אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות כב ס"ק ג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כב ס"ק ג

אות כב ס"ק ב

ועוד יש לעמוד בדברי הר"ם [פ"ה מה' בכורות ה"ו] במ"ש בדין חצר בעה"ב ורועה כהן, דכדי לאשמועינן דהלכה כר"ע דלא מקני ליה בחצר, המציא באופן דהרועה הניח בכורו בחצר בעה"ב, דמשמע דמיירי בבכור שכבר זכה הכהן מיד המוחזק בעל הבית או מיד אחר, ויל"ע דבכה"ג שכבר הוא בכורו של כהן נראה דאפילו ר"ט מודה דלא מקני ליה מקום בחצר, דדוקא בילדה ב' זכרים דעדיין לא זכה הכהן ס"ל דמקנה לו מקום בחצר כדי שיזכה כהן בבכורות כשיולדו, דתקני ליה חצירו דניחא לאיניש דתתעביד מצוה בממוניה, שיגדלו בכורותיו של כהן אחר שכבר זכה בהם בחצירו, דבלאו הכי כל זמן שלא זכה הכהן בו לא חשיב ליה מצוה שמגדל בכורות בחצירו, כיון דאינו בכורו של הכהן כי אם בכור שלו ומגדל בכור של עצמו הוא, וכמו שמתבאר מדברי רש"י בשמעתין [יח, ב], אבל בשכבר הוא בכורו של כהן שכבר זכה בו באופן זכייה אחרת ואינו צריך לזכות מדין חצר, מאיזה טעם יסבור ר"ט דמקנה ליה מקום, כיון דלענין מצוה לגדל בכור הכהן בחצירו אינו צריך לקנין החצר, דכיון דנותן לו רשות לגדל בכורותיו בחצירו הרי מקיים המצוה בלא הקנאת החצר, ואדרבה בלא הקנאה עדיף טפי דמגדל בחצרו ממש בחצר שאין לו חלק לכהן כי אם בחצר שכולו שלו, וכדברי רש"י שכתב דעיקר הקנאת החצר לר"ט הוא כי היכי דליקני מדין חצר:

וכן ראיתי להריטב"א בחי' למציעא הנדפסים בדף כ"ג מהספר ע"ג [לז, ב] ד"ה עוד וכו' וז"ל, ר"ט אומר אקנויי אקני ליה מקום בחצירו למקני ההוא בכור, כיון דהוא רועה דיליה דניחא ליה דליתעביד מצות נתינת הבכור, והילכך יד בעה"ב ויד כהן שוה בחצר ואין נקרא הכהן מוציא מיד בעל הבית אלא מוחזק כמוהו ולכך יחלוקו עכ"ל, ואדרבה מתבאר מדבריו דעיקר מאי דאמרינן בגמ' דניחא ליה דליתעבד מצוה היינו על מצות נתינה, דכיון דילדה ב' זכרים ולא ידעינן איזה מהם בכור, אי מקיים מצות נתינה ע"י שיתן לו א' מהם ויזכה בו במשיכה, אינו מקיים מצות נתינה דאפשר דהפשוט נתן לו, אבל במקנה לו מקום בחצר וזוכה בא' מהם מדין חצר, מקיים מצות נתינה לגמרי דחצירו קונה לו אותו שהוא הבכור ודאי, דלא ס"ל להריטב"א דהמצוה הוא מה שמגדל בכור כהן בחצירו כדברי רש"י, דס"ל דמצוה דקאמר הש"ס היינו מצות גידול בכור כהן, אבל מ"מ שניהם שוים דעיקר הקנאת החצר הוא כי היכי דליקני הכהן מדין חצר, וא"כ באופן דנקט הר"ם נראה דאפילו ר"ט מודה כאמור: איברא דראיתי להרב בצלאל כ"י שהביא פי' הרגמ"ה ז"ל וז"ל, ר"ט סבר אקנויי אקני ליה בעה"ב לרועה כהן מקום בחצרו שיהא בכורו שם, דניחא ליה לבעה"ב דעביד מצוה בחצירו שיגדל בכורו של כהן שם וכו' עכ"ל, הרי שלא הזכיר דההקנאה הוא כי היכי דליקני מדין חצר, כי אם העיקר הוא המצוה שנותן לו רשות לגדל בכורו שם, וזה כדעת הר"ם. ונראה די"ל דס"ל דאף דלענין מצות גידול אינו צריך הקנאה כי אם בנתינת רשות לגדל בחצירו עושה המצוה, מ"מ כיון דהקנאה זאת הוא בדרך שאלה שמשאיל לו מקום בחצירו, כל שנתן לו רשות לגדל בחצירו הרי חשיב כמשאיל לו גוף החצר לשימוש כדין קנין שאלה ושכירות, דנתינת הרשות הו"ל כאומר אני משאיל לך החצר לגדל הבכור. ומאי דאמרי' בגמרא אקנויי מקני ליה, היינו שנותן לו רשות לגדל בחצירו, דנתינת הרשות כמשאיל דמי דנתינת רשות ושאלה דא ודא אחת היא: וכן מוכח מההיא דאמרינן בפרק הפרה (דף מ"ח ע"ב) דאמרינן התם, דהיינו טעמא דאם אמר כנוס שורך ושומרו דאם הזיק חייב, דס"ל כר' טרפון דקרן ברשות הניזק נזק שלם משלם, הלכך אמר ליה שומרו לא אקני ליה מקום בחצר והויא ליה קרן בחצר הניזק ומשלם נזק שלם, לא אמר ליה שומרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר, והויא ליה חצר השותפים וקרן בחצר השותפים אינו אלא חצי נזק ע"כ, הרי דאפי' באומר כנוס שורך לחצירי שהוא נתינת רשות בעלמא, כל שלא אמר ושומרו אקנויי אקני ליה מקום אפי' שלא פירש ואמר שמקנה לו המקום. וכן מתבאר מההיא דאמרי' בפרק השולח (דף ל"ז ע"א) דאמרינן דאפי' השאילו מקום לתנור וכו' כותבין עליו פרוזבול, ופריך איני והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאינו נקוב לא, ואמאי הא איכא מקומו, ומשני ל"צ דמנח אסיכי ע"כ, ואם איתא דיש חילוק בין נותן רשות להניח עליו, לאמר אני משאיל לך המקום לענין זכות המקום בדרך שאלה, דבנותן רשות בלבד אין דעתו לזכות לו המקום, אלא שנותן לו רשות שלא ישתמש בו בדרך גזילה אבל אינו מקנה לו כדין שאלה, א"כ מאי פריך והא איכא מקומו הא שפיר י"ל דנתן לו רשות להניחו שם דוקא, ולא אמר לו בפירוש אני משאיל לך המקום, דבכה"ג לא זכה במקום אפי' לקנין פירות בדרך שאלה, ולענין פרוזבול לפחות בעינן שיזכה בקרקע בדרך שאלה, ומדלא משני הכי שמע מינה דלענין שאלה אפילו בנותן רשות בלבד חשיב כמשאיל, דכיון דעיקר השאלה הוא להנחת כליו כל שנתן רשות חשיב כמשאיל ממש, ואם קצב לו זמן אינו יכול לחזור בו כדין שאלה: וא"כ הכא אף דלענין קניית הבכור אינו צריך לקנין חצר דבלאו הכי כבר זכה בו הכהן, מכל מקום כיון דאמרי' דמסתמא נותן לו רשות להניח בכורות שלו בחצירו דניחא ליה למעבד מצוה, הרי הרשות כמשאיל מקום ממש הוא דרשות היינו שאלה, וא"כ חשיב כחצר השותפין ובכן אינו נקרא הכהן מוציא. ונראה דאדרבה הר"ם ס"ל דהא דר' טרפון דמקנה לו מקום בחצר, ע"כ מיירי בבכור שכבר זכה בו הכהן בלא קנין חצר, דאפילו בילדה ב' זכרים מיירי שכבר זיכה לכהן באופן זכיה אחרת, דבהכי ניחא מה שהקשו התוס' בשמעתין [יח, ב] דאיך קונה המקום בלא קנין, דהא קי"ל דהשוכר קרקע או השואל צריך לקנותו בכסף או בחזקה, והכא מה קנין עושה הכהן. אמנם אי מיירי בנותן לו רשות להניח בחצירו הבכורות שכבר זכה בהם הכהן, שפיר זוכה הכהן בחצר מדין חזקה דהנחת בכורו שלו בחצר חשיב חזקה, כדין אכילת פירות דסבירא ליה להר"ם בפ"א מהל' מכירה [הט"ו] דהויא חזקה, ולדידיה אם שכר או קנה בית כיון שנתן כליו בתוכו קנה מדין חזקה, וכמ"ש ה"ה שם משם בעל העיטור שכתב כן משם הירושלמי יעו"ש, וה"ה לענין שאלה:

ומה שהתוס' בשמעתין תירצו באופן אחר ולא ניחא להו בהכי י"ל באחד מב' פנים, או דס"ל כדעת רש"י והריטב"א דהנה עיקר ההקנאה הוא כדי שיקנה מדין חצר, וא"כ לא שייך לומר דזוכה בחצר בהנחת הבכור כיון דעכשיו בא לזכות בבכור אחר שיזכה בחצר, או אפילו אי ס"ל כסברת הר"ם והרגמ"ה דסברת ר"ט הוא בבכור שכבר זכה בו, י"ל דסבירא ליה להתוספות דאכילת פירות לא חשיבא חזקה כדעת הראב"ד בפ"א מהל' מכירה [שם] וכן הוא דעת רבינו הרמב"ן והרשב"א והר"ן בפרק קמא דקידושין [כב, ב] גבי עבד כנעני נקנה בחזקה, הביא דבריהם מרן הב"י בח"מ סי' קצ"ב: ואף דיש לומר דאפשר דגבי שכירות ושאלה כיון דאינו אלא זכיה לפירות דהיינו לאשתמושי ביה, כדרך תשמישו כך דרך זכייתו, כהא דקי"ל בסי' קצ"ב [ס"ז] דהקונה דרך להלוך כיון דלהלוך בלבד הוא דקא זכי בהלוך בלבד חשיב חזקה, וה"ה נמי דכיון דלהניח כליו שם שאל המקום בהנחת כלים הויא חזקה וזכה בו, ואפילו למ"ד דלענין קנין אכילת פירות לא חשיב חזקה, בכה"ג דשאלת מקום חשוב חזקה לכו"ע. וכן נראה מדברי הריטב"א בחי' לקדושין, דאע"ג דהריטב"א על דף כ"ב ע"ב כתב בהדיא כדעת הראב"ד ודעימיה, דאכילת פירות והנחת כליו בבית לא חשיבא חזקה יעו"ש, עכ"ז כתב הריטב"א שם בפ"ק דקדושין על דף כ"ה ע"ב עלה דפריך הש"ס, אלא מעתה פיל לר"ש במאי יקנה, ומשני אביי בשוכר את מקומו ור"ז אמר מביא ד' כלים ומניח תחת רגליו, ופריך הש"ס ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, כתב וז"ל, נ"ל דלהכי לא שני ליה דמיירי בדאמר ליה מוכר זיל קני, דא"כ הרי השאיל לו מקום והרי זה בכלל שוכר את מקומו עכ"ל, מתבאר מדבריו דסבירא ליה דמאי דאמרינן בפ' הספינה (דף פ"ו ע"א) דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה בדאמר ליה זיל קני, הוא משום דמשאיל לו מקום, והו"ל כליו של לוקח ברשות לוקח וחשיב כשוכר את מקומו, וע"כ צ"ל דזוכה במקום דמשאיל לו מדין חזקה דבהנחת כליו שם חשיב חזקה, והיינו טעם דכיון דעיקר השאלה הוא לתשמיש הנחת כליו, כתשמישו כן זכייתו ובהנחת כליו זוכה מדין חזקה:

מכל מקום נראה דהתוספות שם בפרק הספינה בסוגיא הנזכר לא סבירא להו הכי, דאפילו בשאלה לא אמרינן כתשמישו כך חזקתו, שכתבו שם [פה, ב] בד"ה כגון שהיה בעלה וכו' וז"ל, ואם תאמר נהי דנותן לה רשות ומשאילה מכל מקום הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל וכו', וי"ל דאע"ג דאין המקום קנוי לה כיון דיש לה רשות להביא קלתה שם קנוי לה עכ"ל. וכן מתבאר מדברי הרא"ש בפסקיו שם [סי' ט"ו] עלה דאמרינן שאני התם דאמר ליה זיל קני וז"ל, שהקנה לו מקומו דהשתא הוי כליו של לוקח ברשות לוקח, וכ"ת מאי איצטריך לאתויי הא פשיטא דכליו של לוקח ברשות לוקח קנה, וי"ל דהא קמ"ל דלא תימא דלא מהני האי שאלת מקום להיות קנוי לו ללוקח בדברים בעלמא, דהשואל קרקע או השוכר צריך לקנותו בכסף או בחזקה וכו', קמ"ל דדבור מהני הכא, דודאי לענין שיקנה לו המקום בלא כלי בעי קניית המקום, אבל לענין קניית כלי בדבור בעלמא שנתן לו רשות להניח שם כליו קני עכ"ל. הרי מפורש דסבירא להו להתוספות והרא"ש דאפילו בשאלה ושכירות בהנחת כליו שם לא חשיבא חזקה, והוא הדין הכא בשמעתין די"ל דהתוספות אזלי בשיטה זאת: ואגב אורחין הוקשה לי למה שראיתי למרן הב"י [בחו"מ] בסי' קצ"ב, דעלה ונסתפק בדעת הרא"ש ז"ל אי ס"ל דאכילת פירות הויא חזקה או לא ולא איפשיטא ליה יעו"ש, ויל"ע שהרי מפורש יוצא מדברי הרא"ש הנזכר דסבירא ליה דאפילו בשאלת מקום סבירא ליה דהנחת כליו שם לא חשיב חזקה, ומשו"ה הוצרך לומר דבנתינת רשות להניח כליו הדבר תלוי אף דלא קנה המקום, ואם איתא דסבירא ליה דאכילת פירות הויא חזקה אמאי לא קנה המקום ע"י הנחת כליו:

והנה לעיקר סברת התוספות והרא"ש דסבירא להו דהנחת כליו לא חשיבא חזקה, יל"ע מההיא דפרק השולח שכתבנו לעיל דפריך הש"ס נקוב אין שאינו נקוב לא והאיכא מקומו, ואם איתא מאי פריך וכי כל השואל קרקע מחבירו עושה חזקה לקנות, אפשר דמיירי שנתן לו רשות להניח שם ולא עשה שום חזקה במקום, ובכן אינו קנוי לו המקום דשאלת קרקע אינו נקנה בדברים, אלא עכצ"ל דהנחת הכלי חשיב חזקה ומש"ה הוצרך לדחוקי ולומר דמיירי דמנח אסיכי. וכמו כן קשה עליהם מההיא דפ' הפרה דכתבנו לעיל, דמתבאר שם דכיון דאמר ליה כנוס שורך ושומרו אקני ליה מקום בחצר ואפילו בלא שום חזקה, ועכצ"ל דהכנסת השור שם הוי חזקה:

עוד איכא למידק על סברת הרא"ש ממה שכתב הרא"ש עצמו בפ"ק דפסחים [סי' ד'], דישראל שהפקיד חמצו בבית הגוי, דיש מן הגאונים דסבירא להו דאין חיוב לבער על המפקיד כיון דאינו בביתו של ישראל, וכתב הוא ז"ל וז"ל, ונ"ל דבר פשוט דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מכל מקום עיקר הממון של בעלים הוא, וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו עכ"ל. ואם איתא דהנחת כליו לא הויא חזקה, א"כ הכא אף דהנפקד משאיל ביתו למפקיד לשמירת ממונו, מ"מ כל שלא עשה חזקה לא קנה המקום ולא קרינן ביה ביתו, אם לא דעל כרחך צ"ל דכיון דהניח ממונו שם חשיב חזקה וקרינן ביה ביתו ודו"ק:

איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' והרא"ש הנחת כליו בחצר לא הויא חזקה אפילו לקנות מדין שאלה, וא"כ י"ל דהתוס' הכא בשמעתין אזלי בשיטה זאת, וע"ז כתבו וז"ל, ואפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה א"נ כמה פעמים הרועה פותח ונועל עכ"ל, וכוונתם דכיון דאיכא טעמא דניחא ליה לאינש דליתעבד מצוה בממוניה, ומפני זה אנן סהדי דאקנויי קא מקני ליה מקום בחצירו, אף בלא קנין קא קני, דמסתמא אמרינן נמי דגמר ומשעבד נפשיה, ובגמר דעתו בלא קנין מקנה ליה מקום בחצר וזוכה בו הכהן בלא קנין. וכענין שאמרו בס"פ השוכר את הפועלים (דף צ"ד ע"א), דמתנה ש"ח להיות כשואל אפי' בלא קנין, דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה יעו"ש, ה"ה הכא דמפני המצוה גמר ומשעבד נפשיה: אשר עפ"י דברי התוס' אלו יש ליישב דברי הרמ"ה שכתב הטור משמו בח"מ סימן ר' וז"ל, וכתב הרמ"ה דדוקא דאמר ליה זיל וקני דאז גלי דעתיה דכי יהיב ליה רשותא להניח כליו התם, אדעתא דלמיקנא ליה הוא דיהיב רשותא, אבל אי לא אמר ליה זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קנה. דלפי מה שכתבתי לעיל דנתינת רשות להניח כליו חשיב כאומר בפירוש אני משאיל לך מקום ורשות היינו שאלה ממש, כמו שהוכחנו מההיא דהשולח ומההיא דפ' הפרה, אם כן ע"כ מ"ש הרמ"ה דכל דלא אמר ליה זיל קני אפילו נתן לו רשות להניח כליו שם אין כליו של לוקח קונים לו, ה"ה אפילו באומר לו בפירוש אני משאיל לך מקום בחצר להניח כלים אין כליו של לוקח קונים לו, ואי סבירא ליה להרמ"ה כדעת הר"ם ודעימיה דאכילת פירות הויא חזקה והנחת כלים הויא חזקה לקנות החצר בשאלה, א"כ אפילו בדלא אמר ליה זיל קני כל דנתן לו רשות להניח כליו דהוי כמשאיל לו מקום, אמאי לא קנו כליו של לוקח שם כיון דקנה מקום בחצר וככליו של לוקח ברשות לוקח הוי, ואי סבירא ליה להרמ"ה דהנחת כלים לא הויא חזקה א"כ בדאמר ליה זיל קני במאי קני, כיון דלא קנה מקום בחצר בדרך שאלה בלא קנין חזקה ואכתי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ואמאי קנה: אמנם לפי דברי התוס' אתי שפיר דהיינו טעמא בדאמר ליה זיל קני, דכיון דגלי דעתיה דאדעתא דליקני ליה כליו יהיב ליה רשותא להניח כליו שם, אנן סהדי דמשאיל לו המקום וקונה המקום בלא שום קנין, דמסתמא כיון דניחא ליה דליקני ליה כליו ללוקח ובלאו הכי לא קני, אנן סהדי נמי דגמר ומשעבד נפשיה לאשר ולקיים שאילת המקום, כאילו נעשה ונגמר הדבר בקנין חזקה או בא' מהקנינים על הדרך שכתבו התוס'. ולזה אתי שפיר דהיינו דוקא בכה"ג דגלי אדעתיה דניחא ליה דליקנו ליה כליו, אבל בנותן רשות להניח כליו או אפילו באומר בפירוש אני משאיל לך, דלפי האמור הכל שוה דרשות חשיב כמשאיל, מכל מקום כיון שלא גילה דעתו המשאיל לו לענין דליקני ליה כליו, אין כאן אומדנא דמוכח לומר דגמר ומשעבד נפשיה על שאלת המקום כאילו נגמר הדבר בקנין, כי אם דבור בעלמא הוא, וכל שלא נעשה שום קנין על שאלת המקום לא קני דאכתי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא. דהא ודאי אין לומר דטעמיה דהרמ"ה לאו מטעם זה הוא, אלא משום דכל דפירש דניחא ליה דליקני בכליו קנה, אף דמן הדין מסתמא כשלא פירש לא קני, דתנאי שבממון תנאו קיים ואי פריש פריש, כדאמרינן בפ"ק דקדושין [כו, א] דבמקום שכותבין את השטר אי פריש אי בעינא בכספא אקנה קנה בכסף לבד, דביד המוכר לקיים הקנין במה שירצה, דהא ליתא דהרי הר"ן והריטב"א כתבו בפ"ק דקדושין [כה, ב] גבי מתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה, דכל דמצד הדין לא הוי קנין אין ביד המוכר לעשותו שיהיה קנין, וכן מתבאר מדברי הרמב"ן בחי', והריטב"א שם הוקשה לו ע"ז וז"ל, ואי קשיא לך הא דאמרינן התם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני, ואי אמר ליה קני קני אלמא פריש מהני, הא לא קשה דהתם כיון דאמר ליה מוכר קני נעשה כמשאיל לו מקום בחצירו להניח שם כליו, והו"ל כליו של לוקח ברשות לוקח, הא אילו אמר ליה מוכר דליקני ליה כליו ברשות הרבים לא קנה עכ"ל, ודוחק לומר דהרמ"ה פליג עליהם בזה: שוב ראיתי דברי הרמ"ה אלו בחי' לבתרא כ"י וכתב שם עוד וז"ל, ודוקא גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דאיתיה להאי טעמא, אבל ברשות הרבים או בחצר שאינו של שניהם דאין לו רשות להניחו שם, ואע"ג דאמר ליה זיל קני לא קני, דלאו כל כמיניה דמוכר לאקנויי ליה זכותא ללוקח ברשותא דלא דיליה עכ"ל, הרי בפי' דזיל קני בחצר המוכר הוא משום דמשאיל לו מקום משא"כ ברשות הרבים כמ"ש הריטב"א, וא"כ ע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דגמר ומשעבד נפשיה כאמור. ועפ"י האמור בכוונת דברי הרמ"ה י"ל דכן הוא דעת הריטב"א, דמשום דגמר ומשעבד נפשיה הוא, ולא משום דסבירא ליה דאף דלענין קנין אכילת פירות לא הוי חזקה לענין שאלת מקום כליו הויא חזקה כמו ששיערנו לעיל, דכיון דהתוס' והרא"ש וכן נראה שהוא דעת הרמ"ה לא חלקו כלל בין קנין גמור לשאלה, דאפילו בשאלה הנחת כליו לא הויא חזקה, מנ"ל לומר דהריטב"א דעתו לחלק בהכי, אלא העיקר דדעתו כדעת הרמ"ה דהיינו טעמא משום דגמר ומשעבד נפשיה ומשאיל לו המקום:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה