מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כה ס"ק ג
והנה בענין זה דאין הולכין בממון אחר הרוב לענין נתינת בכור לכהן, נראה דאיכא ב' סברות, דלדעת התוספות לא אמרינן תרתי דסתרן, וכיון דאמרינן דאזלינן בתר רובא לכל דיני הבכור לענין איסורא, ממונא בתר איסורא גריר והוי בכור ודאי לכהן. ואולם לדעת רבינו והרא"ש אמרינן תרתי דסתרן והאי כדיניה והאי כדיניה, דלענין איסור הוי בכור ודאי ולענין ממון הוי ספק בכור והמע"ה. ועוד סברא אחרת נראה דלדעת התוס' והרא"ש לענין בכור אפילו רב מודה דלא אזלינן בתר רובא, או מטעם דהכהן הוי שמא או מטעם דהוי ממון שאין לו תובעים, אבל מדברי רבינו שכתב בסוף דבריו, דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול בדין המע"ה, משמע דמטעם דקי"ל כשמואל אמרינן הכי ולאו כ"ע מודו בה, דאם איתא דס"ל דבבכור אפילו רב מודה, לא הוה שביק רבינו לאשמועינן זה כמו שכתבו התוס' והרא"ש. ועפי"ז מכאן מודעה כי מה שכתבתי בספר תוספת דרבנן באות נו"ן נדמה [אות רי"ד], על ישוב דברי הרמב"ם שהשמיט דין נדמה שנשתנה מאחד מהדורות מו' ימי בראשית, דטעמו משום דלא מצאנו ידינו ורגלינו איך [פדיון] בכור בהמה טמאה לכהן, כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב יעו"ש באורך, דלפי סברת רבינו הרמב"ן והרא"ש ז"ל דאמרי' תרתי דסתרן (בעינן) [בענין] רובא, א"ש סברת הר"מ וטעמו גם בבכור בהמה טהורה ומרווח טפי, ולהיות כי כשעמדתי על זה לא ראיתי כי אם דברי התוספות דשמעתין בלבד כתבתי שם כן. ועוד צריך למודעי שמ"ש שם לדעת רבינו והרא"ש, דאפשר דס"ל דלענין מתנות כהונה חשיב כדבר איסור ואזלינן בתר רובא, טעות הוא בידי דבדברי רבינו והרא"ש בשמעתין מפורש דדין ממון גמור יש להם, ובבכור נמי אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב. וגם לפי מה ששיערנו בדעת רבינו דס"ל דלענין בכור נמי אכתי הוי פלוגתא דרב ושמואל, דגבי בכור נמי ס"ל לרב דאזלינן בתר רובא, א"ש טפי דדעת הר"מ בטעמו כדעת רבינו, ומש"ה ר"י דס"ל דכה"ג הוי נדמה הוא משום דס"ל כרב דהולכין בממון אחר הרוב כאשר שיערנו שם יעו"ש: ולפי מ"ש התוס' והרא"ש דבספק בכור דהכהן שמא אפי' רב מודה דאין הולכין בממון אחר הרוב, אזדא ליה תירוץ הרב מהר"י הכהן זלה"ה שהביא בספר קול ן' לוי בסי' א', לישב מ"ש התוס' בב"מ (דף כ' ע"ב) דדוקא באיסור אשת איש שייך לומר איסורא מממונא לא ילפינן, דקשה עליהם מסוגיא דברכות (דף י"ט ע"ב), דהתם הוא אליבא דרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב יעו"ש, דכיון דמאי דאזלינן באיסורא אחר הרוב הכל הוא בדבר ספק דלא איתברר לן, דבכה"ג דהוי ספק ושמא לכל, דכוותה בממונא אף רב ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ נמצא דממון חמור מאיסור לענין זה, ואמאי אמרינן התם בברכות איסורא מממונא לא ילפינן. ולמה ששיערנו דרבינו לא ס"ל הכי אלא דאפילו בשמא פליג רב, י"ל דהתוס' דבבא מציעא אזלי בסברא זאת. ועיין בתוס' בסוף פ"ק דכתובות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה להחזיר וכו', דנראה מדבריהם שם שאפילו בשמא ס"ל לרב דהולכין בממון אחר הרוב יעו"ש:
והנה למאי דמתבאר מדברי רבינו והרא"ש דקי"ל כרבינא, דמשני דמכאן ואילך דר' ישמעאל דהוי ספק לכ"ע דרוב דתלי במעשה אפי' רבנן מודו דלא אזלינן בתר רובא, יל"ע מההיא דאמרינן לקמן בפרקין (דף כ"ג ע"ב) גבי מתני' רשב"ג אומר, אמר רב הלכתא בכולהו פרקין בר מפלוגתא דפריך אהייא, אילימא ארישא מיפלגי ר"י ור"ע וכו' ע"כ, דאמאי לא משני דלעולם דקאי ארישא, וקאי על מאי דלא איפליגו עם ר"ע, דהיינו דקתני דמכאן ואילך ספק, דבזה כולי עלמא מודו דהוי ספק, ולאפוקי סברת רבא דקאמר דמחוורתא ר"י כר"מ ס"ל דחייש למעוטא, דלדידיה פשיטא דלית הלכתא כוותיה דלא קי"ל כר' מאיר, אתא רב לאשמועינן דהלכתא כוותיה דר"י בזה דהעיקר כסברת רבינא, דבענין זה דתלי במעשה אפילו רבנן מודו. ואף דעל כל פנים אחר האמת לא מצינן לומר דרב קאי ארישא, על דין מכאן ואילך, כיון דאינו אלא דין אחד וליכא תרתי מילי, ולא שייך לומר בכולהו פרקין דמשמע טובא, וכמו שמתבאר ממאי דאמרינן בש"ס בצריכותא דעביד למאי דהוצרך רב לפסוק (הלכה) נמי הלכה כר"י בן המשולם, דבהכי ע"כ מאי דמוקי דברי רב דאדרבן שמעון בן גמליאל קאי, הוא משום דבדברי ר' שמעון בן גמליאל איכא תרתי מילי, דהא קתני סיפא נכנס לתוך עדרו וכו', דסיפא אשמועינן דהא דסבירא ליה דמסתמא לא מרחמא הוא אפילו בשכבר ילדה, דעכ"פ לא שבקה דידה ומרחמא דלאו דידה כדאמרינן התם לקמן גבי מאי דמבעיא לן יעו"ש. ומאי דקאמר הש"ס אלא אדר"א בן יעקב, ודחי מטעם משנת ראב"י קב ונקי ולא דחי מטעם דאינו אלא דין אחד, על כרחך לומר דה"ה דהוה מצי למימר הכי דבלאו הכי כבר דחי לה מטעם אחר, וא"כ בודאי דאחר האמת אי אפשר לומר דקאי ארישא, אבל מכל מקום אמאי דחי הש"ס דלא קאי ארישא מטעם דפליגי ר"י ור' עקיבא ואין האמת כן, דהא איכא מכאן ואילך דלא פליגי ושייך לומר דעל דין מכאן ואילך ספק קאי רב, והיה לו לדחות מטעם דלא הויא אלא חדא מלתא לא משום דפליגי, כיון דהא איכא מלתא דלא פליגי ודו"ק: