מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לו ס"ק ב
איך שיהיה נמצא דלדעת רבינו ורש"י והתוס' בשמעתין [כב, א], הא דאמרינן של בהמה כשל ערב היינו לענין טומאה בלועה, דמשיעגיל ראש כפיקה ונפתח הקבר אם הושיט ידו הרועה טמא. ואני תמיה על רבינו ודעימיה בזה, דאיך אפשר לומר כן הא אמרינן התם בפרק בהמה המקשה (דף ע' ע"ב) עלה דמתני', בהמה שמת עוברה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור, מ"ט דת"ק אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהוריה מידי נבילה יעו"ש. דנמצא דעיקר מאי דהרועה טהור כשלא נפתח הקבר הוא משום דשחיטת אמו מתירו באכילה, וא"כ לפי סברת רבינו ודעימיה דבנפתח הקבר אם נגע טמא, צ"ל דכל דנפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה קודם שחיטת אמו אינו ניתר בשחיטת אמו, דכיון דנפתח הקבר קודם שחיטה הו"ל כילוד ואין שחיטת אמו מתירו, וזה הוא דבר תימה דהא תנן בר"פ בהמה המקשה [חולין סח, א], דבהמה המקשה לילד והוציא העובר את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד, דמשמע דדוקא דאם הוציא ראשו הוי כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו, ואם איתא דאפילו בפתיחת הקבר אינו ניתר בשחיטת אמו, לאשמועינן רבותא דאפי' בפתיחת הקבר אינו ניתר, ובפרט דכיון דהוציא ראשו ודאי דאיכא פתיחת קבר ולמה לן יציאת ראשו. ואם נאמר דהתם מיירי בעובר שלא העגיל כפיקה של ערב, מ"מ קשה דאמאי לא אשמועינן תנא לומר דאם ראש כפיקה בפתיחת הקבר לבד אינו ניתר בשחיטת אמו, ומה גם דלא מצינו שום אחד מהפוסקים מהראשונים ומהאחרונים שהשמיענו דין מחודש כזה, דבפתיחת הקבר בלבד אינו ניתר בשחיטת אמו. ומדברי רבינו ודעימיה נמי שלא פירשו הא דפיקה דבהמה, דנ"מ נמי לענין אם ניתרת בשחיטת אמו ולא כתבו אלא לענין טומאה, ש"מ דלא ס"ל הכי. ולעד"נ דטעם זה הכריחו להר"ם לפרש דדין זה הוא לענין קדושת בכור ולא לענין טומאה. שוב ראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא משם תוס' חיצוניות על דברי רש"י בשמעתין וז"ל, של בהמה כשל ערב פי' הקונטרס לענין טומאת נבלות אם יצא לחוץ או אם הושיט הרועה את ידו ונגע בו, ואין נראה לר"י בזה, דבהדיא אמרינן בפרק בהמה המקשה דהרועה טהור, ואיירי אף אם העגיל ראשו כפיקה, דהא מק"ו קאמר התם דטהור ומה אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבילה, ואפילו בהעגיל שייך ק"ו זה, אלא נראה כפי' קמא לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא מגעו כמגע נבילה עכ"ל, הרי דהתוס' הרגישו מזה: ואולם מ"ש דנפקא מינה לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא מגעו, דנראה דס"ל דאפילו אם יצא לחוץ אינו מטמא בטומאת נבילה כי אם כשהעגיל ראש כפיקה של ערב, אבל בפחות מזה אינו מטמא הוא דבר תימה, דאם נאמר דה"ט דכיון דהוא פחות מזה טומאה סרוחה הוא דאינה ראויה לגר, הא מבואר לקמן בפרקין (דף כ"ג ע"א) דלדעת רש"י בין לבר פדא ובין לר' יוחנן בטומאת מגע דנבילה עד שיהיה ראויה לכלב, ואפילו לדעת התוספות שם, דס"ל דבין טומאת מגע ובין טומאת משא טומאה חמורה מקרי, ולבר פדא עד שיהיה ראויה לגר, מ"מ לרבי יוחנן הא אמרינן התם דאפילו טומאה חמורה דנבילה עד שתהיה ראויה לכלב, והכא דין זה דפיקה של בהמה של ערב ר' יוחנן קאמר לה. ואמרי' התם עוד דהא דאמרינן גבי מתני' [כא, ב] דבהמה ששפעה חררת דם, דתני ר"ח דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא דמשום בטול ברוב נגעו בה, ופריך דתיפוק ליה דלא אתחזי כלל, ומשני הא נמי אתחזי מעיקרא אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן, וא"כ הכי נמי בפחות מפיקה אף דנאמר דכשיצא לחוץ לא אתחזי כלל, מ"מ כיון דמעיקרא הוה חזי אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן אמו מטמא, וא"כ מאי טעמא דפחות מפיקה דאפילו יצא לחוץ אינו מטמא, הא בשפעה חררת דם משמע דאי לאו טעמא דביטול ברוב היה מטמא במגע ובמשא על צד הודאי, אף דיש להסתפק בה אם העגיל ראש כפיקה של ערב כיון דנימוח ואינו ניכר:
באופן דלכל הפרושים קשה, ורבינו כתב בסיום דבריו האי הוא פירושא דוקא דשמעתא בלא קושיא ובלא ספק, ולע"ד נראה דאינו נקי מקושיא וספק, אם לא שנאמר דס"ל לרבינו, דה"ה לענין איסור כל שהעגיל ראש כפיקה של ערב ונפתח הקבר אינו ניתר בשחיטת אמו, וזה כבר כתבנו דפשט מתני' דהוציא את ראשו לא משמע כן, וגם מרישא דמתניתין דהתם דקתני הוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה מוכח הכי, שהרי סתם מוציא ידו אי אפשר בלא פתיחת הקבר ועם כל זה לא חשיב כילוד ומותר בשחיטת אמו, ואם נאמר דמיירי בשלא העגיל ראש כפיקה של ערב, מכל מקום קשה דבגמרא [חולין סח, א] פריך מנא ליה לרב דאמר דאבר עצמו אסור, דאי מותר דקתני מתניתין קאי אעובר, מאי אריא החזירו אפילו לא החזירו נמי, ואם איתא לוקמה דמיירי בשהעגיל ראש כפיקה ואם כן דוקא החזירו דבהכי חזר ונסתם הקבר הוא דמותר, אבל אם לא החזירו דבשעת שחיטת אמו הקבר פתוח אינו ניתר בשחיטת אמו, אלא דיש לדחות זה כמבואר למעיין, אבל מ"מ פשט מתני' לא משמע הכי:
ולכאורה היה נראה ליישב דעת רבינו ודעימיה, עפ"י מ"ש רש"י שם גבי מאי דאמר רב חסדא מאי טעמא דתנא קמא ק"ו אם הועילה אמו להתירו וכו' וז"ל, ק"ו כלומר אפי' לר' עקיבא דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה הכא מודה מק"ו וכו', וכן כתבו התוספות שם בד"ה מאי טעמא וכו' יעו"ש, וכן כתב הרשב"א בחי' יעו"ש, נמצא דהאי ק"ו לא ניתן לאמר אלא לסברת ר"ע, אבל לדידן דקיימא לן כר"י דעובר אינו מטמא במעי אשה דטומאה בלועה היא, והחיה טמאה מד"ס מגזירה, וכמ"ש הר"ם בפכ"ה מהלכות טומאת מת [הי"ב], וכן העלה רש"ל שם בסימן ו' יעו"ש, אין הטעם מפני ק"ו אלא מפני דטומאה בלועה היא, ומשו"ה אם הושיט הרועה את ידו ונגע טהור, ולדידן דאין הטעם מפני הק"ו, אין הכי נמי דאם נגע הרועה אחר פתיחת הקבר בעובר שהוא כפיקה טמא, דומיא דעובר של אשה דכיוצא לזה מטמא, זה היה נ"ל לכאורה. אבל כד דייקינן שפיר ליתא להא מלתא, דהא אף דלדידן דקיימא לן כר"י, אין אנו צריכין לק"ו דמטעם טומאה בלועה היא, מכל מקום אדם דן ק"ו מעצמו, וכיון דק"ו זה ק"ו אלים הוא דכמעט גילוי מלתא הוא, דכיון דאנו מחשבין העובר כחי להתירו בשחיטת אמו איך אפשר שנחשוב אותו כמת לענין טומאת נבילה, וכיון שכן מכח ק"ו זה ראוי לומר דאף דגבי אשה בפתיחת הקבר טמא גבי בהמה אינו כן, דמסתבר דאפי' בפתיחת הקבר אינו מטמא, דאיך אפשר דלענין היתר מחשבינן אותו כחי וניתר בשחיטת אמו דחשבינן ליה כאילו אינו ילוד, ולענין טומאה נחשוב אותו כאילו יצא לאויר העולם. ואדרבה מצינו במתני' בפ' בהמה המקשה (דף ע"ב ע"א) איפכא, דלרבנן דקי"ל כוותייהו עובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתכו, דאע"פ דהשחיטה אינה מתרת את האבר באכילה מטהרתו מידי נבילה יעו"ש, ואיך אפשר שנאמר בדבר שהשחיטה מתרת באכילה שיהיה טמא לענין טומאת נבילה:
אשר ע"כ היותר נראה ליישב דעת רבינו בדוחק, דמ"ש רבינו דבפתיחת הקבר טמא, לאו לענין בהמה טהורה היא אלא לענין בהמה טמאה דוקא הוא, דאף דתנא קמא דמתני' סבירא ליה דהרועה טהור אפי' בבהמה טמאה, מטעם דאיתקש נבלת בהמה טמאה לנבלת בהמה טהורה, מ"מ י"ל דלא הוקש לבהמה טהורה כי אם לטהר בכל אופן עובר, דלא חשיב כאילו יצא לאויר העולם לשום דבר של טומאה, כמו עובר שאינו כפיקה או שהוא כפיקה ולא נפתח הקבר, אבל בעובר שהוא כפיקה ונפתח הקבר דלשאר דברים מטמא כדין עובר אשה דטומאה בוקעת ויוצאה, דבכה"ג לא חשיב טומאה בלועה, בהא לא עבדינן היקשא, דההיקש לא בא אלא להתיר טומאה בלועה ממש, אבל בטומאה דלא הוי בלועה לא מקשינן. וכיוצא לזה וכעין דוגמא לזה כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב ע"א) בד"ה וחכמים אומרים וכו' שכתבו וז"ל, ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור, לאו דוקא לפי שהוא בפנים, דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור, אלא להודיעך כוחו דר"י הגלילי דאפ"ה בטמאה טמא, אי נמי מודו רבנן דהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא, דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ עכ"ל. ונראה דהתירוץ הב' הוא עיקר להתוספות, דבהכי ניחא מה שכתבו התוס' לעיל (דף ע' ע"א) בד"ה כרכתו וכו' שכתבו וז"ל, ועוד דמתני' דהושיט רועה את ידו בלא הוציא כלל איירי דאל"כ נטמא במה שיצא עכ"ל, דלפי האמור צריך לומר דדבריהם שייכי לענין בהמה טמאה, דבהמה טהורה אפילו הוציא ידו ונגע טהור, נמצא דאף דלענין בהמה טהורה אם הוציא ידו לחוץ טהור, מכל מקום גבי בהמה טמאה כל שאינו כעין טומאה בלועה לא מקשינן, וה"ה לענין פתיחת הקבר. אלא דזה דוחק דכל כי הא הוה ליה לפרושי דנפקא מינה לבהמה טמאה דוקא, ועוד דלדידן דקיימא לן כר"י דטומאה בלועה אינו מטמא, אם כן למאי איצטריך היקשא דבהמה טמאה לבהמה טהורה, כיון דלא נפתח הקבר או בעובר שאינו כפיקה בלא היקשא טומאה בלועה היא, ואף בבהמה טמאה אינו מטמא. ואין לומר דדעת רבינו כתירוץ הראשון של התוס', דאפילו בטמא אם הוציא ידו ונגע טהור ולזה איצטריך ההיקש, דהא ליתא, דטפי מסתבר לומר דההיקש איצטריך לטהר בפתיחת הקבר, מלומר דאיצטריך לטהר אבר שיצא לחוץ, כיון דסוף סוף יצא לחוץ ואפילו בבהמה טהורה אינו ניתר בשחיטת אמו, אלא דלזה י"ל דההיקש בלאו הכי איצטריך להביא בהמה טמאה שתטמא במשא, דבטומאת נבילת בהמה טמאה לא כתיב אלא טומאת מגע כדכתיב ובנבלתם לא תגעו, וכדאמרינן בת"כ פרשת שמיני פרשה יו"ד סי' ד' [יא, לט] יעו"ש:
אך יש לדקדק דאמרינן התם דטעמא דר"י הגלילי דאמר בטמאה טמא, אמר ר"נ בר"י מהכא דכתיב נפש כי תגע בכל טמא וגו', וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ובטהורה לא מטמאה, אלא איזה זה עובר שבטמאה טמא ובטהורה טהור. ואם איתא דת"ק נמי מודה בעובר טמאה דהעגיל ראש כפיקה ונפתח הקבר דטמא, מה ראיה מייתי מהאי קרא כיון דאפשר לאוקמיה קרא דאיזה זה עובר שהוא כפיקה ונפתח הקבר שבטמאה טמא ובטהורה טהור דבכה"ג אפילו ת"ק מודה. ובאופן זה י"ל נמי להתוספות שכתבו בתירוץ ב' כנזכר לעיל, דאפילו ת"ק מודה בהוציא את ידו ונגע בו דבטמאה טמא ובטהורה טהור, דא"כ מה ראיה מהאי קרא, הא אפשר לומר איזה זה עובר שהוציא יד דבטמאה טמא ובטהורה טהור, דבכה"ג אפילו תנא קמא מודה:
והנה למ"ש התוס' חיצוניות דהכא נ"מ לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא במגע נבילה אם הוי כפיקה של ערב, וכתבתי שדבריהם תמוהים. לעת עתה חשבתי דרכי, דיש לומר דאין כוונתם לומר בשיצא כל העובר לחוץ, דאם כן למה דקדקו לומר שמטמא במגע הא במשא נמי מטמא. אלא הכוונה בשהוציא ידו לחוץ ונגע הרועה בו, דבכי האי גוונא לא שייך אלא טומאת מגע ולא טומאת משא, וסבירא ליה דאע"ג דההיא דהושיט רועה את ידו ונגע בו טהור, מיירי אפילו הוציא העובר לחוץ ונגע בו הרועה טהור, והא דנקט מתניתין באופן שכולו בפנים, להודיעך כוחו דר"י הגלילי, או דמודו רבנן בהוציא ידו לענין בהמה טמאה כמ"ש התוספות בפרק בהמה המקשה כנז"ל, ס"ל דהיינו דוקא כשלא העגיל ראש כפיקה, אבל אם העגיל ראש כפיקה כל שהוציא ידו ונגע בו, דגבי יד שהוציא לחוץ לא שייך ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה וכו', הרועה הנוגע ביד שיצא לחוץ טמא. ועפי"ז י"ל דהתוספות דידן נמי שכתבו בשמעתין, דההיא דהושיט רועה ידו ונגע בו טהור מיירי בשלא העגיל ראש כפיקה, ס"ל נמי כתוספות חיצוניות, דאין כוונתם לומר דאפילו כולו בפנים אם הוא כפיקה מטמא, אלא כוונתם לפי שיטתם דההיא דרועה אפי' בהוציא ידו העובר מיירי, דבכה"ג דהוציא ידו יש לחלק ולומר דאם הוא כפיקה ונגע ביד שהוציא לחוץ טמא, אבל בדברי רבינו ורש"י ולפי גרסתינו אין לומר הכי: