מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כג
גמרא במאי קא מפלגי וכו', וקי"ל כר"ע מחבירו ור"ט חבירו היה. בפ' הכותב (דף פ"ד ע"ב) מסקינן כלישנא בתרא דכ"ע הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו, ודכ"ע רבי טרפון חבירו היה, ור"י ור"ל בהא פליגי דמ"ס הלכה איתמר ומ"ס מטין איתמר, דר"י ס"ל מטין איתמר ופרש"י וז"ל, מטין ההוראה לכתחלה אחר ר"ע ומיהו אם עביד כאידך לא מהדרינן עובדא. והנה כי כן יל"ע על רבינו דכיון דקי"ל דר"ל ור"י הלכה כר"י, א"כ ע"כ קי"ל דמטין איתמר, וא"כ איך פסק רבינו לחלוטין כר"ע הו"ל לפרש דמ"מ לא מהדרינן עובדא, ונ"מ דאם תפס הכהן היוצא דופן והבא אחריו ונפסק הדין כר"ט דהוי ספק דאין מוציאין מידו. אלא די"ל דהכא לא הוצרך לבאר כן דלא נ"מ זה אלא למ"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו, אבל דעת רבינו הוא דמוציאין מידו כמ"ש בפ"ק דמכילתין גבי מתניתין [ה, ב] דפרה שילדה כמין חמור וכו', בהני בעיא דאיבעיא לן התם יעו"ש, וא"כ אפי' נפסק הדין כר"ט דספיקא הוי מוציאין מיד הכהן וא"כ לא נ"מ מידי:
ועוד נראה דאעיקרא דמלתא סוגיין דעלמא קי"ל כר"ל דהתם דמהדרינן עובדא, דלא כר"י דאמר מטין איתמר, דכן נראה מדברי הרי"ף שם בפרק הכותב שכתב וז"ל, והלכה כר"ע דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו, ואמרינן נמי דן דייני כר"ט ואהדריה ר"ל לעובדא כר"ע עכ"ל, הרי מבואר דקי"ל בהא כר"ל. אלא דצריך להבין מ"ש דפסקינן כר"ל לגביה דר"י, דהא קי"ל [יבמות לו, א] דלכל דבר הלכה כר"י בר מתלת מילי. והרא"ש שם בפרק הכותב [סי' ב'] יישב זה שכתב וז"ל, והלכה כר"ע דקי"ל כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הוה, ואמרי' נמי דון דייני כר' טרפון ואהדריה ר"ל לעובדא מינייהו, וגם ר"י אמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי עכ"ל, הרי דכבר הרגיש הרא"ש מזה וכתב דה"ט משום דר"י נמי אמר מה אעשה וכו'. אף כי לע"ד היה אפשר לדחות שהרי הכי אמרי' שם בפרק הכותב, קריביה דר"י תפוס פרה דיתמי מסימטא, אתו לקמיה דר"י א"ל שפיר תפסתוה, אתו לקמיה דר"ל א"ל זילו אהדור, אתו לקמיה דר"י א"ל מה אעשה שכנגדי חלוק עלי עכ"ל. די"ל דמאי דקאמר להו מה אעשה וכו' לאו משום דחש לדברי ר"ל, אלא הענין היה כן דהקרובים לר"י אחר שתפסו אתו לשאול לר"י קרובם אם תפיסתם תפיסה וא"ל דשפיר תפסו, אבל לא עמדו לדין לפניו עם היתומים, שר"י היה קרוב להם ופסול לדון לקרובם, והלכו לדון לר"ל ודן לומר זילו אהדור כסברתו, וכשחזרו הקרובים אצל ר"י אמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי, והדיין הפוסק את הדין הוא ר"ל שאני פסול לדון ומה אעשה, אבל אה"נ דאם היו התופסים רחוקים היה פוסק הדין הפך סברת ר"ל, ואין כאן ראיה לו לומר דגם ר"י חש לסברת ר"ל, באופן דנמצינו למדין דבפירוש כתבו הרי"ף והרא"ש דהכא קי"ל כסברת ר"ל דלא כר"י:
וראיתי להרא"ש בשמעתין [סי' ה'] שכתב וז"ל, והלכה כר"ע דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם, דתנן לקמן בפ' יש בכור [מז, ב] יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן עכ"ל. ומדאיצטריך לטעם זה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם, ש"מ דס"ל דבלאו הכי אין הלכה כר"ע לגבי ר"ט, ובפרק הכותב כתב איפכא. וכיוצא לזה נראה מדברי הרא"ש בפרקין [סי' ד'] במתני' דלעיל, דפליגי ר"ט ור"ע דלר"ט הכהן בורר לו את היפה ולר"ע משמנין ביניהם שכתב וז"ל, והלכה כר"ע דהא ר"ט גופיה הדר ביה עכ"ל, דמהכא נמי משמע דס"ל הכא במכילתין דאי לאו דר"ט גופיה הדר ביה לא פסקינן כר"ע. ורבינו הרמב"ן דקדק לכתוב שם וז"ל, והלכתא כר"ע ור"ט נמי חזר בו עכ"ל, דקדק לומר כן דבלאו הכי קי"ל בעלמא כר"ע אלא דעדיפא מינה הכא דגם ר"ט הדר ביה. אבל מדקדוק דברי הרא"ש נראה בפירוש דאי לאו דר"ט הדר ביה לא הוה הלכתא כר' עקיבא, וזה הפך דבריו ממ"ש בפרק הכותב:
ועוד קשה על דברי הרא"ש דשמעתין, שכתב דהלכה כר"ע מטעם דהוי מחלוקת ואח"כ סתם בההיא דפרק יש בכור, דהא ההיא דפרק יש בכור, יש לדחות ולומר דאין ראיה משם דסתם לן תנא כר"ע, דאפשר דאפי' כר"ט אתיא דהא לר"ט יוצא דופן והבא אחריו שניהם ספק בכור הם, ובבכור אדם שורת הדין הוא דפטורין מפדיון כיון דאבי הבן מוחזק, ואיכא למימר המע"ה כדין כל ספק בכור, וע"ז קאמר התנא דאינם בכור לכהן דכיון דמצד הספק אין כאן לכהן כלום, חשיב כאילו על צד הודאי אינם בכור לכהן, דהא אפי' אם תפס הכהן הה' סלעים מוציאין מידו, דהא הרא"ש הוא מכת הסוברים דתקפו כהן מוציאין מידו, וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ [סי' י"ג] בסוגיא דתקפו כהן ובכמה דוכתין, ואם כן ספק בכור כודאי אינו בכור חשוב, ומש"ה קתני סתם כיון דלא נ"מ בהיות הדבר מסופק. ואין זה תימה איך קתני התנא סתם כאילו על צד הודאי הוא, דמצינו כיוצא לזה דאמרי' בפ' לולב הגזול (דף ל"ג ע"א) דמצדד הש"ס דמאי דקתני כסהו הרוח חייב לכסות, דאפשר דהתנא ספוקי מספקא ליה אי יש דיחוי או אין דיחוי אצל מצות, ומספיקא לחומרא מחייבינן ליה לכסות, ואף דקתני התנא סתם חייב לכסות דמשמע דעל צד הודאי קאמר, ועכצ"ל דאף דמשום ספיקא הוא מ"מ כיון דשורת הדין הוא דספק דאורייתא לחומרא וחייב לכסות, לא חייש תנא לפרש בפירוש דמפני הספק הוא. וכיוצא לזה אמרינן לענין ממונא בפרק המדיר (דף ע"ג ע"ב), עלה דהא דתנן קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, ופריך כתובה הוא דלא בעיא, הא גט בעיא, ומשני רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה, גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא יעו"ש, הרי דקתני סתם דתצא בלא כתובה ולא חייש לפרש שהוא מפני הספק ובממון המע"ה. וכיוצא לזה אמרי' נמי גבי בכור עצמו בפרק המפלת (דף כ"ה ע"א), דעלה דתנן סימן וולד בבהמה דקה טינוף בגסה שליא באשה שפיר ושליא, מוקי לה התם דרבי יהושע ספוקי מספקא ליה גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא ע"כ, הרי דאף דר"י מספקא ליה אי שפיר פוטר הבא אחריו מפדיון, קתני סתם דבאשה שפיר פוטר את הבא אחריו מבכורה כאילו הוא על צד הודאי. וא"כ אף אנו נאמר הכא דמאי דסתם לן תנא דשניהם אינם בכור לכהן היינו כסברת ר"ט דשניהם ספק בכור לכהן הם: ועוד קשה בדברי הרא"ש אלו, דאף אם נאמר דהאמת דסתם לן תנא בפרק יש בכור כר"ע, היינו ביוצא דופן עצמו אבל בבא אחריו איך שייך לומר דסתם לן תנא כר"ע, כיון דמייתי סברת ר"ש דס"ל דהבא אחריו הוי בכור לכהן, ונמצא דהבא אחריו עדיין במחלוקת שנוי, ואכתי אפשר לומר דלית הלכתא כר"ע אלא ביוצא דופן עצמו, אבל בבא אחריו מנ"ל לפסוק כר"ע, אפשר דבבא אחריו הלכתא כר"ט כיון דלא סתם לן מתני' בזה ואכתי במחלוקת שנוי, ואף דאין הלכה כר"ש דס"ל דודאי בכור הוא מ"מ ספיקא מיהא הוי כר"ט, דבא אחריו מסתבר טפי דבכור לדבר אחד הוי בכור וכמו שהוא סברת ר"ש על צד הודאי: