מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כב ס"ק ב
והנה הר"ם בפ"כ מהל' מכירה דין י"א כתב וז"ל, זה אומר איני יודע [וכו'] ואינם ברשות אחד מהם יחלוקו ע"כ, וכתב ה"ה וז"ל, וקשה לי איך פסק כן רבינו שהרי אין הלכה כסומכוס וכו', ואולי שהוא סובר דהא דמוקמינן לה כסומכוס דוקא ודלא כרבנן כשעומדת ברשות מוכר הוא, אבל בעומדת באגם מודו ואין זה משמעות הסוגיא וצ"ע עכ"ל. וכן הקשה הטור ח"מ סימן רכ"ג על דברי הר"ם, והב"ח שם ישב דברי הר"ם על דרך דברי ה"ה, בהניח דס"ל להר"ם דסומכוס אפילו במוכר מוחזק קאמר, והלכך אע"ג דלא אמר הש"ס אלא הא מני סומכוס, הוא כמו אלא, דהכי אשכחן בתלמודא טובא, ולמאי דמוקי למתני' כסומכוס אפילו קיימא ברשותא דחד מינייהו יחלוקו, ולרבא דקי"ל כוותיה דלא קאמר סומכוס אלא בשמא ושמא, ורבנן לא פליגי עליה דסומכוס אלא היכא דקיימא ברשותא דחד מינייהו, אבל בדקיימא באגם ובשמא ושמא מודו רבנן לסומכוס דיחלוקו יעו"ש:
ולע"ד י"ל עדיפא מינה דהרמב"ם גרסתו בגמרא הוא אלא הא מני סומכוס היא, דלפי גירסא זאת שפיר י"ל דלסומכוס אפילו היכא דקיימא ברשותא דחד מנייהו. והר"ן ז"ל בסוגיא דהשואל [ק, א] הנזכר הביא דבריו הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים כתב וז"ל, ואיכא נוסחי דגרסי אלא, ואמרי השתא דאוקימנא לה כסומכוס לא צריכא לאוקמה כלל באגם או בסימטא אלא אפילו ברשותא דחד וכו' ועיי"ש שזהו דעת הרשב"א יעו"ש, וגם משם הריטב"א כתב שם הרב בספר אסיפת זקנים אבל יש מי שפירש דהכא אלא קאמרי ולסומכוס לא בעי סימטא כלל, והרבה יש בתלמוד דהוה צ"ל אלא ולא אמר עכ"ל, הרי דברי הריטב"א כאשר כתב הב"ח. אלא דצריך לדעת מנין לו להר"ם דבשמא ושמא וקיימא באגם מודו רבנן לסומכוס:
ונראה לע"ד לומר דמשמעתין דבכורות הוציא הר"ם דין זה, דלא ניחא ליה לומר כמו שכתב רש"י [יז, ב ד"ה זכר ונקבה] לחלק, דה"ט דר"ט ברישא משום דחד מנייהו ודאי לכהן והוקבע זכות ממון לכהן, אלא דהטעם הוא דכיון דשמא ושמא הוא ושניהם לא קיימי ברשותא דחד מנייהו שורת הדין דיחלוקו, דמודו רבנן לסומכוס דבכה"ג יחלוקו ולא אזלינן בתר חזקת מריה קמא, והילכך אם ב' הזכרים מופקדים ביד הרועה אפילו ר"ע מודה דיחלוקו, כיון דאין אחד מהם מוחזק ושמא ושמא נינהו, ומוקמינן פלוגתייהו דר"ט ור"ע בחצר בעל הבית ורועה כהן, דלר"ט אקנויי קא מקני ליה בחצירו והוה ליה כמופקדים ביד הרועה, ור"ע סבר דלא מקני ליה וא"כ כיון דקאי ברשות בעל הבית המע"ה:
ולפי זה אה"נ דבסיפא נמי דילדה זכר ונקבה דאין כאן לכהן כלום, אם היתה הבהמה מופקדת ביד הרועה וילדה זכר ונקבה, כיון דשמא ושמא נינהו ואין אחד מהם מוחזק שורת הדין דיחלוקו, ומתני' דקתני דאין לכהן כלום מיירי בדקאי בחצר בעל הבית דומיא דרישא, ובכה"ג דילדה זכר ונקבה אפילו ר"ט מודה דאין כאן לכהן כלום כיון דקאי ברשותיה. דעד כאן לא אמרינן דניחא ליה דלתעביד מצוה בממוניה ואקנויי קא מקני ליה לכהן מקום בחצירו, אלא דוקא כשנולד ודאי בכור, דאפילו בילדה ב' זכרים מ"מ חד מנייהו ודאי הוי לכהן, ומקנה לו מקום כדי שיזכה הכהן מדין חצר באחד מהם כדי לקיים מצות נתינת הבכור על צד הודאי, ולא חייש בעל הבית לפסידא כסברת ר"ע, אבל מ"מ היינו דוקא כשיש לו לכהן ודאי בכור ועביד מצוה בממוניה, אבל בילדה זכר ונקבה דאין כאן ודאי בכור לכהן, מסתמא לא מקני ליה מקום להפסיד זכותו מאי דמן הדין אין לכהן כלום מהשתא, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואי לא חייש לפסידא הוא לומר דלא אסיק אדעתיה דבעל הבית שמא ימות אחד מהם ויהיה לו פסידא, כיון דעכ"פ השתא יש לו זכות לכהן, משא"כ כשאין לו זכות מהשתא, דפשיטא דחייש לפסידא ולא מקני ליה מקום בחצירו, ומש"ה לא פליג ר"ט אסיפא. דהא דאמרינן דמקנה לו מקום בחצירו היינו בשעת לידת הבכור, לא שמקנה לו מתחלה מקודם לידה כשהשכיר הכהן לרועה, וא"כ לפי"ז הבכור הנולד מקנה לו דאם יש בכור ודאי מקנה לו ואם לאו לא מקני ליה. זה נלע"ד דהר"ם הוליד דין זה משמעתין, וא"ש לדעת ה"ה שכתבנו לעיל דס"ל דלא כתב הר"ם בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דיחלוקו כי אם במחליף פרה וכו', דחלוקים על הולד דאין לזה חזקה בולד יותר מזה כנזכר, והכי נמי לענין בכור לפי דעת הר"ם דס"ל דקי"ל טובת הנאה אינה ממון, הרי אין לבעה"ב חזקה בולד אחר שנולד כי אם בעודו עובר, ובכה"ג לכו"ע שורת הדין דיחלוקו:
אמנם ראיתי להר"ם בפ"ה מהלכות בכורות דבדין א' הביא מתני' דילדה ב' זכרים ופסק כר"ע דאם מת אחד מהם המע"ה, ולא באר לומר דהיינו דוקא בחצר בעה"ב דהבעה"ב מוחזק, אבל אם מופקדים אצל רועה דאין אחד מהם מוחזק יחלוקו כדמוכח בגמרא, דאם הם מופקדים אצל רועה אפי' ר"ע מודה דיחלוקו, ואף דהר"ם שם בדין ה' כתב דין זה בשנים שהפקידו אצל רועה ומת אחד מהם דיחלוקו, מ"מ המתבאר מדבריו הוא בשנים שהפקידו אחד בכור ודאי ואחד הפקיד פשוט, אבל בבעה"ב שהפקיד שנים זכרים שלא נודע איזה מהם בכור אינו מובן מתוך דבריו. ואפילו מ"ש שם [ה"ו] וז"ל, ואפילו כהן רועה שהניח בכורו בחצר בעה"ב עם פשוט של בעה"ב ומת אחד המע"ה וכו', דבא לרמוז על מאי דמוקמינן בגמרא פלוגתייהו דר"ט ור"ע ברועה כהן וחצר בעה"ב, דלכו"ע לא אמרינן דמקני ליה מקום בחצירו, כתבו באופן דמיירי שהרועה כהן הניח בכורו שכבר זכה בו מאחר שנתנו או מהבעה"ב שנתנו לו, אבל ברועה כהן וחצר בעה"ב בילדה ב' זכרים ולא נודע מי מהם הבכור לא באר דעתו, וכבר הרגיש מזה הרב ל"מ שם יעו"ש דאמאי השמיט הר"ם דבר זה יעו"ש: אשר ע"כ נלע"ד לומר בעד הר"ם הכל בתר איפכא ממ"ש לעיל, דהר"ם דחה סוגיא זאת דבכורות מהלכה מקמי סוגיא דפרק השואל, דמתבאר דפלוגתא דרבנן וסומכוס הוא אפילו בדהוקבע זכות ממון לשכנגדו, כההיא דסיפא דמכר לו ב' עבדים אחד גדול ואחד קטן, דלסומכוס אמרינן יחלוקו ולרבנן מוקמינן בחזקת מריה קמא, ופסק הר"ם בהלכות מכירה בפרק הנזכר [הי"ג] כרבנן בדין דמכר שני עבדים או ב' שדות, וכתב ה"ה דבכה"ג דאיכא חזקת ממון גמור, אפילו בליתנהו ברשותיה דחד מנייהו אזלינן בתר חזקת ממון אפילו בשמא ושמא, דדוקא גבי ולד דאין לזה חזקה בולד אחר שנולד יותר מזה אמרינן דבשמא ושמא יחלוקו כמ"ש לשונו לעיל [או"ק א'], וכפי זה ס"ל להר"ם דה"ה גבי בכור בילדה ב' זכרים, דכיון דאיכא חזקת ממון, דאפי' אחר שנולד יש לבעה"ב חזקת ממון כיון דטובת הנאה שלו ליתנו לכל מי שירצה וממון שאין לו תובעים הוא, ולא מבעיא למ"ד טובת הנאה ממון, אלא אפי' למ"ד טובת הנאה אינה ממון מ"מ כיון דאין ביד הכהן ליקח ממנו בע"כ כי אם ברצונו חשיב שפיר חזקת ממון. וכן מוכח מדברי התוס' בסוגיא דהשואל בד"ה וליחזי וכו' שכתבנו לעיל, דנראה פשוט דמ"ש לעיל [שם] דהתוספות כתבו כן למ"ד טובת הנאה ממון דוקא, הוא דוחק גדול דהוה ליה לפרש, אלא נראה דהעיקר דאפי' למ"ד טובת הנאה אינו ממון חשיב כהוחזק בודאי בולד אפילו בנמשל, וכיון דהר"ם ס"ל כן בפשיטות דחה שמעתין דבכורות מקמי ההיא דהשואל. דהכא בשמעתין אפשר דרבא ואי תימא ר"פ דאמר הכל מודים בשנים שהפקידו וכו', הוא אליבא דסומכוס דממון המוטל בספק יחלוקו, אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאזלינן בתר חזקת ממון, ה"ה גבי בכור דאם ילדה ב' זכרים דאחד מהם בכור, אפי' הפקידם ביד הרועה ואינם בחצר בעה"ב אמרי' המע"ה, כיון דאפי' נאמר דהחי הוא הבכור מ"מ הכהן בא לזכות עכשיו ואין לו חזקת ממון, אבל הבעה"ב יש לו חזקת ממון דקודם שיזכה בו הכהן היה מוחזק בו הבעה"ב, ואע"ג דהשתא אינו ברשותו מוקמינן ליה בחזקת מריה קמא:
ואולם דעת רבינו הרמב"ן והרא"ש [סי' ד'] ז"ל שהביאו שמעתין להלכה כצורתה, נראה דסברת רבא ואי תימא ר"פ דאמר הכל מודים בשנים שהפקידו וכו', קי"ל הכי אפי' בילדה ב' זכרים והפקידם אצל רועה, דאפי' ר"ע מודה דיחלוקו ולא אמרינן דמוקמינן ליה בחזקת מריה קמא, וע"כ צ"ל לדידהו כמו ששיערנו לעיל [שם], דשאני הכא דחזקת ממון שיש לו לבעה"ב אינה כ"כ חזקה אלימתא, דאף דהוחזק בולד בעודו עובר מ"מ אחר שנולד לא הוחזק בו שתיכף שנולד חל עליו ספק בכור, ואם הוא בכור ממון כהן הוא ולא ממונו, וכל כי האי דאינה כ"כ חזקה אלימתא, אהני מה שכנגדו הוקבע לו זכות ממון דממ"נ אחד מהם לכהן לומר יחלוקו, משא"כ בההיא דב' עבדים וב' שדות דחזקת מריה קמא אלימתא דקודם מכירה בחזקתו היו לגמרי שניהם, דבכה"ג אפילו שהוקבע זכות ללוקח מוקמינן ליה בחזקת מריה קמא. ואע"ג דרבינו נראה דס"ל לענין הלכה דטובת הנאה ממון, שהרי בס"פ האיש מקדש [קדושין נח, ב] כתב סברת ר"ח דפסק דטובת הנאה ממון, מטעם דרבא בנדרים [פה, א] אסיק למתני' כמ"ד טובת הנאה ממון יעו"ש, ומדלא חלק עליו נראה דהכי ס"ל, וכן הוא דעת הרא"ש שם בפ' האיש מקדש [סוס"י ל"א] יעו"ש, וא"כ הכא מלבד דיקשה דכיון דרבא בעלמא אית ליה דטובת הנאה ממון וכמ"ש ר"ח ודעימיה, איך קאמר רבא דבהפקיד אותם ביד רועה לכו"ע יחלוקו, כיון דרבא ס"ל בעלמא דטובת הנאה ממון, קשה דאיך פסקו הם הכי כיון דקי"ל טובת הנאה ממון, וכבר כתבנו דמסתברא דלמ"ד טובת הנאה ממון חשיב מוחזק בבכור אפילו אחר שנולד. י"ל דס"ל דכיון דאפילו למ"ד ט"ה ממון אם תפס הכהן שלא מדעת בעלים אינו יכול לתובעו רק ט"ה שיש לו בו, וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) בד"ה והא הכא יעו"ש, נמצא דאי אפשר לומר דמפני טובת הנאה מוחזק בכל הבכור כי אם בכדי שיעור ט"ה, וכל כה"ג דאינו מוחזק בעיקר הבכור ריע חזקתיה ואהני מה שכנגדו הוקבע לו זכות ממון דממ"נ אחד מהם לכהן לומר יחלוקו:
ועוד י"ל דלדעת רבינו והרא"ש דהכא מאי דקאמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו וכו' לענין בכור, תקנת חכמים היא דתקנו גבי בכור יחלוקו ולא אזלינן בתר חזקת ממון ואפילו לרבנן, וכמו שכתבו התוס' בב"ב בפ' י"נ (דף קכ"ו ע"א) בד"ה ובמלוה שעמו וז"ל, לאו משום דקי"ל ממון המוטל בספק חולקין דהא לא קי"ל כסומכוס כדפרישית לעיל, אלא תקנת חכמים הוא הכא, ובמקום שמפורש בהדיא דחולקין עכ"ל, וא"כ ה"נ י"ל דתקנת חכמים הוא:
אמנם דעת הר"ם נראה דאינו כן וצ"ל דס"ל כמ"ש, אלא דנראה דדוחק גדול הוא לומר דרבא ואי תימא רב פפא דבתראי נינהו והלכתא כוותייהו דאזלי בשיטת סומכוס דלא קי"ל כוותיה: