מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מד ס"ק ד
והנה כל זה הוא במתנות וכל הנזכר במתניתין דחלה [פ"ד מ"ט] דאין בהם איסור טומאה דאין בהם קדושה, אבל בתרומה גדולה ותרומת מעשר וחלה בארץ, לכו"ע מן הדין אינו יכול ליתן לכהן עם הארץ, ואפילו שהוא חבר אלא שהוא עם הארץ לדבר זה שאינו אוכל חוליו בטהרה, דכיון דהוא חשוד על הטומאה שמא יטמאם ויאכלם בטומאה, ואפילו אין כהן חבר אינו יכול ליתנם לכהן עם הארץ. אלא דצריך להבין דלפי זה אמאי קתני מתני' בחלה בכלל הניתנין לכל כהן אפילו עם הארץ שמן שריפה, שהיא שמן תרומה שנטמאה, הא כיון שעם הארץ חשוד לאכול תרומה טמאה, אמאי לא ניחוש דשמן שריפה לא ידליק בה ושמא יאכלנה בטומאה, וטמא האוכל תרומה טמאה איתיה בלאו [רמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"א], ואפילו טהור האוכל תרומה טמאה איתיה בעשה כמ"ש הר"ם בפ"ז מהלכות תרומות [ה"ג]:
ואולי די"ל דמשו"ה נקט מתני' שמן שריפה, ולא נקט תרומה טמאה סתם, דדוקא שמן שריפה דחזי להדלקה לא חיישינן שיאכל אותה, דמסתמא לא שביק התירא ואכיל איסורא, דלמה יאכל שמן שריפה וידליק לצורכו בשמן חולין, בהיות דאפשר לו בהיתר דידליק לצורכו בשמן שריפה ויאכל שמן חולין בהיתר, אבל תרומה טמאה וחלה טמאה דלא חזי להדלקה כי אם לאכילה ואם לא יאכלנה מפסיד ממון, דאף אם יסיקנה תחת תבשילו הרי מפסיד דלא נהנה מהם כי אם כדי שיעור מה ששוו העצים אשר היו תחת תבשילו, אבל עד כדי שיעור מה ששוה לו אם יאכל מפסיד, וכל כי האי חיישינן: ואולם הר"ם בפ"ו מהל' תרומות דין ב' כתב וז"ל, ותרומה טהורה בין תרומה גדולה ובין תרו"מ בין של תורה ובין של דבריהם אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה וכל עם הארץ בחזקת טומאה, לפיכך נותן תרומה טמאה לכהן שירצה עד כאן לשונו. והדבר קשה דאיך כתב הר"ם תרומה טמאה סתם ולא פירש שמן שריפה כמתני', דבתרומה טמאה דלא חזיא להדלקה אמאי לא חיישינן שמא יאכלנה. ונראה שזה היתה כוונת מרן הכ"מ שכתב שם, קשה דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה עכ"ל, דלכאורה יש לגמגם בדבריו דמאי קשיא ליה על הר"ם, הא במתני' קתני שמן שריפה שהיא תרומה טמאה, ומה שיאמר במתני' יאמר על הר"ם. אך לפי האמור א"ש דמתני' דשמן שריפה לק"מ מטעם האמור, משא"כ בדברי הר"ם דכתב סתם תרומה טמאה קשה. וצ"ל דדעת הר"ם הוא דלא חיישינן אלא בתרומה טהורה, דיש לחוש דעביד שני איסורים שיטמאנה ואסור לטמא התרומה טהורה כמ"ש הר"ם בפי"ב מהלכות תרומות [ה"א], וגם יאכלנה, דבכה"ג דעביד ב' איסורים חיישינן, אבל בתרומה טמאה דבלאו הכי היא טמאה, בשביל איסור אכילה לבד לא חיישינן, וכן נראה מדברי הר"ם בפירוש המשניות יעו"ש:
ובמ"ש הר"ם שם דבין תרומה של תורה ובין של דבריהם אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם, יל"ע דהא אמרינן במתניתין דחלה [פ"ד מ"ח] ומייתי לה בפ' כל הבשר (דף ק"ד ע"ב) דחלת חו"ל ניתנת לכל כהן, ופירשו בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] דלכל כהן הוא אפילו לכהן עם הארץ, וכן כתב רש"י שם בפרק כל הבשר [בד"ה לכל כהן], והטעם הוא דכיון דחלת חו"ל מדרבנן היא לא חיישינן שמא יאכלנה בטומאתו, ואם כן איך כתב הר"ם דאפילו תרומה דרבנן אין נותנין לעם הארץ. ואין לומר דהר"ם סבירא ליה כמ"ש התוספות [ד"ה וניתנת] משם ר"י דהיינו דוקא כשאין שם כהן חבר, אבל כשיש כהן חבר אין נותנין לעם הארץ אפילו בחלת חו"ל, כמו שמתבאר מדבריהם שם בפרק כל הבשר, דהא ליתא דעיקר דברי התוספות לאו משום חשש איסור טומאה הוא, אלא משום דסבירא להו דהלכה כרבי שמואל בר נחמני דאין נותנין אלא למחזיק בתורת ה', וסבירא להו דהוא הדין בחלת חו"ל דרבנן, אבל לדעת הר"ם דנראה דהשמיט סברת רבי שמואל בר נחמני וסבירא ליה דלא קיימא לן כוותיה, משום חשש איסור טומאה לא חיישינן, ואפי' בדאיכא חבר נותנין לעם הארץ, ומה גם דאי מיירי הר"ם כשיש כהן חבר וס"ל כסברת התוספות, א"כ מ"ש בתרומה טמאה שכתב שיכול ליתנה לכל כהן שירצה, כיון דסו"ס תרומה טמאה בכלל מתנות כהונה:
וראיתי בתשובת הרדב"ז ח"ב בלשונות הר"ם סימן רצ"ג [סי' אלף תרנ"ו] שכתב בדעת הר"ם, די"ל דסבירא ליה להר"ם דכל המתנות אינן ניתנין לעם הארץ כרבי שמואל בר נחמני משום אחזוקי תורת ה', אלא דוקא תרומה טמאה אמר נותנה לכל כהן שירצה, דמוטב שיאכל אותה ע"ה משריפתה, אע"ג דמותר לכהן להסיקה תחת תבשילו מוטב שיאכלנה ע"ה, דהא דאמרינן אין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה', ה"מ כשהכהן המחזיק יכול ליהנות דרך כבוד, אבל תרומה טמאה מוטב שיאכלנה כהן עם הארץ, ולפיכך כתב נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה עכ"ד. ודבריו תמוהים בעיני, דאם ס"ל להר"ם דמן הדין נותנין לחבר איך מפני שכהן עם הארץ יאכלנה לתרומה טמאה ויקיים מצות אכילה, מוטב שיתן אותה לכהן עם הארץ לקיים מצות אכילה, כיון דמצוה הבאה בעבירה היא דאסור לאכול תרומה טמאה, ואדרבה אפילו אם לא היה מצוה ליתן לחבר כל מתנות כהונה, בתרומה טמאה מצוה ליתן לחבר כדי שלא יעבור כהן עם הארץ על איסור אכילת תרומה טמאה, וכ"ש דבלאו הכי לכל מתנות כהונה החבר קודם:
ועוד דכפי הנראה הרמב"ם לא סבירא ליה לענין הלכה כרבי שמואל בר נחמני, וכן מתבאר מדברי הרמב"ם עצמו שכתב הכא, דאין נותנין תרומה טהורה לעם הארץ מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, אלמא עיקר הטעם הוא משום חשש טומאה, ולא מטעם דבעינן מחזיק בתורת ה'. ועינינו הרואות דבכל מתנות כהונה דאין בהם קדושה וליכא חשש איסור טומאה, לא הזכיר הר"ם כלל הא דאין נותנין אלא לחבר. לכן נראה דמ"ש הר"ם דאפילו תרומה מדבריהם אין נותנין לעם הארץ מפני חשש טומאה, מיירי בתרומה דרבנן דעיקרה מן התורה כגון תרומה בזמן הזה, דאף דהאידנא בזמן הזה מדבריהם היא, מכל מקום מאחר שעיקרה מן התורה לא הקילו בה והחמירו בה כתרומה בזמן הבית, ולא אמרו להקל בחלת חו"ל שיכול ליתן לעם הארץ, אלא מפני שאין לה עיקר מן התורה, דחלת חו"ל עיקרה מדרבנן. וכיוצא לחילוק זה כתב רש"ל בפ' כל הבשר סי' ג' לענין חלה יעו"ש: