דהא דאמרינן דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר אינו אלא מדרבנן, כמו שנראה מדברי המגדל עוז והרדב"ז שדימו הענין לביטול, דכשם דלענין ביטול דבר שיש לו מתירין לא בטיל כן לענין זה וזה גורם, וכיון דלענין ביטול אינו אלא מדרבנן דמן התורה בטיל בכל גוונא, ה"ה לענין זה וזה גורם דאינו אלא חומרא מדרבנן, וא"כ יקשה הכא דאמאי משום איסור דרבנן עקרו חז"ל דבר מן התורה, דמן התורה מצות עשה להקריב את האימורים ע"ג המזבח. די"ל דכיון דכבר אסרו חז"ל בענין מעשר שני שנכנס לירושלים דזה וזה גורם אסור בזורע מעשר שני בירושלים דהגדולין אסורין מטעם דבר שיש לו מתירין, א"כ הכא נמי בבהמת מעשר שני אמרו חז"ל דחל קדושת מעשר שני בולד ואף דזה וזה גורם הוא ואסרו להקריב את האימורים, דחז"ל עוקרים דבר מן התורה בשב ואל תעשה דהכא שב ואל תעשה הוא. אלא דאכתי יש לדחות זה שהרי עיקר מאי דאמרינן דדבר שיש לו מתירין אסרו חז"ל זה וזה גורם, היינו משום דבאיסור זה לא מטי ליה שום פסידא, כההיא דזורע מעשר שני בירושלים, דאם אנו אומרים דהגדולין מעשר שני אין כאן שום פסידא דהרי יכול לאוכלן בטהרה, אבל הכא דאם אנו אומרים דחל קדושת מעשר שני בולד אף דהוי זה וזה גורם, הא איכא פסידא, דכיון דאינו יכול להקריבו צריך שימתין עד שיפול בו מום דבלאו הכי אינו יכול לשוחטו ולאוכלו, ומי יימר עד אימתי יפול בו מום, ואין לך פסידא גדולה מזו, ופשיטא דבכה"ג לא דמי לדבר שיש לו מתירין. ואשר על כן נראה דזהו דעת הר"ם דסתם וכתב חייבת בבכורה ולא ביאר דאסור להקריב האימורין, דס"ל דע"כ הא דאמרינן בירושלמי דאסור להקריב האימורין, הוא למ"ד בעלמא זה וזה גורם אסור, אבל לדידן דקי"ל דאפילו לגבוה זה וזה גורם מותר, ה"ה הכא דכיון דהאב והאם גורמין על הויית הולד והאחד חולין והאחד מע"ש הוי זה וזה גורם, והולד חשיב חולין גמורין דומיא דאיסור, דכיון דחד גורם הוא מותר גם הוא מותר:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה