אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק ה

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק ה

אות מב ס"ק ד

עוד יש לעמוד בסברא זאת דגיזת הבכור מותרת מחיים, מההיא דאמרינן בפ"ק דמכילתין (דף ט' ע"ב) עלה דאיפליגו ר"י ור"ש, דלר"י פ"ח אסור ולר"ש מותר, ואמרינן התם דבהאי קרא קמיפלגי, דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים וכו' דברי ר"י, ר"ש אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם, לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור ע"כ. ובשלמא אי אמרינן דכל שהזהיר רחמנא שלא יגוז הו"ל כמזהיר שלא יהנה מהגיזה אפילו אם נגזז, א"ש דרבי שמעון יליף היתר הנאה דפטר חמור מהאי קרא, דכיון דמיעטה קרא מאזהרת גיזה הרי היתר הגיזה אמור, שהרי חדית לן קרא שיכול ליהנות בגיזה, דאין דינו כבכור בהמה טהורה, אבל אם נאמר דלא אסר רחמנא כי אם שלא לגוז, אבל הגיזה עצמה מותרת אפילו בבכור בהמה טהורה, מנ"ל לר"ש מהאי קרא היתר הנאה, הא אפשר דלא התיר קרא אלא דבפ"ח מותר לגוזזו דאין בו איסור גזיזה כבכור בהמה טהורה, אבל לעולם דהפ"ח עצמו אסור בהנאה, דכיון דלר"י כיון דלית ליה קרא להיתר מסברא אוסרו בהנאה, כ"כ י"ל לר"ש דאה"נ דאסור ליהנות ממנו בעבודה או במכירה או אפילו בגיזה שגזז, דלא התיר הכתוב אלא לגוזזו כדי שאח"כ אחר שיפדנו יהיה מותר ליהנות בגיזה שגזז מקודם, דלא חדית לן קרא אלא דאין בו ענין איסור גזיזה כבכור בהמה טהורה דדכוותיה קא ממעט בפ"ח. ועוד דאפילו לא יהיה מותר הגיזה אחר הפדיון, י"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר הגיזה אם יהיה צורך לגוזזו לצורך גוף הפ"ח. ועוד דאעיקרא דמלתא איכא למימר, דמאי דמיעט קרא פ"ח הוא לאמר דדוקא בכור צאנך אי אתה גוזז אבל אם נגזז מותר הגיזה, אבל פ"ח אינו כן דאפילו הגיזה אסור כיון דהפ"ח אסור בהנאה:

ואין ליישב כל זה, דע"כ לא כתבו התוס' דהגיזה מותר כי אם בבכור בעל מום, אבל בתם הגיזה אסורה מן התורה, דהכי דייקי דברי התוס' [בכורות כה, א] שכתבו, כולה הך שמעתתא מוכחא דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא, דמלבד דמדברי התוס' חיצוניות הנזכר שהוקשה להם מהא דמועלין בגיזי עולה ש"מ דאפילו בבכור תם קאמרי, דאי בבכור תם אסור הגיזה מאי ק"ל מעולה, הא התם אפשר דמיירי בגיזי עולה דתם דדכוותיה בבכור גיזת תם אסורה. יתר ע"כ דהתוס' דידן כתבו לדחות, דאין לחלק דבמתכוין לגוזזו אסורה דהא אפילו בתולש פליגי וכו', ואפילו בעולה תמימה לא מתסרא הגיזה אלא מדרבנן כדמוכח לקמן [כו, א] גבי תולש צמר מעולה תמימה וכו', דלפי דרכם דלא חלקו בין היתר דאחר שחיטה להיתר דמחיים, דמש"ה כתבו דמשמעתין משמע דגיזת פסולי המוקדשין מותרת מדאורייתא, א"כ ה"ה בתם דהא עולה תמימה אמרינן דגיזה מותרת אחר שחיטה אף דנגזז בעודה תמימה. ועוד דע"כ ה"ה תם, דאם איתא דבתם אסירא מן התורה איך אפשר דבפסולי המוקדשין הוא מותר, הא לענין מלקות חייב בפסולי המוקדשין בגיזה ועבודה כתם, וכתבו התוס' לעיל בפ"ב (דף ט"ו ע"א) ד"ה ואהני קרא וכו' וז"ל, כדתניא לקמן גבי פסולי המוקדשין דהגוזז והעובד בהם סופג את הארבעים, ולא אמרינן דכיון דאתקש לצבי ואיל מפקיע לגמרי מלאו, וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא, אלא אמרינן אהדריה קרא לאיסוריה ללמד דלענין גיזה דין בע"מ כתם הוא, וכשם דבתם אסור כ"כ בבע"מ דאכתי באיסוריה הוא כמו שהיה בעודו תם כדאמרינן לענין מלקות:

וכן נראה מדברי ר"ש (בפ"ג דערלה משנה ג') עלה דקתני מתניתין, האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' כתב וז"ל, גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהוא, וצריך טעם מ"ש אטו בכור לאו מוקדשין, ושמא חדא בתם וחדא בבע"מ, ואע"ג דתרוייהו דרבנן דכולה סוגיא דשלהי הלוקח בהמה מוכחא דגיזי פסולי המוקדשין שריא מדאורייתא, ואפילו בעולה תמימה וכו' עכ"ל, הרי דכתב דתרוייהו אחד תם ואחד בע"מ אינו אלא מדרבנן:

אלא דצריך להבין דנהי דאזהרת דלא תגוז בין לתם ובין לבע"מ דבכור אינו אלא שלא יגוז לכתחלה, אבל הגיזה לא נאסרה מחמת דעבר על איסור גיזה, מ"מ היינו דוקא בבע"מ, אבל בבכור תם דיש לו דין קדשים קלים אמאי לא יהיה אסור הגיזה קודם הקרבה, כיון דקודם הקרבה דין מוקדשים יש לו. ואף דקי"ל דאין מועלין בשלמים מ"מ אסור ליהנות מהם מדאורייתא, וכמ"ש התוספות בפ"ק דנדרים [י, א] וכן כתבו התוספות בפ"ק (דמעילה) [דתמורה] (דף ג' ע"א) ד"ה לא וכו', וכן פירש"י בפ' כ"ש (דכ"ז ע"ב) ד"ה בעצי שלמים יעו"ש, וא"כ איך כתב הר"ש ואע"ג דתרוייהו מדרבנן וכו', הא אפשר לומר דמוקדשין דקתני כל שהוא ומיירי בבכור תם מיירי בצמר שנשר מבכור תם וארגו קודם הקרבה, דקודם הקרבה פשיטא דאסור ליהנות בו מן התורה, ובהכי אתי שפיר כיון דאיסורו מה"ת אסור בכ"ש, משא"כ בע"מ שאינו אלא מדרבנן. ובשלמא להתוספות חיצוניות שכתבו וחילקו בין עולה ושאר קדשי מזבח לבכור, דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה, אבל בבכור שהקדושה בא מאליה גיזה רחמנא שרייה כנז"ל א"ש, דלענין גיזה אין דין בכור כשאר קדשים קלים, דמעיקרא לא אקדישינהו רחמנא ואין לגיזה דין הקדש, אבל לר"ש שכתב דאטו בכור לאו היינו מוקדשים ומוקי מתניתין דמוקדשין בבכור תם, דנראה דס"ל דדין הבכור כדין הקדש יש לו לענין גיזה נמי, א"כ אמאי כתב דהוי איסורא דרבנן כיון דאפשר לומר דמתניתין מיירי בצמר הנתלש קודם הקרבה דאסור בהנאה מן התורה, דע"כ לא אמרו בעולה תמימה בשמעתין דאינו אלא מדרבנן אלא לאחר הקרבה, או דנפל בו מום ופדאו ושחטו כמו שמתבאר בדברי התוספות בשמעתין יעו"ש, אבל מחיים פשיטא דהוי מן התורה: ודוחק לומר דר"ש לא ס"ל כהתוספות ורש"י דס"ל דבשלמים איכא איסור תורה, דר"ש ס"ל דכיון דאין מועלין בהם לא אסירי בהנאה כי אם מדרבנן דוקא. ועוד דאפילו ס"ל הכי מ"מ היינו דוקא בשלמים וקדשים קלים אבל בקדשי קדשים בעולה וכיוצא פשיטא דמועלין בגיזתן קודם הקרבה, וא"כ מאי דוחקיה לומר דמוקדשין דקתני במתניתין הוא אפילו בבכור תם, הא שפיר י"ל דבכור דקתני רישא הוא בכל גוונא אפילו בבכור תם, ודכותיה בשלמים דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן בעינן מלא הסיט, וסיפא דקתני במוקדשין בכל שהוא מיירי בעולה וקדשי קדשים דאסירי מן התורה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה