אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מו ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מו ס"ק ב

אות מו ס"ק א

והנה מ"ש דיש מקום לומר דלא קי"ל כמתני' דפ"ב דערלה [מ"א] בהא דתרומת מעשר של דמאי מדמעת, כיון דאפשר דר"מ היא וקי"ל כרבנן, לכאורה היה נראה דיש לדחות סברא זאת, דהא תנן בפרק ד' דדמאי משנה א' תרומת מעשר שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו, ואיפסיקא הלכתא כר"ש כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (דף ע"ה ע"ב ובמנחות דף ל' ע"ב) יעו"ש, וכיון שכן ע"כ דקי"ל כמתני' דפ"ב דערלה דתרומת מעשר של דמאי מדמעת, דאי אינה מדמעת אמאי צריך לשואלו הא אפילו בלא שאילה מותרים הם דבטלי ברובא ואינו צריך באחד ומאה: אבל שוב ראיתי דאין זה ראיה גמורה, שהרי הר"ם בפי"ב מהלכות מעשר [ה"ד] פסק כר"ש שזורי וכתב וז"ל, מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהם דמאי, וראינוהו שחזרה ונפלה לפנינו בין למקום אחר בין למקומה, וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו, כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליהם, ואינן חשודים להאכיל את המדומע עכ"ל, הרי מפורש דס"ל דר"ש שזורי לא מיירי בחבר שהפריש מן הדמאי שקנה מעם הארץ תרומת מעשר, אלא מיירי שהע"ה עצמו ראינוהו שהפריש תרומת מעשר, דבכה"ג הוי כדין תרומת מעשר של ודאי, כיון שהוא עצמו הפריש וגילה בדעתו שעדיין לא הפריש, ודינה כדין תרומת מעשר של ודאי דמדמעת, ומש"ה אי לאו דשואלו אסור באכילה:

הן אמת דצריך להבין דמי הכניסו להר"ם לפרש מתני' כה"ג דראינו דהפריש לפנינו, דלא כפשטא דמתני' דמשמע דמיירי בהפריש תרומת מעשר של דמאי כדין קונה מעם הארץ, ולא שהעם הארץ עצמו הפריש, כיון דכבר פסק הר"ם בסוף הלכות תרומות [פט"ו הכ"א] כמתני' דפ"ב דערלה דאפילו תרומת מעשר של דמאי מדמעת, ולמה הוצרך לומר דמיירי באופן שהיא תרומת מעשר של ודאי. וכבר ראיתי להרדב"ז בספרו בביאורו שכתב וז"ל, וא"ת מי דחקו לרבינו לפרש שראינוהו שהפריש תרומת מעשר של דמאי, וי"ל לישנא דמתני' דחקו, דקתני שחזרה למקומה מהיכא ידעינן שחזרה למקומה אם לא שראינו הכל עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו דאי מיירי דחבר הקונה מעם הארץ הפריש תרומת מעשר ואח"כ חזרה למקומה, מאי דוחק יש לו דמהיכן ידעינן, הא הקונה שהפריש מהדמאי ונתערבה התרומה חזרה למקומה הרי נודע לו שנתערב, וכשאני לעצמי לא מצאתי שום רמז דוחק כלל:

אשר ע"כ נלע"ד דמה שפי' הר"ם מתני' באופן זה שראינו שהפריש תרומת מעשר, הוא ע"פ מה שנבאר דברי הירושלמי שם [דמאי פ"ד ה"א], עלה דמתני' דר"ש שזורי דאמרינן התם, תני תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת, ר"ש אומר בין למקומה ובין שלא למקומה אינה מדמעת, רבי בון בר חייא בעי קומי רבי זעירא מ"ד מדמעת מדמעת ושאינה מדמעת אינה מדמעת ניחא, מ"ד למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת מה בין למקומה ומה בין שלא במקומה, על רבי חגי אמרין כדין הוא מימר וכו' דאנא אמר טעמא, מ"ד מדמעת שהיא מתרת את השיריים לאכילה, מ"ד אינה מדמעת שאינה מתרת את השיריים באכילה, הורה רבי אילא כהדא דרבי חגייא ע"כ, זהו גירסתו של מהר"ר אליהו [פולדא] זצ"ל בביאורו, ופי' דה"פ וז"ל, וצ"ל דמ"ד מדמעת הו"ל כטבל גמור, וכי חזר והפריש, השיריים מותרין באכילה כדין שאר טבל שהופרש ממנו התרומת מעשר, ולמ"ד אינה מדמעת ה"פ, דהו"ל כתרומה שנתערבה בפירות מתוקנים בפחות ממאה, אע"ג דחזר והפריש ממנו כשיעור תרומה משום ממון כהן, מ"מ השיריים אסורים כדין שאר דימוע שנפל לחולין, והשתא למ"ד במקומה מדמעת היינו הואיל וחזרה למקומה הראשון הו"ל כטבל, אבל שלא למקומה הו"ל דימוע עכ"ל:

ואני שמעתי ולא אבין פירושו, דהא סתם מדמעת דתנינן במתני' ובברייתא בכל דוכתא הוא, שכיון שנתערבה בפחות ממאה נאסר הכל ולא מהני הפרשה, ואיך שייך לומר דמ"ד מדמעת היינו דהפרשה מועיל להתיר את השיריים כדין טבל. ואף אם נאמר דהכי סבירא ליה לרבי חגיי, דלפעמים אמרינן לשון מדמעת ואין הכוונה שאוסר הכל ולא מהני הפרשה, אלא הכוונה דכל עוד שלא הרים התרומה משום גזל כהן דינו כמדומע דאסור לזר, וכמו שיבא לפנינו שכן הוא אפילו נפלה באחד ומאה, דכל עוד שלא הפריש התרומה אסור לזרים, וכל עוד שלא הרים התרומה מדומע מקרי, מ"מ איך שייך לומר לפי זה דמ"ד אינה מדמעת, הוא לומר דדינו כשאר דמוע דתרומה ודאי שאוסר אפילו בהפרשה, כיון דלת"ק מדמעת דקאמר הוא לענין שאסור קודם הפרשה בלבד, א"כ מ"ד אינה מדמעת דכוותיה דת"ק קאמר, דאינה מדמעת כלל דאפילו בלא הפרשה מותר. דאם נאמר דהכוונה דקאמר תנא בתרא דאינה מדמעת כמו שאתה אומר לת"ק, דאינו אלא לענין הפרשה אלא דינו כדין דמוע גמור, זה לא ניתן ליאמר ודוחק גדול, דפשטא דמלתא דתנא בתרא בא להקל דאינה מדמעת כלל אפילו לענין הפרשה: ועוד דעדיין אף לפי טעם זה אינו מובן טעמא דמ"ד דשלא במקומה אינה מדמעת, דאי במקומה מדמעת לענין חיוב הפרשה כדין טבל בלבד, למה שלא במקומה נמי אינו מועיל הפרשה להתיר את השיריים, ואמרינן דדינו כדין דמוע גמור, דהא אפי' בחזרה למקומה כיון דכבר קרא שם תרומה והפריש מהטבל שוב אם חוזרת למקומה לא מפני זה חשיב כאילו לא הפריש כלל מעיקרא, דאיך ע"י החזרה במקומה פקע שם קדושת תרומה להתיר השיריים בהפרשה שניה, משא"כ בשלא במקומה, הא כיון דקרא עליה שם תרומה דא ודא אחת היא, ואכתי קושיא דרבי זעירא במקומה קאי, באופן דלע"ד לא יצא ידי חובתו מביאור הירושלמי בפירוש זה:

וראיתי למהר"ש סיריליו ז"ל בביאורו על הירושלמי כ"י שהביא תירוץ רבי חגיי בסגנון אחר בקצת שינוי וז"ל, עאל רבי חגיי ואמר בדין הוא ממר משה דאנא אמר טעמא, מאי דאמר למקומה מדמעת שהיא מתרת את השיריים באכילה, הורי רבי אילא כהדא דרבי חגיי ע"כ. ופי' שם הרב בעיקר הברייתא דקתני במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת וז"ל, שחזרה למקומה לצ"ט הנותרים, שלא למקומה אלא למקום אחר שעדיין לא הפרישו משם תרומת מעשר, ובדברי ר' חגיי פי' וז"ל, בדין הוא מימר, בדין הוא לפרש טעם בזה, משה דאנא אמר טעמא, לשון שבועה, וכן מצינו בפ' משילין [לח, ב] משה שפיר קאמרת ופירש"י ביקרא דמשה קא משתבע. שהיא מתרת את השיריים באכילה, כשחזרה לצ"ט שאסרתן כשאומר הע"ה מתוקנים הם תשובתו היא מתרת את הצ"ט שנפלה בתוכן על פיו, דאם אמר לא תקנתים מדומעין הם ואסורים, א"כ כי לא אשכחן ליה או שמת אסירי, אבל שלא למקומה דעדיין לא הפרישו כלום משם, דאפילו אם יאמר ע"ה מתוקנים הם אכתי צריך להפריש מהן דין דמאי ואינה מתרת את השיריים, וכי היכי דמפריש דמאי דרמי עליו מפריש אידך בהדא ולא חשיב לשיהיו מדומעין אם לא מצאנוהו לשואלו. הורי רבי אילא כהדא דרבי חגיי, כלומר הורי כרבי אליעזר דמסתבר טעמיה כדמפרש רבי חגיי עכ"ל:

ולדידי פירושו תמוה בעיני, דאי בשלא במקומה מיירי דנפלו במקום דעדיין לא הפרישו ממנו תרומת מעשר וטבל הוא, נמצא דהעיקר תלוי בזה, ואמאי מחלק התנא בין במקומה לשלא במקומה, לפלוג וליתני בדידה בשלא במקומה עצמו, דבנפל לחולין מתוקנים מדמעת, ואם נפל לטבל אינה מדמעת:

והיותר תימה דמה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, דבנפל בתוך טבל שלא הופרש ממנו תרומת מעשר אינה מדמעת, ואמרי' דכי היכי שמפריש דמאי דרמי עליה מפריש אידך בהדא הא משנה שלימה שנינו בריש פ"ז דתרומות, סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו', ואם טהורה היתה אותה סאה ימכרו לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה, ואם למעשר ראשון נפלה יקרא שם לתרומת מעשר ע"כ, ופי' הר"ם בפי' המשניות וז"ל, ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר, ויקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון, ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה, וימכור הכל לכהן חוץ מדמי אותה תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם עכ"ל, הרי בפירוש דבתרומה של ודאי בנפלה בטבל נמי מדמעת, ולא אמרינן דכי היכי דמפריש תרומת מעשר דרמיא עליה מפריש אידך בהדה. ואם כן אם אנו אומרים דדין דמוע איתיה אפילו בתרומת מעשר של דמאי כשל ודאי כמתני' רפ"ב דערלה, ומש"ה בנפלה בחולין מתוקנים מדמעת, א"כ ה"ה בנפלה למעשר ראשון שלא הפריש עדיין תרומת מעשר מדמעת, ואין תקנה במה שיפריש אותה בהדי מה שמפריש תרומת מעשר דרמיה עליה: ועוד צריך להבין דלפי פירושו מאי האי דקאמר בירושלמי הורה ר' אילא כהדא דרבי חגייא, ופי' הרב כלומר הורי כר' אליעזר דמסתבר טעמיה כדמפרש ר' חגיי עכ"ל, דאיך מפני שרבי חגיי מצא טעם לסברת רבי אליעזר, הורה לענין מעשה הלכה כר"א, מאחר דרבנן פליגי עליה ואמרו דבין במקומה ובין שלא במקומה מדמעת, כדאמרינן בתוספתא בפ"ה דמסכת תרומות [הט"ו] דמייתי שם סברת ר"א ור"ש וסברת רבנן, דס"ל דבכל גוונא מדמעת יעו"ש, וגירסת הירושלמי בברייתא הנזכר כן היא, דגרסינן סברת רבנן, דס"ל דאפי' שלא במקומה מדמעת וכמ"ש מהר"י קורקוס בפי"ב מהל' מעשר סוף דין ד' יעו"ש, ובפרט דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא. ועוד דאמאי תולה הדבר ברבי חגיי, דאי משום דאי לא הוה ידעינן טעמיה דר"א לא הוה פסקינן כוותיה, מ"מ כיון דכבר בירושלמי שם טעמא משמיה דרבי חגיי תו אמאי צריך להזכיר לר' חגיי, ומן הראוי היה דלימא הורה רבי אילא כר' אליעזר בלבד:

אשר ע"כ נלע"ד דהפי' הנכון הוא, על פי מה שמתבאר מדברי הר"ם בפי"ג מהל' תרומות דין א', דאפילו תרומה שנפלה לא' ומאה דעולה בא' ומאה, כל זמן שלא נטל הא' אסור לזרים, דכיון דצריך להרים א' משום גזל הכהן, כל עוד שלא הרימה אסרו חז"ל לזרים וכמו שדקדק כן מדברי הר"מ מהר"י קורקוס שם, וכתב שכן נראה ממ"ש בפט"ו מהל' מאכ"א [הי"ג], וכן הביא מדברי התוס' [בכורות כב, ב] והר"ש [תרומות פ"ה מ"ב] יעו"ש, ובר"פ נוטל בשבת (דף קמ"א ע"ב) תנן רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע בא' ומאה, הרי דאפילו בסאה תרומה דנפלה בא' ומאה דכבר נתבטלה אפילו מדרבנן, כיון דאסרו חכמים לזרים עד שיטול הסאה קרי ליה רבי יהודה מדומע דקאמר מעלין את המדומע:

ועפי"ז יש לומר דר' חגיי כדי לתרץ מאי שנא במקומה לשלא במקומה יצא לדון בדבר חדש, דכולהו הני תנאי דברייתא דר"א אמר דבמקומה דוקא מדמעת, ורבנן אמרי אפילו שלא במקומה מדמעת, וכן לר"ש דאפילו במקומה אינה מדמעת, כולהו ס"ל דתרומת מעשר של דמאי אינה מדמעת כתרומה ודאית כדתנן בפ"ב דערלה, דהתם מתני' ר"מ היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה, וכדאשכחן גבי כתמים דס"ל דחוששין לזוב, אבל אנן קי"ל כרבנן דאין בכתמים משום זוב, וכדתלו ענין זה לפלוגתא דכתמים בירושלמי שם בפ"ב דערלה כנז"ל [או"ק א'], וס"ל לרבי חגיי דרבנן דקתני במתני' התם לאו כיחידאה נינהו, והלכה כרבנן דרבים נינהו לגבי ר"מ, ותרומת מעשר של דמאי כיון דמדרבנן היא אפילו נפלה לפחות ממאה בטילה. אבל עכ"פ אי איכא צד לדמות תרומת מעשר של דמאי לתרומה של ודאי, הוא דעכ"פ בין אם נפלה לא' ומאה ובין נפלה לפחות ממאה אין התערובת מותר לזרים עד שיטול התרומה שנפלה בתוכן, דכל עוד שהתרומה בתוכה אסרוהו חז"ל לזרים משום גזל כהן, כדין תרומה ודאית אפילו בא' ומאה ועשאוהו כמדומע לענין זה, דכל עוד שהוא מעורב מדומע הוא ואסור לזרים: ועל אופן מדומע כזה דנאסר עד שיפריש התרומה הוא דאפליגו הני תנאי, דלרבנן בין נפלה במקומה ובין נפלה שלא במקומה מדמעת דצריך שיפרישנה, אלא דאחר ההפרשה היא מתרת את השיריים באכילה וכל עוד שלא הפרישה אסור לזרים, ומ"ד אינה מדמעת ס"ל דאפילו לא יפרישנה מותרת לזרים, דלא החמירו חכמים בדמאי כיון דמעיקרא מדין ספק הוא, וכיון דעיקר ההפרשה לאו משום דמוע הוא אלא משום גזל השבט, כיון דהוי ספק ליכא משום גזל הכהן, כיון דאיכא למימר המע"ה. ואע"ג דמדברי הר"ם בפ"ט מהל' מעשר דין ה', נראה דס"ל דתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ולא אמרינן בה המע"ה, וכמ"ש הרב משנה למלך שם בפ"ט דין ב' יעו"ש, כמו שהיא סברת רש"י בפרק עגלה ערופה (דף מ"ח ע"א) דאחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזירה דלמא משהה ליה לגביה ואכיל ליה יעו"ש, מ"מ י"ל דהיינו כשהתרומה בעין, אבל כל שנתערבה בחולין ונתבטלה מן הדין שוב לא החמירו חז"ל לאוסרה מפני גזל הכהן, כיון דמעיקרא איכא למימר המע"ה, ורבנן לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דאפילו בתערובת איכא משום גזל הכהן ומש"ה מדמעת קודם הפרשה:

ועפי"ז שפיר מצינו טעם כעיקר לסברת ר"א, דס"ל דבמקומה מדמעת ושלא במקומה אינה מדמעת, דר"א נמי ס"ל כסברת מ"ד דכל שנתערב ונתבטל מן הדין שוב לא מחמירינן משום גזל כהן להפרישה, ואין לאסור התערובת מפני זה, אבל מ"מ ס"ל דבחזרה למקומה אם אנו מתירין בלא הפרשה, יבואו לטעות דמן הדין אינו צריך להפריש תרומת מעשר מן הדמאי, דהא רואין שחזרה התרומה למקומה ולא אסרו כלל, דמפני זה יאמרו דמעיקרא לא היה צריך להפריש ובטעות הפריש וכשנודע לו החזירה למקומה, ומש"ה החמירו חז"ל דמדמעת. ומאי דאמר מדמעת ר"ל שהיא מתרת את השירים באכילה, דכל עוד שלא יפרישנה אסור כל התערובת לזרים, וכיון דרואים דמחייבים להפריש איכא חיזוק לדבריהם בענין תקנת הדמאי, אבל כשנתערב שלא במקומה דליכא למטעי בהכי, משום גזל כהן לא אמרינן דמדמעת לאסור את השיריים עד שיפריש: ועפי"ז אתי שפיר מאי דאמרינן דהורי רבי אילא כרבי חגיי, דאין הכוונה לומר דעשה מעשה כר"א, אלא דעשה מעשה לומר כסברת ר' חגיי, דלא קי"ל כמתני' דפ"ב דערלה דקתני דתרומת מעשר של דמאי נמי מדמעת דמוע גמור בפחות ממאה, כיון דר"מ היא ולא קי"ל כוותיה, ולדידן אפילו בפחות ממאה בטלה, אלא דמדמעת לענין שצריך שיפרישנה, אבל אחר הפרשה השיריים מותרים באכילה, וע"ז הוא שהורה רבי אילא, ואפשר דלענין מחלוקת זה דברייתא פסק כרבנן דאפילו שלא במקומה מדמעת עד שיפרישנה:

וכזה הפירוש שפירשתי בדברי הירושלמי נראה דס"ל להר"ם [פי"ב מה' מעשר ה"ד], ומש"ה הוצרך לאוקמי מתני' דר"ש שזורי דמיירי בהפריש ע"ה לפנינו תרומת מעשר, דבהכי חשיב כתרומת מעשר של ודאי דלכ"ע מדמעת, דאי מיירי בחבר ומפריש משל דמאי מפני הספק תיקשי לר' חגיי ממתני' דר"ש שזורי, דמעיקרא למה צריך לשאול מעם הארץ אם הם מתוקנים, כיון דלדידן לא קי"ל כר"מ ותרומת מעשר של דמאי אינו מדמע לאסור כי אם עד שיפרישנה ובידו להפרישה ובהכי מתיר הכל. דאין לומר דעיקר השאלה הוא להתירו בלא הפרשה, דלמה צריך להתיר בלא הפרשה כיון דאין לו שום נזק ופסידא במה שיפריש שיעור תרומת מעשר כיון שיכול למוכרה לכהן, דבכה"ג שנתערבה וכבר נתבטלה ברוב שוב לא הצריכו חז"ל ליתנה לכהן בחנם גזירה דלמא משהה לה לגביה ויבא לאכול, דזה אינו אלא בת"מ של דמאי שלא נתבטלה, אבל בשכבר נתבטלה לא אסרו חז"ל למכור כיון דמעיקרא איכא למימר המע"ה, אלא דהכא הצריכו הפרשה בלבד כדי שלא יבואו להקל בדין הפרשת תרומת מעשר מן הדמאי כיון דרואין שלא הצריכו הפרשה:

ונראה דאע"ג דהר"ם בסוף הל' תרומות [פט"ו הכ"א] פסק כמתני' דפ"ב דערלה דת"מ של דמאי מדמעת, וטעמא דאע"ג דלפי האמור לרבי חגיי בירושלמי ס"ל דלא קי"ל כמתניתין, דר"מ היא כההיא דכתמים, ס"ל דהיינו דוקא להירושלמי דלא מוקמינן מלתייהו דרבנן דמתניתין דפרק בא סימן כיחידאה דהיינו רבי חנינא ב"א, אלא ס"ל דר"מ יחידאה הוא ורבנן פליגי דאין חוששין בכתמים משום זוב, אבל לפי הש"ס דילן בפ' בא סימן [נב, ב] דאמרינן דרבנן כיחידאה הוא, ואדרבה רבנן איפליגו ארבי חנינא ב"א, וס"ל כסברת ר"מ וקי"ל כוותייהו דאפילו בחלוק א' חוששת לזיבה כנזכר לעיל [או"ק א'], א"כ ה"ה לענין דמאי דקי"ל כר"מ דמחמיר בשל דבריהם כשל תורה, ועכ"ז דס"ל להר"ם לענין הלכה דת"מ של דמאי מדמעת כשל ודאי, כיון דעכ"פ פירושא דמתני' דר"ש שזורי לפי הירושלמי מיירי בהפריש לפנינו העם הארץ תרומת מעשר מטעם האמור, בבואו לפסוק מתני' דר"ש שזורי נקט הר"ם מציאות הדין בשהפריש לפנינו תרומת מעשר, כיון דבכה"ג איכא רבותא לענין דינא, דאפילו בכה"ג דתרומת מעשר שהפריש ע"ה בפנינו דהויא כתרומה ודאית, מהימנינן ליה לע"ה במה שאומר חזרתי והפרשתי אותה מטעם אימת דמוע:

איך שיהיה נמצינו למידין מתוך כל הנזכר, דעכ"פ דין זה דת"מ של דמאי אי מדמעת בפחות מא' ומאה או לא, אע"ג דבמתני' דפ"ב דערלה סתם לן תנא דמדמעת, מ"מ בברייתא דהובאה בתוספתא בפ"ה ממסכת תרומות [הט"ו] והובאה בירושלמי הנזכר לעיל, איכא פלוגתא דתנאי דלר"א במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת, ולר"ש בין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת, ולפי הירושלמי הנזכר ומה שפירשתי בו לע"ד יוצא לנו, דלכ"ע הני תנאי ס"ל דלא החמירו בת"מ של דמאי כשל ודאי ואינה מדמעת לאסור בפחות ממאה, וס"ל דאינה מדמעת כי אם לענין הפרשה דצריך להפרישה, ולר"א ולר"ש שלא במקומה אפילו הפרשה לא בעי, ולרבנן אף שלא במקומה הפרשה מיהא בעי:

ועפי"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' [כז, א] על סברת רש"י, דס"ל דהא דאמר שמואל תרומת ח"ל בטילה ברוב הוא אפילו להתירה לזרים, והקשו עליו מההיא ברייתא דמייתי הש"ס בפ' רבי ישמעאל (דף ס"ז ע"א) דתרומת גוי בח"ל אינה מדמעת, דמשמע הא תרומת ח"ל דישראל מדמעת. די"ל דשמואל לענין הלכה ס"ל לענין תרומת מעשר של דמאי כסברת ר"א ור"ש, דתרוייהו ס"ל דלא כרבנן דשלא במקומה אפילו לענין הפרשה אינה מדמעת, והא דשמואל מסתמא מיירי כשנתערבה ברוב חולין שלא במקומה, וההיא ברייתא דפ' ר"י דיש לדקדק הא של ישראל מדמעת, נ"מ לתרומת ח"ל שחזרה למקומה או אפילו שלא במקומה והאי תנא סבר כרבנן דאפילו שלא במקומה מדמעת: ועוד י"ל דשמואל בההיא דתרומת חו"ל ס"ל כמ"ד כל מקום אשר שנה ר"ש שזורי הלכה כמותו, ואמרינן בפ"ג דמנחות (דף ל"א ע"ב) דכלל זה הוא אפילו בברייתא יעו"ש, ובירושלמי בפ"ד דדמאי בסוגיא הנזכר נראה דסברת ר"ש המוזכר בתוספתא והובאה שם בירושלמי, דס"ל דבין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת הוא ר"ש שזורי, דאמרינן התם א"ר זעירא אתא עובדא קומי דרבי חנינא והורי כר"ש שזורי, ר' אחא בשם ר' יונתן אין הלכה כר"ש שזורי ע"כ, וכתב מהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל בביאורו וז"ל, אין הלכה כר"ש שזורי במאי דקאמר דאינה מדמעת, אבל במתני' דשואלו ואוכלו על פיו הלכה כר"ש שזורי ע"כ. והאמת אתו, שהרי במנחות (דף ל' ע"ב) דאמרי' א"ר יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, כתבו התוס' שם ד"ה הא איתמר עלה וכו', דעיקר הגירסא גרסי' רבי יונתן ולא רבי יוחנן יעו"ש, דנמצא כפי זה דכפי פסק רבי יונתן כר"ש שזורי בתרומת מעשר של דמאי דשואלו, וא"כ איך אמר רבי אחא בירושלמי משם ר' יונתן דאין הלכה כר"ש שזורי, אם לא דע"כ לא קאי אלא לענין דאינה מדמעת דלא קי"ל כוותיה, דר' יונתן ס"ל דאין הלכה כר"ש שזורי כי אם בהני תרתי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכמ"ש התוס' שם בדבור הנזכר: אשר עפי"ז נלע"ד דיש לומר עוד טעם אחר מרווח לפי' הרמב"ם [פי"ב מה' מעשר ה"ד] , שפי' מתני' דרבי שמעון שזורי דמיירי בע"ה שהפריש תרומת מעשר בפנינו, דבהכי חשיב כעין תרומה ודאית, דמש"ה אי לאו דשואלו מדמעת אפילו לרש"ש, דאי מיירי שהחבר הפריש ת"מ מן הדמאי, א"כ איך קאמר רש"ש דבמקומה שואלו דבלאו הכי מדמעת, כיון דאיהו ס"ל דבין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת:

ואגב זה ראיתי למרן הכ"מ בפי"ב מהל' מעשר בדין הנזכר, שעל מ"ש הר"ם בין למקום אחר ובין למקומה כתב וז"ל, ומ"ש בין למקום אחר וכו' הכי אמרינן בירושלמי ברפ"ד דדמאי לר"ש עכ"ל. ולכאורה אין דבריו מובנים לע"ד, דהא סברת ר"ש שהביאו בירושלמי הוא איפכא דבין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת, וצ"ל דכוונת מרן הוא לומר ע"ד האמור, דמה שצריך הר"ם להביא דין זה במציאות זה שעם הארץ הפריש לפנינו, הוא מטעם דבלאו הכי בין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת דסברא זאת הוא כר"ש דאמרינן בירושלמי הכי. אלא דק"ק דמשמע מדבריו קצת דהר"ם לענין הלכה פוסק כסברת ר"ש בת"מ של דמאי דאינה מדמעת, וזה אינו דבהדיא פסק הר"ם בסוף הל' תרומות כמתני' דפ"ב דערלה דמדמעת. וע"כ צ"ל שמה שהביא מציאות זה שהפריש לפנינו לענין הלכה, הוא לאשמועינן רבותא דאפילו בת"מ כזאת דהויא כעין תרומה ודאית נאמן לומר הפרשתיה, כיון דמתני' עכ"פ מיירי בהכי, כיון דרש"ש ס"ל דאינה מדמעת אפילו במקומה. והדבר קשה אמאי לא באר זה מרן הכ"מ לאמר דלאו לענין הלכה כתב כן הר"ם. וראיתי להתוי"ט שם בפ"ד דדמאי [מ"א] שכתב בד"ה שואלו וכו' וז"ל, והר"ם מפרש שאם יפריש העם הארץ תרומת מעשר לפנינו בתחלה, ונפלה לפנינו בין למקום אחר ובין למקומה כמ"ש לעיל לר"ש דבירושלמי, וכ"כ בכ"מ, אבל לא נתן טעם למה פסק כר"ש וצ"ע עכ"ל. ודבריו תמוהים שהבין שהר"ם פסק כר"ש, וזה תימה דבהדיא פסק בסוף הל' תרומות כמתני' דפ"ב דערלה כאמור:

איך שיהיה נמצא דכפי דברי הירושלמי הנזכר סברת ר"ש המוזכר שם ובתוספתא דבין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת כר"ש שזורי, וא"כ י"ל דשמואל דאמר תרומת ח"ל בטילה ברוב ס"ל כמ"ד דכל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכתא כוותיה. וממ"ש התוס' במנחות (דף ל' ע"ב) בסוף הדיבור הא איתמר וכו' וז"ל, ובספר רבינו גרשום כתוב בההיא דפול המצרי ר"י בר נחמני אמר שמואל וכן בספרים ישנים עכ"ל, נראה דלשמואל ס"ל דבכל דבר הלכה כרש"ש, ולאו דוקא במסוכן ובת"מ יעו"ש, והנה כי כן י"ל דס"ל דלענין דמאי ס"ל כרש"ש דבין במקומה ובין שלא במקומה אינה מדמעת, ובטילה ברוב כיון דאינה אלא מדרבנן, וה"ה תרומת ח"ל דמדרבנן, וההיא ברייתא דפרק ר' ישמעאל דנראה דמדמעת הוא אליבא דרבנן, דבדמאי אף דהוי מדרבנן מדמעת בכל גוונא:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה