מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נא ס"ק א
ונראה דמ"ש רבינו דגלגול גוי בשל ישראל אינו פוטר, ה"ה דגלגול ישראל בשל גוי אינו מחייב בחלה, כיון דעיקר העיסה היא של גוי, ומה שלא באר רבינו כן היינו משום דסמך אמ"ש בהל' חלה לקמן שהביא מתני' דפ"ג דחלה [מ"ה], גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה דממנה יתבאר דין זה:
והנה לפי מאי דמסיק רבא בשמעתין דמנחות [סז, א], דגלגול הגוי לענין חלה ומירוח הגוי לענין תרומה ומעשר שוים הם בדינם, וכמחלוקת שנחלקו במירוח נחלקו נמי לענין חלה, א"כ ה"ה בדין זה דמירוח הגוי דפוטר היינו דוקא מירוח בדגן של גוי עצמו, בין במה שגדל בשדה שלו ובין במה שקנה מישראל קודם מירוח ומרחו הגוי, אבל גוי שמרח דגן של ישראל בתורת פועל או שליח אינו פוטר, וכן איפכא דישראל שמרח דגן של גוי אינו מתחייב בתרומות ומעשרות בשביל מירוח ישראל, כיון דעיקר הממון הוא של גוי, כמו שמתבאר לענין חלה במתני' דפ"ג דחלה ובתוספתא [חלה פ"א ה"ב] שהביא הירושלמי [שם פ"ג ה"ד] כנזכר [לעיל ריש אות נ'], דאלמא הכל תלוי בעיקר הממון של מי הוא, שאם הוא של גוי המירוח של ישראל אינו מחייבו, ואם הוא של ישראל המירוח של גוי אינו פוטרו:
וכ"נ מדברי רש"י בפרק השולח (דף מ"ז ע"א) שכתב וז"ל, דגנך ולא דיגון גוי שאם מרחן גוי והן שלו בשעת מירוח וכו', ואפילו לקחן מישראל בשיבולין מירוח הגוי פוטרו עכ"ל, דאם איתא לאשמועינן רבותא דמירוח הגוי פוטר אפילו שלא לקחן מישראל כל שלא נמרח ע"י ישראל. וכן יש לדקדק מדברי רש"י בפ"ק דבכורות עלה דאמרי' התם (דף י"א ע"ב) אר"ש ב"נ אמר רבי חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי וכו', דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי, אלא דמרחינהו ישראל מרשות גוי, ופרש"י שהישראל אריס של גוי וכו', וכתב הרא"ש בתוספותיו הביא דבריו הרב בצלאל בתשובה סי' א' ד"י ע"א, דמה שלא רצה לפרש כמו שמשמע פשטא דסוגיא שמירח הישראל תבואת הגוי, משום דאכתי מקרי מירוח הגוי כיון שהתבואה שלו אע"פ שמרחה הישראל, כי היכי דלא מקרי מירוח הגוי אם מירח הגוי תבואת הישראל עכ"ל. וכיוצא לזה כתב הרב בצלאל שם משם תוס' חיצוניות שאינם בדפוס, שכתבו על פי' רש"י וז"ל, ול"נ לר"י דכיון דהיה אריסו של גוי ויש לגוי חלק שם פשיטא דהוי [כמו] מרחינהו גוי, ועוד כי מירוח הקדש ר"ל מירחו ההקדש עצמו, אלא הוי פירושא מירוח ברשות הקדש, וא"כ מירח ישראל ברשות גוי הוי כמו מרחינהו הגוי עצמו, וא"כ קשה כדפרישנא, ע"כ נראה לר"י דמרחינהו ישראל ברשות הגוי מיירי שלקחם הישראל מן הגוי בשבלין ואח"כ מירחם עכ"ל. מפורש יוצא דמדברי התוס' מתבאר הדין הא', דהיינו דמירוח ישראל בדגן של גוי אינו מחייב, אבל דיגון גוי בדגן ישראל אין ראיה מדבריהם, אבל מדברי הרא"ש מפורש דס"ל דדא ודא אחת היא כאשר כתב בתשובה בענין חלה, דכמו דמירוח ישראל אינו מחייב כן מירוח גוי בשל ישראל אינו פוטר:
וצריך להבין דלפי מ"ש התוס' בפ' הא"מ (דמ"א ע"ב) בד"ה הגוי והכותי וכו' משם ר"י ז"ל, נראה שהוא היפך דברי ר"י שכתבו התוס' חיצוניות הנזכרים, שכתבו התוס' שם וז"ל, לכך פי' ר"י דת"ק סבר דאפילו יש קנין משכחת שפיר שתבואתו חייב בתרומה כגון שגדלה שליש בידי ישראל, ואי משום מירוח גוי דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל, ואי משום זרעך ולא לקוח י"ל דמיירי דלקחן קודם מירוח ואח"כ מירחם ישראל, ופיטורה דלקוח אינו אלא אחר מירוח עכ"ל, הרי דמוקי לה הא דגוי שתרם שתרומתו תרומה, בגוי שלקח מישראל בשבלין ואחר שקנאה מירחה הישראל, דאע"ג דבשעת המירוח של גוי הוא עכ"ז לא חשיב כמירוח הגוי:
והדבר פשוט דלק"מ דמה שכתב משם ר"י בבכורות דמירוח הישראל חשיב כמירוח הגוי, היינו בתבואה שגדלה בקרקע הגוי והביאו שליש ביד גוי, דבהכי מעולם לא חל חיוב תו"מ עליהם דהגוי לאו בר חיובא הוא, ואפילו דאין קנין לגוי בא"י, היינו לענין דאם קנה ישראל ממנו בשבולין קודם מירוח דחייב להפריש כיון שמרחו ישראל, אבל בעודן ביד הגוי לא נתחייבו כלל, וא"כ אף במרחו ישראל ברשות הגוי הוה כמו דמרחינהו הגוי ומירוח הישראל אינו מחייב אותם, אבל הכא דמיירי בתבואה שלקח הגוי מישראל אחר שהביאה שליש ברשותו, שכבר נתחייבה בתרומה ברשות ישראל, אין קנין הגוי מפקיע חיוב זה כי אם ע"י מירוח הגוי בעצמו, אבל אם מירחם ע"י ישראל אכתי לא פקע חיובייהו שכבר נתחייבו מקודם, דמלתא דסברא הוא דצריך מירוח הגוי ממש לאפקועינהו מחיובייהו:
הן אמת דראיתי להריטב"א בחידושיו שם בפ' הא"מ שכתב על פרש"י, שפי' דה"ט דר"ש דפוטר בתרומת גוי משום דס"ל דמירוח הגוי פוטר וז"ל, ותו לר"ש דלא פטר אלא משום דמירוח הגוי פוטר היכי תנן פוטר סתם, דהא זמנין דלא מרח ליה כגון שהקדימו בשבלין א"נ שמירחו ע"י ישראל עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבינו הרמב"ן בחידושיו שם וז"ל, שאילו לדברי רש"י שאומר משום דמירוח הגוי פוטר, אכתי איתנהו בתרומה שהקדימו בשבלין או שמירח ישראל ברשות גוי עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הרשב"א שם בחי' יעו"ש. דמשמע מדבריהם דאפילו בתבואה שגדלה ברשות הגוי ממש, ס"ל דאם מירח ע"י ישראל לא חשיב כמירוח הגוי אף דעיקר הממון של גוי. וקשה דמ"ש דגבי חלה אמרינן במתני' ובתוספתא דכל דעיקר העיסה היא של גוי, אף שגלגלה ע"י ישראל חשיב כגלגול הגוי עצמו ופטורה. ודוחק לומר דגם בזה כוונתם ע"ד סברת ר"י, דמיירי שגדלה שליש ביד הישראל וקנאה הגוי קודם מירוח ואחר הקנין מירחו ע"י, דבכה"ג כיון דנתחייבה ביד ישראל תו לא פקע חיובייהו עד שיהיה מירוח ע"י הגוי עצמו כאמור:
וראיתי בחידושי קדושין אשר לא נודע למי מקדושים היא שכתב שם בפ' הא"מ גבי הא דגוי והכותי שתרמו תרומתן תרומה, והרב בצלאל בתשובה הנזכר דף ח' ע"א הביא דברי החידושין הנזכר כמו שהם בדפוס, וגם הוא כתב שלא נודע למי מקדושים הוא אלא שהיה קדמון בזמן הרשב"א ז"ל וז"ל, תרומת גוי מדמעת וכו', אלא איכא לאוקמה למ"ד אין קנין לגוי בא"י, ואי דמרחיה גופיה ודאי אין תרומתו תרומה דמירוח הגוי פוטר כדאיתא בפ' השולח [מז, א] וכו', אלא דהכא במאי עסקינן דמרחיה ישראל ברשות גוי דפליגי בה תנאי במנחות פ' ר"י [סז, א], דאיכא מאן דמחייב ליה דכתיב דגנך דגנך תרי זימני, דממעטינן מדגנך דיגון גוי והו"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, פי' מדגנך איכא למעוטי כל דיגון גוי, בין דמרחיה גוי לדגן שלו או לדגן של ישראל, בין דמרחיה ישראל לדגן גוי דדיגון גוי נמי מקרי, כלומר דיגון ברשות גוי, ומדכתב רחמנא דגנך אחרינא הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואתא לרבויי חד מתרי מילי דאמעיטינהו מדגנך קמא, ועדיף לן למימר דלרבויי דיגון ישראל ברשות גוי אתא שבאה שעת החיוב ע"י ישראל, ומירוח הגוי קם ליה אמעוטיה דאימעוט ליה מדגנך קמא, ודבר זה נראה מסוגיא דמנחות דכי פליגי תנאי במירוח הגוי, היינו במירוח ישראל ברשות גוי דומיא דמירוח הקדש, דהתם תנא להו בהדי הדדי עכ"ל. מפורש יוצא מדבריו דס"ל דל"פ תנאי אלא במירוח ישראל בדגן גוי ברשות גוי, אבל מירוח גוי בשלו או בשל ישראל כ"ע מודו דמירוח גוי פוטר: ויש לתמוה דהא לפי סגנון פלוגתא דתנאי דברייתא דפ' ר"י, מפורש יוצא דר"י קאי בשיטת ר"מ דמירוח ישראל בדגן גוי ברשות גוי אינו פוטר, ובתוספתא דפ"ק דחלה [ה"ב] שהובאה בירושלמי הנזכר, אמרינן רבי יהודה אומר מלאי של גוים ופועלין ישראל עושין לתוכו פטור מן החלה, הרי דר"י עצמו ס"ל דלענין גלגול הגוי דפוטר מן החלה, גלגול ישראל בעיסת גוי חשיב כגלגול גוי עצמו, וכבר מסיק רבא בשמעתין דמנחות דגלגול הגוי ומירוח הגוי שוים הם, וכמחלוקת לענין מירוח כך מחלוקת לענין גלגול, וא"כ לר"י דלענין מירוח מירוח ישראל ברשות גוי אינו פוטר, כמו כן גלגול ישראל בעיסת גוי אינו פוטר, ואיך קאמר ר"י איפכא בתוספתא: ועוד יל"ע דאם כסברת הרב בעל החידושין הנזכר דל"פ אלא במירוח ישראל בשל גוי ברשות גוי, א"כ אמאי בשמעתין דמנחות קבע רבא מאי דבעי בגלגול גוי עלה דמתניתין דמיתנא תנן [חלה פ"ג מ"ו] גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו', וקא מבעיא ליה הא מאן קתני לה וכו', כיון דבכה"ג דמתני' דגלגלה הגוי עצמו על ידו קודם שנתגייר כ"ע מודו אפילו לענין מירוח דמירוח הגוי עצמו פוטר, ולפי סברת הרב הנזכר היה ראוי לקבוע הבעיא על מתני' דלעיל מזה [מ"ה], דקתני גוי שנתן לישראל עיסה לעשות פטורה מן החלה, דעל מתני' זאת שייך למיבעי הא מאן קתני לה דברי הכל היא א"ד דר"י ור"ש קתני לה אבל ר"מ ור"י פליגי, כיון דעיקר פלוגתייהו הוא דוקא באופן זה במירוח הישראל ברשות גוי. ואולי דהגאון הנזכר אית ליה גירסא זאת בשמעתין, דעיקר בעיא דרבא על מתני' דגוי שנתן לישראל עיסה לעשות וכו', דלפי גירסתנו דאמתני' דגר שנתגייר וכו' קבע הבעיא לא מצאנו ידינו ורגלינו בפי' הגאון הנזכר:
ולמה שהקשינו לפי' הרב מהתוספתא דסברת ר"י הוא, יש ליישב בהניח דמאי דנחלקו בברייתא דלר"מ ור"י מירוח ישראל בשל גוי אינו פוטר, מיירי דוקא באופן דמירוח הישראל לא היה לצורך הגוי, כי אם דעת הישראל לקנות מהגוי וקודם שיזכה בהם מרחינהו ישראל ברשות הגוי, כדי לפטור אותם מדין מירוח ברשות הגוי, דבכה"ג דלצורך עצמו עשה המירוח ולגרמיה הוא דעביד ולא לצורך הגוי לעשות מלאכתו עשה כן, בכה"ג אין מירוח זה פוטר:
והכי נראה ממ"ש עוד הרב בעל החידושין הנזכר, דההיא דפ"ק דבכורות [יא, ב] דאמרי' הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו, דפריך דמרחינהו מאן וכו' ומשני אלא דמרחינהו ישראל ברשות גוי עכ"ל, דכוונתו לומר דמאי דמשני (הוא) דמרחינהו ישראל ברשות גוי שהיה רוצה לקנות אותם וקודם חלות הקנין מרחינהו ברשות גוי, וע"ז שייך לומר הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי, כיון דעיקר הקנין לא היה אלא אחר המירוח שנעשה ברשות גוי ועכ"ז חייב, ועכצ"ל דאתי כסברת ר"מ ור"י דס"ל דבכה"ג לא חשיב מירוח גוי וחייב, באופן דנראה דבאופן הזה דמירחן הישראל ע"ד לקנותו לעצמו הוא דס"ל הכי לר"מ ולר"י, אבל אם מירחן הישראל לצורך הגוי לעשות מלאכתו כפועל העושה לבעה"ב, אפילו ר"מ ור"י מודו דמירוח הגוי חשיב ופטור. וה"ט דקתני בתוספתא משם ר"י מלאי של גוים ופועלין ישראל עושין בתוכן דפטורה מן החלה, כיון דלצורך הגוי גלגל הישראל. וכיוצא לזה חלקו בירושלמי בפ"ב דפאה [ה"ה] עלה דמתני' שדה שקצרוה גוים פטורה, דאמרי' מתני' בשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת יעו"ש, דה"ה י"ל בישראל העושה בשל גוי לצורך הגוי:
אלא דאם כנים אנחנו במ"ש ליישב דברי הרב, דע"כ גריס בבעיא דרבא דאמתני' דגוי שנתן עיסה לישראל לעשות אותה פטורה קאי הבעיא, א"כ נמצא דלר"מ ור"י אפילו באופן זה דנתן לו לישראל לעשות לו עיסה לצורך הגוי ולא לצורך הישראל עצמו, ס"ל דחשיב כגלגל בשל ישראל וחייבת, וא"כ ה"ה גבי מירוח דאפילו מירח הישראל לצורך הגוי חייב. לכן היותר נראה לומר הוא דסברת ר"מ ור"י הוא, כשהישראל ממרח תבואה של גוי שלא כדרך פועל, ע"ד האמור במתני' דגוי שנתן עיסה לישראל לעשות אותה דמשמע שאינו בדרך פועל כי אם בדרך חסד שעשה לו לגוי, דכל דלא הוי דרך פועל אלא כשליחות בעלמא כיון דקי"ל דאין שליחות לגוי לא אינון לדידן ולא אנן לדידהו, ובהכי לא שייך לומר ששלוחו של אדם כמותו, אפילו שמירח הישראל או שגלגל עיסה לצורך הגוי, דבשליחותו לא חשיב כאילו מרח וגלגל הגוי עצמו כיון דאין שליחות לגוי, וההיא דקאמרינן בתוספתא דמיירי במלאי של גוים ופועלין ישראל, כיון דפועל גופו קני יד ישראל כיד הגוי ממש הוי, וחשיב כאילו נעשה ונגמר ע"י הגוי וכמו ששיערנו לעיל [אות נ'] לדעת רבינו:
כל זה כתבתי ליישב סברת הרב בעל החדושין, ונ"מ דלפי שיטת הרב יכול להיות, דמאי דמייתי הירושלמי התוספתא הזאת משמיה דר"י אפשר להיות דגירסא זאת אתיא אפילו לש"ס דילן, דאמרינן דר"י קאי בשיטת ר"מ לענין מירוח, אבל לפי פשט שמעתין דמנחות דר"מ ור"י פליגי אפילו במירוח הגוי בעצמו דס"ל דאינו פוטר, א"כ ע"כ צ"ל דלפי הש"ס דילן לא גרסינן בדברי התוספתא דר"י קתני לה, אלא סתמא קתני כמו שהוא הגירסא בתוספתא דסתם ברייתא היא, דאי ר"י קתני לה אי אפשר, דאף דגלגל ישראל בשל גוי חשיב כגלגלה גוי עצמו, מ"מ הא ס"ל דגלגול גוי עצמו אינו פוטר, אלא דבירושלמי קאי לפי שיטתם בירושלמי [דמאי פ"ה ה"ח] דרבי יהודה קאי בשיטת ר' יוסי ור"ש דמירוח פוטר, וכמ"ש הר"ש ז"ל בפ"ה דדמאי משנה ט' דהירושלמי גריס דר' יהודה כר"י ור"ש ס"ל יעו"ש:
עוד יל"ע בדברי החידושין הנזכר שכתב, פירוש מדגנך איכא למעוטי כל דיגון גוי בין דמרחיה גוי לדגן שלו או לדגן של ישראל וכו' עכ"ל, דנראה דס"ל דמירוח הגוי פוטר אפילו מירח דגן ישראל ברשות ישראל, ואפילו שלא קנה אותו הגוי. וכן מתבאר דס"ל להר"ם בפ"א מה' תרומות דין י"ג וי"ד שכתב וז"ל, וכן גוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינם חייבים בתרומה ובמעשרות אלא מדבריהם, מכר גוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתו"מ, הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות גוי ומרחן הגוי אע"פ שהן ברשות ישראל עכ"ל. וכ"כ הסמ"ג בעשין קל"ג כדברי הר"ם ממש יעו"ש. וכתב מרן הכ"מ שם משם מהריק"ו על מ"ש וכן הגוי וכו' וז"ל, דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון גוי אפילו מירח גוי פירות ישראל, דבדיגון תליא מלתא ואדיגון קפיד רחמנא, אבל מדרבנן מיהא מחייב מהטעם הנזכר לעיל, דכיון דנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי, אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק, וכל דיגון גוי פוטר אפילו שהוא דגנך, ולכן כשמכר הגוי פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן הגוי פטורים לגמרי, אע"פ שבשעת המירוח היו של ישראל, דכיון דהגוי מירחן פטורים מן התורה, וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים עכ"ל: ויש לתמוה דהרי בתוספתא הנזכר קתני מלאי של ישראל ופועלין גוים עושין בתוכן חייבים בחלה, הרי דלענין גלגול גוי דפוטר מן החלה ודינו שוה למירוח הגוי למאי דמסיק רבא, אמרי' דגלגול הגוי בשל ישראל כל שבשעת גלגול היו של ישראל אינו פוטר מן החלה, וא"כ מ"ש דלענין מירוח פוטר מירוח הגוי בשל ישראל. וא"ל דהתם שאני דהפועלים עושים בתוכם ופועל דגופו קנוי לישראל חשיב ידו כידו, דהא ליתא, דמדברי הר"ם ומטעם שכתב מהריק"ו מתבאר דלדעת הר"ם אין חילוק בין פועלין לשליח בעלמא:
והנה ראיתי למרן הכ"מ שם בדין י"א שכתב משם אורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב"ד, דאפילו קנה מהגוי דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשר, ואם קנה מהגוי שבולין לצורך מצות ומרחן הגוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו, אבל אם המוכר הגוי מרחו פטור עכ"ל. וכתב מרן ע"ד וז"ל, ואיני יודע מנין לו לרב ז"ל לחלק בין מוכר עצמו לגוי אחר עכ"ל, והרב ב"ח בסי' של"א סעיף ל"ז כתב, דה"ט דכשהמוכר הגוי מרחו דפטור, לפי שהגוי היה מחוייב למרוח השבולין שכך התנה עמו בשעה שקנה ממנו, והשתא ודאי בשעת מירוח הו"ל של גוי, שהרי אין השבולין נקנין לישראל אלא לאחר שימרחם הגוי, א"כ בשעת מירוח קרינן בהו דגנך ולא דיגון של גוי ופטורים עכ"ל:
ולפי זה במ"ש הר"ם בדין מכר הגוי ומירחן הגוי ברשות ישראל לק"מ מהתוספתא, דהכא שאני דהמירוח היה ע"י המוכר דמסתמא על תנאי מירוח קנאה, ונמצא דמירוח הגוי לא לצורך ישראל ושליחותו הוא אלא לצורך עצמו הוא לקיים תנאו, דבלא"ה לא יקנה הישראל, וכל כה"ג במירוח גוי כדגן שלו חשיב, וא"כ לא דמי לפועלים העושים לצורך ישראל. אבל ממ"ש הר"ם וכן גוי שגומר פירותיו של ישראל וכו', נראה דאפילו מירוח הגוי בדגן ישראל שלא קנאו מהגוי פוטר וקשה מההיא דחלה. וי"ל דכיון דס"ל להר"ם דכיון דנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל, אינם יוצאים מחיובם לגמרי מפני מירוח הגוי ומדרבנן חייבים, אף דהמירוח ברשות ישראל פוטר, א"כ ה"ה לענין חלה דאם התבואה גדלה שליש ביד ישראל וכבר נתחייבה בתרומות ובמעשרות ובחלה ובכל המצות, תו אינם יוצאים מחיובם לגמרי, ואפילו לענין חלה אמרי' דמדרבנן מיהא חייבת בחלה אפילו בגלגל. ומאי דאמרינן בתוספתא דמלאי של ישראל ופועלין גוים עושין בתוכה חייבת בחלה היינו מדרבנן, כיון דכבר נתחייבה ביד ישראל בכל המצות, דכל דנתחייבה ביד ישראל בכל המצות, ובכלל מצות חלה, תו לא פקע חיובא, כ"א בגלגול גוי אחר שקנה הגוי מהישראל ומגלגל בשלו, אבל כל שלא קנאו ולא הויא עיסה של גוי, הגלגול של גוי לא אלים כולי האי להפקיע החיוב שהיה עליה ומדרבנן מיהא חייבת:
והנה כי כן נראה דלפי סברת הר"ם והסמ"ג והגאון בעל החידושין דמס' קדושין הנזכר, דס"ל לענין תו"מ דמירוח הגוי אפילו בשל ישראל פוטר מן התורה אפילו בהביאו שליש ביד ישראל, אלא דמדרבנן מיהא חייבים ואם גדל ברשות הגוי וקנאו הישראל קודם מירוח ומרחו הגוי אחר קנין הישראל פטור לגמרי, ה"ה לענין חלה דאם גדלה ברשות ישראל וגלגלה הגוי ברשות ישראל חייבת מדרבנן, ואם גדלה ברשות הגוי וגלגלה הגוי אחר שקנאה הישראל מן הגוי בעודה קמח פטורה מן החלה, דגלגול הגוי פוטר אף דבשעת גלגול היא ברשות ישראל דומיא דמירוח הגוי לענין תרומה ומעשר: ואולם לדעת רבינו הרמב"ן שכתב משם הרי"ף וכן כתב הרשב"א בפסקי חלה כמ"ש מרן הב"י בי"ד סימן ש"ל, דגלגול גוי בשל ישראל חייב, נראה דאין לחלק כלל, דאפילו בתבואה שגדלה שליש ביד גוי ואח"כ קנאה ממנו ישראל גלגול הגוי אינו פוטר, מדכתבו סתם ולא חלקו כלל. וע"כ צ"ל כן דהרא"ש בתשובה הנזכר [לעיל סוף אות נ'] כתב דגלגול הגוי בעיסה של ישראל אינו פוטר, וכן הטור בסי' ש"ל שכתב כן ע"כ מיירי אפילו בתבואה שגדלה בשדה גוי, דהא הרא"ש ס"ל לענין מירוח דמירוח הגוי בשל ישראל אינו פוטר, וכמ"ש בשם תוספי הרא"ש כ"י, וכ"כ הטור ביו"ד סי' של"א שהביא דברי הר"ם דמירוח הגוי בשל ישראל פוטר, וחלק עליו, וכמ"ש שם הב"ח והדרישה [אות י"ב] דדעת הטור הפך סברת הר"ם יעו"ש, וא"כ לדידהו ה"ה בחלה דבכל גוונא גלגול הגוי בשל ישראל אינו פוטר:
הן אמת דאם סתמיות דברי הפוסקים לענין חלה שכתבו סתם ולא חלקו, ש"מ דס"ל דאפילו בתבואה שגדלה ברשות גוי וקנאה הישראל גלגול הגוי אינו פוטר, א"כ יקשה למרן בש"ע דבסי' ש"ל [סע' א'] סתם כדברי הטור ודעימייהו לענין חלה, ובסי' של"א לענין תו"מ פסק כסברת הר"ם דמירוח גוי בשל ישראל פוטר ע"ש בס"ז ודו"ק: וכבר עלה על דעתי לומר, דאפילו לדעת הר"ם דמירוח הגוי בשל ישראל פוטר, היינו דוקא לענין מירוח דשאני התם דגלי קרא, דהא לפי מאי דאמרינן בשמעתין [מנחות סז, א] דה"ט דר"מ דאין מירוח הגוי פוטר, משום דאיכא תרתי דגנך ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, א"כ עכצ"ל דלר"י ור"ש דמירוח פוטר ס"ל דתרי קראי דגנך מצרך צריכי, וכמ"ש רש"י בפ' הא"מ (דף מ"א ע"ב) בד"ה ור"ש פוטר וז"ל, דקסבר אין מירוח הגוי חייב בתרומה, ויליף לה מדגנך ולא דיגון גוי, ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו אצרוכי עכ"ל, ולדעת הר"ם י"ל דהוצרכו תרי קראי, דאי מדגנך קמא הו"א דוקא במירוח הגוי בשל גוי עצמו בתבואה שגדלה בשדהו או שקנה מישראל, אבל במירוח בדגן של ישראל בהיותו ברשות ישראל אינו פוטר, כיון דכעין שליחותיה דישראל קא עביד, קמ"ל דגנך יתירא ללמד דאפילו דיגון גוי בשל ישראל פוטר כיון דאין שליחות לגוי, ואם כן י"ל דוקא במירוח דגלי קרא, אבל גבי חלה דלא גלי קרא דהא לא כתיב אלא תרי עריסותיכם, חד לכדי עריסותיכם וחד למעוטי עיסת הקדש וגוי דגלגול הגוי פוטר, וכיון דליכא קרא יתירה אמרינן דוקא בעיסה של גוי עצמו גלגול פוטר, אבל בעיסה של ישראל אינו פוטר:
אבל לע"ד כד דייקינן שפיר הא ליתא, דהא טעמא דמסיק רבא בשמעתין דלר"מ כשם דמירוח הגוי אינו פוטר, כן גלגול הגוי אינו פוטר, הוא משום דילפינן מגז"ש דראשית ראשית מתרומה, וא"כ ה"ה לר"י ולר"ש דכיון דגלי קרא גבי תרומה דמירוח הגוי בשל ישראל פוטר, ה"ה בחלה דילפינן מגז"ש דראשית ראשית, דהא גז"ש זו דראשית ראשית נראה דהיא מוסכמת, דהא אמרינן בפ' ראשית הגז (דף קל"ה ע"ב) דפריך הש"ס, אלא טעמא דכתיב עריסותיכם הא לא"ה הו"א לילף ראשית ראשית מראשית הגז, אדרבה נילף מתרומה, וכתב רש"י אדרבה נילף מתרומה לחיובא, דהא בתרומה כתיב ראשית ושותפות חייב בה, וקולא וחומרא לחומרא מקשינן עכ"ל: