אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות לא ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות לא ס"ק ב

אות לא ס"ק א

והנה הר"ם בפ"ד דבכורות דין י"א, פסק כמתני' דראב"י דבהמה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה, ובפ"א מהל' שאר אבות הטומאה [הל' ט"ז] פסק כרבי חייא, דאע"פ שנפטרה מהבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא יעו"ש, והקשה הרב ל"מ שם בהלכות בכורות, דכיון דפסק הר"ם כראב"י דאינה מטמאה, איך פסק בסוף הל' טומאת מת [פכ"ה ה"י] דלא כר"ש, שכתב שם האשה שהפילה שליא הבית טמא, ולכאורה נראה דבריו סותרים, ותירץ שם, דמשום הקושיא שהקשו התוס' בפירקין (דף כ"ג ע"ב) גבי הא דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא וכו', פי' רבינו ז"ל דכ"ע מודו דבטל ברוב דנימוק יפה, והא דאמרי' דראב"י ור"ש אמרו דבר אחד משום דלשניהם בטל בתחלת לידה וכמ"ש התוס' שם, אע"ג דהטעמים חלוקים דאיכא טעמא בהא דליכא בהא כדכתיבנא מ"מ בהא שוים דבטל בתחלת לידה עכ"ל. ולכאורה נראה דבר תמוה דכיון דאפילו רבנן מודו בחררת דם דנימוח בתחלת לידה, א"כ לא שייך לומר דראב"י ור"ש אמרו דבר אחד, כאילו הם דוקא אמרו כן משא"כ רבנן:

ונראה דע"כ צ"ל בעד הר"ם כן כתירוץ הרב ל"מ, אלא דלעד"נ דלמד כן הר"ם ממה שאמרו בירושלמי בפרק המפלת סוף הלכה ד', כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן, נשמעינה מן הדא דתנינן תמן, ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה, ותני עלה אינו מטמא במגע ובמשא, אמר ר' יוחנן ר"ש וראב"י שניהם אמרו דבר אחד, הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורים עכ"ל. וכתב הרב פני משה בביאורו דה"פ וז"ל, כלים וכו' אליבא דר"ש קמב"ל ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה, כלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא, אם הוא כמו בית החיצון אליבא דרבנן דטעמייהו דמטהרי מפני שע"י הטלטול נימוק והולך לו, והכי נמי לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך, ובהא פליגי דלדידיה אף אם לא טלטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא, וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותם שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו, אבל אותם הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו, איכא למימר דגם לר"ש טמאים דאכתי לא נימוק כולו, או דלמא אפילו אותם כלים מטהר ר"ש עכ"ל, ופירוש זה בכוונת הבעיא מוכרח הוא דאליבא דר"ש קא מיבעיא לן. ואולם צריך להבין מה מייתי מהא דאמר ר"י ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד, דהדא אמרה כלים שהיו בשעת יציאה טהורין, הא אם איתא דרבנן דפליגי בדין שליא פליגי נמי בדין חררת דם דראב"י, א"כ ב' הדינין שוים וכמו דמספקא ליה בשליא אי נימוק בשעת לידה או אחר לידה, כן מספקא ליה בחררת דם, וא"כ מה ראיה איכא מהתם. אמנם אם אנו אומרים דבחררת דם מסתבר טפי דנימוק יותר משליא, ופשיטא לן דבשעת לידה נימוק ואפילו רבנן מודו בה, א"ש דמייתי שפיר ראיה דבשליא נמי לר"ש נימוק בשעת לידה, דאל"כ איך קאמר ר"י ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דהא לא ראי זה כראי זה, דלר"ש בשליא נימוק אחר הלידה ולראב"י בחררת דם נימוק בשעת לידה, ומדמשוה אותם ש"מ דשניהם שוים דבשליא נמי נימוק לר"ש בשעת לידה:

וראיתי שם בפי' הירושלמי הנזכר במראה הפנים בד"ה כלים, שכתב ליישב דעת הר"ם בהני פסקי דסתרי אהדדי, דס"ל להר"ם דראב"י איכא למימר דלא ס"ל כר"ש לענין טומאה, די"ל דשאני טומאת נבילה דטומאה סרוחה אינה מטמאה, ואף דקי"ל כר"י דאמר עד שתהא אינה ראויה לכלב כל שתחלתה היתה ראויה לגר אגב אימיה, מ"מ כל שעכשיו אינה ראויה לגר אהני מיהא דבכה"ג אמרינן דבטל ברוב, אבל בטומאת מת דאפילו טומאה סרוחה מטמא לא אמרי' ביה בטיל ברוב אלו תורף דבריו. לעד"נ דלא צדק בזה כלל, דהא עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"ש אינו אי אמרי' בטל ברוב או לא, דהא לכ"ע אית להו ביטול ברוב ובבית החיצון מודו רבנן דאינו מטמא וע"כ משום ביטול ברוב נגעו בה, אלא עיקר פלוגתייהו אי אמרינן דנימוח בשעת לידה או לא, וא"כ לראב"י דס"ל גבי חררת דם דאינו מטמא, ע"כ משום דס"ל דבשעת לידה נימוח כר"ש ודלא כרבנן, וא"כ מה יתן ומה יוסיף היותה טומאה סרוחה, כיון דלענין ביטול ברוב כל שנימוח כ"ע מודו בה, והעיקר הוא אם נימוח או לא, וכיון דפסק הר"ם כראב"י בחררת דם דנימוח בשעת לידה, א"כ אמאי פסק דלא כר"ש בטומאת מת, כיון דראב"י בשיטת ר"ש קאי, וכמו שמתבאר זה מדברי התוס' בשמעתין ד"ה ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד וכו' יעו"ש:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה