מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מג ס"ק ב
והנה כתב הר"ם בפ"א מהל' בכורות דין ט"ו וז"ל, היה הבכור בעל מום ואמר לו בתוך הזמן תנהו לי שאוכלהו עתה, או שהיה תמים ואמר לו תנהו לי בתוך זמן זה שאקריבנו עתה הרי זה נותנו לו, ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ וז"ל, ויראה לי וכו' נראה דהיינו לומר דטובת הנאה לבעלים עכ"ל. ויש לתמוה דהא דטובת הנאה דבכור לבעלים, כבר כתבו הר"ם בפי"ב מהל' תרומות [ה"כ] כנזכר לעיל, ובזה לא שייך לומר ויראה לי כאילו הוא דין שהמציא הר"ם, דלפי דרכו של הר"ם כאמור מבואר בהדיא בברייתא דשמעתין דקתני וכולן יש לו טובת הנאה וקאי נמי אבכור לדעת הר"ם כאמור:
אשר ע"כ נלע"ד לומר דמ"ש הר"ם הכא ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה, הוא ללמדנו דאפילו בכור תם דחזי להקרבה אין דינו כבכורים שכתב הר"ם בפ"ג מהל' בכורים [ה"א], דהבכורים נותנין אותן לאנשי משמר, ובבכור נמי אמרינן בירושלמי בפ"ד דחלה [ה"ח] עלה דמתני', ואלו נתנין לכל כהן שירצה וכו' וז"ל, יש מהם לאנשי משמר ויש מהם לכל כהן, הבכורות והבכורים לאנשי משמר והשאר לכל כהן ע"כ, והר"ם בפי' המשנה שם בפ"ד דחלה [מ"ט] כתב, אמרו בגמ' הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן שירצה וכו' עכ"ל, וכוונתו על הירושלמי הנזכר. נמצא דלפי הירושלמי בכורות נמי ניתנין לאנשי משמר, ואף כי בפי' המשנה הביא סברת הירושלמי, מ"מ בספר הי"ד לא הביא להלכה כי אם בכורים דהוו לאנשי משמר, אבל בבכורות לא הביא כלל דהוו לאנשי משמר. ואדרבה נראה דעל זה כתב הכא ויראה לי דהבכור נותן לכל כהן שירצה, לאפוקי מסברא זאת, דאינו צריך ליתנו לאנשי משמר אלא הוי כשאר המתנות דנותן לכל כהן. ותלה הדבר בסברתו באומרו ויראה לי, ללמדנו דלפי ראות עיניו ולפי הראיות והכרחיות שיש לו, ע"כ דברי הירושלמי לאו דוקא, ואין הגירסא נכונה:
ויש סעד לזה מההיא דאמרינן במכילתא בפ' בא על פסוק [יג, ב] קדש לי כל בכור וגו' באדם ובבהמה וז"ל, באדם ובבהמה את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם אין להם בבהמה, דהא הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה, אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה, ומה בכור אדם רשאי ליתנו לו בכל מקום, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו בכל מקום שירצה, לפי שהוא אומר והבאתם שמה עולותיכם, שומע אני אף במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת"ל באדם ובבהמה, ומה בכור אדם מטפל בו ל' יום, אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום ע"כ. וכלשון הזה אמרינן בספרי בפ' קרח על פסוק [יח, טו] כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך יעו"ש. וכיון דאיתקש בכור בהמה לבכור אדם ואף בכור בהמה טהורה, דמהיקשא זה ילפינן דאין חובה עליו להביאו לבית הבחירה, א"כ מהיקש זה יש ללמוד דמה בכור אדם נותן לכל כהן שירצה ואינו לאנשי משמר, אף בכור בהמה טהורה נותן לכל כהן שירצה ואין חובה עליו ליתן לאנשי משמר, כיון דאין היקש למחצה:
ועוד יש סעד לזה ממתני' דשמעתין [כו, ב] דקתני, דאם היה בכור תם ואמר לו תנהו לי בתוך זמן שאקריבנו עתה הרי זה נותנו לו, דאם איתא דדינו כבכורים דניתנין לאנשי משמר, אמאי שומעין לו באומר תנהו לי שאקריבנו עתה, דכיון דמן התורה אינו נותנו עד זמנו איך יכול כהן דמשמר זה לומר שיתנהו לו קודם זמנו להקריבו במשמר שלו, ומפסיד זכות המשמר שיהיה לאחר זמנו, דמצד הדין הם זוכים בו בזמנו. אם לא דע"כ צ"ל דהבכור דינו כשאר מתנות דניתנין לכל כהן, דבהכי א"ש דהר"ם סמך דין זה שכתב ויראה לי סמוך לדין זה, וכללו בסעיף א' לרמוז דמזה הדין המציא דבר זה:
ומתוך דברי המכילתא והספרי הנזכר לעיל דקתני, ומה בכור אדם מטפל בו ל' יום, אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום, יצא לנו קצת ישוב עוד למה שהקשו התוס' [נו, א בד"ה אמר] בההיא דמעשר בהמה דיליף לקוח מקרא דוכן תעשה, דהא איצטריך לרבות עשיה אחרת לשורך דבהמה גסה מטפל בה נ' יום כאמור, דהא לכאורה קשה דהאי תנא דמכילתא וספרי הוי דלא כמאן, דהא סתמא קתני, דמשמע דכל מין בכור בהמה בין דקה ובין גסה אינו מטפל כ"א שלשים יום דומיא דבכור אדם. וע"כ צריך לומר דסבירא ליה לתנא דמכילתא וספרי, דמהאי היקשא דבאדם ובבהמה אין ללמוד אלא טיפול דל' יום אפילו בבהמה גסה, אבל מיתורא דהיקש שני דהוקש לבכור אדם בקרא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך, ילפינן דבהמה גסה מטפל נ' יום, דהיקש זה אי אפשר לומר דבא ללמדנו לטיפול ל' יום, דלל' יום זו היא בידינו מהיקשא דקרא דקדש לי כל בכור, ולמה איצטריך היקש אחר לזה, וא"כ ע"כ לומר דעיקר ההיקש אינו להקישו לבכור בניך, אלא לרישא דקרא דמלאתך ודמעך, לומר דבזמן הביכורים שהוא נ' יום כן תעשה לשורך, וס"ל להתנא דעיקר היקשא הוא לשורך ולא לצאנך, דטפי סמך ליה לשורך ממאי דסמיך לצאנך, וכל מאי דאפשר לדרוש ההיקש לרישיה דקרא דבכורים למאי דסמיך ליה יותר עדיף טפי, כדאמרינן בשמעתין [כו, ב] דאדרבה מדסמיך ליה לדסמיך ליה. וכיון דעיקר הטעם הוא משום דהיקש זה, לא איצטריך ליה לא לשורך ולא לצאנך לענין טיפול ל' יום, דהא ילפינן לה מהיקשא דקרא דקדש לי כל בכור, וע"כ דעיקר ההיקש הוא לרישיה דקרא דבכורים. ולא שייך להקשות דאדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה דמעיקרא לא מקשינן לצאנך בהיקש אלא לשורך מקשינן לבכורים דסמיך להו טפי, וא"כ כפי זה אין עיקר הדרשה בטיפול בהמה גסה נ' יום מקרא דכן תעשה, כ"א מגוף ההיקש:
ומאי דאמרינן בשמעתין דלתנא דברייתא ס"ל דמקרא דכן תעשה ילפינן, דהוסיף לך הכתוב עשיה אחרת, היינו משום דס"ל להאי תנא דלא ילפינן מהיקש דקרא דקדש לי כל בכור באדם ובבהמה דבר זה. ובפרט לסברת רש"י בפרק לולב הגזול (דף ל"א ע"א) הביא דבריו הרב הליכות עולם דף מ' ע"ב, דהא דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, לאו דוקא ג"ש, דכל המדות נמי לא ניתנו לידרש מעצמן חוץ מק"ו בלבד יעו"ש, דלדידיה י"ל דתנא דשמעתין לא קיבל היקש זה מרבו, אלא היקש דבכור בניך וכן תעשה, וא"כ ע"כ לא ילפינן לבהמה גסה דצריך נ' יום כי אם מקרא דכן תעשה, וא"כ י"ל דההיא דאמרינן בפ' מעשר בהמה [נה, ב] דלקוח פטור מן המעשר מקרא דכן תעשה באם אינו ענין, היינו לומר דהעיקר כתנא דמכילתא וספרי דדרשי היקשא דקרא דקדש לי כל בכור וגו' לטפול ל' יום, דבהכי אייתר לן היקשא דכן תעשה לשורך, וע"כ צ"ל דלהיקש לשורך לרישיה דקרא דבכורים אתי, ומינה ילפינן דבהמה גסה בנ' יום, וקרא דתעשה הוא ללמד על מעשר באם אינו ענין:
ואחרי כתבי כל זה מצאתי בתוספתא בפ"ה דדמאי [הי"ט] דתניא הכי, רשאי ישראל שיאמר לישראל אחר הילך סלע זה ותן תרומה לבן בתי כהן, ותן בכור לבן בתי כהן, רשב"א אומר אומר אני אף במתנות כן, כיצד הרי עלי מאתים זוז לכל מתנות כהונה רשאי שיאמר לו הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן עכ"ל. מתבאר מתוספתא זאת דעיקר הגירסא בברייתא דשמעתין כמ"ש הרא"ש בתוספותיו, דרשב"א פליג את"ק, דלת"ק אפילו במפריש מעות למתנות כהונה אינו רשאי, ולרשב"א אם אמר הרי עלי מאתים זוז למתנות כהונה, דהיינו שהפריש ר' זוז להלוות לכהן רשאי לומר הילך סלע ותן לבן בתי כהן. ובהגלות נגלות גירסא זאת ע"כ גירסת התוספתא היא כמו שכתבתיה. ומ"ש בספרים אף במתנות מקודש בכהנים כן ט"ס הוא, וצ"ל אף במתנות כן כגירסת הרא"ש. ועיין בס' חסדי דוד מה שדחק עצמו לפרש הגירסא הזאת. ואולם לפי התוספתא יש ללמוד, דאפילו לת"ק מתיר לומר כן אפילו בבכור, וצ"ל דהיינו דוקא בבכור תם דהוי קדושת הגוף כתרומה דלא אתי למטעי למינהג ביה מנהג חולין, ולא גזרינן תם אטו בעל מום כאשר שיערנו בברייתא דשמעתין לדעת רש"י כנזכר לעיל: