מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לג ס"ק ה
וראיתי להתוס' בתמורה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה אמר רב יהודה, מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כדאמרי' בבכורות [לה, א] גדייא באזניה אימרא בשפוותיה, וא"ת לימא דרב יהודה דהכא פליג אדרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש, דהכא נמי נימא גבי מטיל מום דאפילו עם יציאת מיעוטו אסור, ויש לחלק בין מטיל מום למכירה דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו עכ"ל. ודבריהם תמוהים בעיני, דנראה דס"ל דהא דר"ה דאם מכרו אינו מכור והוא קדוש אינו מן הדין אלא מדרבנן, דגזרינן אפילו במיעוטא דלמא יבא למכור אחר יציאת רובו, והא ליתא דאם איתא דמדרבנן הוא, א"כ בדיעבד שכבר מכרו ומן התורה כבר מכור ולא חלה קדושת בכור עליו, איך אנו אומרים דקדוש ויקרב ע"ג המזבח כיון דמן התורה חשיב כחולין בעזרה, אלא דלזה י"ל דכיון דקי"ל הפקר ב"ד הפקר לענין ממון, וכיון דהם אמרו דלא זכה הגוי ממילא מן התורה נמי הוא קדוש. אבל הדבר הקשה דבשמעתין בחולין מפורש יוצא דרב הונא מן הדין קאמר דלמפרע קדוש, דהא מטעם זה אמר ר"ה דיצא שליש דרך דופן וב' שלישים דרך רחם דאינו קדוש, דר"ה לטעמיה דאמר למפרע הוא קדוש, הרי דמהאי טעמא אפילו לקולא קאמר ר"ה למפרע הוא קדוש, ואיך אפשר לומר דטעמא מפני הגזירה דאחר יציאת רובו:
ויש ליישב דהתוס' ס"ל כאשר שיערנו בדעת הר"ם [לעיל או"ק ג'], דאפילו לר"ה דמתקדש למפרע אינו אלא חצי הבכור, והתוס' לא ס"ל כמ"ש לדעת הר"ם, דה"ט דאם יצא שליש ומכרו לגוי דאינו מכור, הן מטעם דהוי מקח טעות והן מטעם דמקח שנתבטל מקצתו בטל כולו, דס"ל דטעמא דמקח טעות ליתא, דכיון דעיקר מכירתו לגוי הוא כדי לפטור את עצמו שלא ליתנו לכהן, הרי יצאת מחשבתו, דכיון דיש לו חלק לגוי אף דקדוש מקצתו אינו חייב ליתן לכהן, ואף דאינו יכול לשוחטו וליהנות ממנו, מ"מ כשיפול בו מום יכול לשוחטו, וכל כי הא לא הוי מקח טעות. וטעמא דמקח שנתבטל מקצתו בטל כולו נמי ליתא, דהתינח כשמכר כל גוף הבכור לגוי, אבל אם מכר חלק ממנו דכיון דלפטור את עצמו הוא עושה, אורחא דמלתא הוא להקנות חלק אחד ממנו לגוי ושותפות הגוי פוטר, ואם פירש שמקנה לו חלק מצד החולין שבו, א"כ ליכא ביטול מקח, וא"כ מ"ט דס"ל דמתבטל המקח לגמרי. ועכצ"ל דאף דלר"ה מתקדש חציו למפרע מצד הדין, מ"מ מה שאינו חל המכירה בחלק החולין שבו הוא מטעם גזירה, דהרואה דאחר שחלה קדושה במקצתו, מכירתו לגוי מכירה, יבא לטעות למוכרו אחר שיצא רובו. ואה"נ דאי לאו דמתקדש חציו למפרע כדאמר רבה בשעת מכירה היה חולין גמורים, לא היינו גוזרים כיון דליכא למטעי כולי האי כיון דלא חלה עליה קדושה: ולפי זה סבירא ליה להתוס' דלענין הטלת מום אפילו לר"ה ליכא איסור תורה להטיל מום ביצא מיעוטו, דלא אסרה תורה הטלת מום כי אם בבכור שנתקדש כולו לגמרי, לא כן בנתקדש חציו לבד, ואי יש לאסור להטיל בו מום, הוא משום גזירה שמא יטעו להטיל בו מום אחר יציאת רובו, כדין מכירה לגוי דגזרינן, וע"ז כתבו דיש לחלק בין מטיל למכירה וכו'. ונראה דעיקר החילוק הוא דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו, דאע"ג דלענין דינא כל שיצא רובו בב"א נתקדש כולו, דאפילו השליש שבפנים שלא יצא עדיין נתקדש, כמו שיבא לפנינו [אות ל"ד] בס"ד, מ"מ שמא יטעה הטועה לומר שמה שבפנים לא נתקדש עדיין כל שלא יצא לאויר העולם, ויטעה למכור לגוי השליש שבפנים כדי שיהיה בו שותפות גוי ולא יתחייב ליתן לכהן, משא"כ במטיל מום דכיון דהטלת המום הוא במה שיצא כבר, וכבר נתקדש כיון דיצא הרוב, לא טעי להטיל בו מום, כיון דעכ"פ מה שיצא הוא הרוב ואסור להטיל בו מום, אף במונח שיטעה שעדיין מה שבפנים לא נתקדש, כיון דבתר רובא אזלינן ולא חשיב בנתקדש המיעוט בלבד דליכא איסור: