מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ל
מתני' [כא, ב] רבי אליעזר בן יעקב וכו'. גמ' א"ר יוחנן תקבר כדי לפרסמה וכו'. ומ"ש רבינו, ודקו רבנן גבי חררת דם נמי נימא הכי וכו', כן הקשו התוס' בשמעתין בד"ה בהמה גסה וכו', ובפ' בהמה המקשה (דף ע"ז ע"ב) יעו"ש. וכתבו עוד וז"ל, ומה שאינו דוחק בגמ' לומר כן אלא משום דרבי חייא, דקאמר וכי מאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר, ומשני כדי לפרסמה, דבלאו הכי היה צריך טעם דפרסום, אלא אדאמר ר' חייא לא ניחא ליה כ"כ שתקבר מטעם פרסום, כיון דאפילו יודע שילדה דבר הקדוש בבכורה לא בעי קבורה משום דבטיל ברוב עכ"ל. וכוונתם פשוטה דאין סברא שיתקנו חז"ל קבורה מטעם פרסום אם לא יהיה קצת סרך איסור, דבלא"ה נראה כחוכא ואטלולא, ובשלמא מטעם דאמרינן התם דאזלינן בתר רובא ורובא הוא שלא ילדה דבר הקדוש, מ"מ הא איכא מעוטא ולר' מאיר דחייש למיעוט צריך קבורה, ואף דלדידן לא חיישינן למיעוט מ"מ כיון דאיכא קצת סרך איסור תקנו חז"ל שתקבר משום פרסום, אבל לר' חייא דס"ל דבטל ברוב א"כ ליכא שום סרך איסור לתקן הכי, דאפילו חיישינן למעוטא הרי בטיל ברוב, ומש"ה הקשה הש"ס כן לר"ח דקס"ד דלא מסתבר לומר טעמא דפירסום לר"ח:
והנה ראיתי להמרדכי בסוף חולין סי' תשל"ז שהקשה רבינו משולם, עלה דההיא דאמרינן [ב"ק כה, א] דשכבת זרע דזב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה, וכה"ג אמרי' [ביבמות קה, א] דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, דהא קי"ל [זבחים עח, א] דדם מבטל רוק וא"כ הכא נמי נימא הכי, ותירץ וז"ל, דליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב, אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב ליכא למימר דבטל, והא דתנן בפ' המפלת [נדה כו, א] שליא בבית טמא ורבי שמעון מטהר, ומסיק טעמא דרבי שמעון משום ביטול ברוב שנימוק ונימוח הולד ונתבטל ברוב, ויש לומר דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח עכ"ל:
ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא, דנראה דקודם צאתו לאויר העולם נימוח העובר לרבי שמעון, ואע"ג דאמרי' בפרק המפלת (דף כ"ז ע"א) עלה דתניא שליא בבית וכו', אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור, אמר להם אבל, ולמה, לפי שאינו, אמרו לו כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי, א"ל אינו דומה נמוק פעם אחד לנמוק ב' פעמים ע"כ, דנראה דעיקר פלוגתייהו הוא בשליא בבית הפנימי, אבל יצא לבית החיצון לכ"ע נימוק הוא, וא"כ נוכל לומר דמאי דקתני ר"ש במתני' נימוק הולד עד שלא יצא, ר"ל עד שלא יצא לבית חיצון, אבל לעולם אפילו לר"ש אינו נימוק כי אם אחר שיצא לאויר העולם בבית הראשון שנולד בו. דהא ליתא, דהא א"ר יוחנן התם בדף הנזכר (ע"ב) ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה, ואמרינן דה"ט דכתיב אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, ופרש"י כלומר דנימוח כזרע, ואם איתא דאחר לידה הוא דנימוח לר"ש, למה אנו צריכין לטעם זה הא בשעת לידה ולד שלא נימוח הוא ופשיטא דאמו טמאה לידה, אלא עכצ"ל דלר"ש משעת לידה כבר נימוח, ומאי דקתני במתני' עד שלא יצא הוא עד שלא יצא לאויר העולם. וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין [כב, א] בד"ה ר"א ור"ש אמרו דבר אחד וכו' יעו"ש. וכן מתבאר מדברי הירושלמי דפרק המפלת שיבא לפנינו בס"ד:
והנה כי כן לפי הנראה מתחלת דברי המרדכי דכל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל, א"כ איך תירץ לההיא דשליא דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח, כיון דסו"ס תחילת ביאתו לעולם יצא מעורב ואעפ"כ בטל ברוב. וכבר עמד בזה הרב מ"ל ז"ל בפ"א מהל' משכב ומושב דין י"ד, וכתב דעיקר חילוק המרדכי הוא דכל דבר שתחלת חלות איסורו וטומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול, והיינו ההיא דזב ויבמה שיצאו מעורבין ממקורם מתחלה, אבל שליא דאפילו קודם שיצא לאויר חלה עליו טומאה, כל שניכר הולד קודם שנימוק, שייך בו ביטול שהרי תחלת חלות טומאתו לא היה מעורב יעו"ש. הנה כי כן לפי חילוק המרדכי לא שייך זה כי אם לענין טומאה, אבל בחררת דם לענין בכור דלא חייל קדושת בכור כי אם אחר שיצא לאויר העולם דבפטר רחם תלי רחמנא, אף דלענין טומאה קאמר רבי חייא דבטל ברוב מכיון דתחלת חלות טומאתו לא היה מעורב, מ"מ לענין בכור כיון דמתחילת חלות איסור קדושת בכור יצא מעורב לא שייך ביטול ברוב, וא"כ לא שייך לומר מ"ש התוס' דהכא דוקא לר"ח דסבירא ליה בטל ברוב פריך אמאי תקבר, מכיון דאפילו לר"ח לא שייך בטול ברוב לענין איסור קדושת בכור, ועל כרחך צ"ל דהתוס' לא ס"ל חילוק המרדכי. ובאמת דלחילוק המרדכי קשה אמאי הקשה הש"ס קושיא לר"ח, כיון דבלאו הכי מכח מתני' דשליא דפרק בהמה המקשה צריך לומר דמשום פרסום הוא, דהא לר"ח נמי לענין איסור קדושת בכור אי חיישינן למעוטא שייך לאסרו, וכיון דאיכא סרך איסור שפיר יש לומר דתקנו קבורה משום פרסום כיון דלא שייך ביטול ברוב: ועוד יל"ע בחילוק המרדכי לפי מ"ש הרב מש"ל, דנראה פשוט דולד קודם שיצא לאויר העולם לא חלה עליו טומאה מדאורייתא כי אם מדרבנן, כדאמרי' בחולין (דף ע"א ע"א) דמאי דאמרי' במתני' שם, האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת ז', טומאה זאת אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים גזרה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור, ומתבאר מדברי התוס' שם בד"ה גזירה וכו', דאפילו לרבי עקיבא דמטמא עובר במעי אמו ופליג ארבי ישמעאל, אינו אלא בהוציא ידו דלא כר"י דבעינן שיוציא ראשו מגזירת הכתוב, אבל בלא הוציא ידו אפילו לרבי עקיבא אינו אלא מדרבנן מפני הגזירה יעו"ש, ואפילו אם נאמר דהמרדכי סבירא ליה דלרבי עקיבא עובר במעי אמו מטמא אפילו לא הוציא ידו, וכמו שנראה דסבירא להו הכי הר"ש והרא"ש בפירושם בפרק ז' דאהלות משנה ה' יעו"ש, ונאמר דר"ש דמתני' סבירא ליה כר' עקיבא, מ"מ התינח בדין שליא דאשה, אבל מה יענה למתני' דבהמה ששפעה חררת דם דאמרי' דלרבי אליעזר בן יעקב אינו מטמא בטומאת מגע ומשא מטעם ביטול ברוב, ובעובר דבהמה אפילו רבי עקיבא מודה דאינו מטמא, כדתנן בחולין (דף ע' ע"ב) בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור, וכתבו רש"י והתוס' שם בד"ה מאי טעמא, דאפילו ר"ע דסבירא ליה דעובר במעי אשה מטמא מודה הכא בבהמה יעו"ש:
אשר ע"כ נלע"ד דעיקר חילוק המרדכי אינו תלוי בדבר שתחלת חלות איסורו וטומאתו היה מעורב כמ"ש הרב מ"ל, אלא העיקר תלוי דכל דבר שלא הוכר מתחלתו בפני עצמו כי אם מעורב לא בטיל, לאפוקי שליא דקודם שיצא לאויר העולם היה לה שעת הכושר שניכר הולד קודם שנימוח בלי תערובת, ובאותה שעה אף שלא חלה עליו טומאה מכל מקום הרי ניכר, באופן שאילו יצא לאויר העולם באותה שעה היה מטמא, דלא שייך חילוק זה אלא כעין ש"ז דזב ורוק דיבמה, דקודם שיצאו לאויר העולם בהיותם בגוף לא היו נכרים לעצמם כלל:
דבהכי ניחא לע"ד, דהא איפליגו רבוותא בענין חמץ שנתבטל קודם הפסח אי חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו או לא [טוש"ע או"ח סי' תמ"ז ס"ד], ועיקר סברת האומר דחוזר וניעור הוא משום דבשעה שנתבטל קודם הפסח היה היתר ואין היתר מתבטל, והדבר פשוט דלא נחלקו אלא אי חוזר וניעור ויהיה אסור מדרבנן כדין חמץ שתקנו חז"ל דאיסורו במשהו, אבל מן התורה דבטל ברוב או בנותן טעם, פשיטא דלא אמרינן דכיון דבשעת חלות איסור החמץ היה מעורב גם מן התורה אין לו ביטול, ואם איתא דעיקר חילוק המרדכי הוא משום דבשעת חלות האיסור היה מעורב, א"כ הכי נמי אף דקודם הפסח היה החמץ ניכר בפני עצמו, מכל מקום בשעת חלות איסור חמץ היה מעורב וגם מן התורה לא בטיל, אם לא דע"כ צ"ל דעיקר החילוק הוא דכל שניכר הדבר מתחלתו לעצמו בלי תערובת, אף דלא היה זמן איסורו ונתערב קודם חלות האיסור בטיל ברוב מן התורה. והנה כי כן מתישב שפיר גם כן בשמעתין, דפריך דאמאי תקבר אליבא דר"ח ע"פ מ"ש התוס' כנזכר, דאף דאיסור קדושת בכור לא חייל כי אם אחר שיצא לאויר העולם, מכל מקום מאחר דבהיותו עובר היה ניכר לעצמו, ואילו היה נולד באותה שעה היה חל האיסור עליו, אם נתערב אח"כ שייך ביטול כאמור: ועפי"ז ניחא לי ההיא דאמרי' בתוספתא ס"פ ה' דתרומות [הי"ח] והובאה בירושלמי בפרק ז' דדמאי הלכה ז', עלה דמתני' מאה טבל ומאה חולין וכו' וז"ל, מעשר טבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציאו לפי חשבון, ואם לאו רבי אליעזר ב"ע אומר יקרא שם לתרומת מעשר ויעלה באחד ומאה ע"כ. ואם איתא דכל דתחלת חלות איסורו מעורב לא בטיל, א"כ בקורא שם תרומת מעשר בעודו מעורב אמאי יעלה באחד ומאה. אמנם לפי האמור אפשר ליישב, דכיון דהמעשר קודם שנתערב בחולין היה ניכר בעצמו דלא היה לה שום תערובת חולין, אף דבאותה שעה לא קרא שם לתרומת מעשר שבו ועדיין לא חל שם תרומה על שיעור תרומת מעשר, מכל מקום כיון דבאותה שעה היה ראוי לקרא שם לתרומת מעשר שבו, אף שנתערב מקודם בחולין, כל שקורא שם בעודו מעורב עם החולין שפיר מתבטל באחד ומאה:
ואולם זו היא שקשה לי לסברת המרדכי הנזכר אפילו ע"פ הנחה הזאת, מההיא דתנן בספ"ז דכלאים [מ"ח] ומייתי לה בפרק כל שעה (דף כ"ה ע"א), המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור, ודייקינן התם הוסיף אין לא הוסיף לא ופירש"י וז"ל, המעביר עציץ נקוב וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים, אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היה בו קצ"ט ועכשיו יש לו ר' אסורים, לפי שאין בהיתר ראשון לבטל התוספת ואסור שהכלאים אין בטלים אלא בר' של היתר לבד האיסור, לא הוסיף ר' אלא פחות כ"ש מותר דיש בו כדי להעלות באחד ור' עכ"ל. הרי מפורש ממתני' דאם יש בהיתר שצמח מקודם ר' מלבד האיסור שהוסיף בכרם מותר דמתבטל באחד ור', ואם איתא דכל דבר דתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל, א"כ הכא נמי אמאי בטיל כיון דתוספת זה האיסור מתחלת ביאתו לעולם ומשעה שצמח מעורב בהיתר היה:
ואפשר ליישב הא דכלאים ויתיישב נמי ההיא דתרומת מעשר, די"ל דעיקר חילוק המרדכי הוא דכשהאיסור ורוב ההיתר שניהם מתחלת ביאתם לעולם יצאו מעורבים, ומעולם לא הוכרו זה לאיסור וזה להיתר, דבכה"ג דאיכא תרתי לריעותא, דהאיסור כיון דתחלתו מעורב מעולם לא חל שם איסור עליו, ולא אמרה תורה ביטול אלא בדבר שחל עליו האיסור ואח"כ מתבטל, ולא שלא יחול עליו שם איסור כלל, וזאת שנית ריעותא אחריתי דהרוב המבטלו מעולם לא הוחזק בעצמו להיתר גמור דבכה"ג לא בטיל, אבל בדליכא אלא חדא לריעותא, דהאיסור מתחלת ביאתו לעולם מעורב, אבל ההיתר היה לו שעת הכושר והוכר עצמו להיתר גמור בלא תערובת איסור, כגון ההיא דמעביר עציץ נקוב בכרם דהזרעים שבתוכו שכבר צמחו מקודם היו ניכרים להיתר גמור, וכן בההיא דמעשר טבל שנתערב בחולין, דהחולין שמבטלים לתרומת מעשר היו נכרים קודם התערובת לחולין גמורים, בכה"ג יש ביטול כיון דליכא תרתי לריעותא.: ועי' במ"ש הטור באו"ח סי' ש"כ, דחבית שממלאים אותה ענבים שלמים ונותנין יין עליה, ולאחר זמן מתבקעין ויוצא מהם יין אף בשבת מותר לשתות יין ממנה, דכל שיוצא ממנה בשבת מתבטל ביין היתר שיש בה, וכתב מרן הב"י שכ"כ המרדכי בספ"ק דשבת, וכתב דלא דמי לדבר שיש לו מתירין דאין לו ביטול, דה"מ כשהאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר, אבל הכא דהיין היוצא לא ניכר מעולם לאיסור אלא מעט מעט שיוצא מתערב ביין היתר לא אמרינן הכי יעו"ש. הרי דס"ל להמרדכי איפכא, דאדרבא בהיות שהאיסור לא ניכר מעולם קיל טפי, ואפילו בדבר שיש לו מתירים בטיל, אלא דנראה דהתם נמי שאני דההיתר הוכר להיתר מתחלה. ולפי סברא זאת שכתב המרדכי בשבת, יש לדחות מה שדקדקתי בקונטרס גט מקושר סי' ט"ו, דהתוס' במעילה [כא, ב ד"ה פרוטה] דקדקו להקשות שם על חלוקת פרוטה שנפלה, ש"מ דס"ל דבחלוקת האומר פרוטה מן הכיס הקדש לא קשה מידי, דכיון דמתחלת חלות ההקדש מעורב ברוב לא בטיל, דיש לדחות דקבעו קושייתם בפרוטה שנפלה לרבותא, דאפילו בפרוטה שנפלה דהוכר האיסור מעיקרא ובכן י"ל דהוי דבר שיש לו מתירין קשה, משא"כ באומר פרוטה מן הכיס הקדש דכיון דלא הוכר האיסור דפשיטא דקשה ליבטל ברוב, כיון דלא שייך לומר טעם דדבר שיש לו מתירין. שוב ראיתי להתוס' בב"ק (דף ס"ט ע"א) ד"ה כל מה שילקטו, דנראה בסוף דבריהם דלא ס"ל חילוק המרדכי דשבת ודו"ק. ועיין במ"ש מרן הב"י בא"ח סי' שי"ח בשם שבולי הלקט גבי אם נתן מלח בכלי ראשון בשבת ודו"ק: איך שיהיה נחזור לענינינו, דלפי מה ששיערנו בכוונת דברי המרדכי מה שתירץ לההיא דשליא, שייך נמי לענין חררת דם אפילו באיסור בכור דאינו חל כ"א עד שיצא לאויר העולם: