מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מ ס"ק ד
והנה הרב מ"ל בפ"ט מהל' מעשר דין ב' הקשה מהירושלמי הנזכר [פ"ג דחלה ה"ד] דבספק חלה אמרינן דמוכרה לכהן, דהרי גבי דמאי אמרינן דמפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן ולא אמרינן שימכרנה לכהן, ובשלמא למה שכתבו התוס' ביומא (ד"ט ע"א) [ד"ה מע"ר], דה"ט דלא ימכרנה כיון דדבר מועט הוא, י"ל דשאני חלה שהוא דבר מרובה שהוא אחד מכ"ד, אבל לטעמיה דרש"י בסוטה (דף מ"ח ע"א), שכתב דהיינו טעמא גזירה דלמא כי קא משהה לה לגביה אכיל ליה, א"כ ה"ה בחלה נימא הכי, ותירץ שם ב' תירוצים. והתירוץ הב' שכתב דשאני תרומת מעשר משום דלא כתיב ביה מיתה בפירוש אלא מהיקשא דתרומה, והביא מדברי רש"י דנדרים [פד, א] יעו"ש. ותמהני דהיכן מצינו דבר זה דתרומת מעשר ילפינן מהיקשא דתרומה גדולה, הא מעיקרא בתרומה לא ילפינן לה אלא מדסמיך קרא דכל זר לא יאכל קדש לקרא דומתו בו כי יחללוהו כדאמרי' בפ' הנשרפין (דף פ"ג ע"ב), דמשום הכי דליכא קרא מפורש אפילו בתרומה גדולה, סבירא ליה לרב התם דליכא חיוב מיתה אפילו בתרומה גדולה. ומה שהביא מרש"י מנדרים האמת שכן כתב רש"י שם, אבל כבר נודע דפירוש מסכת נדרים אינו לרש"י ז"ל כי אם מפרש אחר, ואין לסמוך על המפרש הנזכר כ"כ כאשר יראה המעיין הרגיל במסכת נדרים:
ולע"ד דלא היה צריך הרב לחלק לשום אחד מהחילוקים שחלק לההיא דדמאי לדעת רש"י, דהא רש"י עצמו כתב לחלק בספ"ק דמכילתין (די"א ע"ב), דעלה דאמרי' דהמפקיד פירותיו אצל הגוי, דלר"ש הוו כדין דמאי ומפריש ואינו נותנה לכהן, כתב שם בד"ה דמאי וז"ל, והמע"ה וישראל מוכר לכהן התרומה והדמים שלו, והאי דמאי לא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה, דהתם איכא טעמא כדמפרש במסכת סוטה משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידיה, אבל הכא ההיא ספיקא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה עכ"ל. הרי דלא ניחא ליה לרש"י בשום א' מהחילוקים שחילק הרב, דבין תרומה גדולה לתרומת מעשר דדמאי דעלמא, יכול היה לחלק כמו שחילק הרב, אלא עשה רש"י עיקר מטעם דשאני תרומת מעשר דדמאי, דטעי עם הארץ לומר דדוקא ללוי הוא דפקיד רחמנא כשנותן לו הישראל המעשר ראשון, אבל הכא שמעכבו לעצמו לא חייבו רחמנא, וא"כ ה"ה דבספק חלה דגר א"ש דאמרינן דמוכרה לכהן:
והנה ביבמות פי"א (דף צ"ט ע"א) תנן, כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה אינם אוכלים בתרומה, ומוכרין את התרומה והדמים שלהם וכו', ופטורים מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקבה, ובכורו יהיה רועה עד שיסתאב. והכי תנן התם נמי [ק, א], במי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, אם היה אחד כהן ואחד ישראל יעו"ש. ויל"ע בין לטעם רש"י ובין לדעת התוספות, דה"ט דתרומת מעשר משום דהוי דבר מועט, אם כן הכא ומוכרין את התרומה קתני סתם, דנראה דבין תרומה גדולה ובין תרומת מעשר קאמר, והתינח בתרומה גדולה דהוי דבר מרובה, דהא תרומה עין יפה אחד ממ' ובינונית אחד מנ' ועין רעה אחד מס' ולא הוי דבר מועט, אבל בתרומת מעשר דהוי דבר מועט אמאי לא תקנו חז"ל שיתנה לכהן כדין תרומת מעשר דדמאי. ולטעמיה דרש"י נמי מאי טעמא הכא דאפילו תרומת מעשר מוכרה, כיון דאיכא למימר דטעי עם הארץ לומר דללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידיה, כדאמרינן בתרומת מעשר דדמאי דגזרינן דמטעם זה דטעי דלמא כי משהה לה לגביה אכיל לה, ויש ליישב: ובעיקר מתני' יש להקשות, אמאי לא קאמר באלו הולדות שנתערבו, כל הספיקות דתני להו גבי הגר דהכא [חולין קלד, א], אמאי לא קתני דפטורין מראשית הגז ומפדיון הבן ומפדיון פטר חמור, ובשלמא חלה ל"ק שהיא בכלל תרומה, דחלה תרומה נמי מקרי, ובפדיון הבן וראשית הגז י"ל דכיון דקתני דין מתנות כהונה דפטורים מן הזרוע וכו', מינה שמעינן דכל דבר ממתנות כהונה שאין בהם קדושה אין מוציאין מידם דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל דין פטר חמור אמאי לא קתני לאשמועינן בו פיטור וחיוב דחייב לפדותו בשה ופטור ליתנו לכהן. ואולי דכיון דאיכא פלוגתא דר"י ור"ש [לעיל ט, ב], דלר"י פטר חמור אסור בהנאה ולר"ש מותר בהנאה, דלמ"ד מותר בהנאה בספק בכור בהמה טמאה אינו צריך להפריש טלה עליו, כדאמרינן בפ' קמא דמכילתין [ב, א], ומילתא דפלוגתא לא קתני:
והר"ם בפ"כ מהלכות איסורי ביאה דין י"ז וכן הטור א"ה סי' ג', הביאו דין הולדות שנתערבו, ובענין מתנות כהונה מה יהיה דינו של בכור בהמה טהורה שלהם, ומה יעשו בתרומה שלהם, ואם פטורים מן הזרוע וכו' לא הביאו כלל, ולא כתבו אלא ולא אוכלים תרומה והשמיטו דינים אלו, ולא ידעתי למה. ואם נאמר דדינים אלו כבר פסקו אותם בענין ספיקות הגר, דמשם ילפינן דאפילו בענין מתנות כהונה בספיקא אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה וה"ה הכא לענין שנתערבו, מכל מקום אכתי צריכין למודעי דין זה דתרומה מוכרין אותם והדמים שלהם. ובפרט להר"ם שפסק לענין תרומת מעשר של דמאי דנותנה לכהן ואינו מוכר אותה. וכן דין זה דבכורו יהיה רועה עד שיסתאב, דזה אין ללמוד מספק בכור דגר, דאיכא למימר דהתם דין הוא דהבכור אשר הוא ספק אם אחר שנתגייר נולד או קודם שלא יתננו לכהן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וגם שלא יקריבנו כיון דהוי ספק חולין בעזרה, לא כן הכא בתערובת הולדות דהבכור קדוש ממ"נ בין אם הוא כהן ובין אם הוא ישראל, וכיון שכן יש סברא לומר דלא מפני שלא יפסיד זה לא יתקיים מצות הקרבת קרבן ודאי, וכל כי האי רבותא הוי דירעה עד שיסתאב ולא יקרבנו, ואם כן אמאי השמיטו הר"ם: