מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מד ס"ק ג
והנה הרי"ף והר"ם בפ"ט מהלכות בכורים והרא"ש בפסקיו והסמ"ג עשין קמ"ב ורי"ו [חלק אדם] בנתיב כ' ח"ג, השמיטו הא דר"ש בר נחמני [חולין קל, ב] דאין נותנין אלא לכהן חבר, והוא תימה אמאי השמיטוהו מהלכה. ולפי חומר הנושא לפי האמור י"ל דס"ל דדין זה דאמר ר"ש ב"נ משמיה דרבי יונתן, פלוגתא דתנאי היא [חולין קלב, א] בההיא דכהנת, דלתנא דבי ראב"י דס"ל כהן אפילו כהנת, לא ס"ל כסברת רבי יונתן בהא דאין נותנין לכהן עם הארץ, דאם איתא דס"ל כוותיה, מנ"ל לומר דתרי מיעוטי הוא לרבות דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, בהיות דאפשר דתרי מיעוטי איצטריכו, דאי הוה כתיב חד הוה אמינא היינו דוקא בדאיכא כהן חבר, ולאו משום דמתנה זאת אינו אלא לזכרי כהונה, אלא ה"ט מידי דהוה לכהן ע"ה דכהן חבר קודם, ולזה איצטריך מיעוטא אחרינא למעט כהנת לגמרי, אפילו בדליכא כהן חבר או דהיא נשואה לחבר, וקמ"ל דמתנה זו לא ניתנה אלא לזכרי כהונה. דאין לומר דכשיש כאן כהן חבר לא איצטריך מיעוטא, אם איתא דאחד האיש ואחד האשה במתנה זאת, דהא גלי קרא דלמען יחזקו בתורת ה' דלכהן חבר נותנין ולא לע"ה, וה"ה כהנת דלא שייכא בתורת ה', דהא י"ל דקרא דהתם הוא מדברי קבלה, אבל מן התורה ליכא שום גילוי מזה:
דאף על גב דאמרינן בשמעתין בפרק הזרוע [שם קל, ב] דהא דאמר קרא וזה יהיה משפט הכהנים ללמד שהמתנות דין הוא לחלקן בדיינים כדרבי שמואל בר נחמני, מכל מקום נראה דזה הוא לפי מאי דס"ד התם, אבל בתר דפריך התם מברייתא דרבי יהודה בן בתירא יכול אפילו חזה ושוק וכו', ומשני הב"ע דאתו לידיה וקמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, מאי דאמרינן מלמד שהמתנות דין הוא להוציאו בדיינים ולא לחלקן בדיינין, ואע"ג דבסוף פרשת קרח אמרינן בספרי [יח, כח], ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, מה אהרן חבר אף כהנים חברים, מכאן אמרו אין נותנין מתנות אלא לחבר עכ"ל, יש לדחות דדוקא מתנות דומיא דתרומת מעשר דמשתעי בהו קרא, כגון תרומה גדולה או חלה שיש בהם איסור טומאה, וה"ט דאין ניתנין לכהן ע"ה מפני שהוא חשוד על הטומאה ושמא יטמאם ויאכלם, ולא משום אחזוקי ללומדי התורה הוא, וא"כ בשאר מתנות דליכא איסור טומאה אפשר דניתנין לכהן ע"ה, וכיון דליכא קרא בתורה בהא דלשאר מתנות נמי ניתנין לכהן חבר משום חיזוק תורת ה', שפיר י"ל דאיצטריך מיעוט אחד למעט כהנת בדאיכא חבר מטעם דהויא ככהן ע"ה, ומיעוט אחד ללמד דאפילו בדליכא כהן חבר או שהיא אשת חבר אין נותנין לכהנת, דפיסול דידה לאו משום דלא שייכה בתורה, אלא מצד עצמה דלא ניתנה מתנה זאת כי אם לזכרי כהונה:
ואין לומר דהיינו טעמא דראב"י דתרי מעוטי לרבות, דאי מיעוט שני בא ללמד כי היכי דלא נימא דמיעוט ראשון לא מיעט אלא בדאיכא כהן חבר, א"כ נמצא דעיקר קרא בא ללמדנו שצריך ליתן למחזיק בתורת ה', ולמאי הוצרך ללמדנו זה במיעוט כהנת, כיון דאיכא למטעי דפיסול הכהנת הוא משום דלנשים לא ניתנו מתנות אלו, ומן הראוי היה ללמד דבר זה בפירוש גבי אנשים עצמם דבעינן דומיא דאהרן שהוא חבר ולא כהן ע"ה, דמ"מ אכתי י"ל דנימא דקרא למעט כהנת וצריכי תרי מיעוטי ע"ד האמור:
וא"ת דא"כ אמאי לא מיעט קרא כהן ע"ה, דהו"א דמן התורה אין חילוק בין כהן חבר לכהן ע"ה, כיון דגופיה חזי לעסוק בתורת ה', ואפשר דע"י שיש לו פרנסתו יעסוק בתורה ויזכה לתורת ה' ויעשה עצמו חבר, משא"כ גבי אשה דגופה לא חזיא ולא מיפקדא, וי"ל דעליה הוא דקפיד קרא דאם יש כהן חבר לא יתנו, אבל בדליכא חבר או שהיא אשת חבר לא מיעט קרא, לזה איצטריך מיעוט שני, ומדס"ל לראב"י בפשיטות דהני תרי מיעוטי לרבות כהנת, ש"מ דס"ל דאין כאן שום סברא כלל לחלק בין כהן חבר לכהן ע"ה, דלענין מתנות דליכא איסור טומאה לא מסתבר כלל למעט כהן ע"ה מפני שאינו מחזיק בתורת ה', וכיון שכן אם איתא דאמרינן דכהן ואפילו כהנת, לא היה ממעט קרא כהנת מטעם דאיכא כהן חבר, מידי דהוה לכהן ע"ה, וא"כ במיעוט אחד היה יכול למעט כהנת אפילו אין כאן כהן חבר, ומדאיצטריך תרי מיעוטי ש"מ לרבות וזהו לראב"י:
אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דס"ל דכהן ולא כהנת, י"ל דס"ל כסברת רבי יונתן דבאיכא כהן חבר אין נותנין לע"ה, ומש"ה איצטריכו תרי מיעוטי הכא למעט כהנת, כי היכי דלא נימא דלא מיעט אלא בדאיכא כהן חבר, ובא זה ולימד על זה כאמור. וכיון דאנן כראב"י קי"ל [רמב"ם הל' בכורים פ"ט ה"כ] דכהן ואפילו כהנת, א"כ ממילא לא קי"ל כר' יונתן כלל, דלעולם אין סברא לחלק בין כהן חבר לכהן ע"ה כלל, דכל דהוו מזרע אהרן כולם שווים לטובה ואין חילוק ביניהם. וע"ז א"ש דמתניתין דחלה דקתני סתם ואלו ניתנין לכל כהן, דמוכח דאפילו לכהן ע"ה נותנין לכתחלה אפילו בדאיכא כהן חבר, מדלא פירש תנא לומר דדוקא בדליכא כהן חבר, ומתניתין כראב"י דקי"ל כוותיה. ורבי יונתן דקאמר הכי דבאיכא כהן חבר אין נותנין לע"ה, תנא הוא דס"ל דלא כמתניתין דחלה ודלא כראב"י ולא קי"ל כוותיה, ומשום הכי השמיטוהו מהלכה לגמרי:
והרב דמשק אליעזר דף תט"ו ע"א תירץ תירוצים בזה, וכבר דחאם הרב כנה"ג בי"ד סימן ס"א בהגהת הטור אות י"ט, ותירוץ האחרון שתירץ שם הדמש"א הביאו הכנה"ג ולא דחאו, שכתב ואולי ר"ש ב"נ סובר דאין בהם טובת הנאה לבעלים, ואנן קיימא לן כמאן דאמר דיש בהם טובת הנאה לבעלים, ויכול ליתנם לכל כהן שירצה עכ"ל. ולע"ד אף תירוץ זה לא הבנתי, דהיכן מצא דאיכא תנא דס"ל דבמתנות אין בהם טובת הנאה לבעלים ליתנם לכל כהן, דהא דרשינן בספרי בפרשת נשא [ה, י] מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו דמגיד דטובת הנאה לבעלים, וליכא מאן דפליג עלה, ובפרק הזרוע [קלא, א] בשמעתין אמרינן דוקא ד' מתנות עניים שבכרם אין בהם ט"ה לבעלים, אבל שאר מתנות אפילו מעשר עני דנתינה כתיב בהו איכא טובת הנאה יעו"ש. ועוד דאיך תלוי זה בזה, הא י"ל דאף לדידן דקי"ל דיש בהם ט"ה לבעלים, כיון דחדית לן קרא דעיקר הנתינה הוא לכהן חבר, הטובת הנאה שיש לבעלים הוא דאם יש כאן כהנים חברים רבים שהרשות בידו ליתנם לכל כהן שירצה מהם:
ואפשר לומר ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי בפ"ו דדמאי [ה"ב] דאיפליגו ר' יוחנן ור"י בר חנינא, דלר"י אין אדם נותן מעשרותיו בט"ה דקרא דאיש את קדשיו לו יהיו אינו אלא ליתנם לכל כהן שירצה, ולר"י בר חנינא אדם נותן מעשרותיו בט"ה, דאם אמר ישראל לישראל הילך סלע זה ותן המעשרות לבן בתי כהן מותר יעו"ש, וא"כ אפשר דר' שמואל בר נחמני משמיה דר' יונתן ס"ל כר"י דאין לבעלים שום זכות ממון בנתינת המתנות, ואם אנו אומרים שלא יתן כי אם לכהן חבר לית להו לבעלים שום פסידא של ממון, אבל לדידן דקי"ל דיכול ליתן בט"ה כריב"ח, ואם אמר ישראל לישראל הילך סלע זה ותן המתנות לבן בתי כהן מותר, אפשר דאין מזהירין לו שלא יתן כי אם לכהן חבר כיון דהתורה זכהו שיזכה בטובת הנאה, ואם אנו אומרים שלא יתן כי אם לחבר יהיה לבעלים קצת פסידא, דכיון דעכ"פ היותר טוב ליתן לחבר, אף דלא קי"ל כר"ש ב"נ וכמ"ש הר"מ בפירוש המשנה במתניתין דחלה [פ"ד מ"ט], אם כן אינו דומה הטובת הנאה שיש לו אם אומר תן לבן בתי חבר לאומר תן לבן בתי ע"ה, דכדי שיתן לבן בתו עם הארץ נותן לו יותר ממון כדי שיתרצה ליתן לע"ה, ואם אנו אומרים דמן הדין אינו יכול ליתן לע"ה אנו מפסידים אותו, והתורה אמרה ואיש את קדשיו לו יהיו דהתורה נתנה רשות לבעלים שיהיה לו הנאת ממון בטובת הנאה זאת ואנו מפקיעים אותה ממנו, וע"כ לדידן דס"ל דיכול ליהנות בט"ה, ע"כ דבר זה דליתן לכהן חבר אינו אלא מהיות טוב, אבל אינו מן הדין לעכב על ידו, זהו הנלע"ד להמתיק דברי הדמש"א בתירוץ זה:
באופן דנמצינו למידין דלדעת הרי"ף והר"ם והרא"ש והסמ"ג ורי"ו דהשמיטו דין זה סבירא להו דלא קיימא לן כרבי שמואל בר נחמני, ומן הדין אין מעכבין בידו מליתן לכהן עם הארץ אבל הדרך הטוב והיפה הוא ליתן לכהן חבר וכמ"ש הר"ם בפירוש המשניות, אבל לדעת רבינו הרמב"ן והתוספות והרשב"א והריטב"א והר"ן כולהו ס"ל דמן הדין צריך ליתן לכהן חבר, אלא דאם אין כהן חבר יכול ליתן לכהן ע"ה: