אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מב ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מב ס"ק א

אות מא ס"ק ד

מתני' [כה, א] שער בכור בע"מ שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וכו': הנה מדלא איפליגו רבנן ועקביא כי אם לאחר שחיטה, דלעקביא כיון דצמר המחובר בו מותר דאחר שנשחט הכל מותר, ה"ה בצמר שנשר מחיים דבשעת שחיטה ניתרת, וחכמים אוסרים דמה שנשר מחיים אינו ניתר בשחיטה, דאף דמן התורה ניתר בשחיטה אפילו לרבנן מ"מ מדרבנן אסרוהו דלמא אתי לשהוייה, ש"מ דלכ"ע מה שנשר מחיים אסור בהנאה קודם שחיטה:

וצריך לחקור אם קודם שחיטה איסורו מן התורה או מדרבנן, ולכאורה היה נראה דאיסורו מן התורה, דהא אמרינן לעיל בפ"ב (דף ט"ו ע"א) ומייתי לה בפ"ו דתמורה (דף ל"א ע"א), מנה"מ דת"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ, ופרש"י שם בתמורה וז"ל, איכא דאמרי תזבח ואכלת בשר אין לך בו היתר אכילה אלא משעת זביחה, לאפוקי חלב וגיזה דהנאה מחיים היא, אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולא מייתר ליה לואכלת למדרש ולא לכלבים, ומהך דרשא משמע דלכלביך שפיר דמי, דהכי משמע אתה לא תאכל קודם זביחה כלומר אל תתהני מחיים, אבל כלביך דלאחר מיתה הוא אפילו בלא זביחה שפיר דמי, ופודין את הקדשים להאכילן לכלבים תרי תנאי נינהו והכי מוקמינן בשחיטת חולין עכ"ל:

מתבאר משם דלתנא דאיכא דאמרי עיקר הדרשא הוא מואכלת דאין לך בו היתר אכילה אלא משעת זביחה, לאפוקי חלב וגיזה דהנאה מחיים הוא, וא"כ מוכח דלהאי תנא גיזה וחלב שניהם שוים דבשניהם אסר הכתוב שלא יהיה לו הנאה מהם כ"א אחר שחיטה ולא מחיים, ואף דלת"ק דדריש תזבח ולא גיזה ואכלת בשר ולא חלב איכא למימר דדוקא חלב שייך לומר דאסר הכתוב חלב מחיים, אבל גיזה דיליף ליה מתזבח ולא גיזה י"ל דלא בא הכתוב אלא לאסור שלא יגוז אבל אם עבר וגזז מותר אפילו מחיים, מ"מ לתנא דאיכא דאמרי פשיטא דחלב וגיזה שוים ואם עבר וגזז אסור מן התורה, ואיכא למימר אפושי פלוגתא לא מפשינן, ומסתמא תנא קמא נמי ממעט גיזה מתזבח לאסור הגיזה מחיים, דומיא דבשר ולא חלב דהמיעוט הוא לאסור החלב:

אמנם התוס' בשמעתין ד"ה שער בכור וכו' כתבו וז"ל, כולה הך שמעתא מוכחא דגיזה דפסולי המוקדשין שרי מדאורייתא, ואפילו רבנן דאסרי מפרש בגמ' דלמא אתי לאשהויי, והא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו תזבח ולא תגוז וכו', והעלו התוס' שם דלענין דרשא דבשר ולא חלב הוא לאסור החלב שנחלב דהכי הוי משמעותיה דקרא יעו"ש. מתבאר מדבריהם דלת"ק דדריש תזבח ולא גיזה היינו להזהיר שלא יגוז, אבל אם עבר וגזז הגיזה מותרת ואפילו מחיים קודם שחיטה. וכן מתבאר מדברי התוס' בחולין (דף ל"ו ע"א) ד"ה סלקא דעתך אמינא וכו' ובפ"ג דמעילה (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלב המוקדשין וכו' יעו"ש, וע"כ דאפילו קודם שחיטה ס"ל דמותר מן התורה, כיון דכתבו דעיקר ההיתר הוא ממשמעותיה דקרא דתזבח משמע ולא תגוז משא"כ בחלב, וא"כ מנין לחלק בין קודם שחיטה לאחר שחיטה:

וצריך להבין דכיון דלאידך תנא דדריש אין לך בו היתר אכילה אלא מזביחה ואילך, עכצ"ל דגיזה וחלב שוים דמחיים אסירי, מנ"ל לומר דת"ק נמי לא ס"ל הכי, כיון דלא אמרו בפירוש דבהא נמי פליגי הני תנאי כדפליגי לענין אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואי משום כולה שמעתין שכתבו התוס' דמוכחא דגיזה שרי מדאורייתא, יש לדחות דע"כ לא אמרינן הכי דאפילו רבנן דאסרי אינו אלא מדרבנן גזירה דלמא אתי לאשהויי, אלא דוקא לאחר שחיטה, דמן התורה לכ"ע השחיטה מתרת אפילו הצמר שנשר מחיים, דמגו דאהני שחיטה להתיר צמרו המחובר לו אהני נמי להתיר לצמרו שנשר ממנו מחיים, וכמ"ש הראב"ד בפ"ה דעדיות [מ"ו] שזה הוא טעמו דעקביא שמתיר יעו"ש, וכמ"ש התוס' לקמן בשמעתין [כו, א] בד"ה התולש צמר מעולה וכו', דכתבו התוספות דהבעיא הוא בעולה שנשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח ועורה לכהנים, ומבעיא ליה בצמר שנתלש אי משתרי בהכי נמי יעו"ש, והרי בעולה תמימה דפשיטא דקודם שחיטה מועלין בגיזתה ועם כל זה השחיטה מתרת, וא"כ הוא הדין בפסולי המוקדשין, די"ל דדוקא אחר שנשחט מותרת מן התורה במגו דמתיר הצמר המחובר בה, אבל לעולם דמחיים אסור מן התורה דגיזה אסירא מחיים דומיא דחלב, דבהכי ניחא מה שלא נחלקו רבנן ועקביא כי אם בהיתר דאחר ששחטו, ואם איתא דמדאורייתא מחיים נמי מותר, צריך טעם אמאי לא נחלקו נמי אם מותר קודם שחיטה, דלעקביא דלא גזר דלמא אתי לאשהויי אמאי לא יהיה מותר אפילו קודם שחיטה, ובכולה שמעתין מוכח דמודה עקביא דקודם שחיטה אסור:

ודוחק לומר דה"ט דמחיים, דאי מתירין לו ליהנות ממנו מחיים דמקרבא הנאתיה דאינו צריך להמתין עד אחר שחיטה, איכא למיחש טפי דלמא אתי לאשהויי ואפילו עקביא מודה דכה"ג גזרינן, דאין סברא לחלק בהכי, דאי איכא חששא דלמא אתי לאשהויי דמקרבא הנאתיה, אמאי לא ניחוש נמי דאתי לאשהויי כדי ליהנות מהגיזה אחר שחיטה, דכיון דיש תקוה ליהנות ממנו אחר שחיטה מה לי דמחיים דלאלתר ומה לי הנאה דלאחר שחיטה אף דלא הויא לאלתר, סוף סוף הרי יש לו תקוה ליהנות ממנו ואתי לאשהויי:

ועוד יל"ע בדברי התוס' במה שהוקשה להם כפי זה ההיא דאמרי' בחולין, גבי על הארץ תשפכנו כמים דאתא למשרי דמן של פסולי המוקדשים, דהא אפילו הגיזה עצמה מותרת, דלפי האמור דלתנא בתרא דדריש דאין לך היתר אלא מזביחה ואילך גיזה וחלב שוין דגם גיזה אסירא, מאי קשה להו מהתם, הא אפשר לומר דהתם דחי דלא תקשי ליה לרב אסי דאמר, דאומר היה ר"ש שחיטתו מכשיר ולא דם שחיטה, דהא בדם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו כמים, די"ל דר"ש ס"ל כאידך תנא דגיזה וחלב שוים ואפילו עבר וגזז אסור מן התורה, ומש"ה סד"א לאסור דמן כדין גיזה. וי"ל דמאי דדחי הש"ס דאתא למישרי דמן לאו בדם [שחיטה] קאמר, כדס"ל להתוס' ומש"ה הוקשה להם דהא לאחר שחיטה מותר הכל, דהא שפיר י"ל דמוקי קרא למשרי דם ההקזה, דאמרי' בפ"ג דמעילה (דף י"ב ע"ב) דהמקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו יעו"ש, וע"כ אתי קרא למשרי בפסולי המוקדשים דם ההקזה כי היכי דלא נימא שיהא אסור כדין גיזה דמחיים אסור, ולעולם דאין לומר דכוונת הש"ס לומר דר"ש סבירא ליה כאידך תנא:

באופן דקשה הדבר מנ"ל להתוס' דלת"ק דדריש תזבח ולא גיזה הגיזה מותרת אפילו מחיים, כיון דמשמעתין אין ראיה דאינו אלא לאחר שחיטה. ומלבד דבדברי התוס' דילן דהכא ומדברי התוס' בפ"ג דמעילה הנזכר, מוכח דס"ל דאפילו מחיים מותר מדאורייתא, יתר על כן ראיתי להתוספות חיצוניות שהביא הרב בצלאל כ"י על דברי התוס' דידן שכתבו וז"ל, משמע הכא דגיזה מותרת אלא שאסור לגזוז לכתחילה, ותימה מ"ש דחלב דאסור לאחר שנחלב כדמוכח בפ"ק [ו, ב], וי"ל דהכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, תזבח כתיב משמע ולא תגוז, ואכלת בשר כתיב משמע אבל החלב אסור ולא תאכל וכו', והקשה ר"י דאמרינן נתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל, וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה אבל בבכור שהקדושה באה מאליה גיזה רחמנא שרייה עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדבריהם דמדאורייתא גיזה מותרת לגמרי אפילו מחיים, וא"כ צריך לדעת מאי טעמא לא אפליגו רבנן ועקביא אפילו מחיים, כיון דלעקביא לא גזרינן דלמא אתי לאשהויי כאמור:

ויש לומר דהיינו טעמא דמחיים כ"ע מודו דאסור מדרבנן מטעם קנס, דאם גזז בכוונה ועבר על לאו דאיסור גזיזה קנסו אותו חכמים שלא יהנו מעשיו ולא יוכל ליהנות ממנו כי אם לאחר שחיטה דלאחר שחיטה כבר היה יכול ליהנות בלאו הכי, וכדאמרינן לענין מטיל מום בבכור בפ"ה דבכורות (דף ל"ד ע"א), דהצורם אוזן בבכור דלרבנן דקי"ל כוותייהו אם נולד בו מום אחר דבלאו הכי היה נשחט במום אחר ישחוט עליו דלא קנסינן ליה עולמית יעו"ש, וה"ה הכא דאחר שחיטה בלאו הכי מותר ליהנות ולא אהנו מעשיו מותר ליהנות נמי ממה שגזז, אבל מחיים אסור משום קנס. אלא דבאיסור זה דגיזה לא פלוג רבנן ואסרו בכל מין גיזה, אפילו נשר מאליו או שגזז גוי שלא מדעת בעלים. וכיוצא לזה מצינו דקנסו חז"ל בענין לקט עניים דאמרי' בירושלמי בריש פרק ה' דפאה [ה"א] עלה דמתני' גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים, ואמרינן דקנס קנסו בו שגדש על גבי לקטן של עניים, ואפילו היה שוגג ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ של עניים דמשום קנס לא פלוג רבנן, ופסקו הר"ם בפ"ד מהל' מתנות עניים [ה"ו וה"ז] יעו"ש, וה"ה הכא כיון שקנסו חכמים למי שגזז בכוונה שלא יהנה מהגיזה קודם שחיטה לא פלוג רבנן ובכל גוונא אסור:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה