מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נ
והנה מ"ש רבינו, וקאמרי רבנן דהני מילי בשל עצמן כגון שגלגל עיסתו ומכרה לישראל או שנתגייר, אבל גלגול גוי בשל ישראל חייב, והכי נמי אתמר משמיה דרבינו הגדול ז"ל כדכתבינן עכ"ל. יש להקשות דלמה כתב רבינו דין זה מפי השמועה דקאמרי רבנן הכי, וכן אתמר משמיה דהרי"ף ז"ל, כאילו אין הדבר מפורש בש"ס כלל, כיון דהדבר מפורש בתוספתא בפרק קמא דחלה [ה"ב], והובאה ברייתא זאת בירושלמי בפ"ג דחלה [ה"ד] גבי מתני' דגר שנתגייר וז"ל, תני רבי יהודה מלאי של ישראל ופועלין גויים עושים לתוכו [חייב בחלה, מלאי של גוי ופועלין ישראל עושים לתוכו] פטור מן החלה, ואמרינן עלה בירושלמי א"ר יוסי אף אנן נמי תנינן [חלה פ"ג מ"ה] גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה ע"כ: ואפשר ליישב ולומר דמאי דהוצרך רבינו להביא מפי השמועה, הוא משום דעיקר הספק שיש להסתפק בדבר זה דגלגול הגוי בשל ישראל דאפשר דפוטר, משום דקי"ל [ב"מ עא, ב] אין שליחות לגוי, ובשלמא אם היה לגוי שליחות פשיטא דכיון דמדעת הישראל גלגל אותה שליחותיה קא עביד, ושלוחו של אדם כמותו וחשיב כאילו הוא עצמו גלגל אותה, אבל כיון דאין שליחות לגוי לא חשיב כאילו הישראל עצמו גלגל אותה, ואיכא פנים לומר דחשיב כגלגול הגוי לפטור. ולפי צדדי הספק באופן זה אין ללמוד מתוספתא הנזכר, דהתם שאני דפועלין גויים עושים בתוכו, וכל דהוו פועלין ידו כידם, ואף דאין שליחות לגויים, פועל דגופו קנוי דשכירות ליומיה ממכר הוי חשיב כעבדו דידו כיד רבו, וגבי עבד נראה דאף במלתא דאין העבד נעשה שליח לאחרים, לרבו נעשה שליח כיון דידו כיד רבו ממש:
ויש ללמוד סברא זאת מההיא דאמרינן בפ' המביא תניין (דף כ"ג ע"א), בעו מיניה מר"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה, א"ל מדקא פסיל ליה לגוי מכלל דעבד כשר, אמר ר"א אמר ר"י אין העבד נעשה שליח קבלה לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, וקי"ל כר"י דאין העבד נעשה שליח מטעם זה דאינו בתורת גיטין וקדושין. ונראה פשוט דר"י מסברא דנפשיה קאמר לה ולא יליף לה ממשמעותיה דקרא, וכמו שנראה בהדיא בר"פ האיש מקדש [מא, ב], דפריך התם אתם גם אתם לרבות שלוחכם למה לי הא ילפינן שלוחו של אדם כמותו בכל התורה, ומשני מבעי ליה לדרבי ינאי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ופריך הא ל"ל קרא מדר"ח בר אבא אמר ר"י נפקא אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה, ופרש"י הא ל"ל קרא דמסברא אית לן דמידי דלא שייך ביה לא מתעבד שליח:
ולפי זה איכא למידק מההיא דאמרינן במנחות (דף צ"ג ע"ב), ת"ר ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, ידו ולא יד אשתו, ופריך כל הני למה לי, ומשני צריכא אי כתב רחמנא חד הו"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה, אבל שליח דבר מצוה הוא שלוחו של אדם כמותו אימא נסמוך, ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופיה דמיין, אבל אשתו כגופיה דמייא אימא לסמוך קמ"ל, ופירושא דברייתא הוא דאצטריך תלתא ידו דקרא למעט עבדו ואשתו דאינם נעשים שלוחי הבעל לסמיכה אפילו מדעתו בקרבן דידיה, וכן למעט דאין שליחות לסמיכה דאפילו עשה שליח לחבריה אינו סומך, דסמיכה דוקא ע"י הבעלים הוא ולא ע"י שליח, דלא נימא דנהי דמקרא דקרבנו יתירה ילפינן דאין אדם סומך בקרבן חבירו כדאמרינן התם, מ"מ היינו דוקא שלא מדעת בעל הקרבן אבל מדעתו שפיר דמי, מידי דהוה אכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו, דשאני הכא דידו יתירה לומר דסמיכה ליתא ע"י שליח. וקשה דלמה לי קרא למעט עבדו ואשתו דאינם נעשים שליח, תיפוק ליה דמסברא אמרינן הכי דהא סברא אלימתא היא דכל מלתא דלא שייך ביה לא מתעביד שליח, והכא אשה ועבד דליתנהו בתורת סמיכה בקרבן דידהו, דהא נשים נתמעטו מסמיכה מדכתיב בני ישראל בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל [קדושין לו, א], ועבדים דין נשים להם דכל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב בה: ובשלמא לר"י ולר"ש דס"ל נשים סומכות רשות כדאמרינן בברייתא דמייתי בר"ה (דף ל"ג ע"א) א"ש, דכיון דיש להם רשות לסמוך אע"ג דאין להם חיוב מידי דשייך ביה הוי ומתעבד שליח, דומיא דגוי בתרומה דקא חשיב ליה הש"ס שם בסוגיא דגיטין הנזכר ובפ' האיש מקדש דאיתיה בתורת תרומה, הואיל ואי בעי תרים ותרומתו תרומה אע"ג דאין לו חיוב לתרום, דבהכי משני הש"ס דמש"ה איצטריך קרא דאתם גם אתם לומר מה אתם בני ברית וכו', אבל לר' יהודה דס"ל התם דאין בנות ישראל סומכות עכובא אף סמיכה לא שייך בהו כלל, ולמה לי קרא למעוטינהו משליחות, הא אפילו אי סמיכה איתא ע"י שליח ע"י חבירו, ע"י עבדו ואשתו א"א כיון דלאו בני שליחות נינהו:
דהא ודאי אין לומר דהך ברייתא דהתם אתיא כר"י ור"ש דסברי דנשים [סומכות] רשות, דהא קי"ל סתם ספרא רבי יהודה, ועיקר סברת ר"י דאין בנות ישראל סומכות עיכובא, אף דבסוגיא דר"ה הנזכרת הוזכרה סברא זאת בברייתא בשם ר"י בפירוש, מ"מ בסוגית עירובין [צו, ב] דהובאה ברייתא זאת נמי שם לא הוזכרה סברא זאת בשם ר"י בפירוש, כי אם סברת ת"ק דברייתא, והכריח הש"ס התם דע"כ ר"י היא דכיון דסתם ספרא ר"י היא, וא"כ הכא הך ברייתא דהכא כיון דספרא היא סתמא ר"י היא, ועיין בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) ובשבועות (דף י"ג ע"א) דמכח האי כללא דסתם ספרא ר"י רמי הש"ס דר"י אדר"י יעו"ש:
וליישב זה עכ"ל דע"כ לא אמר רבי יוחנן דאין העבד נעשה שליח אלא בעבד שאינו שלה, דכיון דמטעם שליחות הוא מסתברא דבמידי דלא שייך בגוויה לא מתעביד שליח, אבל בעבד שלה דגופו קנוי וידו כידה מתעביד שליח קבלה דידה, הואיל ואלימא מילתיה דעבד דגופו קנוי וידו כידה דחשיב ממש כאילו קבלתו היא בעצמה, ומש"ה איצטריך קרא למעט אשתו דעבדו ואשתו ידם כידו, ואי לאו קרא דמעטינהו הו"א דנעשו שליח אף דליתנהו בתורת סמיכה:
אשר עפ"י חילוק זה מינח ניחא לי מאי דהוה ק"ל במאי דאיתא עוד בסוגיא דהמביא [כג, ב] הנזכר, מתקיף ליה ר"א טעמא במלתא דליתיה, הא במלתא דאיתיה כשר, והא גוים דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו, ותנן גוי שתרם של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה, מ"ט לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל, ומשני אמרי דבי רבי ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ע"כ. דלכאורה הדבר קשה דהיכי קס"ד דר"א דטעמא דמתני' הוא משום דמה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל דרשינן, דא"כ אדמותיב ליה לר"י מתני' גופא תקשי ליה, דהא תנינן בפ"ג דתרומות משנה ד', במד"א כשלא דבר אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ע"כ, הרי דעבדו ושפחתו איתנהו בתורת שליח לתרומה, וע"כ משום דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו הוא אף דלאו ישראל נינהו: דאין לומר דעבדו ושפחתו דקתני הכא היינו עבדו ושפחתו העברים, דהא ודאי סתם עבד ושפחה המוזכרים בכל מקום הם כנענים, כל שלא פירשו עבדו ושפחתו העברים. ועוד דאפילו אם נדחוק ונאמר דהכא עבדו ושפחתו העברים קאמר, ומצינו בכה"ג בפרק השואל [ב"מ צח, ב] גבי מתני' דשילח ביד עבדו וכו' יעו"ש, מ"מ נראה דהכא לא אפשר, דא"כ אמאי איצטריך למתני עבדו ושפחתו כלל כיון דליכא שום רבותא דהיינו בן ביתו כיון שעברים הוו. ועוד דאי מיירי בשפחתו העבריה האי שפחה היכי דמי, אי דאייתי ב' שערות מאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנים, ואי דלא אייתי ב' שערות קטנה היא ואין תרומתה תרומה דאין מעשה קטן כלום:
ואפילו אם נאמר דמתני' מיירי בשפחה שהגיעה לעונת נדרים, וכמ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא, דלדידיה כשם שנדרו נדר כך תרומתו תרומה, כמו שמתבאר בפרק יוצא דופן [מו, ב] בשמעתא דמופלא סמוך לאיש יעו"ש, מ"מ אכתי קשה דנהי דמופלא סמוך לאיש תרומתו תרומה היינו בתרומה דנפשיה, אבל בתרומה דאחריני אינו יכול לתרום בשליחות בעל הפירות, דהא קי"ל דאין שליחות לקטן. ובשלמא לדעת התוס' בפ' התקבל (דף ס"ד ע"ב) בד"ה שאני שיתופי וכו', דס"ל דרב יהודה דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים, היינו דזוכה לאחרים מן התורה, דאע"ג דזכיה מדין שליחות ואין שליחות לקטן, י"ל דאין למעט שליחות בקטן אלא במלתא דליתיה כגון תרומה דליתיה בתרומה דנפשיה, אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים יעו"ש, דלדידיה מופלא סמוך לאיש דאיתיה בתרומה דנפשיה, שפיר י"ל דנעשה שליח לתרום נמי. אבל לדעת רש"י שם שפירש דר"י זוכה לאחרים מדרבנן קאמר, אבל מדאורייתא אינו זוכה לאחרים, וע"כ ה"ט דרש"י ז"ל משום דס"ל דאין שליחות לקטן אפילו במלתא דאיתיה, וכמ"ש הר"ן שם לדעת רש"י וכתב שדעת הרי"ף כסברת רש"י יעו"ש, קשה דאי בשפחה העבריה מיירי מתני' אף דכשהגיעה לעונת נדרים קא מיירי, לאו בת שליחות היא אפילו בתרומה דאיתיה בתרומה:
ודוחק לומר דלעולם דמתני' בשפחתו העבריה מיירי, ואיכא לאוקמא בתרומת ירק דמדרבנן היא, והכי אוקמינן בפרק התקבל בדף הנזכר מתני' טובא דכוותה, וכמו שראיתי למהר"ש סיריליו ז"ל שכתב כן במתני' פ"ג דתרומות [ה"ב] בביאורו על הירושלמי, דלע"ד זה דוחק גדול, דהא קתני מתני' עבדו ושפחתו דומיא דמרשה בן ביתו דמיירי אפילו בתרומה דאורייתא, ואם איתא דגבי שפחתו מיירי בתרומה דרבנן דוקא לא הוה נקיט להו תנא בחדא מחתא. וא"כ ע"כ צ"ל לע"ד דבעבדו ושפחתו הכנענים הוה, כל שלא פי' התנא העברים, וש"מ דכיון דהם גדולים הם ראוים לשליחות להפריש תרומת רבם, וע"כ משום דאיתנהו בתרומה דנפשייהו הוא אף דלאו ישראל נינהו, וע"כ צ"ל דלא דרשינן מה אתם ישראל אלא מה אתם בני ברית וא"כ איך קס"ד דר"א לומר דדרשינן הכי:
אך עפ"י החילוק הנזכר א"ש, דאפילו אי דרשינן מה אתם ישראל, ממתני' לא קשה מידי דשאני עבדו ושפחתו דידם כידו, ואף דלאחרים לא מתעבדי שליח אפילו במלתא דאיתנהו בה משום דלאו ישראל נינהו, מ"מ לרבם מתעבדי שליח מכיון דידם כידו וכתורם בעצמו ממש דמי:
ויש ללמוד חילוק זה דיש לחלק בין עבדו לעבד אחרים מההיא דאמרינן בפרק השואל (דף צ"ו ע"א), אמר ליה רב עיליש לרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו, תבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא, או דלמא אפילו למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמי, אמר ליה מסתברא יד עבד כיד רבו ע"כ, ופרש"י עבד דלאו בר מצוה לא דשליחות נפקא לן מאתם גם אתם לרבות שלוחכם, דבעינן דומיא דמשלח שיהיו דיניו נוהגים בו וזה אין דין שואל נוהג בו וגם משאיל שאין לו כלום בלא רבו ע"כ, נמצא מדברי רש"י דמאי דקאמר הש"ס עבד דלאו בר מצוה הוא היינו משום דליתיה בתורת שאלה, ומלתא דלא שייכא ביה לא מתעבד שליח, ועכ"ז פשיט ליה לרבא דמסתבר יד עבד כיד כרבו, ובין למ"ד שלוחו של אדם כמותו לא שניא עבד בשביל דליתיה בתורת שאלה, ובין למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו עבד שאני דנעשה שליח כיון דידו כידו ממש דמי, הרי בהדיא דעבדו שאני דנעשה שליח אף במלתא דליתיה, ואף בדבר שאינו נעשה ע"י שליח, וא"כ נראה דה"ה פועל דגופו קנוי לבעה"ב דשכירות ליומיה ממכר הוי דחשיב ידו כיד בעה"ב, ואפילו בדבר שאינו נעשה ע"י שליח, הפועל נעשה שליח כדין עבדו:
וכן יש ללמוד כן מההיא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י' ע"א) עלה דאמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ואותביה ליה ממתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, אלמא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ומשני שאני פועל דידו כיד בעה"ב, וצריך להבין דמאי שנא פועל משליח דעלמא, אי משום דיד פועל כיד בעה"ב שליח נמי שלוחו של אדם כמותו וכבעה"ב דמי, ועכ"ז ס"ל לר"נ דלא קנה חבירו, וע"כ צ"ל דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים, משא"כ בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לבעה"ב דשכירות ליומיה ממכר הוי, חשיב ידו כבעה"ב וכאילו בעה"ב עצמו הגביה המציאה, דומיא דעבד כנעני דאמרינן ידו כיד רבו, וחשיב שאלה בבעלים אם השאיל עבדו במקומו, אף דלגבי שליח לא חשיב שאלה בבעלים:
וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שלוחין סי' י"א, שהעלה שם דישראל העושה מעקה ע"י פועל גוי דיברך עליו מטעם דפועל גופו קנוי לבעה"ב וחשיב כמתקן הישראל עצמו, ואף דאין שליחות לגוי מברך עליו, והביא ראיה מההיא דמציאת פועל לבעה"ב וההיא דהשואל דיד עבד כיד רבו יעו"ש:
וא"כ כפי זה שפיר י"ל דה"ט דרבינו דהוצרך להביא מפי השמועה ומסברת הרי"ף לומר דגלגול הגוי בשל ישראל אינו פוטר, ולא הביא מהתוספתא הנזכר, כיון דהתם מיירי דהגלגול הוא ע"י הפועלים, ואפשר לומר דשאני פועל דידו כיד בעה"ב וחשיב שלוחו וכאילו גלגל הישראל עצמו חשיב, אבל אם הישראל עשה שליח גוי לגלגל עיסתו שלא בתורת פועל, אכתי אפשר דכיון דאין שליחות לגוי לא חשיב כאילו גלגל הישראל עצמו ופטור, אלא דהכי אמרי רבנן וכ"ד הרי"ף דאפילו דגלגל הגוי כשליח בעלמא שלא בתורת פועל, אין גלגולו פוטר, דאף דלא חשיב כאילו גלגל הישראל עצמו כיון דאין שליחות לגוי, מ"מ אעיקרא דמלתא ל"א דגלגול הגוי פוטר אלא בגלגל בממונו, אבל כל שעיקר העיסה היה של ישראל אינו פוטר, כיון דממונו של ישראל הוא והבעלים בר חיובא נינהו, ובענין גלגול פוטר לעולם אזלינן בתר בעלים, דאם הבעלים ישראל גלגול הגוי אינו פוטר ואם הבעלים גוי אפילו גלגל ישראל פטור: ואולם לענ"ד נראה דאף דנוכל לומר כן בדעת רבינו דס"ל הכי כסברת הרב מחנ"א דיש לחלק בין פועל לשליח, מ"מ נראה דעיקר דין זה במחלוקת שנוי ורבים מהפוסקים חולקים על זה. דהא אי אמרינן הכי דעבדו ידו כידו ונעשה שליח לרבו אף במלתא דלא שייך ביה וכההיא דשאלה בבעלים לדעת רש"י כאמור, א"כ י"ל דהא דאמרינן דאין העבד נעשה שליח לקבלה לקבל גיטה מיד בעלה אינו אלא בעבד שאינו שלה, אבל בעבד של האשה נעשה שליח לקבלה דאף דליתיה בתורת גיטין, מ"מ כיון דידו כידה חשיב כאילו קבלתו האשה עצמה ממש, ועינינו הרואות דאין כן דעת הפוסקים, דהתוס' בסוגיא דהמביא תניין [גיטין כג, ב בד"ה לפי] כתבו וז"ל, לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מטעם חצר עכ"ל, הנה נראה מדבריהם דס"ל דאפילו בעבד שלה אינו נעשה שליח, מדהוצרכו לומר בשמעתין דההיא דנותן ביד עבדה גט הוא מדין חצר. וכן ראיתי לריא"ז בשלטי הגבורים [דף י"ב ע"א מדפי הרי"ף אות א'] שכתב בפי' הכי וז"ל, העבד שפסלו שליחותו בגט בין אם היה של איש המגרש בין אם היה של אשה המתגרשת בין אם היה של איש אחר עכ"ל. וכן נראה מסתמיות כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חלקו כלל:
וכי היכי דלא תקשי לן מההיא דשאלה בבעלים, דמוכח משם דאע"ג דעבד ליתיה בתורת שאלה נעשה שליח משום דיד העבד כיד רבו, וכן מההיא דמציאת פועל לבעה"ב כדבר האמור, ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' וריא"ז וסתמות הפוסקים דמאי דקאמר הש"ס התם בהשואל, תיבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא, אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא, לאו משום דליתיה בתורת שאלה כמו שפרש"י, דהא ליתא שהרי בעבד נמי שייך דין שאלה בנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, אלא כוונת הש"ס כמו שפי' הריטב"א שם ושאר מפרשים הביא דבריהם הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים, דמצדד הש"ס לומר דאפילו למ"ד דלא מסתבר למעט מבעליו יתירה שליח, מ"מ עבד דלאו בר מצוה הוא כישראל גמור אפשר דמסתבר למעט, אע"ג דאיתיה בשליחות דעלמא במלתא דשייך ביה, דשאני הכא דמעטיה קרא, ואהא מסיק רבא דמסתברא דיד העבד כיד רבו ולא מסתבר למעוטי, וגם למ"ד אין שלוחו של אדם כמותו שאני עבדו דהואיל והעבד עצמו ראוי לשליחות הוא, מסתבר לומר דאף דשאלה ליתא ע"י שליח, עבד שאני דכגופו דמיא, ואם כן נמצא דדוקא בענין שהעבד ראוי לשליחות, אלא דהענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח, אהני מה שהוא ע"י עבדו דחשיב כאילו עושה בעצמו ממש, וכן ההיא דמציאת פועל היינו טעמא משום דהפועל עצמו ישראל הוא וראוי לשליחות, אלא דהגבהת המציאה ליתא ע"י שליח, וכל דהוי מושכר לו ידו כידו חשיב כהגביה בעצמו, אבל לענין גט דמצד עצמו אינו ראוי לשליחות אף דהוי עבדו אינו נעשה שליח, דמה שגופו קנוי לו אינו מעלה ומוריד להכשירו מפיסולו:
והנה כי כן בנדון הרב מחנ"א במתקן המעקה ע"י פועל גוי דהעלה דיברך עליו מטעם זה, לענ"ד אינו נראה כן לענין דינא, כיון דלרוב הפוסקים נראה דסבירא להו דבדבר שהעבד והפועל אינהו גופייהו פסולים לשליחות אינם נעשים שליח אפילו לרבם, ואם כן בעושה מעקה על ידי הפועל גוי לא חשיב כאילו עשה הוא בעצמו, כיון דאין שליחות לגוי:
והנה גרסינן בפ"ד דשבועות (דף ל"ה ע"א) במתני', שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם הרי אלו פטורים עד שישמעו מפי התובע, ואמרי' בגמרא דילפי' לה מדכתיב אם לא יגיד וכתיב לוא בוי"ו ואל"ף, לומר אם לו לא יגיד ונשא עונו הא אם לאחר לא יגיד פטור ע"כ. ומפשט הסוגיא נראה דעד כאן לא ממעטינן מקרא דאם לא יגיד דעד שישמעו מפי התובע, אלא באם השביע להם אחר מעצמו שלא בשליחות התובע, דומיא דהשביע עליהם הנתבע דקתני מתני' שהוא מעצמו השביעם, דאי לאו קרא דאם לא יגיד הוה אמינא דלא שנא שמעו מפי התובע עצמו ול"ש שמעו מפי אחרים שלא בשליחות התובע, כיון דלא מסתבר לחלק דסו"ס הרי שמעו שבועה ולא העידו, אבל אם התובע עצמו עשה שליח להשביעם אף דלא הרשהו על הממון לאשתעויי דינא בהדי נתבע כי אם עשאו שליח על ענין השבועה דוקא חייבים, דהא קי"ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו, וה"ה הכא דנהי דקפיד קרא על התובע עצמו, מ"מ העיקר אצלינו דשלוחו של אדם כמותו, והנה כי כן א"ש מאי דנקט מתני' שילח ביד עבדו ולא נקט שילח ביד חבירו, מטעם דדוקא עבדו דלא שייך בו שלוחו של אדם כמותו מכיון דאינו בר מצוה דליתיה בתורת שבועת העדות, דהא מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו ממון לבא לידי שבועת העדות, וכמ"ש רש"י בההיא דשאלה בבעלים, וכיון דליתיה בתורת שבועת העדות אינו נעשה שליח על כך, אבל אם שילח ביד חבירו חייבים כיון דשלוחו של אדם כמותו:
אמנם נראה דהא ליתא דהתינח לדעת רש"י בההיא דשאלה בבעלים, אבל לדעת הסוברים דעבד איתיה בשאלה דהא משכחת לו ממון בנתנו לו ממון שאין לרבו רשות בו, ה"ה נמי הכא דהעבד נעשה שליח לענין שבועת העדות כיון דאיתיה בתורת שבועת העדות בממונו, ואם איתא דאי שילח ביד חבירו אמרי' בזה ששלוחו של אדם כמותו, א"כ מ"ש עבדו. לכן נראה דהמתבאר מתוך סוגיא זאת הוא דאפילו אם ע"י חבירו פטורים, דאם לו לא יגיד בדוקא בעינן ולא לשלוחו. וכן מתבאר שם (דף ל"ג ע"ב) עלה דמתני', משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי שאני כהן שאני לוי וכו', ופריך הש"ס טעמא דאיש פלוני כהן, הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, הא קתני בסיפא עד שישמעו מפי התובע, ומשני אמר שמואל בבא בהרשאה ע"כ. דנראה בהדיא דדוקא בבא בהרשאה דיכול להוציא עיקר הממון מיד הנתבע דחשיב כבעלים ממש חייבים, אבל שליח (בלבד) על ענין השבועה בלבד פטורים, דאי לא תימא הכי אמאי הוצרך הש"ס לאוקמא בבא בהרשאה, תיפוק ליה דאפילו שאינו בא בהרשאה כל שעשאו שליח על השבועה חייבים. וכן מתבאר מדברי התוס' שם בד"ה בבא בהרשאה וכו' יעו"ש. ועיין במ"ש הרשב"א בתשובה ח"ב ס"י:
והנה כי כן צ"ל דמאי דנקט מתני' שילח ביד עבדו לפי גירסתנו, דלפי גירסת התוס' דגרסי שילח ביד בנו או ביד עבדו אין אנו צריכין לזה, אבל לגירסתנו דלא גרסי' אלא שילח ביד עבדו, צ"ל דה"ט דלרבותא נקט עבדו, דלא ניטעי לומר דאף דע"י חבירו ל"א ששלוחו של אדם כמותו, מ"מ עבדו שאני דידו כיד רבו וכגופו דמי וכדאמרי' בההיא דשאלה בבעלים, זה נלע"ד דמש"ה נקט מתני' עבדו. דלא כמ"ש התוי"ט במתני' [פ"ד מי"ב], דנקט עבדו דבכל ענין פטורים, דאפילו בבא בהרשאה אינו כלום למ"ד דאין עבד נעשה מורשה כיון דידו כיד רבו, משא"כ חבירו דאינו בכל ענין דהא בבא בהרשאה חייבין, אשר מדקדוק זה דמתני' תמה הרב על הסוברים דיכול להרשות לעבדו. ולע"ד אינו דקדוק כלל, דלדעת הסוברים כן י"ל דמתני' לרבותא נקט עבדו, דהו"א שאני עבדו דידו כיד רבו משא"כ בחבירו: ואולם זו היא שקשה דמאיזה טעם חדית לן תנא הכא דאין העבד נעשה שליח על ענין השבועה, דמ"ש מההיא דשאלה בבעלים ומההיא דמציאת פועל, דלכ"ע כל שהעבד ראוי לשליחות מצד עצמו אלא דשאלה בבעלים ליתא ע"י שליח, עבד שאני דידו כיד רבו ונעשה שליח, וא"כ מ"ש הכא דאם שילח ביד עבדו פטורים כיון דידו כיד רבו ושפיר קרינן ביה אם [לו] לא יגיד, משא"כ חבירו דלא חשיב כאילו הוא עצמו השביעם כיון דאין ידו כידו ממש, וצריך להתיישב בדבר ואין כאן מקומו להאריך יותר בדברים הבאים באגב:
ונחזור למאי דאתאן עלה דלפי סברת רש"י בההיא דשאלה בבעלים, ולפי מה שלמד ממנה הרב מחנ"א שפיר י"ל דרבינו הכי ס"ל, ומש"ה לא הביא ראיה מהתוספתא דדמאי, דיש לדחות דפועל דגופו קנוי שאני כאמור:
וכסברת רבינו כתב הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ב' שכתב, דגלגול הגוי בשל ישראל אינו פוטר, וכתב שרבינו שמחה הביא ראיה מן הירושלמי דמסכת פאה [פ"ב ה"ה] על אותה משנה קצרוה גוים וכו', והרא"ש שם האריך לחזק דבריו במה שדימה חלה לפאה יעו"ש. ויל"ע דמאחר דניחא להו להביא מההיא דפאה, אע"ג דהתם בפועלים עסקינן כדקתני בברייתא דמייתי התם בירושלמי, אין שוכרין פועלין גויים וכו', דע"כ לא ס"ל לחלק בין פועל לשליח, א"כ אמאי הוצרכו להביא מפאה ולבקש ראיה דיש לדמות חלה לפאה, בהיות שהדבר מפורש בתוספתא ובירושלמי לענין חלה עצמה כנזכר לעיל:
והיותר קשה דהרא"ש שם כתב וז"ל, ועוד אני מביא ראיה ממסכת חלה פ"ג [מ"ה] גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה, אלמא שהכל תלוי בעיסה, כמו שגלגול של ישראל אינו מחייב עיסת אינו יהודי ה"ה גלגול הגוי אינו פוטר עיסת ישראל עכ"ל, דעלה דמשנה זאת אמרו כן בירושלמי [שם ה"ד] והביאו התוספתא [חלה פ"א ה"ב], ואמרינן עלה בירושלמי אר"י אף אנן נמי תנינן גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה ע"כ, דנראה פשוט דכוונת הירושלמי לומר דממתני' ילפינן מאי דתני בתוספתא, דכיון דבנתן לישראל פטורה אלמא שהכל תלוי בעיסה, וכמו שגלגול ישראל אינו מחייב עיסה של גוי ה"ה גלגול הגוי אינו פוטר עיסת ישראל וכדברי הרא"ש ממש, והוא תימה אמאי לא הזכיר הירושלמי כלל: