אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מג ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מג ס"ק א

אות מב ס"ק ח

אמנם יש לעמוד על דברי רבינו הרמב"ן, שכתב דהלכה כשמעתין דדוקא בתרומות ומעשרות איכא טובת הנאה ולא בבכור ומתנות, וכן כתב הרא"ש בפסקיו [סי' א'] יעו"ש, דמה יענו למתני' דערכין הנזכר [כח, ב], דלרבינו והרא"ש נלע"ד דאין לתרץ כמו שתירצו התוס' חיצוניות דכיון דמדאורייתא טובת הנאה שריא לכך שייך ביה הקדש, דלדידהו ע"כ אי אפשר לומר הכי, והענין הוא ע"פ מה שכתבתי בספר תוספת דרבנן באות פ' [סי' רס"ה] דף צ"ג, דמתבאר מדברי רבינו הרמב"ן ומדברי הרא"ש בריש פרק פסולי המוקדשין [לא, ב], דס"ל דהא דבכור ומעשר אינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא אינו אלא מדרבנן, והנה כי כן לדידהו מתבאר מסוגיא דזבחים (דף ע"ה ע"ב), גבי מאי דבעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקול בליטרא וכו', דכיון דאיסור זה מדרבנן הוא, ע"כ הכי קמבעיא ליה דכיון דמדאורייתא יש לו זכות לכהן על שיעור דמי צמצום משקל הליטרא, הרי אפשר דחל ההקדש על שיעור זה הרווחא דהקדש עדיף, ודחי ליה ר' אמי דסו"ס כיון דמדרבנן אסרו משקל הליטרא והפקיעו זכות זה ממנו, הפקר ב"ד הפקר ולא נשאר לו זכות כלל ולא חל ההקדש על זכות זה יעו"ש, וא"כ במתניתין דערכין במקדיש בכור לבדק הבית, אמאי אמרינן דחל ההקדש על שיעור זכות טובת הנאה דאית ליה זכותא בגוויה, דאף דמן התורה אית ליה זכות ט"ה, מ"מ כיון דמדרבנן הפקיעו זכות טובת הנאה מניה הפקר ב"ד הפקר, ולא נשאר [לו] שום זכות כלל ולא חל ההקדש על זכות זה, דומיא דמתפיס בכור לבדק הבית דאינו נשקל בליטרא מטעם זה האמור: ונראה דלדעת רבינו והרא"ש ז"ל צריך ליישב מתני' דערכין ע"פ החילוק שכתבתי, דע"כ לא אמרינן בשמעתין דבמתנות ובכור אסרו טובת הנאה, כי אם דוקא דידע הכהן המקבל כי נתנן מפני הסלע שנתן לו זקנו, דבהכי איכא למיחש שמא יבא למינהג בהם מנהג חולין, אבל בדלא ידע הכהן המקבל בזה וסבור הוא שנותן לו מאיליו בלי שום נתינה, ומודיעין אותם דשורת הדין דאין להתיר טובת הנאה אלא בדלא ידע המקבל ליה זכות בגוויה כשיקבל מישראל זוזי ליתן לבן בתו כהן שפיר דמי, ומשו"ה אתי שפיר דחל ההקדש על שיעור טובת הנאה דאית ליה, דהא אפילו מדרבנן אית ליה זכות בגוויה כשיקבל מישראל זוזי ליתן לבן בתו כהן באזהרה שלא ידע מזה הכהן המקבל, אלא דק"ק דאי ס"ל חילוק זה אמאי לא ביארו רבינו והרא"ש חילוק זה, וכתבו סתם דהלכתא הכי דבבכור ומתנות ליכא טובת הנאה.:

והנה ע"פ החילוקים הנזכרים מתישב נמי הא דאמרי' בפ' האיש מקדש [נח, ב], דאיכא מאן דאמר התם דמאי דקתני מתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות מקודשת, דהוי מטעם טובת הנאה ממון הוא, ולכאורה קשה דהתינח בתרומות ובמעשרות, אבל במתנות הא מסקינן הכא דבמתנות ליכא טובת הנאה, ואף דאינו אלא דרבנן מ"מ הפקר ב"ד הפקר והרי אסרו חז"ל טובת הנאה והפקירו זכותו. ואולם י"ל דהתם מיירי במפריש מעות למתנות, דבדמים לא אסרו חז"ל טובת הנאה, כיון דליכא למיחש למידי. ולגירסת הרא"ש וספרים ישנים דגרסי דרשב"א פליג את"ק, וס"ל דבמפריש מעות יש להן טובת הנאה, ות"ק לא ס"ל הכי, י"ל דמאן דאמר דמתני' דהמקדש במתנות משום טובת הנאה הוא, מוקי למתני' דהתם כרשב"א, דבמפריש מעות יש להן טובת הנאה, או אפילו כת"ק דהכא, מ"מ כיון דיש לו טובת הנאה לקבל מישראל ליתן לבן בתו כהן בלי שידע כהן המקבל כלום, הרי אית ליה זכותא בגווייהו ושפיר מקודשת אי טובת הנאה ממון:

ובעיקר האי דפריך הש"ס בשמעתין, ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה וכו' יש לעמוד, דאמאי לא פריך הש"ס כן לרישא דברייתא נמי, דקתני [כו, ב] הכהנים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, דאמאי לא קתני נמי אין נותנין להם מתנות ובכור, ואין לומר דמאי דפריך הש"ס ותנא אמאי לא קתני מתנות כהונה קאי נמי ארישא, ומאי דמשני הש"ס שייך נמי ארישא, דכיון דקתני ברישא ואם עשו כן חללו, דהכוונה דחללו והוציאו התרומה והמעשר לחולין שאין בהם דין קדושה, לזה דייק התנא למתני תרומה דוקא דקדושת הגוף היא ולא מתחלא, וא"כ אף שאנו אומרים להם שחיללו את התרומה לא אתו למטעי בה לזלזולי בה לאכול אותה בטומאה, או להאכילה לזרים, אבל מתנות כהונה דקדושת דמים נינהו אי אמינא להו דחללו אותם, איכא למטעי בהו דנתחללו קדושתייהו לגמרי ואתו למינהג בהו מנהג חולין, ומשום דבעי למיתני דאמינא להו חללו נקט התנא תרומה ומעשר, דהא ליתא דאי איתא דקאי גם ארישא מאי דפריך ומאי דמשני, האי דקאמר הש"ס הני כיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהו סבר תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי, דהא דארבעה זוזי לא שייך אלא בסיפא דטובת הנאה אבל ברישא לא שייך:

שוב ראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא פי' הרגמ"ה לשמעתין, וכתב גבי מאי דקתני ואם עשו כן חללו וז"ל, ואם עשו כן שנתנו להם בשכרן, חיללו הוציאו התרומה והמעשר לחולין שאין בהם דין קדושה, ולא יפה עשו ולא יצאו ידי חובתן וכו', וגבי מאי דפריך הש"ס ותנא מאי טעמא וכו' כתב וז"ל, ותנא קמא דאמר אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי, להכי קאמר ותנא קמא משום דהאי דקאמר ובקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי, ומשני אמר לך כיון דלא מתחלא שלעולם אין פודין את התרומה להוציאה לחולין לא אתי למטעי, דאע"ג דאמרינן הכא חללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למכלינהו בטומאה, אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין, אי אמינא חללו אתי למטעי בהו ואתו למינהג בהו מנהג זלזולי דחולין, ושמא יאכילו לכלבים והוי בזיון עכ"ל. מפורש יוצא מפירוש הרגמ"ה דלפי הגי' דגריס ותנא קמא, פי' דלא קאי מאי דפריך הש"ס ותנא מ"ט וכו' אלא ארישא דאין נותנין להם תרומה ומעשר, ועלה הוא דמשני הש"ס. וע"כ צ"ל דלא גריס הרגמ"ה האי לישנא דנוסחא דידן, דקאמר תיתחל קדושתייהו אארבע זוזי, וכן נראה מתוך לשונו:

וא"כ כפי פי' הרגמ"ה יוצא לנו לענין דינא, דלענין טובת הנאה לא נזכר בש"ס כלל חילוק זה שיש בין תרומה לשאר מתנות כהונה, דאפילו במתנות כהונה ובכור שריא טובת הנאה כפשט הברייתא דקתני ובכולן יש להם טובת הנאה, ולא קשיא ליה להש"ס דאמאי פתח תנא בלשון וכולן וכו' וסיים לומר כיצד ישראל שהפריש תרומה וכו', דס"ל דע"כ צ"ל דחדא מינייהו נקט. ובפרט די"ל דנקט התנא לדוגמא תרומה שהוא היותר פשוט דטובת הנאה שריא, כיון דהיא קדושת הגוף ולא אתי למטעי. ואין ספק אצלי שפי' זה שפירש הרגמ"ה בשמעתין, ס"ל להר"ם ז"ל, ומשו"ה פסק בפשיטות דטובת הנאה מותר בכל גוונא, בין בתרומות ומעשרות ובין במתנות כהונה. ובאמת שפי' זה מחוור יותר כי היכי דלא תקשי לן ממתני' דערכין הנזכר ומשאר דוכתין, ואפשר דמכח מתני' דערכין וכיוצא הכריעו דהעיקר כפי' זה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה