מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לג ס"ק ב
ולענין הלכה בפלוגתא דר"ה ורבה פסק רבינו כרבה, וכן פסק הרא"ש בפסקיו לחולין [פ"ד סי' ד'] וכתב ב' טעמים, ולע"ד הם הב' טעמים שרמז רבינו, מ"ש דדייקא מתני' כוותיה וסוגיין נמי הכי והיינו כמ"ש הרא"ש. אך רבינו כתב טעם אחר דמסתברא כרבה דהלכתא כרבה דרבה בתרא הוא שלא כתבו הרא"ש, ואע"ג דנראה דרבה תלמיד ר"ה היה, דהא כלל זה מסור בידנו דכל מקום שאמרו אמר ר' פלוני אמר ר' פלוני רבו היה שאומר שמועה משמו, וכמו שמתבאר מדברי רשב"ם בפי"נ (דף קי"ד ע"ב) ד"ה משום ר"י בר' שמעון וכו', וכן מתבאר עוד בדברי רשב"ם שם (דף קכ"ג ע"א) ד"ה אלא רבי יונתן רבך וכו', וכן כתב בעל הליכות עולם עיין בספר יבין שמועה דף י"א ע"ב, ובנזיר (דף מ"ב ע"ב) מצינו דאמרינן אמר רבה אמר רב הונא יעו"ש אלמא רבו היה, וכן מתבאר בהקדמת הר"ם לספר הי"ד, שכתב ומכלל החכמים שקבלו מרב הונא רבה ורב יוסף יעו"ש, וקי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב, דדוקא מאביי ורבא ואילך אמרינן דהלכה כבתראי אפילו כתלמיד במקום הרב, אבל בקמאי לא אמרי' הכי:
י"ל דרבינו ס"ל כסברת הראב"ד שכתב הרא"ש במו"ק [פ"ג סי' כ'], הביא דבריו הרב הגדול מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה סוף כלל רע"ג ורע"ו, דס"ל דלעולם הלכה כבתראי ואפילו כתלמיד במקום הרב ואפילו באמוראי קמאי קודם אביי ורבא, ועיין במה שהאריך בזה הרב יד מלאכי בסי' קס"ז, אלא דקשה על זה ממה שהביא מהרי"ק בכלליו שם וז"ל, בפרק ר"א [שבת קמא, א] כתב הר"ן, הרז"ה ז"ל פסק כרב פפא דבתראה הוא והרמב"ן השיג עליו וכתב רבא רביה דר"פ הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, והרשב"א כתב דאי מהא לא אריא דבבתראי לא אמרינן הכי, דהא רב נחמן רביה דרבא הוא ואפי' הכי כל שלא היה יושב רבא לפני רב נחמן קי"ל כרבא, וסימנא איכא במלתא דכל דאשכחן א"ל רבא לר"נ הוא דחשיבא ליה כתלמיד יושב לפני רבו ולא קי"ל כוותיה, אבל כשנחלקו שניהם כב' חולקים בעלמא הלכה כרבא וה"נ ר"פ וכו' עכ"ל. מבואר מזה דרבינו הרמב"ן ס"ל דאפילו דליכא סימנא דנחלקו פנים בפנים, ואפילו באמוראי בתראי דמאביי ורבא ואילך אין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכמ"ש מרן זקני ז"ל נמי בסוף כלל רע"ג, וא"כ אם כנים אנחנו דרבה תלמיד ר"ה הוא איך כתב רבנו הכא דהלכה כרבה מטעם דבתרא הוא. ושמא דרבינו לא ס"ל כלל זה דא"ר פלוני א"ר פלוני, הוא שאומר שמועה מרבו, ורבה נמי אמר שמועה משמיה דר"ה ולאו תלמידו היה וצ"ע:
ולע"ד נראה לומר טעם אחר דמסתברא דהלכה כרבה הכא, דהא אמרי' בר"פ החולץ [לה, ב], החולץ למעוברת והפילה ר"י אמר אינה צריכה חליצה מן האחים ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחים, ואמרי' דר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפילא מי לאו בת חליצה ויבום היא, השתא נמי איגלאי מלתא למפרע, ור"ל אמר איגלאי מלתא למפרע לא אמרי', ואפסקא הלכתא התם בהא כר"ל דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרי', וכתבו התוס' שם עלה דסבר ר"ל, דאע"ג דלקמן [יבמות מא, ב] גבי ספיקות שקדש אחת מב' אחיות חשבינן ליה בת חליצה ויבום, כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש, לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע עתידות, אבל התם אינו צריך אלא מה שבאותה שעה ע"כ. נמצא דכפי דברי התוס' עיקר סברת ר"ל הוא, דס"ל דכל ספק שאינו ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע עתידות לא אמרי' איגלאי מלתא למפרע:
אשר עפי"ז אפשר ליישב סברת הר"ם [בפ"ב מה' אישות ה"ג] והסמ"ג בההיא דאמרינן בפרק הערל (דף פ' ע"א), דאיפליגו רב ושמואל באכל חלב מבן י"ג ואח"כ נולדו בו סימני סריס מבן כ', דלרב נעשה סריס למפרע וחייב מלקות על אכילת חלב, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה ולא אמרינן דנעשה סריס למפרע, ורש"ל שם בפ' הערל סי' ל"א תמה על הר"ם והסמ"ג דנראה דפסקו כשמואל בזה, דכיון דעיקר פלוגתייהו לענין איסור אף דנ"מ לממון ולקדושין ולכל הדברים הלכה כרב, דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי יעו"ש באורך. ולפי האמור י"ל דכיון דהכא איפסיקא הלכתא כר"ל דלא אמרי' איגלאי מלתא למפרע, א"כ ע"כ כפי מה שאמרו התוס' כנז', ה"ה הכא דכיון דבשעת אכילה או בשעת קדושין או בשעת מכירה לא היה אפשר להתברר אם סריס היה או לא, דאי אפשר לידע העתידות דמאן לימא שלא יביא ב' שערות קודם עשרים, הכי נמי לא אמרי' איגלאי מלתא למפרע כר"ל, ומש"ה פסקו הר"ם והסמ"ג כשמואל הכא, כיון דהא קי"ל כר"ל דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרי':
והנה כי כן י"ל דה"ה בפלוגתא דר"ה ורבה דהכא, דראוי לפסוק כרבה כיון דרבה קאי בשיטת ר"ל דהתם דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע, והכא נמי אי אפשר לומר דכיון דנפק ליה רובא איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא הוא קדוש, כיון דבשעת יציאת השליש הראשון לא היה אפשר להתברר אם יצא השליש הב' להשלים הרוב, דדלמא תמות הבהמה בהקשותה בלדתה ולא יצא עוד דאי אפשר לידע עתידות. וצריך להבין אמאי לא כתבו רבינו והרא"ש הכרח זה לפסוק כרבה:
שוב ראיתי להרב הנמוק"י ז"ל שם בפ' החולץ עלה דחליצת מעוברת שכתב וז"ל, אע"פ דבהרבה מקומות קי"ל איגלאי מלתא למפרע, שאני הכא שאם בשעה שחולץ היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה, אה"נ דההוא כמאן דליתיה דמי וחליצה שחלץ לה כשרה, אלא שאני הכא דאיהו חייש דלמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור, אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל, נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום היא עכ"ד. ולפי זה אפשר דרבינו ס"ל דהכא לא שייך לומר דבשעה ראשונה לא היה ראוי להיות כן, ומש"ה איכא למימר אגלאי מלתא למפרע. ואולם לענ"ד צריך טעם אמאי לא שייך הכא נמי לומר הכי, שאם בשעה שיצא שליש ראשון היה ודאי שתלד רוב אה"נ דקדיש השליש ראשון בשעת לידה למפרע, אבל איכא למיחש דלמא בשעת יציאת השליש ראשון היתה מסוכנת בהקשותה בלדתה, ולא היתה ראויה לילד עוד להשלים הרוב, אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר שתנצל מהסכנה ולא מתה וילדה השליש הב' והשלים הרוב, וא"כ נמצא דהכא נמי לא שייך למימר איגלאי מלתא למפרע כיון דאין כאן גילוי מלתא למפרע: והיותר קשה על הר"ם דבפ"ד מהלכות בכורות [הי"ד] פסק כרב הונא דקדיש למפרע ומ"ש מההיא דר"ל. וראיתי להריטב"א בחי' ליבמות כ"י שם בר"פ החולץ, שהקשה משם מהר"ם כמו שהקשה שם הנמוק"י דמ"ש מכמה מקומות דאמרי' איגלאי מלתא למפרע, ותירץ כתירוץ הנמוק"י ממש. ועוד כתב וז"ל, ובתוס' פירשו דר"ל סובר דכל שהיא מעוברת משום צדדים הוא דלא הועיל לה חליצה, שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן מעולם וכדנקט בתר הכי מקרא דבן אין לו עיין עליו אמר הכי מעיקרא מסברא ולהכי קאמר איגלאי מלתא למפרע לא אמרי' עכ"ל. מתבאר מדברי התוספות שכתב הריטב"א דאין ללמוד מסברת ר"ל לעלמא, דר"ל עיקר סברתו אקרא קא סמיך דבן אין לו עיין עליו, דכל דאיכא שום צד של בן אינה ראויה לחליצה, וא"כ א"ש הכא דפסק הר"ם כר"ה דאמרי' איגלאי מלתא למפרע, וגם על רבינו והרא"ש אמאי לא הביאו ראיה מזה. אלא דבהכי נסתר מה שתירצנו בעד הר"ם בההיא דנעשה סריס למפרע, ואפילו לפי סברת הנמוק"י נסתר התירוץ, דהתם לא שייך לומר דבשעה ראשונה לא היה סריס ואח"כ גרם לו איזה דבר להיות סריס, דבסריס חמה לא שייך זה דממעי אמו הוא סריס:
והנה הרב לח"מ בפ"ד דבכורות [שם] כתב דה"ט דהר"ם דפסק כר"ה, משום דגריס כגירסת התוס' [בכורות לה, א] דבמקום רבה גרסינן רב חסדא, וכיון דרב חסדא הוא בר פלוגתיה דהוא תלמיד דר"ה אין הלכה כתלמיד במקום הרב יעו"ש. ולע"ד לפי טעם זה לא היה צריך להפוך הגירסא דרבה נמי תלמיד דרב הונא הוה כנזכר לעיל, ואדרבה הר"ם בהקדמתו עשה עיקר התלמידים לרבה, והראב"ד השיגו שם דהא איכא רב חסדא ורבה בר רב הונא, ומרן הכ"מ כתב דאין זו השגה יעו"ש, וא"כ כיון דרבה נמי תלמידו איכא למימר דמש"ה פסק כר"ה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: וראיתי להרב דמשק אליעזר בשמעתין דחולין שכתב לסייע דהלכתא כרבה וז"ל, וכן נ"ל לדייק דבפ' כל שעה [ל, ב] פליגי אביי ורבא בב"ח אי למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה, והלכה כרבא בכל מקום וכן שם דמכאן ולהבא הוא גובה וה"ה הכא ל"ש עכ"ל, ולענ"ד נראה דשנא ושנא ורב המרחק ביניהם, דדבר זה אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע הנזכר הכא וההיא דהחולץ וההיא דפ' הערל דסריס, אינו ענין לתנאים דעלמא, דהמקדש או המגרש או המוכר והנותן על תנאי ואמר שיחול המעשה מעכשיו אם יקיים התנאי, פשיטא דבהתקיים התנאי חל המעשה למפרע משעה ראשונה, הואיל והכי התנה מעיקרא ובדעת העושה המעשה והמתנה תלוי הדבר, ואינו דבר הנעשה ממילא כ"א עפ"י דעת העושה, וכ"כ נמי בפלוגתא דאביי ורבא, דעיקר פלוגתייהו הוא דאביי ס"ל דסתם משעבד נעשה כאומר אם לא אפרע לך בזמן פלוני נכסי קנויין לך מעכשיו, ורבא ס"ל דלא חשיב כאומר מעכשיו, אלא כאומר אם לא אפרע לך קנוייה לך באותו זמן, וכיון דענין תנאי הוא דתלוי ביד המקנה אמרינן דמכאן ולהבא הוא גובה דדעת המקנה כן היה, משא"כ הכא כיון דאין הדבר תלוי ביד אדם, כי אם ממילא הוא נולד והכל בידי שמים, ואיכא למימר למפרע קדיש ואיכא למימר דמכאן ולהבא קדיש, ואי דומה ענין זה הוא לההיא דחליצה ולההיא דסריס, ועכ"ז לפי מ"ש מדברי הראשונים אין ראיה כלל: