אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מ ס"ק ה

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מ ס"ק ה

אות מ ס"ק ד

וראיתי להריטב"א בחידושיו ליבמות כ"י שכתב עלה דמתני' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם וז"ל, ויש מקשים כיון דספיקא דאורייתא הוא היכי שרינן להו לכתחלה לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצות נתינה, ומתרצים שלא חייב הכתוב מצות נתינה אלא לישראל ודאי, ואין כאן משום גזל עד שיודע בודאי שהוא חייב בנתינת תרומה, ויש גורסין אין מוכרין את התרומה ואם מכרו הדמים שלהם ובנוסחאות ישנות גרסינן כגירסת רש"י ז"ל עכ"ל. דנראה דלגירסא זאת שגורסין אין מוכרין את התרומה, אין הטעם משום מה שהקשו היש מקשים דהא ספיקא דאורייתא והיכי שרינן ליה לכתחלה לעשות כן, דזה פשוט דלענין ממון זה כלל גדול בדין המע"ה, אפילו לענין מתנות כהונה דאיכא מצות נתינה כדאמרינן בספיקות הגר [חולין קלד, א], ולענין ספק בכור בהמה טהורה וספק פ"ח דבכמה מתני' אמרי' דהמע"ה, ואי משום דהכא שאני דעכ"פ ממה נפשך היא תרומה ודאית משא"כ בכל בספיקות, הא ליתא, דמאי איכפת לן אי גוף התרומה היא קדושה על צד הודאי, כיון דמ"מ אי הבעלים הוא כהן אינו חייב ליתן, אלא עכ"פ צריך לומר דהיינו טעמא, כדאמרי' גבי דמאי דתרומת מעשר נותנה לכהן ואינו מוכרה לכהן, וא"כ הוא קשה דהתינח בתרומת מעשר, אבל בתרומה גדולה בין לטעמייהו דהתוס' ובין לטעמיה דרש"י יכול למוכרה, וכמו שמתבאר מהסוגיא דספ"ק דמכילתין [יא, ב], דר"ש ס"ל דהמפקיד אצל הגוי פירותיו הוי כדמאי ומוכרה לכהן, וכן בספק חלה דגר אמרי' בירושלמי בפשיטות דמוכרה לכהן, ותקשי לן מתני' דהכא, ואיך הריטב"א ז"ל לא דחה גירסא זאת מטעם זה.:

ונלע"ד דהיינו טעמא דאין מוכרין את התרומה לכתחלה הכא לפי גירסא זאת, משום ההיא דתנן בפ"ז דשביעית משנה ג' אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות, וכתבו ר"ש ור"ע דהיינו טעמא דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה יעו"ש. ואע"ג דהיינו דוקא בדרך סחורה אבל בהזדמן מותר, הכא באלו התערובות דכל ימי חייהם מפרישין תרומות וחלה, והוא דבר תדירי וצריך לכל פעם שמפרישין למוכרה, באופן זה נראה כסחורה כיון שאינו בהזדמן בעלמא אלא תדיר עושים כן, משא"כ בספק חלה דגר או בההיא דר"ש שמא החליפן הגוי, דכיון דאינו דבר תדירי כי אם שנזדמן לו ספק זה לא חשיב כסחורה ומותר:

ועפ"י גירסא זאת מינח ניחא לי מאי דאמרי' בפרק כל שעה [כא, ב], גבי הא דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, ופריך [כג, א] והרי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש, ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, דלפי גירסתנו במתני' דגרסינן מוכרין את התרומה קשה טובא, דאמאי לא אשכח הש"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה, כי אם ממתני' דמערבין לישראל בתרומה, דהרואה יראה דיש לדחות ראיה זאת, דהרי כתבו התוס' שם [ד"ה מערבין], דהכא לא פריך למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו יעו"ש, דיש לדחות דמתני' כמאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ובפרט דדברי התוס' תמוהים דהא בפרק בכל מערבין (דף ל"א ע"א) מפורש יוצא גבי פלוגתא דרבנן ור"י, אי מערבין לכהן בבית הקברות, דהמסקנא שם דכ"ע דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו, וכן כתבו התוס' שם בפ' בכל מערבין (דף ל' ע"א) בד"ה ככר זו עלי וכו' יעו"ש, וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דמערבין לישראל בתרומה כיון דענין העירוב לא חשיבא הנאה, דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו וליכא מאן דאמר איפכא, ואמאי לא מייתי ממתניתין דיבמות הנז"ל דמפורש יוצא משם דתרומה מותרת בהנאה לישראל, דאם איתא דאסורה בהנאה במה שאינו יכול לאוכלה מפני הספק שמא הוא ישראל, גם ליהנות ממנה למוכרה יהיה אסור שמא הוא ישראל ואסורה לו בהנאה. ואולם לפי גירסא זאת א"ש דלא מייתי מינה, דאדרבה ממתני' יש ללמוד איפכא דאסורה בהנאה, ומהאי טעמא אמרי' דאין מוכרין את התרומה לכתחלה, די"ל דמטעם איסור הנאה נגעו בה אלא דבדיעבד אם מכרו הדמים שלהם, דתרומה לאו מאיסורי הנאה התופסים את דמיו הוא, ודמיו מותרים, ואע"ג דקי"ל דאפילו באיסורי הנאה דאינו תופס את דמיו אסור למחליף מדרבנן, וכמ"ש רש"י בפ"ד דע"ז (דף נ"ד ע"ב) ובפ"ק דחולין (דף ד' ע"ב) יעו"ש, מ"מ כיון דאינו אלא מדרבנן, הכא דהוי ספק כהן הוי ספק באיסור דרבנן דאזלינן להקל ומותרים בדמים, אך לפי גירסתנו במתני' דיבמות קשה אמאי לא הביאו ממתני' וצ"ע:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה